פרפרזה ל"איך למדוט על ארעיות"

הטקסט של גוּנְגְטַאנג רינפוצ'ה (Gung-thang-tshang dKon-mchog bstan-pa'i sgron-me) (1762-1823), שנכתב במבנה של פסוקים ונקרא "להתאמן כיצד לִמְדוֹט על ארעיות" (Mi-rtag sgom-tshul-gyi bslab-bya tshigs-su bcad-pa bcas) נִפְתח בהוקרת כבוד לכול הגורואים שלו שנִגְלים ומופיעים באינספור צורות ומעניקים תורות לימוד על מנת לאלף את התודעה:

ביראת כבוד עמוקה לאיחוד הכַּבִּיר של אושר עילאי וריקות, הנִגְלה ומופיע בצורות ובווריאציות שונות כדי שיתאימו לצורכיהם והלכי-הרוח הרבים של יצורים בעלי מגבלות.

גוף האדם היקר הזה, שברשותו שמונה הֲפוּגוֹת-הָרְגִיעָה ועשר החירויות והזדמנויות השפע והפנאי, מושג פעם אחת בלבד. קיימת סכנה לאבד את ההזדמנות הזו, ולהיכנס ללידה החוזרת הבאה מבלי שהצלחנו להשיג דבר בעל ערך מתמשך. עכשיו זה הזמן להציב את עצמנו על הדרך לשחרור. למעשה זה כמעט מאוחר מדי, מכיוון שכולנו כאן בין הגילאים עשרים ושלושים. עלינו להתמיד ולרומם את עצמנו על מנת לתרגל דהרמה בעזרת התזכורת המדמה מעין וו ברזל ובעזרת הדריכות המושווית לשלבים של אילוף פיל. לנסות להביא לכדי סיום כול דבר ארצי או סמסרי במהלך החודש הזה, או לכול הפחות במהלך השנה הזו, או לחשוב על דחיית מועד תרגול הדהרמה שלנו וקודם כול לעשות את כול הדברים האחרים במהלך השנה הזאת, אלו הם תעתועי שווא של פיתוי עצמי. אחד המורים אמר פעם שאנשים המסורים לדהרמה אינם צריכים לדאוג אף פעם בנוגע לכך שיהיו להם מספיק אמצעי מִחְיָיה. חלק מבני ובנות האדם ממציאים תירוצים שהם צריכים להרוויח כסף על מנת לתרגל דהרמה, אך מעולם לא היה אף מתרגל רציני של הדהרמה שגווע ברעב.

חוללו את המחשבה לבצע תרגול מלא, ייעודי ומסוּר של הדהרמה. פעילויות החיים הנוכחיים הן כמו גלים על המים. כמו אדוות מגיעה הפעולה הראשונה, ואז מיד מגיעה בעקבותיה אחת אחרת. ככול שתעשו יותר פעולות, כך יגיעו יותר פעילויות חדשות: זה אינסופי. האם לא עדיף לגלות נחישות ולעזוב את הדברים האלה עכשיו, כאשר לא חלות עלינו הגבלות כלשהן, מאשר להתהלך ללא מטרה לכאן ולשם? לדוגמה, אם יש מצב חירום, מקבלים את ההחלטה החזקה, הנחושה, לעזוב הכול וללכת לטפל במצב. זה כמו הסיפור של נארוֹפָּה שהלך לפגוש את טילוֹפָּה. הוא עזב באופן החלטי את תפקידו כאב המנזר של נַלַנְדָה והלך. או כמו צונגקאפה, שלאחר שקיבל הוראות ממנג'ושרי לצאת לריטריט ולתרגל בו את תרגולי ההכנה המקדימים, הוא קיבל החלטה נחושה לעשות זאת, עזב את אלפי תלמידיו והלך.

אל תשטו בעצמכם. עוד בטרם יחול תרגול הדהרמה של מחר, המוות של היום עלול להקדימו. לכן אם אדם רוצה לתרגל דהרמה, עליו לעשות זאת מהיום ואילך.

