אי-אלימות וערכים רוחניים

היום התבקשתי לדבר על אי-אלימות וערכים רוחניים בעולם המודרני. ואלה הם נושאים שהם רלוונטיים במיוחד עבור סטודנטים וסטודנטיות כמותכם שלמיטב הבנתי מתכננים לעסוק במקצועות הרפואה וההוראה, משום שכחלק מעבודתכם כמי שמסייעים לזולת, זה בהחלט חשוב, מצידכם שלכם, לסייע בצורה לא אלימה. מתן סיוע הוא, כמובן, ההיפך מאלימות. וכשלכם עצמכם יש אֵי אֵלוּ ערכים רוחניים, הדבר מסייע לכם להפוך את עבודתכם למשמעותית יותר, לא רק במובן של להרוויח כסף, אלא בכך שזה מאפשר לכם להעריך את ההזדמנות שיש לכם, במסגרת עבודתכם, לסייע באופן ממשי לאנשים בצורה משמעותית.

לבודהיזם יש הרבה מה לומר על אי-אלימות, כמו כול הדתות, וכמובן שמערכות שונות יגדירו את המשמעות של אי-אלימות בכמה דרכים שונות. לעתים קרובות אנו חושבים על אלימות במונחים של סוג מסוים של פעולה, פעולה אלימה, ואי-אלימות פירושה להימנע מהתנהגות מסוג זה. אולם הבודהיזם ניגש אל נושא אי-האלימות יותר מהצד של התודעה, מהמצב התודעתי שלנו המעורב בדבר. הסיבה לכך היא שבין אם אנחנו באמת מפעילים סוג של התנהגות אלימה או לא, הכול נובע ממצב תודעתי אלים, לא? לפיכך, רק להימנע מלפגוע במישהו או במישהי, בעוד שבתודעתכם יש לכם מחשבות אלימות מאוד לפגוע בהם - זה בהחלט אינו מספיק. ולכן חשוב להבין את המצב התודעתי האלים הזה וללמוד שיטות כדי להתגבר עליו.

שלושה סוגי אלימות ואי-אלימות

אנו מחלקים אלימות, מצב תודעתי אלים, לשלושה סוגים שונים בתורות הלימוד הבודהיסטיות. ודרך נוספת אולי לתרגם את המילה אלימות כאן היא "לגלות רִשעות". לא מדובר רק על לגלות כוחניות ותקיפות בדברנו על להיות אלימים, כי לעתים עלינו להשתמש בשיטות כוחניות כדי למנוע ממישהו לגרום נזק לעצמו או לאחרים. אם הילד שלך רץ החוצה לכביש ועלול להיהרג בקלות מפגיעת מכונית, אתה לא סתם אומר, "אוי! יקירי, אל תרוץ לכביש." יתכן שיהיה עליך לתפוס את הילד ממש בכוח. אז לא לזה אנחנו מתכוונים בנוגע לאלימות. אלימות היא רצון לגרום נזק, וביכולתנו לגרום נזק בדרכים רבות ושונות. אז יש לנו את שלושת הסוגים האלה המוזכרים בבודהיזם, למרות שאני בטוח שאפשר לחשוב על עוד.

אי-אלימות כלפי הזולת

הסוג הראשון של אלימות הוא חשיבה אלימה כלפי אחרים ואחרות. זה מוגדר כחוסר חמלה מרושע שאיתו יש לנו רצון להרע או לגרום נזק לזולת. חמלה היא המשאלה שהאחרים והאחרות ישתחררו מסבל ובעיות ומהסיבות להם. וכאן, במקום לרצות שאחרים ואחרות יהיו משוחררים מסבל, הרצון שלנו הוא שהם יחוו סבל, אנחנו רוצים שתהיינה להם בעיות, בין אם נגרום לכך בעצמנו ובין אם יגרמו לכך אחרים או שזה פשוט יקרה כחלק מטבע הדברים. ועל-מנת לסייע לעצמנו להתגבר על מצב התודעה הזה, עלינו לחשוב על איך שכולם וכולן שווים, במובן שכול אחד ואחת רוצים להיות מאושרים, אין מי שרוצים להיות אומללים.

אז כשמישהו גורם לנו נזק, או נניח למשל שאתם מלמדים בכיתה ותלמיד גורם נזק או מפריע לאחרים, אז במקום לחשוב רק במונחים של הענשת אותו אדם –אשר בדרך כלל מעורבים בהם כעס וחוסר סבלנות ומצבי תודעה אחרים מטרידים ולא נעימים- הרבה יותר מועיל לחשוב שהילד הזה, במובן מסוים, חולה. הילד רוצה להיות מאושר אבל אין לו מושג ברור או נכון איך להיות מאושר והוא פשוט מתנהג בצורה מאוד משובשת, מתוך מצב תודעתי מבולבל, במחשבה שזה איכשהו יגרום לו להיות מאושר יותר. אז באמצעות נקודת המבט הזו כלפי הילד, לא נחשוב על הילד במונחים של היותו רע ושעלינו להענישו; במקום זאת נפַתח חמלה, המשאלה שהילד או הילדה האלו יתגברו על הבלבול והבעיות שלהם הגורמות להם להפריע כול-כך ולהתנהג באופן כל כך מזיק ולא ממושמע בכיתה.

עכשיו, אין פירושו של דבר שפשוט לא נעשֵה מאומה ונגלה פסיביות. אי-אלימות זה לא אומר להיות פסיביים ולא לעשות כלום, אלא זה אומר לא להתכעס, לא לרצות להזיק לילד המפריע הזה. אז ברור שעלינו לעשות משהו כדי לגרום לילד להפסיק להתנהג בצורה שמפריעה, בהתאם לשיטות אשר יהיו מקובלות במערכת החינוך שלכם. אבל המוטיבציה מאחורי המעשה, המצב התודעתי שמאחוריו, שונים מאוד מאלה שמאחורי הרצון להעניש את הילד הזה כי הוא ילד רע.

