ארבעת סימני ההיכר של הדהרמה

הראשון מבין ארבעת סימני ההיכר הללו הוא שכל המשתנים המשפיעים            (’du-byed) אינם סטטיים. משפט זה מתורגם לעתים כ"כל התופעות הכרוכות זו בזו הן ארעיות", אבל זה יכול ליצור בלבול מסוים. המילה "ארעיות" עלולה להטעות, מכיוון שהיא עשויה לעורר את הרושם של משהו שנמשך לזמן קצר בלבד. לא על כך אנו מדברים; למעשה, חלק מהדברים המשתנים מרגע לרגע יכולים להימשך לנצח, כמו הרצף המנטלי. אינו סטטי, אם כן, משמעו פשוט כל דבר שעובר שינוי. 

באשר למונח "כל המשתנים המשפיעים", משתנים הם דברים המשתנים, ללא תלות במשך רציפותם. משפיעים פירושם שמשתנים אלה משפיעים על דברים אחרים ואלו בתורם מושפעים מדברים אחרים. זה מתאר את כל התופעות שאינן סטטיות. 

כאן, המונח המשתנים המשפיעים מתייחס לחמשת המצבורים, ולא רק למצבור המשתנים המשפיעים אחרים. חמשת המצבורים כוללים כל דבר שמשתנה ויכול להיות חלק מרגע כלשהו בחוויה שלנו.

כל הדברים שמופיעים ועוברים שינוי מבוססים על סיבות ותנאים ומשפיעים על דברים אחרים. זה כולל את הורינו, סביבתנו, רגשותינו, מזג האויר וההיסטוריה. בהחלט כל דבר משפיע על האופן שבו אנו מרגישים ועל מה שאנו חווים בחיים, הלא כן? האופן שבו אנו חווים את החיים ומה שאנו מרגישים לגביהם משפיעים לא רק על חוויית העתיד שלנו עצמנו, אלא גם על החוויה של כל מי שאנו באים עמו במגע.

כפי שנאמר בנקודת חותם ראשונה זו, כל המשתנים המשפיעים אינם סטטיים. פירוש הדבר הוא שהם משתנים מרגע לרגע. מדוע? מכיוון שהסיבות והתנאים המשפיעים עליהם משתנים מרגע לרגע. זו נקודה עמוקה ביותר להבנה. כשאנו שרויים במצב רוח מסוים, למשל, אנו נוטים לחשוב שמצב רוח זה יישאר עימנו לתמיד; אך למעשה, הוא משתנה לחלוטין בכל שנייה ושנייה, בהתאם למה שאנו רואים, למה שאנו מביטים בו, למה שאנו שומעים, לתחושות הגופניות שלנו וכן הלאה. כל מצב רוח שבו אנו נתונים משתנה בכל רגע. אין בו שום דבר סטטי.

תופעה זו, של אי-הישארות סטטית ואפילו לרגע, מתייחסת למה שאנחנו מכנים "אי־סטטיות מעודנת". בהקשר הזה מוצגים שני מונחים: "אי־סטטיות גסה"                   (mi-rtag-pa rags-pa) ו-"אי־סטטיות מעודנת". (mi-rtag-pa phra-mo).

• אי־סטטיות גסה מתרחשת כאשר דבר מה מגיע בפועל אל קצו. למשל, אם אנו קונים מכונית או מחשב, בסופו של דבר הם יתקלקלו. זוהי אי־סטטיות גסה, החיים הנוכחיים עתידים להסתיים בסופו של דבר. כשהם באים לקיצם עם המוות, זוהי אי־הסטטיות הגסה שלהם.
• אי־סטטיות מעודנת היא לא רק בהתייחס לעובדה שאנו עתידים למות יום אחד, אלא גם לכך שכל רגע חולף במשך חיינו מקרב אותנו ברגע נוסף אל קיצם. מותנו עתיד לבוא באופן בלתי נמנע, שכן משך הזמן שנותר לנו לחיות הולך ומתקצר ללא הפסקה, מרגע לרגע. משום שחיינו הנוכחיים ומשך חיינו הם משתנים משפיעים שהתהוו על בסיס סיבות ותנאים. יותר מכך, הסיבות והתנאים להתעברותנו וללידתנו הם, למעשה, גם הסיבות למותנו. זאת משום שסיבות ותנאים אלה – המפגש בין זרע אבינו, ביצית אמנו ותודעתנו במצב הבארדו- נמשכים רק לרגע. המפגש בין השלושה הוא אי־סטטיות גסה. הוא אינו נמשך ואינו ממשיך לחולל כל רגע ורגע עוקב בחיינו. למעשה, מפגש זה הוא הסיבה הראשונית האחראית לכך שסבב חיים זה יגיע אל קצו. אילולא התהוונו ברחם ונולדנו, לא היינו מתים;  אנו מתים משום שהתהוונו ברחם ונולדנו. על כן בכל רגע מחיינו אנו קרבים אל מותנו, ככל שמשך חיינו מושפע מסיבות ומתנאים בני־חלוף אחרים, שאין להם את העוצמה של הסיבות שהתחילו אותם.

