החשיבות של בחינה אמיתית של מצב מסוים
שלווה פנימית קשורה לרוגע מנטלי. החוויה הפיזית אינה בהכרח קובעת את מצב השלווה הפנימית שלנו. אם יש לנו שלווה מנטלית, אז הרמה הפיזית אינה כה חשובה.
עכשיו, האם שלווה פנימית מתפתחת באמצעות תפילה? לא, לא ממש. באמצעות אימון גופני? לא. רק באמצעות השגת ידע? לא. על ידי הקהיית הרגשות שלנו? לא. אבל אם בשעת התמודדות עם כל מצב קשה, נתמודד עם המצב בהתבסס על מודעות מלאה ליתרונות ולנזקים של כל פעולה אפשרית ותוצאותיה, אז תודעתנו לא תופרע וזוהי שלווה פנימית אמיתית.
חמלה ונקיטה בגישה מציאותית, אם כך, הן חשובות ביותר. כאשר מתגלות השלכות בלתי צפויות שטומנות בחובן פחד לא מבוטל, נובע הדבר מהסתכלות לא מציאותית. לא ראינו באמת את כל ההשלכות מכיוון שחסרו לנו המודעות וההבנה. הפחד שלנו נבע מהיעדר אבחון נאות, ולכן עלינו להתבונן מכל ארבעת הכיוונים ומלמעלה למטה כדי לקבל תמונה מלאה. תמיד קיים פער בין המציאות לבין מה שנראה לכאורה, ולכן עלינו לחקור מכל הכיוונים.
רק מעצם ההסתכלות על מצב כלשהו, לא ניתן לראות אם מדובר בדבר מה חיובי או שלילי. אך כאשר [נחקור זאת ביסודיות] נבין את אמיתות המצב, רק אז נוכל להעריך אם זה חיובי או שלילי. לכן, יש לנו הצורך בהערכה הרציונלית של מצבינו. אם נתחיל לחקור מתוך רצון ש: "אני רוצה את התוצאה הזו, את התוצאה ההיא", אז החקירה שלנו מוּטָה. מסורת נאלנדה מהודו אומרת שעלינו להיות תמיד בספק ולחקור באופן אובייקטיבי את כל התחומים, כולל הדת.
החשיבות שבפתיחת תודעתנו לזולת
עכשיו באשר להיעדר שלווה תודעתית וחוסר סיפוק, הם נובעים ממוטיבציה קיצונית של התרכזות בַּעַצְמי. לכל פרט מגיעה הזכות להתגבר על הסבל ולזכות באושר. אך אם נחשוב רק על עצמנו, תהפוך התודעה להיות שלילית מאד. ואז בעיה קטנה תראה ענקית וייווצר אצלנו חוסר איזון. בחושבנו על הזולת כעל יקר כמונו התודעה פתוחה ורחבה יותר. ואז, כתוצאה, אפילו בעיה חמורה נראית פחות משמעותית. אם כך, יש הבדל גדול ברגש בהתאם לטווח של אופן ההסתכלות שלנו על הדברים: מנקודת המבט שלנו או מנקודת המבט של הכלל.
לכן, ישנם שני מרכיבים שחשובים לשלוות התודעה. הראשון הוא מודעות למציאות. אם ניגש לדברים בצורה מציאותית, לא יהיו השלכות בלתי צפויות. השנייה היא חמלה, הפותחת את מה שמכונה "הדלת הפנימית" שלנו. פחד וחשדנות מנתקים אותנו מהזולת.
לא לדאוג לגבי ההופעה החיצונית שלנו
[דבר נוסף שגורם לנו לאבד שלווה תודעתית היא הדאגה להופעה החיצונית שלנו.] כשביקרתי לראשונה בבייג'ינג, למשל, לא היה לי שום ניסיון. הייתי קצת עצבני והייתה לי מעט חרדה. אבל אז ראיתי שבחלק מהמקרים כשיש דאגת יתר מההופעה, הופכות הפנים לאדומות מאוד כשמשהו לא בסדר קורה. אבל אם נשמרת הפתיחות ולא אכפת כשמשהו משתבש, אז אין שום בעיה.
