להגיע לתודעה מאושרת באמצעות מוּסר

Studybuddhism universal values 01

אדבר היום על איך להגיע לתודעה מאושרת  בהקשר של השיטות החילוניות להשיג זאת. אני שמח שיש לי את ההזדמנות לדבר עם קהל גדול כל כך כאן. אחד מחברי הטובים, מדען אמריקני, דייוויד ליווינגסטון, שכעת אינו עוד איתנו, אמר שכאשר אדם חמים-לב פוגש בזולת, אז עיניו או עיניה נפקחות לרווחה והאישונים שלו/ה מתרחבים. הוא אמר שכשפגש אותי גם עיניו נפערו לרווחה ואישוניו התרחבו כך וזה קרה לו רק עם שני אנשים, כשהוא פגש אותי וכשהוא רואה את אשתו. אבל עכשיו, בכל מקום שאליו אני הולך, הקהל המקומי זהה ומפגין כלפַּי אותה תחושה חמה אמיתית ואני מעריך זאת מאוד, אז תודתי נתונה לכך.

מה המשמעות של "חילוניות"? אני משתמש במילה זו בהתאם לאופן השימוש בה במסורת ההודית. עם זאת, התחושה בקרב חלק ממכרַיי מדת האסלם והנצרות היא שהמילה "חילוניות" מרמזת על התנגדות לדת, ולכן אין בהם/ן התלהבות מהשימוש שאני עושה במונח הזה. וישנה גם סברה ש"מוסר" צריך להיות מבוסס על דת, אך החוקה ההודית מבוססת על חילוניות; זה לא נגד דת. בהודו יש כבוד רב מאוד לדת. גנדי ומנסחי החוקה ההודית היו אנשים דתיים מאוד. "חילוני" בהקשר זה פירושו לכבד את כל הדתות ללא הרעיון שדת אחת נחשבת טובה יותר מכל האחרות; ובמשך אלפי שנים חילוניות זו כיבדה את הזכויות של הלא מאמינים/ות גם בהודו. אז אני משתמש במונח "חילוניות" במשמעות הזו.

כבני ובנות אנוש, ואפילו חיות וחרקים, לכולנו יש את הרצון ליותר שלווה ורוגע בלי מִטרדים; ולכולנו הזכות להשיג אושר ולהתגבר על  כל מטרד שהוא, בעיות וסבל. אין צורך להוכיח זאת באופן הגיוני או על ידי ניסויים. ככה זה בפשטות באופן טבעי; וכל היצורים החיים, הציפורים, החיות, בני ובנות האדם, לכולנו הרצון להשיג מטרה זו. מה שחשוב הוא השיטה להשגת המטרה. עליה להיות מציאותית, ושימוש בדרכים לא מציאותיות רק גורם לנו להיכשל בהשגת המטרה. למשל, לפעמים נראה שבעלי חיים כל כך מפוחדים שהם רצים בכיוון הלא נכון; הם רצים לכיוון הגורם הפוגע ולא הרחק ממנו. אבל אנחנו בני ובנות אדם ויש לנו אינטליגנציה מופלאה, מה שמאפשר לנו יותר יכולת לדבוק בגישה מציאותית בעזרת תבונה ואינטליגנציה, ולכן להצליח יותר. יש לנו מודעות לטווח הארוך ולכן לפעמים נקריב מרצון תועלת מיידית לטובת הצלחה ארוכת טווח. זהו אומדן לכך שהאינטליגנציה שלנו מתעלה על זו של בעלי חיים. וכך בגלל האינטליגנציה הזו אנו בני ובנות האדם ננסה להשיג תועלת לטווח הארוך.

השאלה היא אם כן, איזו רמת חוויה תביא לנו את התועלת הרבה ביותר? רמת החוויה החושית היא זמנית בעיקרה. למשל לראות תמונה כלשהי או אירוע ספורט, או לַתוּר מקומות שונים ונוף, בגדים, בְּריות; ובכן, מכל אלה ניתן לשאוב תחושת הנאה לדוגמה, דרך העיניים שלך. הנהג שלי בדלהי למשל, הוא הודי שאוהב קריקט. כששאלתי אותו כמה שעות שינה היו לו אמש כשהיה משחק קריקט, הוא אמר ארבע שעות. ואז אני מבקר אותו ואומר שעדיפה שינה טובה מאשר לראות ספורט. זה טוב יותר לתודעה. בנוסף יש גם מוזיקה וניחוחות נהדרים ואוכל ותחושות פיזיות מהנות. ההנאות הללו ברמה החושית הן זמניות בלבד. כשהן מסתיימות, הדבר היחיד שנשאר הוא הזיכרון שלנו מהן.