ישנם סוגים מסוימים של משתנים משפיעים שעוברים תהליכי ניוון מראשיתם, כמו משך חיינו. ישנם סוגים אחרים שמשתנים ללא הרף אך אינם מתנוונים בפועל, כמו הטבע המוסכם (הקונבנציונלי) של התודעה שלנו. טבע זה אינו עתיד להתנוון; ועם זאת הוא עדיין נתון לאי־סטטיות מעודנת, במקרה הזה, כזו שאין לה התחלה וסוף. טבעה המוסכם (הקונבנציונלי) של תודעתנו לחוות דברים בבהירות ובמודעות משתנה מרגע לרגע, במובן זה שככל שֶׁמָּה שאנו חווים משתנה בכל רגע ורגע, חווייתנו אותו משתנה אף היא. במלים אחרות, החוויה שלנו של מצב מסוים מתהווה על בסיס כמות עצומה של סיבות ותנאים המחוללים מצב זה, ודבר זה משתנה תדיר. לפיכך מה שאנו חווים משתנה ללא הרף. ואולם, עצם חוויית המצבים, כתופעה, אינה מתנוונת. היא אינה הולכת ונחלשת ואינה קרבה אל קיצה הסופי, אף שכל סבב חיים מסוים כן מגיע אל קיצו.

חישבו על רצף מנטלי כעל קו הנמשך לנצח, ללא ראשית וללא סוף. באופן כללי, אין הוא נע מרגע לרגע אל סופו, שכן אין לו כל סוף. אך בכל סבב חיים, קו זה כביכול מזנק מעלה ברגע ההתעברות, ואז גולש מטה כמו במדרון גִּבְעָה אל עבר סיומו של סבב חיים זה. אז הוא מזנק אל תחילתם של החיים הבאים ושוב יורד מטה. באופן זה, כל סבב חיים הוֹלֵךְ וְקָרֵב אל סופו, אך רציפותו של הקו נמשכת לנצח.  

בהתאם לדחפים הקארמיים הכפייתיים שלנו בסבבי חיים קודמים, לרגשות המפריעים שעוררו אותם ולהשלכות הקארמיות העוקבות שהצטברו עקב הפעולה על פיהם, שהינן הנטיות וההרגלים לחזור על פעולות אלו, יכלול הרצף המנטלי שלנו את חוויות חמשת המצבורים של סבב חיינו הנוכחי או של סבב חיים עתידי. מצבורים אלו מופיעים כבסיס וּכְתֹכֶן של מה שאנו חווים באותו סבב חיים. באותו סבב חיים, הרצף המנטלי שלנו יהיה כרוך בצורת חיים מסוימת ובסוגי החוויה האופייניים לה, כמו חוויית חיים ככלב, כְּתִיקָן, כבת אנוש מקסיקנית, כבן אנוש רוסי, וכן הלאה. צורות החיים שהרצפים המנטליים שלנו עוטים משתנות מסבב חיים אחד למשנהו. אין זה אומר שהרצף המנטלי שלנו הוא מטבעו נִקְבִּי או כַּלְבִּי. כל רצף מנטלי הוא אינדיבידואלי, אך אין לו זהות מובחנת אחת של סבב חיים מסוים שנשארת אתו לעד. 

