אמת הנאצלים והנאצלות הראשונה: סבל אמיתי

אם כן, החיים עולים ויורדים כל הזמן- לפעמים יש לנו אושר ותחושה נהדרת, לפעמים יש בנו עצב ואומללות. לעתים קרובות, אנחנו רק אומרים "אלו החיים", ולא בוחנים את מצבנו לעומק. אך האם באמת כך נרצה שחיינו יהיו- לעולם לא לדעת איך נרגיש ברגע הבא? למרבה המזל, הבודהה כן בחן את הדברים לעומק וגילה את הבעיה האמיתית שבבסיס כל זה. הבעיה האמיתית, הסבל האמיתי, היא סוגי הגופים והתודעות שיש לנו. הגופים והתודעות שיש לנו הם הבסיס דרכו אנו חווים את העליות והמורדות הללו שלנו, אשר אותם הם מושכים כמו מגנט. אם נסתכל אפילו יותר לעומק, הבעיה האמיתית היא שבכך שיש לנו את הגופים והתודעות הללו, אנו מייצרים ומנציחים עוד מן העליות והמורדות הללו לא רק ברגע זה, או בשבוע הבא, אלא למשך כל הזמן שיחלוף עד שנעבור מהעולם. לא זו בלבד, אלא שהבודהה אמר שאנו מנציחים את הבעיות שלנו עצמנו לא רק במהלך החיים הנוכחיים, אלא, במונחים של לידה חוזרת, גם בחיים העתידיים. אפילו אם עדיין לא הבנו וקיבלנו את הקיום של לידה חוזרת, נוכל  לראות כיצד אנו מנציחים את הבעיות הללו גם לדורות הבאים. ניתן לראות בבירור ביחס למשבר האקלימי העכשווי, כיצד הפעולות שלנו מנציחות בעיות הנמשכות הרבה מעבר לקיום שלנו על הפלנטה. 

אז מהי למעשה הבעיה עם הגופים והתודעות שלנו? הבעיה היא שהם מוגבלים. הגופים שלנו מוגבלים בכך שהם נהיים חולים ומתנוונים ככל שהם מזדקנים. כמו בקבוק חלב, הם פגי תוקף; אבל, אפילו גרוע יותר מאשר עם חלב, אין להם תאריך תפוגה ברור. אין לנו מושג לגבי מועד התפוגה של הגוף שלנו. בעוד גופנו מתקיים, חישבו לכמה זמן אנו נזקקים לשם טיפול בו. עלינו לנקות אותו, להלבישו, להאכיל אותו, לקחת אותו לשירותים, לאמן אותו, לאפשר לו מנוחה ושינה, ולדאוג לו כשהוא נפצע או נופל למשכב. כמה הנאה יש בכל זה? כפי שמאסטר הודי גדול אחד ניסח זאת יפה, כולנו עבדים ושפחות של הגופים שלנו.

התודעות שלנו, יחד עם הרגשות והתחושות שלנו, מוגבלות אף הן. עלינו לחנך ולאמן את התודעות שלנו, ואפילו אז, ישנם כל כך הרבה דברים שאין לנו הבנה לגביהם. לא נוכל לראות את התמונה המלאה של שום דבר - למשל, ההשפעות של התחממות גלובלית, בינה מלאכותית, רובוטיקה, מרחבים של מציאות וירטואלית, וכן הלאה, שלא לדבר על מה שקורה בחיי היום- יום שלנו. ואף גרוע מכך, התודעות שלנו, כמו הגופים שלנו, מתנוונות עם ההזדקנות- הזיכרון שלנו לטווח קצר נעלם, התודעות שלנו מאיטות את פעולתן, ואנו נעשים מבולבלים בקלות רבה יותר. 

בנוסף לכל אלו, אנו נוטים להיפגע יותר בקלות והרגשות שלנו מתרוצצים בפראות, מוֹנעים מאיתנו אפילו לחשוב בבהירות. אך הבעיה האמיתית עם כל זה היא שהגופים המוגבלים שלנו, התודעות, הרגשות, והתחושות מנציחים את עצמם; הם רק מביאים עוד מעצמם.

בודהה הדגים סבל אמיתי באמצעות ארבעה היבטים של הגופים המוגבלים שלנו.