מצד שני, יש חוויות שהן ברמה המנטלית ושאינן תלויות בחוויה חושית; וההנאה שהן מביאות איתן נמשכת זמן רב יותר. לכן חשוב להבין שיש שתי רמות של חוויית אושר וחוסר שמחה. האחת, הרמה החושית, היא זמנית והשנייה, הרמה המנטלית, היא עמוקה הרבה יותר.

בעידן המודרני שלנו יש עיסוק רב מידי ברמה החושית שנתפסת כחשובה ביותר, ולכן יש חיפוש תמידי אחר מקורות חומריים חיצוניים לאושר והזנחה של הרמה הפנימית והעמוקה יותר. לפני שנים רבות, הייתי בברלין, גרמניה, והמלון בו התארחתי היה ממש מול מועדון לילה. בערך בשעה 7:30 או בשעה 8 בלילה אני הולך לישון ויכולתי לראות בחוץ אורות מהבהבים בצבעים שונים, אדום, כחול, וצלילי תיפוף חזקים. הלכתי לישון והתעוררתי בחצות וזה עדיין נמשך וכשקמתי בסביבות ארבע, אפילו אז זה המשיך. כל האנרגיה של הקהל שם נספגה ברמה החושית הזו. אני חושב שלמחרת חוו כולם/ן תשישות מוחלטת. 

לאחרונה פגשתי משפחה הודית אחת שהיו לה ילדים, גם ההורים היו שם, ופשוט ניהלנו שיחת חולין. הזכרתי שבשנתיים-שלוש האחרונות אני כבר לא צופה בטלוויזיה; אני פשוט מאזין לחדשות ברדיו BBC. הצעירים והצעירות מבני המשפחה ההודית ההיא אמרו לי, "אתה בטח משתעמם בלי לראות טלוויזיה!" זה מרמז שהם צופים בה הרבה. במיוחד באמריקה ובאירופה ילדים וילדות צופים בטלוויזיה יותר מדי. זה לא מאוד מועיל כי זה משנה את יכולת התודעה לנתח דברים בעזרת אינטליגנציה חדה. אם כך, הגיוני יותר לעשות עבודה ברמה המנטלית, ולא רק ברמה החושית כדרך למצוא אושר.

נקודה נוספת היא שהסחת דעת אמיתית של רגשות מגיעה בעיקר מהרמה המנטלית; לכן, בשביל  לחיות חיים מאושרים יש לנו צורך בתודעה שלווה. מכיוון שמקור ההסחה מגיע מהרמה המנטלית, עלינו להתמודד ברמה המנטלית כדי להשיג זאת. אז ראשית, עלינו לשים לב יותר לעולמנו הפנימי, לערכים הפנימיים. במרחב הקטן של המוח ביכולתנו לחקור את המרחב הפנימי העצום של התודעה, אך למעשה, יש לנו הרבה פחות ידע על המרחב הפנימי הזה. אם כך, עלינו לבחון רגשות. כאשר עולים רגשות חזקים, עלינו לבחון בעזרת חלק מהתודעה את הרגש הזה, ואז נגלה שבהדרגה הוא יירגע. יש לנו את היכולת להתבונן בתודעה שנשלטת על ידי כעס; ברגע שנבחין בכך, העוצמה תפחת. זה די מעניין להביט באופן עמוק יותר בתודעה.

כעת אנו במאה העשרים ואחת. נדמה כי המאה העשרים הייתה המאה החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית. זאת מכיוון שהיו כל כך הרבה התפתחויות בתחום המדעי והטכנולוגי. אז הידע שלנו התרחב, רמת החיים עלתה. אולם בו בזמן זו הייתה מאה של שפיכות דמים. ההורים והסבים שלכן/ם חוו טרדות וסבל נרחבים. למעלה ממאתיים מיליון בני ובנות אדם נהרגו, חלקם גם מנשק גרעיני. אם האלימות הזו חסרת הגבולות הייתה מייצרת סדר חדש כלשהו, אולי היה ביכולתנו להצדיק זאת, אבל זה לא היה המקרה. גם עכשיו בתחילת המאה העשרים ואחת יש כל כך הרבה בעיות בעירק ובאיראן ובאפגניסטן, כל כך הרבה טרור; זהו תסמין של טעויות עבר והזנחה. היה דגש רב מדי רק על דברים חיצוניים. כעת עלינו לחשוב יותר על ערכים פנימיים, ולא רק על נסיבות חיצוניות.