למשל, בשנת 1954, כשהייתי בבייג'ינג, השגריר ההודי בא לראות אותי בחדרי. הסינים הכינו בקדחתנות הרים של פרחים, פירות וכן הלאה, והם התעקשו שיהיה לנו מתורגמן סיני. אז השיח עבר מטיבטית לסינית לאנגלית, למרות שחלק מהפקידים שלי ידעו אנגלית. בשלב מסוים, ערמת הפירות התהפכה ואז הפקידים הסינים, שהיו קודם לכן מאוד מאופקים ורשמיים, ירדו על הידיים והברכיים וזחלו על הרצפה. אם לא היה אכפת להם לפני כן מהופעתם, זו לא הייתה שום בעיה. אבל זה היה מאוד מביך עבורם.
פעם במקסיקו סיטי, במפגש בין-דתי, היה איש דת יפני אחד. בידו הייתה מחרוזת תפילה והחוט שלה נפרם. הוא המשיך להעביר את אצבעו על מחרוזת התפילה למרות שהחרוזים התפזרו על הריצפה לכל עבר. הוא היה נבוך מכדי לאסוף אותם. לא היה לו נוח בגלל שהוא דאג כל כך להופעה החיצונית שלו.
בכל מקרה, חמלה, אלטרואיזם, יושר לב, כנות - אלה חשובים מאוד להבאת רוגע פנימי, ולא הדאגה להופעה החיצונית שלך. אינני אומר אף פעם שאני משהו מיוחד, אבל מניסיוני האישי אין לי שום תחושת דאגה לגבי אופן התנהגותי מול קהל של אלפים. אני מדבר עם אלפים בהרצאות כאלה ומבחינתי זה כמו לדבר רק עם קומץ. אם קורית טעות כלשהי, אני אשכח מזה, בלי בעיות. אם מתגלה טעות אצל אחרים/ות אני פשוט צוחק.
תמורה פנימית
כעת בכל הקשור לתמורות פנימיות, תמורה פנימית מדברת על רמה רגשית. יש קטגוריה אחת של תמורה פנימית שמתרחשת באופן טבעי עם הגיל ואחרת שיכולה להתרחש על ידי נסיבות חיצוניות. תמורות מסוג זה מתרחשות באופן אוטומטי. אחרות מתרחשות באמצעות מאמץ וזה הדבר העיקרי שברצוננו להביא לידי ביטוי: תמורה פנימית בהתאם לרצונותינו. זו המשמעות העיקרית.
עכשיו, לא מדובר כאן על החיים הבאים שלנו, על הישועה או על גן העדן, אלא על איך להתנהל בחיים האלה בצורה שמחה ורגועה יותר למרות קשיים ובעיות. לשם כך, הגורמים העיקריים שאיתם ניאלץ להתמודד כוללים כעס, שנאה, פחד, קנאה, חשדנות, בדידות, מתח וכו'. כל אלה קשורים ליחס המנטלי הבסיסי שלנו. הם נובעים מכך שאנו מרוכזים יותר מדי בעצמנו. מבחינתנו, בחוותינו את הדברים הללו, העצמי הוא בעל חשיבות עליונה וזה מביא לקנאה. מתוך ההוקרה של עצמנו, אם כן, הגירוי הקל ביותר מביא לכעס, וכעס מביא לפחד. לא אכפת לנו מהזולת; אכפת לנו רק מעצמנו. אנו נוטים לחשוב שגם לזולת אכפת רק מעצמו ושבוודאי שלא אכפת לו מאיתנו. עקב כך נחוש בדידות. נחשוב "אין באפשרותי לסמוך על הזולת", וכך נחשוד באלה שמולנו, אלה שמצדדנו, ואף יותר מכך, באלה שמאחורינו.
