איך לחיות חיי מוסר

העיסוק בעצמי לעומת העיסוק בזולת כבסיס לחיי מוסר. 

מהות הבודהיזם היא: אם ביכולתנו לעזור לזולת עלינו לעשות זאת; אם אין ביכולתנו אז לפחות נימַנע מלפגוע. זו המהות של ניהול חיי מוסר.

כל פעולה נובעת ממוטיבציה. אם נפגע בזולת, זה מתוך מוטיבציה; ואם נעזור לזולת, זה גם נובע ממוטיבציה. לכן, כדי לעזור לזולת ולשרת, נזדקק למוטיבציה מסוימת. לשם כך, נזדקק לתפיסות מסוימות. מדוע לעזור ומדוע לא לפגוע?

לדוגמא, כאשר אנו רגע לפני פגיעה במישהו, תהיה לנו מודעות כלשהי וזה יגרום לנו להתאפק. זה אומר שיש לנו צורך באיזושהי נחישות [לא לגרום נזק.] פינה אחת בתודעתנו        רוצה לפגוע במישהו, אבל בגלל מצב תודעתי מסוים, חלק אחר בתודעתנו אומר שזה לא בסדר, זה לא נכון. מתוך הראייה שזה לא בסדר, נפתֵּח כוח רצון ונתאפק. מבחינת שתי הבחירות [לגרום נזק או להימנע מכך,] צריכה להיות לנו המודעות לכך שלפעולות מסוימות יהיו השלכות ארוכות טווח. כבני ובנות אדם יש לנו את האינטליגנציה לראות תוצאות ארוכות טווח. ואז, כשנראה אותן, נוכל לרסן את עצמנו, ברמה המיידית.

ישנן שתי גישות שונות שנוכל לנקוט כאן. עם הגישה הראשונה, נחשוב במונחים של טובת עצמנו ואז אם נוכל לעזור, נעשה זאת; ואם אין ביכולתנו לעזור, נימַנע [מלגרום נזק כלשהו]. הגישה האחרת היא לחשוב במונחים של טובת הזולת, ובאותו האופן, אם נוכל לעזור, נעזור; ואם לא, נימַנע [מלגרום נזק]. במונחים של הימנעות מפגיעה בזולת, המחשבה: "אם אעשה זאת, אעמוד בפני השלכות שליליות כולל השלכות משפטיות", ולכן ריסון עצמנו מסיבה זו הוא הימנעות מתוך סיבה של טובת העצמי. עכשיו, במונחים של חשיבה על הזולת כסיבה שלנו, נחשוב: "הזולת הוא בדיוק כמוני. הוא לא רוצה סבל וכאב; לכן אתאפק מלהזיק"

בזמן אימון [התודעה שלנו], תחילה החשיבה היא במונחים של טובת העצמי ואז מגיעה חשיבה חזקה מאד על הזולת. מבחינת יעילות, חשיבה חזקה על הזולת היא עוצמתית  יותר. במונחים של פְְּרַטימוֹקְשָה - נדרים של שחרור הפרט, מסורת הווינאיה של ההכשרה הנזירית - הבסיס העיקרי הוא החשיבה על טובת העצמי הפרטי שלנו , ובשל כך הימנעות מלגרום נזק. זה משום שהיעד הוא השחרור. מבחינת תרגול הבודהיסַטְוָוה, הסיבה העיקרית להימנע מפגיעה בזולת היא ההתחשבות בטובתו של הזולת. אולי לסוג השני, הימנעות מגרימת נזק ועזרה לזולת על בסיס אלטרואיזם, יש קשר לאחריות האוניברסלית שעליה אני מדבר לעתים קרובות כל כך.

הטבע האנושי הבסיסי שלנו.

באופן כללי, אנו בני ובנות האדם בעלי חיים חברתיים לא משנה מי זה, הישרדותו או הישרדותה תלויה בשאר האנושות. מכיוון שההישרדות והרווחה האישיים תלויים בחברה האנושית כולה, הצורך לחשוב על רווחת הזולת והדאגה הכרוכה בכך נובעים מהטבע הבסיסי שלנו. אם נסתכל למשל על בבונים, המבוגר יותר לוקח אחריות מלאה על העדר. בזמן שאחרים אוכלים, בבון זכר מבוגר אחד תמיד בצד, צופה. החזק יותר עוזר לדאוג לשאר הקבוצה למען החברה.