גם הפער בין העשירים לעניים הוא בעיה גדולה, אם כי ההתקדמות החומרית באופן כללי היא בסדר. כאן באוסטריה רמת השוויון די טובה, אבל בשנה שעברה ביקרתי במקסיקו, ארגנטינה וברזיל, ושאלתי על הפער בין העשירים לעניים, האם הוא גדול או קטן, ונאמר לי שהוא גדול מאוד. כאן באוסטריה זה אולי קטן.

כמו כן שאלתי, "האם רמת השחיתות גדולה או קטנה?" במדינות דמוקרטיות בהן יש חופש ביטוי ועיתונות חופשית, עדיין יכולה להיות שחיתות רבה. זאת בשל חוסר משמעת עצמית, היעדר עקרונות מוסריים. הודו, למשל, היא אומה בעלת מודעות דתית רחבה, ובכל זאת יש גם שם שחיתות רבה. בבתיהם, להודים והודיות רבים יש פסלי אלים ואלות, שלהם מוצעת קטורת ופרחים ואליהם פונים בתפילה. אך לפעמים אני מתלוצץ  שהתפילה המתלווה לכך היא "שהשחיתות שלי תצליח." זה, אם כך, מאוד עצוב. קיימת מודעות דתית ובכל זאת הרבה שחיתות. לכאורה האמונה קיימת, אך לא כזו שמיישמת את העקרונות הדתיים והופכת אותם/ן ליראי אלוהים.

לפני מספר שנים שוחחתי עם אדם מלומד על חברות בינלאומיות ועל כך שרווחיותן לא הייתה שקופה. דנו בכך ואמרתי "החברות האלה מנוהלות כביכול על ידי יראי אלוהים, אז נדרשת מהם/ן משמעת כלשהי" והוא השיב "זו דרך מחשבה של המאה השמונה עשרה." לכן, למרות שיתכן שאותה קבוצת אנשים מתפללת לאלוהים, לא ניכרת כאן רצינות אמיתית. סוג זה אינו רציני במיוחד. אם הייתה רצינות היה יישום של עצותיו של אלוהים לדבוק בכנות, באכפתיות ובמוסר. אז עלינו לדאוג לזולת ולדאוג לסביבה. לכן, יש צורך ליותר דגש על מוסריות, ומשמעות הדבר היא דגש רב יותר על משמעת עצמית, לא מתוך תחושת חובה או פחד, אלא מרצון, בהתבסס על הידיעה ש"נקיטת צעד שכזה, נוגדת את העקרונות המוסריים".

עלינו להשקיע מאמץ רב יותר בקידום כללי ההתנהגות המוסרית, אחרת, עם גידול ניכר באוכלוסייה והצטמצמות המשאבים, תהיינה רק יותר ויותר בעיות. אז עלינו להפוך את המאה העשרים ואחת הזו למאה בה נשקיע מאמצים להפיכתה למאה חומלת. זהו העיקרון הבסיסי של כללי ההתנהגות המוסרית, מוסר חילוני.