למרות שמעשיהם של מורים גדולים כגון צונגקאפה ופַּאדְמַסַמְבְּהַאוָוה נפוצים ברחבי העולם כולו, כול המורים הללו מתים. נותרו רק שמותיהם, גופיהם אינם, וביכולתנו להבין אותם רק דרך תורות הלימוד שלהם. כול זה הוא אינדיקציה לארעיותם, ממש כמו פסל הבודהה השוכב בקושינאגר, שמזכיר לנו שאפילו בודהה מת. שנטידווה אומר ב"המדריך לאורח חייו של הבודהיסטווה" (sPyod-‘jug, Skt. Bodhicharyavatara) שאם בודהות, פְּרַטְיֶיקָבודהות ושרוואקות מתו כולם, האם יש ספק כלשהו בכך שגם אנחנו נמות? זהו גם לימוד מפיו של הדלאי לאמה השמיני, שכמו המאסטרים שכתבו את כול התורות הללו, גם הוא כבר אינו בחיים. עם זאת, יש לציין שאם וכאשר צורותיהן של היישויות הדגולות הללו אכן מתפוררות, והן מתמוססות בחזרה לתוך טבעו המהותי של גופם של הבודהות (Svabhavakaya), זה נעשה רק על מנת ללמד את התלמידים המתועתעים מהי ארעיות. 

בדיוק כמו היישויות הדגולות הללו, בעוד מאה שנים לא יהיה בסביבה גם אף אחד מאיתנו. גם מלכים ומדינאים, הגאים מאוד בעושרם ובכוחם ויכולים להתפאר ברשימות מהודרות של מעשים, גם הם לא יהיו בסביבה. רק שמותיהם יישארו. הדבר נכון גם לגבי מנהיגי העולם המפורסמים הרבים של ימינו: הם לא יהיו כאן בעתיד. אנשים בגילכם ובעלי כוח פיזי זהה לזה שלכם מתים אף הם. הם נחטפים בפתאומיות על-ידי שר המוות. אז מה נותן לכם את הביטחון שתחיו לנצח? לא לחשוש מפני המוות למרות שלמדת על ארעיות זה טיפשי ביותר. אפילו חיות אוויליות ובעלות תודעה עמומה כמו כבשים, כאשר הן רואות שכבשים אחרות נשחטות על ידי הקצב, רועדות, כשהלב שלהן פועם במהירות.

יש סיפור על גשה פּוֹטֹוָוה באותו נושא. אדם אחד שגר בכפר שלו בא ושאל אותו: "כאשר מותי עומד להגיע, תוכל לשלוח לי הודעה?" מאוחר יותר מישהו מת במעלה הכפר והודעה על כך נשלחה לאיש, אך הוא לא עשה דבר. אותו הדבר התרחש בהקשר של מישהו במורד הכפר ואחר כך במרכז הכפר. ובכל זאת, עדיין, האיש הזה לא עשה דבר. לבסוף הגיעו סימני מותו שלו, אז הוא רץ אל גשה פּוֹטֹוָוה ושאל אותו, "למה לא שלחת לי הודעה?" גשה פּוֹטֹוָוה השיב, "אני כן שלחתי, אבל אתה לא הבנת את זה." גשה פּוֹטֹוָוה עצמו נהג למדוט על ארעיות על ידי ספירה של כול מקרי המוות בפֶּנְפּוֹ, העמק בו הוא חי.

הבנה של ארעיות אינה חייבת להתבסס על אזכורים המופיעים בכתבים; ניתן להבינה דרך תפיסה פשוטה של המוות הפוקד את כול היצורים החיים. בני ובנות אדם המכירים בכך שהמוות הינו וודאי, אך לא מיישמים את ההכרה הזו לגבי עצמם הם כמו עיוורים עם עיניים פקוחות, או אדם בעל עיני זכוכית. בעתיד חברינו, קרובינו, כוח העזר שלנו והמלווים אותנו כולם ילכו לעולמם. בזמן שאתם ביחד איתם, הדבר דומה לאוסף של עלים שהרוח איחדה, רק כדי שיתפזרו לאחר מכן. למרות שאנחנו ביחד עכשיו, כשניפגש שוב בסבבי החיים הבאים נהיה בצורות שונות ואפילו לא נזהה אחד את השני. זה נדיר מאוד שמישהו חושב על ארעיות, אבל צריך לכול הפחות שיהיה לנו איזון בין החיים הארציים והרוחניים, משום שזה יוצר יציבות.

חילופי העונות, נשירת העלים ותופעות טבע אחרות מְסַפקים שיעורים על ארעיות. כפי שאמר מִילָארֶפָּה, "אני רואה את כול מה שסביבי כלימוד."

מטאפורה נוספת לארעיות היא יריד. אנשים מכְּפַרים שונים מתאספים לרגל האירועים האלה ולאחר מכן כולם נפוצים לכול עבר. אנחנו לא יודעים לאן הם הולכים והם לעולם לא יתקבצו שוב באופן הזה. ההֶקְבֵּצִים הללו של חברות וחברים וקרובי משפחה המקיפים אותנו הם כמו אנשים ביריד או זבובים בסתיו. הם יתפזרו.