את המילה הזו "מוטיבציה" חשוב מאוד להבין. יש לה שני היבטים. האחד הוא המטרה או הכוונה שלנו, והשני הוא הרגש המניע אותנו להשגת המטרה הזו. המטרה היא לעזור לילד. זו הסיבה שבעטיה אנחנו הופכים להיות מורות ומורים, למשל. אותו הדבר עם הבחירה לעסוק במקצוע הרפואה: המטרה שלנו היא לסייע למטופל. עכשיו, מהו המצב התודעתי המניע אותנו לעבר השגת המטרה הזו? אם זה נעשה רק במטרה להרוויח כסף או כדי שהאדם האחר יחוש אסירות תודה רבה כלפינו ויודה לנו מעומק ליבו, הרי שזהו באמת מניע אנוכי מאוד, לא? ריכוז בעצמי. ומכיוון שהמחשבה שלנו ממוקדת בעיקר בעצמנו, אנחנו לא באמת מקדישים את תשומת הלב המיטבית למה שטוב לאדם האחר. כמו למשל כשהרופא רושם שאדם צריך ניתוח בעוד שלמעשה אין בכך צורך, אבל הרופא רושם זאת רק משום שהוא ירוויח יותר כסף מביצוע ניתוח. אלא שבמקום זאת, מה שאמור להניע אותנו על-מנת להגשים את המטרה הזו של הענקת סיוע לזולת, הוא חמלה- לחשוב על הזולת, לחשוב על טובתו, מה יהיה הכי טוב עבורו?

עכשיו, לפעמים במקצוע הרפואה, על-מנת לעזור למישהו, נדרש מאיתנו לסייע באמצעות טיפול שעשוי להיות די כואב: זריקות, ניתוחים. (ההחלמה מהניתוח כואבת.) אבל זו לא שיטה אלימה, כי הכוונה כאן היא לא לגרום לכאב לאדם; הכוונה היא לסייע לו להחלים מהסבל, מהבעיה שלו, מהמחלה.

זה זהה למצב שבו עלינו לחנך למשמעת תלמיד בית ספר שובב: גם כאן המוטיבציה היא לא לפגוע בתלמיד. יש בנו רצון לסייע לתלמיד מתוך ההבנה שהוא בן אדם בדיוק כמוני -רצונו הוא להיות מאושר, הוא לא רוצה להיות אומלל - ואולי נוכל ללמד אותו ולהראות לו דרך להיות מאושר יותר בחיים. וללא קשר למקצוע שבו עשוי הילד הזה לעסוק בעתיד, מה שיהיה מיטיב ומועיל הוא אם תהיה לאדם משמעת, אם האדם ידע לשתף פעולה עם אחרות ואחרים. אלו הם דברים שיועילו לכול אחד ואחת ולכולם בעתיד.

ומשמעת פירושה שליטה עצמית. כשהילד או הילדה רוצים להשתובב ולהפריע, לַמדו אותם שעליהם לשלוט בעצמם. ובכך שאנו עצמנו מחנכים את הילדים למשמעת, הכוונה, המטרה, היא לסייע להם לפתח משמעת בעצמם. ואם נסתייע במצב התודעתי הזה בשעה שנחנך את הילדים למשמעת, אז זה, במובן מסוים, יעביר להם את המסר בצורה ברורה. זה כמו המצב שבו הורה מעניש ילד; ההורה לא מייצר רגשות שנאה כלפי הילד, נכון?

זה מה שלדעתי חשוב ללמוד ולהתאמן בו, אם אנחנו מתעתדים לעסוק במקצועות של מתן סיוע, כמו רפואה או הוראה. כלומר, שתהיה לנו בתוכנו פנימה גישה אוהבת, גישה חומלת- שיהיה בנו רצון לסייע למטופלים, רצון לסייע לתלמידים כדי שינהלו חיים מאושרים וטובים יותר, כך שיהיו חופשיים מבעיות. ובהיבט החיצוני כמובן להתנהל באופן מקצועי, כלומר לגלות רצינות ולעיתים מידה רבה של קפדנות בעת הצורך. כך נוכל להתנהל במקצוע שלנו בצורה לא אלימה במונחים של המשמעות הראשונה הזו של אי-אלימות.

אז במקום חוסר חמלה כלפי הזולת הכרוך ברצון מצידנו לגרום לאחרות ולאחרים נזק, יש בנו חמלה, המשאלה שהם יהיו חופשיים מסבל ומכאוב. וכמובן שקשה מאוד לדעת באמת מהן השיטות הטובות ביותר לסייע למישהו. וכול ילד, כול מטופל, הוא אינדיבידואל. ולכן זה אומר שמה שעשוי לעבוד בהצלחה עבור אדם אחד לא בהכרח יעבוד עבור אדם אחר. כך שגם חשוב מאוד לכבד את האינדיבידואליות של כול אחד ואחת מהמטופלים כרופא, ושל כול אחד ואחת מהתלמידים כמורה. עכשיו זה עשוי להיות לא כול כך קל כאשר יש לנו כול כך הרבה מטופלים שעלינו לראות כול יום וכשהכיתות כול כך צפופות. אבל גם אם זה בלתי אפשרי באמת להכיר כול אדם בנפרד, מה שחשוב זה, שוב, המצב התודעתי, שבו יהיה בנו עניין להכיר את כולם. ולהתעניין בהם בהתבסס על כבוד כלפיהם. וכדאי לנסות ולהתייחס אליהם עם אותו סוג של עניין וכבוד כמו זה שהיינו מגלים כלפי חבר קרוב או קרוב משפחה - הילד שלנו, ההורה שלנו, אחינו או אחותנו, או משהו כזה, בהתאם לגילם ולגילנו.