בתקופות פרהיסטוריות לא היו לנו בני ובנות האדם השכלה או טכנולוגיה. החברה האנושית הבסיסית הייתה פשוטה: כולם עבדו יחד וחלקו יחד. הקומוניסטים אומרים שזה היה קומוניזם מקורי: כולם יחד בעבודה והנאה. ואז, בסופו של דבר, התפתח החינוך והציוויליזציה. התודעה [האנושית] נעשתה מתוחכמת יותר ואז גברה החמדנות. זה הביא לקנאה ולשנאה ועם הזמן הן התחזקו.

כיום, במאה העשרים ואחת, חלו כל כך הרבה שינויים [בחברה האנושית]. הבדלים בינינו התפתחו - הבדלים בהשכלה, משרות ורקעים חברתיים. אך אפילו הבדלי גיל וגזע - כל אלה מִשְנִיים. ברמה הבסיסית, כולנו עדיין בני ובנות אדם וכולנו אותו הדבר. זו הרמה של הדברים מלפני כמה מאות אלפי שנים.

הגישה של ילדים צעירים היא כזו. לא אכפת להם מהרקע החברתי, הדת, הגזע, הצבע או העושר של הילדים והילדות האחרים. כולם משחקים יחד; הם חברות וחברים למשחק אמיתי, כל עוד הם ידידותיים זה עם זו. עכשיו אנחנו כביכול מבוגרים יותר אינטליגנטים ומפותחים יותר, אבל אנחנו שופטים את הרקע החברתי של הזולת. יש לנו את החישוב  "אם אני אחייך, האם אשיג את מה שאני רוצה; אם אזעיף פנים, האם אאבד משהו? "

אחריות אוניברסלית

תחושת האחריות האוניברסלית או הגלובלית פועלת ברמה האנושית. יש בנו את הדאגה לזולת כי: "אני אחד או אחת מהם"; הרווחה שלי תלויה בהם ללא קשר להבדלים". ההבדלים תמיד קיימים; אבל זה יכול להיות מועיל.

במשך כמה מאות שנים, האוכלוסייה מנתה רק מיליארד אנשים על פני כדור הארץ הזה; עכשיו יש למעלה משישה מיליארד. בגלל התפוצצות אוכלוסין, כבר לא יכולה מדינה אחת לספק את כל המזון והמשאבים לאוכלוסייה שלה. אז יש לנו כלכלה עולמית. לכן, במציאות של ימינו, העולם קטן בהרבה ומצוי בתלות גומלין משמעותית. זו המציאות. נוסף על כך, יש את הנושא האקולוגי: ההתחממות הגלובלית. זה מקור לדאגה לכל ששת מיליארד תושבי ותושבות כדור הארץ, לא רק לאומה אחת או שתיים. במציאות החדשה נדרשת תחושת אחריות גלובלית. 

לדוגמא, בתקופות קדומות יותר, הבריטים כאן חשבו רק על עצמם ולעתים תוך ניצול אזורים אחרים בעולם. לא היה אכפת להם מהדאגות או מהרגשות של האנשים האחרים האלה. בסדר, זה עבר. אבל עכשיו הדברים שונים; דברים השתנו. עכשיו עלינו לדאוג למדינות אחרות.

לאמיתו של דבר, האימפריאליסטים הבריטים עשו דברים טובים, בפועל. הם הביאו חינוך טוב בשפה האנגלית להודו. הודו צריכה להכיר בכך. כמו כן, בריטניה הביאה גם טכנולוגיה, את מערכת הרכבות. זוהי אחת המעלות המְכַפְּרוֹת שלכם. כשהגעתי להודו, כמה ממאמיני ומתומכי גנדי עדיין היו בחיים והם יעצו לי לגבי השיטות הגנדיות לאי- אלימות. באותה תקופה הרגשתי שהאימפריאליסטים הבריטיים היו רעים מאוד. אבל אז נוכחתי שיש מערכת משפט עצמאית בהודו, עיתונות חופשית, חופש ביטוי וכדומה. לכן, כשהרהרתי על כך באופן מעמיק יותר, ראיתי שהדברים האלה טובים מאוד.