מן הסתם, יידרש זמן רב כדי לעכל את כל ההשפעות הנובעות מהדברים האלה, בכל הנוגע לאיך אנחנו מתייחסים בחיים הנוכחיים שלנו לעצמנו ולכל אחד אחר ללא יוצא מן הכלל, כולל הַתִּיקָנִים. מכיוון שזוהי רק הקדמה לארבעת סימני ההיכר הללו, הבה נמשיך אל הבא בתור.  

נקודת החותם השנייה, או סימן ההיכר השני, היא שכל מה שמוכתם הוא סבל- במלים אחרות, בעייתי. המונח מוכתם (zag-bcas) מתורגם בדרך כלל כמזוהם, אך מונח זה הוא למען האמת קצת מוגזם. על פי הגדרתו של ואסוּבנדהוּ בחיבורו  'אוצר החכמה הגבוהה לנושאי יֵדע מיוחדים' (Chos  mngon-pa’i mdzod, Skt. Abhidharmakośa)  תופעות מוכתמות הן אלו הגורמות לתופעות מוכתמות "להתעצם". במילים אחרות, אלו הם היסודות המביאים להופעתן של תופעות מוכתמות נוספות. כדי להבין הגדרה זו, עלינו לדעת שלמילה "מוכתם" יש משמעות כללית של דבר-מה שמופיע מתוך תלות ברגשות מפריעים ובדחפים קארמיים כפייתיים.

תופעות מוכתמות מבשילות בצורת חמשת המצבורים של חווייתנו, כתוצאה מההשלכות העוקבות של הקארמה שברצף המנטלי שלנו. הדחפים הקארמיים הכפייתיים שמותירים את ההשלכות הקארמיות העוקבות הללו, מתעוררים על בסיס הרגשות המפריעים שלנו. הרגשות המפריעים שלנו והדחפים הקארמיים הכפייתיים שלנו, ומכאן שוב חמשת המצבורים שלנו, נובעים מהיעדר המודעות או מהתפיסה המוטעית שלנו בנוגע לאופן שבו אנו קיימים. אם למצבורים המוכתמים שלנו מתלווה היעדר מודעות, הם מנציחים ומחוללים עוד מצבורים מוכתמים. מעגל זה יימשך באופן בלתי נשלט עד אשר נשיג היפסקות אמיתית של היעדר המודעות שלנו. עד אז חמשת המצבורים שלנו הם בעייתיים ומהווים צורות של סבל, מאחר שהם תופעות מוכתמות.

סוגים של סבל

ישנם שלושה סוגים של סבל או חוויות בעייתיות:

• הראשון הוא הסבל של כאב ואומללות. 

• השני הוא הבעיה שדברים משתנים כל הזמן. זה מתייחס לאושר הרגיל שלנו, במובן שהוא אינו נמשך לעד. הוא לעולם לא מספיק, הוא לעולם לא מספק, ואין לנו שמץ של מושג מה הדבר הבא שיקרה. זה מאוד לא בטוח.

• הסוג השלישי של בעיה נקרא הבעיה החדורה בכל. עניין זה מתייחס לחוויה שלנו מרגע לרגע, המורכבת באופן בלתי נשלט ממצבורים מוכתמים. אם מה שאנחנו חווים מגיע כתוצאה מהרגשות המפריעים שלנו ומהדחפים הקארמיים הכפייתיים, ומאחר שאיננו ארהטים (בְּרִיּוֹת משוחררות), עדיין יש לנו רגשות מפריעים המחוללים עוד ועוד עקבות קארמיים- הרי שנמשיך לייצר עוד רגעים של רגשות מפריעים ועוד דחפים קארמיים. המצבורים המוכתמים המבשילים מתוך ההשלכות הקארמיות העוקבות הללו. אלו יהיו הבסיס לחוויות שני סוגי הסבל הראשונים- בין אם כאב ואומללות ובין אם אושר רגיל בלתי מספק. זהו ביטוייה המלא של הבעיה החדורה בכל. 