אני סבור שאחד הקווים המנחים, שמאוד מאוד מועיל לזכור תמיד, הוא שבני ובנות האדם הללו הם יצורים אנושיים ויש להם רגשות בדיוק כפי שלי יש רגשות. הם רוצים להיות מאושרים, בדיוק כפי שאני רוצה באושר, והם רוצים שיאהבו אותם, בדיוק כמו שאני רוצה שיאהבו אותי. ואם יש לי מחשבות מרושעות כלפיהם והתנהגותי כלפיהם מרושעת וקרה מאד, הם ירגישו פגועים, בדיוק כפי שאני הייתי מרגיש פגוע אם מישהו היה מתנהג כך כלפיי. אז המצב התודעתי הזה של כבוד לזולת הוא מאוד, מאוד חשוב כאדם אינדיבידואלי.

אי-אלימות כלפי עצמנו

הסוג השני של אי-אלימות קשור במידת מה לסוג שאותו הסברנו זה עתה, מכיוון שכאן אנחנו מדברים על אי-אלימות המופנית כלפי עצמנו (הסוג הראשון מופנה כלפי הזולת). וכאן מדובר על לא להתנהל בדרך של הרס עצמי. כאשר ההתנהגות שלנו מתאפיינת בהרס עצמי, זה נובע מהיעדר אהבה עצמית שכתוצאה ממנו יש בנו רצון לפגוע בעצמנו או לגרום לעצמנו נזק. וזו יכולה להיות גרימת נזק לעצמנו באופן מכוון או שלא במכוון. למשל, באמצעות מחשבות כמו: "אני רע/ה", "אני לא שווה כלום", "אני לא מספיק טוב/ה".

במיוחד אם אנחנו רופאים או רופאות ואחד מהמטופלים שלנו נפטר, מה שבאופן בלתי נמנע הולך לקרות, ועולה בנו המחשבה "אוי, אני רופא/ה כול כך נורא/ה. אני כול כך גרוע/ה", ואז עולה בנו תחושת אשם ואנחנו מענישים את עצמנו בצורה כזו או אחרת, בדרך כלל באופן פסיכולוגי ורגשי למדי, בגלל שלא היה ביכולתנו לסייע למישהו או למישהי - הם הלכו לעולמם. אלה הם דברים שעלינו באמת להיות מוכנים לקראתם אם אנחנו עומדים לעסוק ברפואה או בהוראה. אנחנו לא בודהה; אין לנו יכולת לסייע לכולם- אפילו בודהה לא יכול היה לעזור לכולם. ולפיכך באופן טבעי לפעמים ניכשל. או שלא נוכל לרפא חולה, או שבאמת לא נוכל ללמד ילד. אבל זהו רק טבעה של המציאות. על מנת שמישהו או מישהי יסתייעו בעזרה, עליהם לגלות פתיחות מצידם הם. יש מחלות שפשוט אין לנו את היכולת לרפא, וגם אם זה אפשרי, לפעמים אנחנו עושים טעויות; אנחנו בני ובנות אדם אחרי הכול. ולחלק מהתלמידים והתלמידות יש בעיות רגשיות רציניות, בעיות חברתיות, מה שזה לא יהיה - בעיות משפחתיות - וזה מעבר ליכולת שלנו להיות מסוגלים לסייע להם באופן ממשי.

אז עלינו להיזהר מדרכים שעלולות להוביל אותנו להרס עצמי; במילים אחרות, לנהוג באלימות כלפי עצמנו. דרכים להתנהלותנו מתוך הרס עצמי הן, למשל, לדחוק בעצמנו חזק מדי, במחשבה ש"עלי להיות כליל השלמות", כשזה למעשה בלתי אפשרי. כמובן שאנחנו מנסים להיות טובים ככול האפשר במה שאנחנו עושים, אבל אף אחד או אחת אינם מושלמים. אז ברור שאם לא נצליח בדבר כזה או אחר, בוודאי נחוש חרטה על כך- נִרצה לסגל יכולת להצליח יותר בעתיד - אבל עלינו באמת לעבוד קשה עם עצמנו כדי לא להיכנס לדיכאון נורא בגלל זה, משום שלהיות בדיכאון רק יפגע בעבודה שלנו, יפגע ביעילות שלנו במסגרת העבודה שלנו.

ובכן, אולי תגידו, "איך נוכל בפועל למנוע מעצמנו מלהיכנס לדיכאון או להרגיש מאוד, מאוד פגועים"- אתם יודעים איך זה, כשיש לכם תלמיד והתלמיד מצליח, אבל אז התלמיד עוזב את בית הספר מסיבה כלשהי. באופן טבעי זה עצוב, אבל הנקודה היא לא להיכנס לדיכאון. אז השאלה היא: איך נוכל לעזור לעצמנו לא להיכנס לדיכאון? וזה חוזר לדברים שאמרנו במונחים של התמודדות עם הזולת. כדי באמת לרצות לסייע לזולת ולא לפגוע באחרות ואחרים, אחד הדברים החשובים ביותר הוא כבוד כלפיהם, כך שבאופן דומה עלינו לכבד את עצמנו. חשוב תמיד לחזור ולְתַקֵּף מחדש ש: "יש לי יכולות; אחרת לא הייתה לי האפשרות להפוך להיות מורה או רופא/ה". אנו נותנים תוקף מחודש למוטיבציה שלנו ש: "בעת ביצוע העבודה שאני עושה, יש לי כוונה טובה." ו"כיצור אנושי אני לא מושלם/ת; עם זאת, אני מכבד/ת את עצמי על שאני מנסה כמיטב יכולתי". וזה עוזר לנו לא לשקוע בדיכאון.