התנהגות מוסרית קשורה מאוד לחמימות הלב. פירוש הדבר לדאוג יותר ויותר לזולת. רצון כולנו הוא להיות באושר; אין לזולת רצון להיות בחוסר שמחה ובין כולנו מתקיים קשר הדדי. אושרו של הזולת הוא המקור לאושר שלנו. כשקיימת ההבנה הזו ויש בנו את הכבוד לזולת אז אין מקום לשקר, לרמות, להציק או לנצל. במובן הזה חמימות הלב היא מקור האושר; וזה נובע מגורם ביולוגי מזמן האימהוֹת שלנו: שרדנו באמצעות חיבת אימנו, דרך החלב שלה. החוויה הזו נספגה בגֵנים ובדם שלנו. השאלה היא: ילדות וילדים מעוניינים יותר במחוות של חיבה מצד הזולת מאשר בכסף ובדברים תרבותיים, אך עם הגדילה, אלא אם כן התפתחה בם תבונה, ערכיהם/ן יורדים. מדוע? כי הריכוז בַּעצמי מתעצם. אם מתקיימת בכלל עזרה לזולת היא נובעת מהאינטרס של "מה תהיה התמורה"? אם כך, הריכוז בַּעצמי תומך בתחושה שיש את ה"אני" הגדול וזה מקור לבעיות גדולות. עלינו להתייחס לכל קהילת האנושות כאל "אנחנו" על ידי כך שנראה את עצמנו כחלק מהאיחוד האירופי, או כחלק מכל העולם. עלינו לחשוב במונחים של "אנחנו" לגבי כל שבעת מיליארד הבריות בעולם הזה ועל כך שאנו חלק מה"אנחנו"; לא לחשוב רק במונחים של ה"אני" הקטן הזה. אז עלינו לכבד את  כלל האנושות, ברמות העשירות והעניות כאחת. לכולנו תהיינה זכויות שוות, הן מבחינה כלכלית והן בכל התחומים. כבוד זה יתעורר אם נְפַתֵּח דאגה לרווחת הזולת.

זה לא בהכרח חלק מהדת; דת היא עניין פרטי; אלה דאגות של האנושות כולה. אם נכבד את הזולת, לא יהיה ניצול. כמו כן, חמימות הלב תורמת רבות לבריאות הגופנית. אחת הסברות המדעיות היא שסכנה מתמדת ופחד מחלישים את המערכת החיסונית שלנו, ולכן התרכזות בעצמנו מביאה לפחד רב מהצד שלנו ולחוסר אמון רב כלפי הזולת. זה מוביל לתחושת בדידות ופחד, שמובילים לתסכול ובסופו של דבר לכעס. אך ברגע שלבנו נפתח ועולָה בנו תחושת הדאגה לזולת, מתפתח הביטחון העצמי. על ידי כך נוכל לפעול באופן גלוי ושקוף. לא משנה במי נפגוש, את מי נִראֵה, אנו נתייחס לכל מי שנמצא סביבנו כאל אחינו ואחיותינו; ואם יש בנו את חמימות הלב ואת תחושת הדאגה לזולת, יגיב הרוב בחיוב. אבל זה לא תמיד המקרה. בכל פעם שמסיעים אותי במכונית אני תמיד מסתכל על העוברות והשבים בדרך ושולח חיוך. פעם אחת בגרמניה כשחייכתי לגברת אחת על המדרכה היא נעשתה מאוד חשדנית, ובמקום שהחיוך שלי יגרום לה לחוש אושר זה גרם לה להיות מבוהלת אז סובבתי את ראשי. אבל זה בדרך כלל לא המקרה.

חמימות הלב נלמדת על ידנו מאימהותינו, ולכן עלינו לשאת אותה בתוכנו לאורך כל חיינו. במפגש מדעי יש לנו סיסמה: "תודעה בריאה, גוף בריא". לשם כך עלינו להכיר במציאות, צריכה להיות לנו תודעה שלווה; כאשר תודעתנו מוטרדת, היא הופכת להיות מוּטָה, ואין לנו את היכולת לראות את המציאות וזה מביא להרבה בעיות. אז חמימות הלב עוזרת לפיתוח תודעה שלווה. 

אם אין לנו תודעות שלוות, נוצרות בעיות בחינוך שלנו. אם התודעה אינה שמחה ורגועה, קשה מאוד ללמוד; כך שתודעה שלווה מועילה לביצוע כל עבודה בכל תחום שהוא, כולל פוליטיקה. בקצרה, שלווה תודעתית מובילה לביטחון עצמי ועם ביטחון עצמי נוכל לראות את המציאות בצורה ברורה יותר ובהתבסס על כך נפַתח עוד ועוד חמימות לב. 

אלה הם העקרונות הבסיסיים של המוסר החילוני והמַפְתֵּחַ לאמנות האושר. מבחינתי מצאתי שזה די שימושי. אם זה נשמע  הגיוני, אז נסו לתרגל זאת. אם זה לא נשמע הגיוני, אז אפשר לשכוח מזה. תודה.

Top