גם זה עמוק מאוד. מה שאנו חווים בכל רגע ורגע- קשיים וכן הלאה- מופיע כתוצאה מהרגשות המפריעים שלנו ומהתנהגות כפייתית בעבר. אנו עדיין מבולבלים ולכן מגיבים למה שאנו חווים מתוך היעדר מודעות לאופן שבו אנו קיימים באמת; ובעשותנו זאת, אנו יוצרים אפילו עוד יותר בעיות. גרוע מכך, אם לא נעשה דבר בנוגע למצב זה, הוא יימשך לנצח. יהיו אלו בעיה אחר בעיה אחר בעיה, מסבב חיים אחד למשנהו, ולזה שאחריו- לנצח. לא משנה מה יקרה לנו, יופיעו אצלנו רגשות מפריעים, נפעל מתוך הדחפים הכפייתיים ונעדרי המודעות שלנו, ופשוט נעשה יותר בלגן. בדרך זו, אנו ממשיכים באופן בלתי נשלט לחוות עוד בעיות. זהו הסבל הנרחב החדור בכל.  

נקודת החותם השלישית היא שכל התופעות הן ריקות ונטולות נשמה בלתי אפשרית (bdag-med). המינוח הזה בדרך כלל מתורגם כ"ריק וחסר עצמיות", אך במקום "חסר עצמיות", אני מעדיף את המונח "נטול נשמה בלתי אפשרית", שכן המונח בסנסקריט הוא אָנָאטְמָן (anatman), שפירושו- שלילת ה אַטְמָן שעל קיומו מצביעות מערכות החשיבה ההודיות הלא־בודהיסטיות.

לְמָה מתייחס המונח נשמה בלתי אפשרית? מבין מערכות הידע הבודהיסטיות, כולן מפריכות נשמה בלתי אפשרית של בני אדם, בעוד שרק מערכות הידע של המאהייאנה מפריכות גם נשמה בלתי אפשרית של תופעות. מאחר שארבעת סימני ההיכר הללו משותפים לכל מערכות הידע הבודהיסטיות, הרי שבהקשר הזה, סימן ההיכר השלישי מפריך אך ורק את הטענה שלמצבורים שלנו יש נשמה בלתי אפשרית של בני אדם. באשר לכל התופעות, המונח מפריך אך ורק את הטענה שהן יכולות להוות מושא לשימוש או להכרה מצד נשמה בלתי אפשרית של בני אדם.

ברוב מערכות הידע הבודהיסטיות, ישנן שתי רמות של נשמה בלתי אפשרית של אדם:

• הנשמה הבלתי אפשרית ברובד הגס היא נשמה שאנו מזדהים איתה בתור ה"אני" האמיתי- כזה שהוא שלם סטטי, אחיד ונטול חלקים, ושיכול להתקיים בנפרד מגוף ותודעה, במלים אחרות ללא תלות בחמשת המצבורים. זה כאילו הייתה קיימת איזושהי "נשמה" נפרדת, בלתי תלויה בכל מה שאנו חווים - "אני" נפרד המשתמש בגוף וב"תודעה" שלנו כמעין מכונות שבאמצעותן אנו חווים דברים, והוא הדובר של הקול בראש שלנו.
• הנשמה הבלתי אפשרית ברובד המעודן היא "אני", מישהו הניתן לידיעה מצד עצמו. להיות "ניתן לידיעה מצד עצמו" פירושו של דבר "נשמה", "אני", הניתן לידיעה כשלעצמו, באופן בלתי תלוי במצבורים.

זו הכוונה במונח- נשמה בלתי אפשרית. נשמה מעין זו היא בלתי אפשרית, אין נשמה נבדלת הניתנת לידיעה בפני עצמה שאותה נוכל למצוא ולומר, "זה אני". אין דבר כזה כמו נשמה הקיימת באופן נפרד, והניתנת לידיעה בנפרד. 