עכשיו, מה יקרה אם נבחן את עצמנו בכנות ונגלה שלא באמת ניסינו כמיטב יכולתנו? שיכולנו לעשות יותר. ובכן, במצב הזה, לבטח נחוש חרטה, וחשוב שנחזור ונאשר לעצמנו ש: "בעתיד, אשתדל יותר." אבל על מנת למנוע, או לנסות למנוע את הישנותו של הכישלון הזה שלא ניסינו כמיטב יכולתנו, עלינו לבחון מה היו הסיבות לכך. יתכן שזה קרה פשוט כתוצאה מעייפות יתר שחווינו. ולשם כך, שוב, עלינו לגלות נדיבות-לב כלפי עצמנו ולא לגלות הרס עצמי. עלינו לדעת מהם הצרכים שלנו מבחינת מנוחה - מהם הגבולות שלנו? - ושוב לכבד אותם. אל תרגישו רע עם זה. לכול אחד ואחת יש את הגבולות שלהם. כמובן שבמקרה חירום תמיד נוכל לעשות יותר, אבל לא כול מקרה הוא חירום. ולפעמים עלינו פשוט לומר, "יש לי צורך במנוחה", ואז לנסות לנוח, אם זה אפשרי- לפעמים זה אולי בלתי אפשרי - אך אם זה אפשרי, קחו פסק זמן לטובת המנוחה הזו מבלי לחוש אשמה.

ובכן כמובן שזה לא תמיד קל אם אנחנו מנסים לאזן בין עבודה לבין ניהול חיי משפחה. לילדים יש הרבה מאד צרכים, ילדינו שלנו. אך חשוב שזה יהיה בעדיפות עליונה, האופן שבו נוכל לארגן את לוח הזמנים שלנו וכן הלאה, כך שלא נהיה עמוסים מדי, עייפים מדי, ואז לא נתנהל באופן מיטבי באף אחד מהמישורים. ושלא פשוט נאפשר לזה להמשיך עוד ועוד עד שזה יגיע לנקודה שבה נחווה התמוטטות. כי להתעלם מהצרכים שלנו זה באמת לגלות אלימות כלפי עצמנו. ולכן אי-אלימות כלפי עצמנו היא מאוד מאוד חשובה.

לא לשמוח לאיד נוכח חוסר מזלו של הזולת

הסוג השלישי של אי-אלימות הוא לא לשמוח לאיד נוכח חוסר מזלם של אחרות ואחרים. במילים אחרות, זה נחשב מרושע- אם נחשוב על אלימות בהקשר של מצב תודעתי מרושע - זהו מצב תודעתי מרושע לשמוח בקשיים שיש לזולת; זאת אומרת, כאשר מישהו נכשל. עכשיו, יתכן שנחשוב, "טוב, זה לא משהו שאני באמת עושה." אבל אם תחשבו על דוגמה מתחום הפוליטיקה, אז אם ישנם שני מועמדים והאחד שאינו אהוב עלינו מאבד את משרתו- מפסיד בבחירות או נבעט החוצה- אנחנו מאוד שמחים על כך. יש בנו שמחה לאיד נוכח חוסר מזלו, לא? וכך, גם במצב מסוג זה, אמנם יתכן שתהיה בנו שמחה על כך שזה שלדעתנו הינו הטוב ביותר נכנס לתפקיד, ולכן נשמח בשמחתו, אבל אין סיבה לשמוח נוכח הפסדו של האחר, כי אין ספק שיש לו משפחה , ישנם אחרים שתלויים בו, והוא חווה אומללות - גם הוא יצור אנושי. אז נשמח בכך שהוא לא בתפקיד, אבל גם נאחל לו אושר בחייו. לא נרצה ברעתו (לא נאחל לו דברים רעים).

אז ראינו ששלושת הסוגים הללו של אי-אלימות מנוגדים לשלושה סוגים של חשיבה מרושעת, מחשבות מרושעות:

  • היעדר חמלה - רצון שאחרות ואחרים יחוו אומללות וסבל
  • היעדר אהבה עצמית - רצון לגרום נזק לעצמנו, במודע או לא במודע
  • שמחה לאיד נוכח חוסר מזלם של אחרות ואחרים - שמחה כאשר מישהו או מישהי אחרים חווים כשלון או כשקורה להם משהו נורא.

וכפי שאמרתי, סוג הפעולות שאנו מבצעים מחזק את המחשבות הללו מבלי שנהיה אלימים. ישנה דוגמה קלאסית באחת מהסוטרות הבודהיסטיות. שני מודטים ישבו לצד הנהר. אל הנהר הגיע אדם - וזה היה נהר שוצף בעל זרם חזק מאוד - והאיש רצה לקפוץ פנימה ולנסות לחצות את הנהר בשחייה. זה היה נהר מהסוג שאף אחד לא באמת יכול לצלוח אותו; כול מי שהיה מנסה לעשות זאת היה טובע בוודאות. אז מודט אחד פשוט ישב שם כשעל פניו נסוך מבט שליו מאוד והוא היה לגמרי מוכן לא לנקוף אצבע ולתת לאדם הזה לקפוץ לנהר ולבטח לטבוע. והמודט השני קם ולא עלה בידו לשכנע את האדם לא להיכנס לנהר, ולכן הוא חבט בו עד שהאדם איבד את הכרתו, כדי למנוע ממנו להיכנס לנהר. ובודהה ראה את כול זה (בודהה הגיע וראה את כול המתרחש) והוא אמר שהמודט שישב שם בשלווה עם חיוך נסוך על פניו, הוא זה שביצע את הפעולה האלימה. הפעולה של הכאת אותו אדם כדי למנוע ממנו לפגוע בעצמו, היא זו שהייתה פעולה של אי-אלימות. מדוע? בגלל המוטיבציה, המצב התודעתי - הרצון לסייע לאדם הזה להימנע מסבל ובאופן בלתי נמנע לטבוע.