דברים כמו אביב וקיץ עשויים להיות יפים להפליא, אבל הם כולם שיעורים של ארעיות ושינוי מתמיד, כמו גם האלמנטים עצמם. צמחים הם תחילה ירוקים, אחר כך כתומים ולאחר מכן צחיחים. טמפרטורת המים בנחלים, צבעם והקולות שהם משמיעים כולם משתנים עם עונות השנה. נחלים שהיו ירוקים-כחולים להפליא, עם אדוות יפות הנראות כמרקדות ומשמיעות קולות בעבוע נעימים, קופאים בסופו של דבר ופני השטח שלהם מתכסים קרח לבן והמים פולטים רעשים הדומים לקולות מלמול. אותו הדבר קורה לבני ובנות אדם. כשהם צעירים הם הולכים למסיבות רבות ונהנים לרקוד, לשיר ולשתות. אבל כשהם מתבגרים ההרגלים שלהם משתנים. ממש כמו בדוגמה הקודמת, גם הם משמיעים קולות מלמול!

בתקופת הקיץ, דבורים מזמזמות אוספות את תמצית הפרחים בגנים יפים. זה כמו התקופה שבה אנחנו צעירים. אנו מתמכרים לנוחות ולהנאות העולם. אבל בסתיו גן הפרחים הופך להיות כמו מדבר וכשמגיע החורף, כאשר הרוח נושבת ברחבי הגן, הוא משמיע קול עצוב. אנשים לא רוצים ללכת לשם ולראות את הכול חשוף. לפעמים גבעה שלמה מכוסה בפרחים, ואז בחורף היא צחיחה לחלוטין. זה אותו הדבר עם בתים: הם נשחקים ומתיישנים. לפיכך כול אלה הם דוגמאות לארעיות. המורה הישיר ביותר לארעיות, בכול אופן, הוא הצורה הפיזית של האדם עצמו. ככול שאנחנו מתבגרים אין לנו כבר את היכולת לעשות את מה שעשינו בצעירותנו: אנחנו נעשים איטיים יותר והמראה שלנו משתנה.

ארעיות חלה לא רק על יצורים חיים, אלא גם על דברים דוממים כגון מבנים, טבע, גינון וזמן. מקומות כמו המנזרים הגדולים בבודגאיה ובנַלַנְדָה, שבהם למדו נגארג'ונה ואסנגה, נעלמו מזמן. אותו הדבר קרה עם גאנדן, סֵרָה ושאר האוניברסיטאות הנזיריות הגדולות בטיבט. אפילו ספריית היצירות והארכיונים הטיבטים שבה אנחנו נמצאים כעת תתפרק בסופו של דבר ותהפוך להריסות. נגארג'ונה אמר ב"מכתב לחבר" (Skt. Suhrllekha), "אם כול היקום ייהרס על ידי שריפה של שבע שמשות, אז אין ספק שגם גופינו ייהרסו", מכיוון שההרס ישמיד הכול ויעשה את דרכו עד למישורי הקיום הקבועים במצב הברהמה ברמתם הראשונה של מישור הצורות האתריות.

עכבר שחור ועכבר לבן מכרסמים, כול אחד בתורו, חבל שקושר חבילת חציר. בדוגמה הזו העכברים השחורים והלבנים מייצגים את הלילה והיום, חבילת החציר הוא תוחלת החיים שלנו והחבל סביב החציר הוא משך אורכָּה של התוחלת. לפני שהחבל הזה יושמד לחלוטין, וחבילת החציר, המייצגת את תוחלת החיים שלנו, תקרוס, עלינו לנצל את ההזדמנות כדי לעשות כמה שיותר פעולות בונות.

כול רגע בַּזמן דוחק אותנו לעבר נוכחותו של שר המוות. ממש כמו בעל חיים שנלקח לבית מטבחיים, כול צעד מקרב אותנו אל המוות. כול נשימה שאנו נושמים מקרבת אותנו למוות. באיזו מידה התקרבנו מאז שהתעוררנו הבוקר? התחושה שלא נמות בגלל שאנחנו צעירים היא טיפשית. לגיל אין כול חשיבות מבחינת שר המוות. אם הורים מבוגרים מאוד עם שיער לבן ועם גוף רועד וכפוף כקשת יכולים לקחת את גופות ילדיהם לבית הקברות, איך נוכל לומר ששר המוות עושה הבחנה ביחס לגיל? לכן עלינו לתרגל דהרמה ללא קשר לגיל, לא רק בזקנתנו. הדבר היחיד שמועיל הוא הדהרמה.