• ראשית, הם ארעיים. לעתים אנו בבריאות טובה ומרגישים טוב, אך הדבר הזעיר ביותר עלול להוציא את הגופים שלנו מאיזון, ואז פוקדת אותנו מחלה והרגשה נוראית. רק הביטו עד כמה גופינו שבריריים- הדבר הקטן ביותר עלול לגרום להם לפציעה וכאב. מה שנמצא בבסיס כל זה הוא שכל רגע מקרב אותנו קרוב יותר למותנו. אנו מדמיינים שנוכל לשמור על הגופים שלנו בריאים וחזקים לנצח, וזאת, אפילו כשאנו בגיל זקנה. עדיין נוכל לאכול אותו דבר ולעשות את אותם דברים שעשינו כשהיינו צעירים וצעירות. אך אנו משלים את עצמנו; המאבק הבלתי פוסק שלנו להישאר צעירים רק גורם לנו מתח ודאגה.
• שנית, הגופים שלנו עצמם הם בעייתיים. אנו עשויים לחשוב שאם נהפוך את הגופים שלנו לכאלה שנראים אטרקטיביים באמצעות התזת בושם והנחת איפור או באמצעות פיתוח יותר שרירים, יפקוד אותנו אושר רב יותר. אך לא משנה כמה ננסה לייפות את עצמנו, עדיין תכרסם בנו הדאגה שאיננו נראים טוב מספיק או שאנו מתחילים לאבד את המראה היפה שלנו. לא משנה כמה איפור או שרירים נעטה, או לאיזו דיאטה בריאה ניצמד, הבעיה עם הגופים שלנו היא שעדיין נחלה, עדיין נזדקן, ועדיין עלולה להתרחש בחיינו תאונה שתפגע בנו.
• שלישית, הגופים שלנו יריחו לא טוב אם לא נרחץ אותם, יעלה סירחון מפינו אם לא נצחצח את שינינו, והשתן והצואה שמתפנים מאיתנו החוצה מפיצים צחנה. אם היה עלינו לירוק החוצה אוכל שלעסנו כמה פעמים ולהציע אותו למישהו, מי יחשיב זאת כדבר נקי שראוי לאכול אותו? הבעיה, כאן, היא שאנחנו לא ישויות המתקיימות באופן עצמאי אשר נקראות "אני" ויכולות לנתק את עצמן מהגופים שלנו ולחיות בעולם מדומיין של "הגוף היפה". אנחנו תקועים עם הגופים הללו, למרות החסרונות שלהם, ועלינו לטפל בהם ולעשות בהם שימוש ראוי במאמצינו להתגבר על סבל ולעזור לזולת. 
• רביעית, לא נוכל להיראות על ידי אחרים ואחרות בחיים האמיתיים, בלי שהם יראו את הגופים שלנו. נוכל ליצור אוואטר ווירטואלי על מנת שאחרים ואחרות יראו אותנו במשחק מחשב, אך עדיין, כשמישהו או מישהי יפגשו אותנו ב"עולם האמיתי", הם יראו את הגופים שלנו כפי שהם. אפילו אם בתודעות שלנו נדמיין, כשנהיה בני 60, שאנו נראים ונראות כמו שהיינו בגיל 20, עדיין אחרים ואחרות יראו גוף בן 60 כשיביטו בנו. אם לא נבין ונקבל את זה, רק נשלה את עצמינו ואנו עלולים ליצור בעיות כשנתנהג באופנים שאינם תואמים את הגיל.

הגופים המוגבלים שלנו הם דוגמאות לסבל אמיתי במובן שהם ארעיים, בעייתיים, לא נוכל להפריד את עצמנו מהם, והם מה שאחרים ואחרות רואים בהביטם בנו, בין אם נאהב זאת או לא. להיות עם גוף מעין זה הוא דבר מספיק בעייתי בפני עצמו, אך הסבל האמיתי שהבודהה אמר שעלינו להכיר בו הוא שאנו מנציחים את הקיום בגוף כזה מסבב חיים אחד למשנהו כבסיס שעליו אנו חווים וחוות את מה שֶׁנִּרְאָה כמעגל בלתי נשלט של אומללות אין סופית והנאה ואושר שאינם מספקים. האם זה באמת מה שנבקש?