ערכים רוחניים

כעת כול זה מתחבר עם חלקו השני של הנושא שלנו לבוקר הזה, שהוא ערכים רוחניים בעולם המודרני. המילה הזו "רוחני" היא מילה שלמעשה קשה להגדיר אותה, ומן הסתם יש לה קונוטציה אחרת, או שללא ספק יש לה קונוטציה שונה, באנגלית וברוסית. אבל בואו נבחן את האופן שבו היא מוגדרת, או מה היא המילה המקבילה, בהקשר בודהיסטי. ובבודהיזם אנחנו מדברים על הדהרמה. ו"דהרמה" משמעה צעדי מניעה; זהו משהו שאנחנו עושים על מנת למנוע סבל ובעיות. וזו לא רק חשיבה במונחים של מצבים מיידיים- כמו למשל כשנוהגים במכונית או רוכבים על אופניים, וכדי להימנע מלפגוע בדבר כלשהו, סוטים הצידה. זו לא תהיה דהרמה.

אז אנחנו לא מדברים רק על הדברים היומיומיים המיידיים שאנחנו עושים. לא היינו קוראים לזה רוחני. אלא על כך שזו חשיבה במונחים של רצון למנוע משהו בעתיד. וברוב הדתות, כולל הבודהיזם, זו חשיבה במונחים של חיים עתידיים, ובכמה דתות אחרות זו חשיבה על החיים שלאחר המוות, כלומר, שהדאגה העיקרית שלנו לא נתונה רק להצלחה החומרית במהלך החיים האלה, כי בזמן המוות כול זה נשאר מאחור, וסבב החיים הנוכחי קצר מאוד בהשוואה לכמות הזמן העצומה בעתיד.

עכשיו, זה בסדר גמור אם אנחנו מאמינים בלידות חוזרות עתידיות או בעולם הבא, אבל יכול להיות שחלק גדול מאיתנו לא מאמין בזה. אז האם אנחנו עדיין יכולים להיות אנשים רוחניים? ואני סבור שאנחנו בהחלט יכולים, אם נחשוב לא רק במונחים של הרווחה החומרית שלנו במהלך החיים האלה, עבורי באופן אישי ואולי עבור משפחתי, אלא אם נחשוב במונחים של טווח זמן ארוך בהרבה - למשל, הדורות הבאים. במילים אחרות, ננסה להפוך את העולם למקום טוב יותר בעזרת כול סוג שהוא של תרומה מיטיבה שנוכל לייצר, גם אם היא קטנה מאוד. שוב, דוגמה שבה השתמש בודהה - ששקית גדולה של אורז מתמלאת על ידי כול אחד מגרגרי האורז באופן יחידני. אז חלקינו אולי יוכלו לתרום לשקית הזו חופן שלם של אורז וחלקינו אולי יוכלו לתרום רק גרגר אורז אחד, אבל כול אחד מהשניים תורם את חלקו. זו הנקודה. וגם אם נגלה שאין לנו יכולת לתרום במידה רבה בפועל, לפחות ננסה.

אז מבחינתכם ככאלה שלומדים כדי להיות מורים/ות או לעסוק בתחום הרפואה, הרי שזוהי בהחלט הזדמנות מצוינת לחשוב במונחים של לתרום על מנת להפוך את העולם הזה לטוב יותר. כמורים ומורות, אתם מלמדים אנשים שימשיכו לעבר העתיד ויש לקוות שהם יתרמו תרומות משלהם. כרופאים ורופאות, אתם מסייעים לרפא אנשים חולים כדי שיוכלו להמשיך לתרום את תרומתם לטובת העתיד. לפיכך, זה משתלב בצורה טובה מאד עם הרצון שהם יהיו מאושרים, ולא יהיו אומללים. אז, מבלי שתהיינה לכם מחשבות אלימות או מרושעות כלפיהם, וגם עם כבוד כלפיהם. אנו מכבדים את עצמנו במונחים של "ביכולתי לתרום לטובת העתיד", ואנחנו מכבדים את המטופלים שלנו, הסטודנטים שלנו, במונחים של "גם הם יכולים לתרום". ומה המשמעות של תרומה? מה זה אומר להפוך את העולם למקום טוב יותר? זה בעצם אומר לקדם איזשהו אמצעי על מנת שאנשים יהיו מאושרים יותר. ולהיות מאושרים יותר לא רק במשמעות של המישור החומרי, למרות שזה חשוב, אלא גם במשמעות של להנות משקט נפשי, לסגל יכולת להיעזר לא רק במיומנויות טכניות אלא גם במיומנויות רגשיות כדי להתמודד עם כול מה שצץ וקורה בחיים.

אז אלה הם מה שהייתי מחשיב כערכים רוחניים; במילים אחרות, מה שאנו מחשיבים כחשוב בחיינו ובהקשר של מה שאנו עושים בחיינו. בקיצור, אני סבור שזה חשוב מאוד, במיוחד בתור צעירות וצעירים כמותכם, באמת לחשוב ברצינות רבה על מוטיבציה. מדוע אני לומד/ת את מה שאני לומד/ת? מה אני רוצה להשיג בחיים? מה אני רוצה להשיג עבור המשפחה שלי בעתיד? מה אני רוצה בסופו של דבר להשאיר אחרַי לטובת העתיד- הדורות הבאים? ומדוע אני רוצה זאת? יכול להיות שיידרש לשם כך חקר פנימי נרחב, אבל זהו חקר בעל ערך רב מאד שכדאי לעשותו. ויתכן שנגלה שהתשובות שלנו לשאלות הללו אינן מְסַפקות במיוחד. ואני חושב שהקריטריון שבו עלינו להיעזר כדי להחליט "האם אני רוצה לנסות לתקן את המוטיבציה שלי או לא?" הינו לבחון אם מה שאני עושה יביא אושר לעצמי ולזולת, או שזה רק ייצר בעיות? ובמונחים של תהליך ההערכה של הדברים, השפעות ארוכות טווח חשובות הרבה יותר מאשר רק השפעות מיידיות קצרות טווח. אבל אם ברור לנו מה אנחנו עושים בחיים, ואנו רואים שאנחנו מתנהלים בכיוון טוב בחיינו, זה נותן לנו תחושה נפלאה מאוד של רווחה ושביעות רצון.

