בודהה עצמו הסמיך את הנזירים הראשונים פשוט על-ידי דקלום המילים: "Ehi bhikkhu" (בוא הנה, נזיר). כאשר כמות מספקת של נזירים הוסמכה באופן זה, הוא הנהיג הסמכה ממוסדת (bsnyen-par rdzogs-pa, Skt. upasampada, Pali: upasampada) על-ידי הבְּהִיקְשׁוּ'ז (הנזירים המוסמכים באופן מלא) עצמם.
עם זאת, על-פי תיאורים מסורתיים רבים, בתחילה סירב בודהה, כאשר דודתו מצד אמו, מהאפרג'הפאטי גאוטָמי (Go’u-ta-mi sKye-dgu’i bdag-mo chen-mo, Skye-dgu’i bdag-mo, Pali: Mahapajapati Gotami), ביקשה ממנו להסמיך אותה כנזירה. אף על פי כן, מהאפרג'הפאטי, יחד עם חמש מאות נשים שהלכו בעקבותיה, גילחו את ראשיהן, עטו גלימות צהובות, והלכו אחריו כחסרות-בית שלקחו על עצמן את ההחלטה הנחרצת להשתחרר (rab-tu byung-ba, Skt. pravrajita, Pali: pabbajja). לאחר שהיא שבה וביקשה הסמכה פעם שנייה ואחר כך פעם שלישית ושוב סורבה, התערב בשמה אננדה (Kun-dga’-bo) תלמידו של בודהה.
לבקשה הרביעית הזו בודהה נעתר, בתנאי שהיא והנזירות העתידיות יקיימו שמונֶה הגבלות כבדות משקל (lci-ba’i chos, Skt. gurudharma, Pali: garudhamma). ההגבלות הללו כללו את ההנחיה שלפיה דרגת הוותק של נזירות תהיה תמיד נמוכה מזו של הנזירים, ללא קשר למשך הזמן שבו שמרו הנזיר או הנזירות על נדריהם. בודהה הנהיג הגבלות שכאלה בהתאם לערכים התרבותיים של הודו בזמנו, כדי למנוע חוסר כבוד מצד החברה כלפי הקהילה שלו, וכתוצאה מכך, כלפי תורותיו. הוא עשה זאת גם על-מנת להגן על הנזירות ולהבטיח יחס של כבוד כלפיהן מצד האנשים מן השורה. בהודו העתיקה, נשים היו תחילה תחת הגנה/פיקוח של אבותיהן, אחר כך של בעליהן, ולבסוף של בניהן. נשים רווקות נחשבו לזונות ויש הרבה מקרים בוִינַאיָה (כללי המשמעת והנהלים) שבהם כונו הנזירות זונות פשוט בגלל שלא היו תחת הגנת קרוב משפחה שהינו גבר. סיפוח סנגהת הבְּהִיקְשׁוּנִי'ז וצירופה לסנגהת הבְּהִיקְשׁוּ'ז הפך את מעמדן של הבְּהִיקְשׁוּנִי'ז כרווקות למכובד בעיני החברה.
על פי כמה מהמסורות, המעמד בו קיבלו על עצמן הנשים את שמונה הגַארוּדַהאמות (ההגבלות כבדות המשקל) היווה את ההסמכה הראשונה הזו. על פי מסורות אחרות, בודהה הפקיד את ההסמכה הראשונית של מהאפרג'הפאטי וחמש מאות הנשים שהלכו בעקבותיה, בידי עשרה בְּהִיקְשׁוּ'ז, תחת הנהגתו של אננדה. בכל מקרה, השיטה הסטנדרטית המוקדמת ביותר להסמכת בְּהִיקְשׁוּנִי'ז הייתה באמצעות קבוצה של עשרה בְּהִיקְשׁוּ'ז. צורת ההסמכה הזו מכוּנָה בדרך כלל כ"הסמכה בידי סנגהת הבְּהִיקְשׁוּ לבדה" (pha’i dge-’dun rkyang-pa’i bsnyen-par rdzogs-pa).
הליך ההסמכה כרוך בתִּשְׁאוּל המועמדות באמצעות רשימה של שאלות הנוגעות לחסמים (bar-chad-kyi chos, Skt. antarayikadharma, Pali: antarayikadhamma) שעשויים להיות למועמדת העלולים להפריע לה לקיים את מערך הנדרים המלא. בנוסף לשאלות הנשאלות, אשר מופנות גם למועמדים להסמכה כבְּהִיקְשׁוּ, כולל התשאול גם שאלות נוספות הנוגעות לאנטומיה שלה כנקבה.
כאשר חלק מהמועמדות להסמכה כבְּהִיקְשׁוּנִי הביעו אי-נוחות קיצונית במתן מענה לנזירים על שאלות אישיות כאלה, בודהה הנהיג את "הסמכת הסנגהה הכפולה" (gnyis-tshogs-kyi sgo-nas bsnyen-par rdzogs-pa). כאן, סנגהת הבְּהִיקְשׁוּנִי שואלת תחילה את השאלות לגבי התאמתה של המועמדת להיות בְּהִיקְשׁוּנִי. מאוחר יותר באותו יום, מצטרפת סנגהת הבְּהִיקְשׁוּנִי לסנגהת הבְּהִיקְשׁוּ כדי לכונן אספה משותפת. סנגהת הבְּהִיקְשׁוּ מעניקה את ההסמכה, בעוד שסנגהת הבְּהִיקְשׁוּנִי משמשת כעדה.
בתחילה כללו הנדרים עבור הקהילה הנזירית הימנעות רק מ"פעולות שהינן בלתי ראויות באופן טבעי" (rang-bzhin kha-na-ma-tho-ba) - דהיינו, הפעולות הפיזיות והמילוליות שהן הרסניות עבור כול אחד ואחת, בין אם הם אנשים מהשורה ובין אם הם נזירים/ות שהוסמכו לנזירוּת. עם זאת, עבור מי שהוסמכו לנזירוּת, נכלל בתוך אלה גם נדר הפְּרִישׁוּת. בחלוף הזמן, בודהה הִתְקִין מספר גדל והולך של נדרים נוספים, בנוגע ל"פעולות בלתי ראויות אסורות" (bcas-pa'i kha-na ma-tho-ba) – דהיינו, פעולות פיזיות ומילוליות שאינן הרסניות באופן טבעי, אך אסורות רק עבור מי שהינם נזירים ונזירות על-מנת להימנע ממצב של חוסר כבוד מצד החברה כלפי הקהילה הנזירית הבודהיסטית וכלפי תורותיו של בודהה. רק לבודהה הייתה הסַמכות להתקין איסורים כאלה. הנזירות קיבלו נדרים נוספים יותר מאשר הנזירים, משום שכל נדר נוסף נקבע לאחר תקרית ספציפית שהייתה כרוכה בהתנהגות פסולה של נזיר או נזירה. הנדרים של אלו שהן נזירוֹת כוללים את הנדרים שנקבעו על סמך התנהגות פסולה של נזירות באינטראקציה שלהן עם נזירים, בעוד שנדרי הנזירים אינם כוללים התניות הדדיות.