כיום, קיימת תלות גומלין משמעותית בין אומה לאומה ויבשת ליבשת. על פי מציאות זו, אנו באמת זקוקים/ות לאחריות גלובלית. האינטרסים האישיים שלנו תלויים בהתפתחות ובאינטרסים של היֶּתֶר. אז לצורך טובתנו שלנו, עלינו לדאוג ליתר. בתחום הכלכלי זה כבר קיים. גם אם יש אידיאולוגיות שונות וגם אם אין לנו בטחון זה בזה, עלינו לפעול הדדית במסגרת הכלכלה העולמית שתלויה בקיום הגומלין שלנו. לכן, אחריות גלובלית המבוססת על כבוד לאינטרס של הזולת חשובה מאוד.

עלינו להתייחס אל הזולת, כאל אחים ואחיות ולחוש קירבה. אין לזה כל קשר לדת. יש לנו צורך אמיתי בכך. עצם המושג "אנחנו והם/ן" - ברמה מסוימת, כמובן שאפשר לומר זאת - אבל כל העולם צריך להתייחס לעצמו כאל חלק מ ה"אנחנו ". האינטרס של שכנינו הוא האינטרס שלנו.

שביעות רצון

ניהול חיי מוסר אישיים, אם כן, פירושו לא לפגוע בזולת, ואם אפשר, לעזור לזולת. [בעשותנו כך,] אם ניקח את רווחת הזולת כבסיס לחיי המוסר שלנו - זה יהפוך לטווח רחב יותר של מוסר. אורח החיים שלנו חייב לקחת בחשבון גורמים אלה.

יש פער גדול בין עשירים לעניים, אפילו בארצות הברית. אם נסתכל על אמריקה, המדינה העשירה ביותר, עדיין יש שם כיסים של עוני. פעם אחת כשהייתי בוושינגטון הבירה, בירת המדינה העשירה ביותר, ראיתי שיש שם הרבה אזורים עניים. הצרכים הבסיסיים של אנשים אלה לא זכו למענה הולם. [באופן דומה,] ברמה העולמית, הצפון המתועש מפותח ועשיר הרבה יותר [משאר העולם]; ואילו מדינות רבות במחצית הדרומית של העולם אף מתמודדות עם רעב. זה לא רק לא נכון מבחינה מוסרית; זה מקור לבעיות גדולות. לכן, מדינות עשירות מסוימות צריכות להסתכל ולבחון את אורח חייהן; הן צריכות לתרגל הסתפקות .

פעם, ביפן, לפני חמש עשרה שנים, הבעתי את דעתי בפני הקהל שם שההנחה שלהם בפני הקהל שם: ההנחה שלכם שהכלכלה חייבת לגדול מדי שנה ושבכל שנה צריכה להתרחש התקדמות מהותית היא טעות גדולה. ייתכן שיום אחד תגלו שהכלכלה שלכם הופכת מוגבלת יותר. עליכם להיות מוכנים, כך שכשזה יגיע, זה לא יצטייר כאסון בתודעתכם. כמה שנים מאוחר יותר המצב הזה אכן התרחש שם ביפן.

אורחות חייהם של חלק מהאוכלוסייה כוללים יותר מדי מותרות. מבלי לגנוב, ללא ניצול ומבלי לרמות, יש להם/ן הרבה מאוד כסף. מנקודת המבט של הטובה העצמית, אין בכך שום דבר פסול כל עוד האמצעים שננקטו לצבירת הכסף אינם בלתי מוסריים. אבל, מנקודת המבט של טובת הזולת, אף על פי שאין שום דבר שגוי בלחשוב על עצמנו; עם זאת, מבחינה מוסרית, זה לא טוב כשיש כשאחרים מתמודדים עם רעב. אם לכולם/ן הייתה אותה רמת חיים גבוהה של מותרות, בסדר; אבל עד שזה יושג, עדיף אורח חיים שתהיה בו יותר הסתפקות. כפי שחוויתי ביפן, בארצות הברית ובחברות אמידות אחרות, נדרשת התאמה מסוימת של אורח החיים.