אני חושב שאחת הסיבות שלפעמים גורמת לבני ובנות אדם להיכנס לדיכאון היא שהם מוצאים שלחיים שלהם אין משמעות, אין כיוון. אנחנו ממשיכים בדרכינו המקצועית אבל זה לא מדבר אל ליבנו. ויש לנו הרגשה שהבעיות של העולם, הבעיות של המדינה שלי, הבעיות של המחוז שלי, הבעיות של המשפחה שלי, שלי עצמי - כול אלה פשוט נוראיות מדי, שזה יותר מדי. ולפיכך איזו משמעות יש לכול זה, לנהל חיים עם המצב התודעתי הזה? זה באמת מאוד עצוב; אלה הם לא חיים מאושרים במיוחד. ולכן, שוב, זה דורש כבוד כלפי עצמנו על מנת לנסות להתגבר על תחושת הייאוש הזו. עלינו לחזור ולתת תוקף מחודש לכך ש"ללא קשר למצבים החיצוניים, אכן יש לי את היכולת לשפר את עצמי ולהפוך לאדם טוב יותר." וזה חשוב מאוד לא רק כי אהפוך את עצמי לאדם מאושר יותר – להכיר בזה - אלא גם משום שהמצב התודעתי שלי בכללותו ישפיע על כול מי שסביבי. ועל כן לעבוד על מנת לסייע לזולת מבחינה רפואית או פדגוגית... הינו אכן דבר משמעותי לעשות. איננו יודעים מה צופן העתיד, אבל אנחנו יודעים שאם בני ובנות אדם יהיו במצב בריאותי טוב, אם תהיה להם השכלה, אז יש תקווה, בתקווה לכך שהדברים ישתפרו. אולי קשה לדמיין את זה. אבל גם אם יהיו קשיים נוספים בעתיד, ביכולתנו לסייע לאנשים להיות מוכנים יותר להתמודדות איתם.

אלה הן אם כן המחשבות שלי לגבי אי-אלימות וערכים רוחניים בעולם המודרני.

שאלות

בעולמנו המודרני, אנחנו מבינים כמובן שבתוך הערכים הבודהיסטיים ישנה חמלה. אולם בחיים האמיתיים המצב ממש קשה ולפעמים ילדים גדלים בלי הורים ואז הם די פרועים. ולנו, אם אנחנו מורות או מורים, קשה מאוד להוכיח להם באופן כלשהו את נחיצות החמלה - שעליהם ללמוד איך להגן על אנשים חלשים יותר ולא להתפרע ולהזיק לאנשים חלשים יותר. אז, כאנשי הוראה- איך אנחנו יכולים להעביר את המסר הזה לתלמידים, במיוחד לתלמידים שהם די אלימים, הגדלים במצבים כלכליים וחברתיים קשים מאוד?

אני חושב שאחת השיטות שיכולה לסייע לילדים פרועים כאלה היא לאפשר להם לתת, לתת ולגלות נדיבות. במילים אחרות, אם מאפשרים למישהו (לילד, למשל) לקבל את ההזדמנות לתת לילדים האחרים - במילים אחרות, מטילים עליו תפקיד מסוים או מאפשרים לו לחלק את הדפים, או לעשות משהו נדיב – זוהי עשיית מעשה כלשהו  המסייע לזולת. הדבר מעניק לאותו הילד תחושת ערך עצמי. במילים אחרות, כאשר ילד מגיע מרקע מאוד קשה ומרגיש לא אהוב, אז הוא בדרך כלל מבטא את תחושת הדחייה הזו בהתנהגות פרועה מאוד. "אם אני נחשב לכזה שהוא לא טוב לפי החיים באופן כללי, בגלל שאין לי רקע טוב, אז אני אראה לכולם עד כמה אני לא טוב", במובן מסוים. ולכן, במילים אחרות, הם מתנהגים כאנטי-חברתיים, שאינם חלק מהחברה, ופונים לדרך הפשע וכן הלאה. זה אופייני למדי. אך אם ניתנת להם הזדמנות להראות שהם אדם טוב, שיש להם משהו שביכולתם לתת, גם אם הם לא נותנים בצורה מאוד טובה – אני מתכוון בצורה מאוד יעילה – בכול זאת, זה נותן להם את התחושה שאכן יש להם משהו חיובי להציע, לא רק דברים שליליים להציע.

מנקודת מבט בודהיסטית, מדובר בבניית איזשהו כוח חיובי או מצבור זכות צָפוּן (merit) על ידי נתינה. אבל אין צורך לתת לזה הסבר בודהיסטי. אני חושב שאפילו רק במובן הפסיכולוגי, מה שהסברתי יכול לפעמים להועיל. אולם כאשר נותנים להם משהו חיובי ובונה לעשות, חשוב מאוד לא לעשות זאת באופן שיגרום להם לחשוב שזהו עונש.