בנקודת חותם שלישית זו יש לנו שני מונחים: "נטול" (ריק מ...) ו"נעדר (משולל) נשמה בלתי אפשרית". לפי כמה תיאורים, "נטול" פירושו שלמצבורים שלנו, לחוויה שלנו, אין מישהו שהוא "אני" המתקיים כנשמה בלתי אפשרית ברובד הגס, או שהם נטולים (ריקים) ממנו. "נעדר(משולל) נשמה בלתי אפשרית" מתייחס לכך שהמצבורים נעדרי נשמה בלתי אפשרית ברובד המעודן. לפי תיאור אחר, "נטול" פירושו שהמצבורים שלנו נטולי מישהו שהוא "אני" המתקיים כנשמה בלתי אפשרית אשר זֵהָה למצבורים או נבדלת מהם לחלוטין. המונח "נעדר (משולל) נשמה בלתי אפשרית" הוא המסקנה המתבקשת מבחינה הגיונית: שמבין כל התופעות הניתנות לידיעה, אין דבר כזה, נשמה בלתי אפשרית של בְּרִיָּה פרסונלית. בתיאור של הפְּרָסַנְגִיקָה נקודת חותם שלישית זו מתייחסת לכך שמישהו הוא "אני" שהוא נטול זהות הקיימת מצד עצמה ונעדר (משולל) זהות הטבועה בו.

חיוני להבין סימן היכר שלישי זה. למצבורים המרכיבים את החוויה שלנו אין נשמה נבדלת אשר ניתנת לידיעה מכוחה שלה, מצד עצמה, או נשמה המזוהה עם אחד מהמצבורים או עם כולם. זה עניין משמעותי מאוד. היעדר ההבנה הזאת מוביל לבלבול ולקשיים. למשל, אנו עלולים לחשוב, "אני מנסה למצוא את האני האמיתי ולדעת מיהו האני האמיתי", כאילו שאי פעם נוכל להתוודע להימצאותו של "אני" אמיתי בנפרד מהחוויה שלנו. אין נשמה או עצמי שהם סטטיים ובלתי משתנים, העשויים כשלם אחד אחיד וקיימים באופן עצמאי, אשר ניתן "למצוא" ולהכיר אותם בתור ה"אני האמיתי", באופן בלתי תלוי בכל דבר אחר. 

סימן ההיכר הרביעי הוא שנירוונה היא שלווה. פירוש הדבר הוא שניתן  להיפטר מהמצבורים המוכתמים ולהשיג שחרור. במלים אחרות, אם נוכל להבין את הנקודה השלישית- שהמצבורים הללו נטולי עצמי נבדל הניתן לידיעה בפני עצמו ושאין כל דבר שכזה- הרי שנשיג שחרור. זוהי נירוונה; וזוהי שלווה מאחר שזהו קיצו של כל הסבל הנרחב החדור בכל. 

אנו יכולים לראות איך למעשה הכול משתלב יפה גם עם הלימוד על ארבע האמיתות של הַנֶּאֱצָלִים וְהַנֶּאֱצָלוֹת. שני סימני ההיכר הראשונים- כל המשתנים המשפיעים אינם סטטיים וכל התופעות המוכתמות הן סבל- מתארים את שתי אמיתות הנאצלים והנאצלות הראשונות: סבל אמיתי ומקורות אמיתיים של סבל. סימני ההיכר השלישי והרביעי- כל התופעות נטולות (ריקות מ...) נשמה בלתי אפשרית ונעדרות (משוללות) אותה, ונירוונה היא שלווה- מתייחסים לאמת הַנֶּאֱצָלִים וְהַנֶּאֱצָלוֹת השלישית: היפסקויות אמיתיות של מצבי סבל והסיבות להם. הן אף מצביעות באופן עקיף על אמת הַנֶּאֱצָלִים וְהַנֶּאֱצָלוֹת הרביעית: נתיבי תודעה אמיתיים או תובנות בלתי- מושגיות של היעדר נשמה בלתי אפשרית, המביאות עימן היפסקויות אמיתיות. 

חמשת המצבורים שלנו, אם כן, כמשתנים משפיעים, אינם סטטיים. מאחר שהם מופיעים מתוך חוסר מודעות והוא גלום בהם, הם מוכתמים; ומאחר שהם מוכתמים בחוסר מודעות, הם מנציחים סבל והם סבל בְּפֹעַל. עם זאת, המצבורים שלנו נטולים (ריקים מ...) נשמה בלתי אפשרית ונעדרים (משוללים) אותה. באמצעות הכרה בלתי-מושגית (לא קונספטואלית) של אותו היעדר נשמה בלתי אפשרית, אנו משיגים נירוונה- שהיא שלווה במובן זה שהמצבורים שלנו נעשים חופשיים מֵהַטְרָדוֹת של סבל אמיתי ומסיבותיו האמיתיות.