במדינות רבות יש משפחה אחת אך יש שתיים ולפעמים אפילו שלוש מכוניות. דמיינו את הודו וסין, שתי המדינות הללו עם אוכלוסייה כוללת של למעלה משני מיליארד אנשים. אם שני מיליארד אנשים ירכשו שני מיליארד מכוניות או יותר, זה יהיה קשה מאוד. תהיה בעיה גדולה וסיבוכים גדולים לגבי דלק, משאבים חומריים, משאבי טבע וכו'. זה יהפוך להיות מסובך מאוד.

התחשבות בסביבה

היבט נוסף של חיי המוסר הוא אם כך התחשבות בסביבה, למשל בשימוש שלנו במים. התרומה שלי אולי מטופשת, אבל מזה שנים רבות אני לא עושה אמבטיות.; אני רק מתקלח. טבילה באמבטיה צורכת יותר מדי מים. אולי אני מטופש, מכיוון שכל יום אני מתקלח פעמיים, כך שכמות המים שאני צורך זהה. אבל עם זאת, בכל הנוגע לאורות חשמליים, למשל כשאני עוזב את החדר, אני תמיד מכבה את האורות. לכן, אני תורם תרומה קטנה לאקולוגיה. חיי מוסר מסוימים נובעים, אם כן, מתחושת אחריות גלובלית.

איך לעזור לזולת

בכל הקשור לעזרה לזולת, ישנן דרכים רבות; הרבה תלוי בנסיבות. כשהייתי צעיר, בן שבע או שמונה, ולמדתי, המורה שלי לינג רינפוצ'ה תמיד שמר שוט. באותה תקופה אחי הגדול ,שאחריו נולדתי ואני למדנו יחד. למעשה, היו שני שוטים. שוט אחד היה בצבע צהוב - שוט קדוש, שוט לדלאי לאמה הקדוש. כשהשתמשו בשוט הקדוש, אני לא חושב שהיה כאב קדוש! זה נראה קשה כשיטת חינוך, אבל למעשה זה היה מאוד מועיל.

בסופו של דבר, השאלה האם פעולה כלשהי מועילה או מזיקה תלויה במוטיבציה. מתוך דאגה כנה לרווחתו ארוכת הטווח של הזולת, השיטות עשויות לפעמים להיות נוקשות, לפעמים עדינות. לפעמים אפילו שקר קטן יכול לעזור. לדוגמא, חבר יקר או הורה במדינה רחוקה עלול להיות חולה קשה או על סף מות ואתה יודע את זה. אבל אתה גם יודע שאם תגיד לאדם אחר שההורה שלו עומד למות, אותו אדם יהיה כל כך נסער ומודאג, שהוא עלול להתעלף. אז אתה אומר, "הם בסדר." אם אתה עושה זאת מתוך התחשבות של מאה אחוז שלא רוצה להדאיג את האדם האחר, הרי שבמקרה כזה, למרות ששקר מנקודת המבט של טובת העצמי הוא לא מוסרי, עם זאת, מנקודת מבטו של האחר, זה עשוי להיות המתאים ביותר.

שיטות אלימות לעומת לא אלימות

אז, איך הכי טוב לעזור לזולת? זה קשה. יש צורך בחוכמה; יש צורך במודעוּת בהירה של הנסיבות; ויש צורך בגמישות כדי להשתמש בשיטות שונות בהתאם לנסיבות שונות. והכי חשוב, המוטיבציה שלנו: עלינו לדאוג לזולת בכנות. 

למשל, האם שיטה היא אלימה או לא אלימה תלויה מאוד במוטיבציה. אמנם אמירת שקר לבן היא כשלעצמה אלימה, אך על פי המוטיבציה זו עשויה להיות שיטה לעזור לזולת. לכן, מנקודת מבט זו, זו שיטה לא אלימה. מצד שני, אם ברצוננו לנצל את הזולת ולכן ניתן מתנה, למראית עין זה לא אלים; אך בסופו של דבר, מכיוון שברצוננו לרמות את הזולת ולנצל אותו/ה, זו שיטה אלימה. אז, אלים או לא אלים תלוי גם במוטיבציה. כל הפעולות האנושיות תלויות במוטיבציה. זה גם תלוי במידה מסוימת במטרה; אבל אם הכוונה שלנו היא רק המטרה והכעס הוא המוטיבציה שלנו, אז זה קשה. לכן, בסופו של דבר, המוטיבציה היא החשובה ביותר.