בחיינו, אנו מתמודדים לעתים קרובות עם הטלת משמעת על מישהו. אבל ישנו גם תהליך של לְמַשְׁמֵעַ מחדש, כאשר אנו מנסים להטיל משמעת על מישהו בשנית. ובמסגרת התהליך הזה, מה הכי מועיל - ענישה, או אולי איזשהו סוג של תעסוקה, כמו עשייה למען החברה? - עבור האדם שעובר מִשְׁמוּעַ? או סוג כלשהו של חינוך למוּסר עבור האדם הזה? נניח שמדובר באנשים שנמצאים בכלא, פושעים - אנשים שברצוננו להטיל עליהם משמעת כשהם לא ילדים.

קשה לענות על זה באופן כללי כי, שוב, כול אחד ואחת הם אינדיבידואל. לא הייתי מעורב באופן אישי בלימוד בבתי כלא, אבל רבים מהקולגות שלי, עמיתיי הבודהיסטים, עסקו בכך. ואחד הדברים שהם מוצאים הוא שעבור אנשים רבים השוהים בכלא, לא כולם כמובן... זה לוקח הרבה זמן, כי לאסירים יש הרבה זמן לבחון את חייהם - את מה שהם עשו עם החיים שלהם ואת מה שהם רוצים בחיים. ולכן יש הרבה אסירים שמאוד מעוניינים ללמוד להתמודד עם הכעס שלהם, לטפל בדחפים האלימים שלהם, ולכן הם מאוד פתוחים לסוג בסיסי מאוד של מדיטציה בודהיסטית כדי להירגע, למשל על ידי התמקדות בנשימה. ולפיכך אנשים כאלה כמובן פתוחים לסוג כזה של עזרה. לא כולם פתוחים לקבלת עזרה, ואם אין בהם פתיחות, יש מעט מאוד שביכולתנו לעשות. הענשתם מבחינה פיזית, בשעה שאין להם שום רצון לשנות את חייהם או להשתפר, רק מייצרת בתוכם עוד כעס ועוינות.

ישנם סוגי אימון מסוימים המשמשים בפסיכולוגיה שאולי לא יהיו ממש ישימים כאן, אבל רק כדי לתת לכם מושג: כשיש ילדים, בדרך כלל נערים ונערות, שלחלוטין לא משתפים פעולה ושהם פרועים מאד, הם יוצאים למסע כקבוצה עם מדריך, ויש להם פֶּרֶד איתם. הפֶּרֶד כמובן הוא חיה מאוד עקשנית וקשה לגרום לו לעשות מה שאתה רוצה שהוא יעשה. והם אחראים לפֶּרֶד הזה, אז הם צריכים להתמודד עם המצב הזה, ועליהם ללמוד להתגבר על הכעס וחוסר הסבלנות שלהם וכו', ואיכשהו להתנהל עם הפֶּרֶד הזה. אז שוב זה אומר לתת להם אחריות מסוימת לעשות משהו שהוא בונה, במובן מסוים –לעבוד עם אותו הפֶּרֶד.

אז לפעמים לתת לילד את האחריות לטפל בבעל חיים גורם לו... בעל החיים לא מעביר עליו ביקורת; אנשים מעבירים עליו ביקורת. כלב... לא משנה באיזו מידה תטילו עליו משמעת, הכלב עדיין יחבב אתכם. ככה ששוב, לכך שמאפשרים לילד להתמודד עם בְּרִיָּה אחרת, במקרה הזה עם כלב, יכולה להיות לפעמים השפעה מאלפת, זה יכול לסייע לו להירגע, לקחת על עצמו איזושהי אחריות. אבל כמובן שיש אֵי אֵלּוּ אנשים שיש בהם אלימות רבה מאד וש... תתנו להם כלב והם פשוט יענו את הכלב, אז עליכם להיות זהירים מאד. 

יש לי חברה שהיא פסיכיאטרית והיא מטפלת בעיקר בבני ובנות נוער אלימים שהם בדרך כלל חסרי בית ומתגוררים ברחוב עם כול הקשיים הנלווים לכך. ואחד מהקווים המנחים שבו היא מסתייעת ושעליו היא סיפרה לי הוא, שוב, אם לחזור למה שאמרנו, להתייחס לילדים האלה - שיכולים לגלות אלימות רבה – תוך התעניינות בהם ועם כבוד כלפיהם כבני ובנות אדם. קחו אותם ברצינות. הקדישו את הזמן כדי להקשיב להם בפועל וללמוד מה הן הבעיות שלהם. אבל אחד הדברים שממנו באמת יש להימנע כאשר מקשיבים להם הוא להגיד להם "הו, השעה שלך הסתיימה. עליך ללכת עכשיו." הם בדרך כלל מגיבים לזה באלימות, כי זוהי דחייה.

אז המסר בהמשך לזה הוא: אם בכוונתכם לנסות להתמודד עם תלמיד סורר, הקדישו לאותו התלמיד את הזמן שלכם. אתם הולכים להקשיב לתלמיד. הרצון שלכם הוא לנסות להבין מה הן הבעיות שלו. (גם אם לא תמצאו פתרון, עצם העובדה שהקשבתם באופן אמפתי, מועילה.) אבל אל תקציבו לכך זמן מוגבל, ושיהיה בכם כבוד כלפי הילד הזה כבן אדם.

אבל מה לעשות בפועל כדי להטיל עליו משמעת וכן הלאה, זה מאוד קשה לומר. אני לא יודע מה בעצם מקובל בחברה שלך, מה לא מקובל. אבל עונש בלבד, במיוחד מתוך כעס, לא יועיל.

איך נוכל להתגבר על תחושת הרוגז המטריד שעולה בנו במהלך היחסים היומיומיים שלנו עם אנשים?