בעיקרון, אם נחשוב על כך, הטבע האנושי הוא כזה שמוקיר ידידותיות. אם נרחיב חברוּת, הרוב יגיב באופן חיובי. באשר לרגשות השליליים הללו שמביאים חרדה וכן הלאה, נזדקק לכמה אמצעי נגד כדי להתנגד להם. לדוגמא, אם חם לנו מדי, נוריד את הטמפרטורה, או אם נרצה להיפטר מחושך, אין דרך אחרת מלבד להביא אור. זה נכון ברמה הפיזית. שינוי יכול לבוא בעקבות הפעלת כוח סותר - זה בגלל הטבע. אך זה נכון לא רק ברמה הפיזית, אלא גם ברמה המנטלית. לכן עלינו להתמודד עם נקודת המבט או הפרספקטיבה שלנו בעזרת זו המנוגדת לה [כמו התנגדות להתרכזות בַּעצמי ולחשד בעזרת דאגה לזולת וידידות.]
קחו כדוגמה פרח צהוב. אם אני אומר, "זה לבן", מסיבה כלשהי ואז מאוחר יותר מחשיב את זה כצהוב, אלה שתי נקודות מבט מנוגדות. לא ניתן להחזיק בשתיהן בו זמנית. ברגע שיש תפיסה של צהוב, התפיסה של לבן מיד נעלמת. הן מנוגדות ישירות זו לזו. לכן, אחת השיטות להביא לשינוי פנימי היא לייצר מצב מנטלי הפוך.
סיבה נוספת לקושי יכולה להיות בורות גרידא. הכוח הנגדי לכך הוא לימוד, בדיקת כל הגורמים (אנליזה) וחקירה. זאת מכיוון שבורות מתבססת על אי ראיית המציאות. לכן הכוח הנגדי לבורות הוא בדיקת כל הגורמים (אנליזה). באופן דומה, הכוח הנגדי של הוקרת העצמי הוא הדאגה לזולת וזה מכונן את אימון התודעה [או ניקוי הגישות שלנו.]
מוסר חילוני
באשר לאופן אימון תודעתנו [או ניקוי הגישות שלנו] השאלה היא האם זה צריך להיות קשור לדת או לרוחניות, ולדעתי זה לא קשור בכלל לדת.
באשר לרוחניות, ובכן, ישנם שני סוגים: אחד עם דת ואמונה ואחד בלעדיהם. זה שבלעדיהם הוא מה שאני מכנה "מוסר חילוני". "חילוני" לא אומר דחייה של דת, אלא יחס שווה לכל הדתות וכבוד לכולן. למשל, בחוקה ההודית יש כבוד לכל הדתות; זו חוקה חילונית. לכן, למרות שקהילת הפַּרסים או הקהילה הזורואסטרית הן קטנות מאוד בהודו – הן מונות רק מאה אלף חברים לעומת אוכלוסייה בת יותר ממיליארד בהודו - אך עם זאת יש להן מיצוב שווה בצבא ובתחום הפוליטי.
בדברנו על המוסר החילוני, זה נאמר גם לגבי המוסר של הלא מאמינים/ות. ביכולתנו להרחיב את המוסר והכבוד שלנו גם לבעלי חיים על בסיס המוסר החילוני. כמו כן, חלק אחר ברוחניות או במוסר חילוני הוא לדאוג לסביבה. לכן, באופן חילוני, עלינו לטפח את תודעתנו; עלינו לטפח מוסר חילוני. על ששת המיליארדים שעל הפלנטה הזו לעשות זאת. מערכות דתיות יכולות לעזור בחיזוק הטיפוח האוניברסלי של המוסר החילוני - הן משמשות כשיטה נוספת לעזור לצמיחה זו. הן בהחלט לא נועדו להפחית את הצמיחה.
ולפיכך, בדברינו על מוסר חילוני, הגישה שלנו אינה גישה של קנאות-דתית. אם כל אנשי ונשות הדת שמאמינים בכל דת שהיא יפעלו לקידום המוסר החילוני, אזי שבאמת יטמיעו את התרגול הדתי. אם לא יעשו זאת, גם אם ילכו לכנסייה או למסגד או לבית כנסת, אני בספק אם הכֵּנוּת באמת נוכחת בתרגולם/ן.