הרמוניה בין-דתית

ובאשר לשאלה מה לקחת הביתה משיחתנו כאן, הדבר החשוב הוא לנסות ולפתח שלום פנימי. על כך עלינו לחשוב וליישם זאת בתוכנו. בנוסף לכך, אם יש בקהל אנשי דת ומאמינים, אחד הדגשים העיקריים שלי הוא על הרמוניה בין-דתית. אני חושב שלכל הדתות הגדולות, אולי פחות לקטנות שעובדות את השמש והירח - אין להן פילוסופיה רבה - אבל לרוב הדתות הגדולות יש פילוסופיה או תיאולוגיה. ומכיוון שאותה דת מבוססת על פילוסופיה מסוימת, היא נשמרת במשך אלפי שנים. אך למרות ההבדלים הפילוסופיים, כל הדתות רואות את תרגול האהבה והחמלה כתרגול החשוב ביותר. 

עם חמלה, תחושת הסליחה מגיעה אוטומטית, ואז עולות הסובלנות ושביעות הרצון. בעזרת שלושת הגורמים הללו, יש סיפוק. זה משותף לכל הדתות. אלה חשובים גם להרחבת הערכים האנושיים הבסיסיים עליהם דיברנו. אז בהקשר זה, כל הדתות שלנו מועילות במובן זה שהן מקדמות את הבסיס לאושר שלנו, כלומר לחיות חיי מוסר. לכן, מכיוון שכל הדתות נושאות את אותו המסר, לכולן יש פוטנציאל זהה לסייע לאנושות.

בתקופות שונות, במקומות שונים, נוצרו תורות שונות. זה הכרחי. העיתויים והמיקומים השונים ודרכי החיים השונות התפתחו כתוצאה מההבדלים הסביבתיים, ובשל כך התפתחו הבדלים בדת. לכל אחת מאותן תקופות התאימו רעיונות דתיים מסוימים [ולכן אומצו]. מסיבה זו, לכל אחת מהדתות בנות אלפי השנים יש את המסורות שלה. אנו זקוקים למגוון זה של מסורות עשירות: הן משרתות את כל סוגי האנשים השונים. דת אחת לא יכולה להתאים ולשרת את כולנו.

בתקופת בודהה, היו כבר הרבה מסורות לא בודהיסטיות בהודו. בודהה לא ניסה להמיר את כל ההודים לבודהיזם. דתות אחרות היו בסדר. מדי פעם היה להן קרב-שיח (דִיבֵֵֵֵּיְיט) ביניהן. במיוחד אחרי בודהה, מאסטרים במשך מאות רבות אתגרו זה את זה בקרבות-שיח. דיוני הקרב-שיח הללו מועילים מאוד, במיוחד בתחום האֶפִּיסְטֵמוֹלוֹגְיָה.(תורת ההכרה)   מלומד מאחת המסורות בוחן באופן ביקורתי את הפילוסופיה וההשקפות של דת אחרת וזה גורם לכולם לחשוב על הדתות שלהם ועל המסורות ולנהל קרב-שיח בנושא. לכן, באופן טבעי זה מביא להתקדמות. במקרים מסוימים, אולי הייתה מעורבת מעט אלימות בדיונים הללו וזה מצער; אך באופן כללי זו הייתה התפתחות בריאה.

הודו, אם כן, היא דוגמה טובה מאוד לסובלנות דתית אמיתית שנמשכה מאות שנים כמסורת בפני עצמה; וזה עדיין קיים בהודו. זהו מודל טוב לשאר העולם.

בימי קדם האוכלוסיות היו מבודדות, אז, זה בסדר אם כך. אבל עכשיו אנחנו חיים בנסיבות שונות. למשל לונדון - זו כמעט חברה רב-דתית. סובלנות דתית, אם כן, חשובה מאוד. אז אלה מבינכם/ן המאמינים בדת כלשהי: הרמוניה וסובלנות חשובים מאוד. כשיש את האפשרות, תוכלו לתרום בהקשר זה. 

Top