אם ננתח כול מצב שהוא, שנמצא אותו כלֹֹא נעים, שנמצא שהוא מרגיז, נגלה שהוא צץ עקב הרבה מאוד סיבות למיניהן ונסיבות ותנאים - תנאים סוציאליים, תנאים כלכליים, מה שקורה בביתם של האנשים המעורבים, הרקע שלהם וכו'. כאשר עולה בנו רוגז עקב המצב, אז מה שמתרחש למעשה בתודעה שלנו הוא שאנחנו לוקחים את התקרית הזו, או מה שזה לא יהיה שנראה לנו מרגיז, ואנחנו פשוט הופכים זאת לאיזו מפלצת גדולה ומוצקה, לדבר מפלצתי. אנחנו מאבדים את הראייה הכוללת של הסיבות והתנאים שבתלות בהם נוצר המצב, ואנחנו מקרינים עליו מתודעתנו הרבה יותר תכונות שליליות מאלה שנמצאות שם בפועל. ומכיוון שאנחנו לא רוצים שזה יהיה המצב, אז הכעס הוא דחייה רגשית חזקה מאוד שלו.

עכשיו אם נחשוב על זה, אז דחייה... המנגנון מאחוריה הוא ש"אני רוצה שהסבל הזה, הקושי הזה, יעלם, שהוא לא יהיה שם." זוהי חמלה. לפיכך ההַנְגָּדָה לכעס ולעצבנות היא תמיד אהבה. אהבה היא המשאלה עבור האדם האחר שיזכה באושר ושתהיינה לו הסיבות לאושר. הוא או היא מתנהגים בצורה איומה בגלל כול התנאים האלה ובגלל שהם חווים אומללות. אני רוצה שהם יהיו מאושרים כדי שיפסיקו להתנהג בצורה מעצבנת ונוראה. על מנת שהם יהיו מאושרים, עלי ללמוד ולדעת מהם כול אותם תנאים הגורמים להם להיות אומללים ולפעול באופן בלתי נשלט, ולאחר מכן לראות מהו הדבר שביכולתי לשנות.

ואלה הן חלק מהשיטות שבהן אנו מסתייעים. זהו למעשה ניתוח אנליטי: המצב נובע מהסיבה הזו והאחרת. אני רוצה שהם יפסיקו לפעול בדרך הזו הנובעת מהסיבות הללו, ובהמשך לכך מה יש ביכולתי לעשות על מנת לשנות את מה שמשפיע על ההתנהגות שלהם?

כמורות וכמורים, יהיה עלינו להתמודד עם ילדים המגיעים ממגוון סוגים של רקע- רקע תרבותי, חברתי ודתי שונה. ולפיכך, האם יהיה די בכך שרק תהיה בנו סבלנות לכול הילדים האלה, סוגים שונים של ילדים, כדי למַשמֵעַ אותם ולחנך אותם?

אני סבור שאחד המרכיבים החשובים ביותר הוא לגלות עניין בילדים. זה אומר להתוודע לרקע הדתי של הילדים האלה, לרקע החברתי שלהם. ככול שתבינו יותר את האנשים שאותם אתם מנסים לחנך, כך תבינו יותר מהו הדבר שהם באמת זקוקים לו. בתקווה שהמטרה של החינוך היא לא רק להביאם לידי כך שיוכלו לעבור את הבחינה, אלא לסייע להם להפוך להיות אנשים טובים יותר. אז לִמדו על אוֹדוֹתֵיהֶם. תוכלו לתת להם לכתוב חיבורים קטנים על עצמם או על המשפחה שלהם או על הרקע שלהם, או דברים כאלה. הובילו אותם לומר משהו על עצמם. וכך תוכלו להכיר אותם קצת יותר טוב.

לעתים קרובות אני פוגש אנשים שמהססים כשהם צריכים לומר את דעתם, או משהו על עצמם, כי הם חוששים להיות דחויים. והשאלה שלי היא איך ניתן לסייע לאנשים הללו להתגבר על החסימה התודעתית שלהם ועל הפחד.

אני חושב שזו בעיה גדולה במיוחד אצל בני ובנות נוער, שמאוד מאוד חשובה להם המְקוּבָּלוּת בקרב בני גילם. איך לגרום להם להתגבר על הביישנות? ובכן, אחת השיטות הנהוגות בחינוך של מוסד הנזירוּת הבודהיסטי היא שאחרי שיעור, כול התלמידים צריכים להתחלק לזוגות, שניים-שניים, ואז לדון זה עם זה - הם כן מנהלים קרב-שיח (דִיבֵּיְיט), למעשה, דיון לוגי - אבל הם דנים האחד עם השני בנוגע למה שנאמר זה עתה כדי לבדוק ולראות אם הם הבינו את הדברים. אז הם למעשה לא מדברים מול כול הכיתה, מצב שבו אולי חלק מהתלמידים לא יהיו מאוד אדיבים ויצחקו עליהם. אבל כשזה נעשה בזוגות, עליהם לומר משהו. והמורה יכול להסתובב ולהקשיב במשך דקה או שתיים לכול קבוצה כדי לוודא שהם באמת מדברים על הנושא ולא מדברים על משהו אחר. אך זוהי שיטה פדגוגית טובה מאוד כי היא לא מאפשרת לתלמיד רק לשבת שם באופן פסיבי ולהקשיב או לא לשים לב ולא להבין דבר. עליהם לומר משהו; הם צריכים להראות לאדם האחר שעימו הם דנים שהם באמת שמו לב והקשיבו. ואין להם את האפשרות להיות ביישנים. אבל עליך לוודא שהם לא בוחרים באותו שותף לדיון בכול פעם; הם צריכים לגוון. זו שיטה אחת שנהוגה במערכת החינוך של מוסד הנזירות הבודהיסטי. אולי זה יכול להועיל.

Top