החבר המהימן היחיד הוא התרגול שלך. בני ובנות אדם אינם מהימנים. כאשר יבול העושר של אדם מושמד בעקבות בָּרָד של נסיבות רעות, יהיה לו קשה לזכות בהיענות כלשהי אפילו מצד המעגל החברתי של מי שהיו תלויים בו ואשר להם הוא דאג קודם לכן. במצב בו נהפוך להיות עניים, כולם יאכזבו אותנו ויינטשו אותנו. זהו הטבע האנושי הבסיסי. במצב בו נהיה זקנים ועניים, בני ובנות אדם אפילו לא ישימו לב אלינו. כשאנו עשירים ומפורסמים, בני ובנות אדם תמיד יחפשו את תשומת הלב שלנו. כשמישהו עשיר, אנשים באים ומעמידים פנים שהם תרמו לתהילה שלו. יש ניסיון מצד אנשים להיות שותפים לאושר שלך, אבל לא לצער שלך. כשהם לא יכולים לקבל ממך שום דבר, הם מתעלמים ממך. בודהה פעל בצורה הפוכה והקדיש יותר תשומת לב לעניים ולנזקקים.

אם מישהו בעל השפעה יֹאמר לחבר הכי מהימן שלך שאתה לא שווה, הוא ישנה את דעתו ויהיה הפכפך. רק כמה מילים יכולות לגרום לו לא לאהוב אותך למחרת. זה מוכיח את האמירה: "ייתכן שמַשהו בלתי ניתן להשגה הנמצא במרחק של מטר אחד, היה בעבר מַשהו שהיה בהישג ידך במרחק של כמה סנטימטרים בלבד." המשמעות היא שכמה מילים יכולות לגרום לבני ובנות אדם שהיו קרובים אליך, להתרחק. עלינו למצוא חבר יציב בתוך הדהרמה. חברים מגלים זהירות אחד כלפי השני ומהססים להצביע על הטעויות והחולשות שלך. האויב של האדם, לעומת זאת, הוא מועיל יותר משום שהוא מצביע על המגרעות של האדם.

יש בני ובנות אדם המקדישים חיים שלמים לצבירת עושר, וכתוצאה מכך הם משתנים מאד וחווים סבל רב. מכיוון שהעושר מהווה  גורם לסבל רב כול כך, אל לנו להיאחז בעושר. לעושר יש מראית עין של אושר, אבל הוא אינו כזה. המשיכה שלנו כלפי עושר דומה למשיכתם של עש או פרפר ללהבה: אם הם יתקרבו מדי, הם ייכחדו. אנשים עשירים נראים לכאורה מאושרים. הם נראים טוב, יש להם בית נחמד ועושה רושם שאין להם דאגות לגבי כסף. זה נראה אטרקטיבי, אבל כשנהיה עמוק בתוך המצב הזה, נראֵה את הצרות והחסרונות שלו. לדוגמה, יש אנשים שהם דתיים, אבל ברגע שהם מתעשרים הם מאבדים עניין בדת והתודעות שלהם נעשות מרוכזות בצבירת עושר נוסף. תמיד נמאס לנו מלצבור מידות טובות, אבל לעולם לא נמאס לנו מלצבור עוד עושר.

בקצרה, החיים הם ארעיים והמוות עתיד לבוא באופן בלתי נמנע, לכן עלינו להיות מוכנים לכך. אין ודאות מתי יבוא המוות, אבל כשהוא מגיע, לא ניתן לגרום לו לסוב לאחור. אנשים עשירים לא יכולים לשחד אותו, אלה שניחנו ביופי לא יכולים לפתות אותו, והשריריים אינם יכולים להיאבק בו. נראה שבמקומות מסוימים כסף יכול לקנות הארכה לוויזה או אישור שהייה, אבל הוא לא יכול לקנות הארכה לתוחלת החיים שלנו.

כאשר שר המוות משיג אותנו, עלינו להשאיר מאחור את הגוף שהיה איתנו מאז הלידה. למרות שנמות במיטה חמה, כאשר תיעלם ההכרה שלנו, לא תהיה אפילו הזדמנות של רגע אחד להביט אחורה על קרובי המשפחה, החברים והעושר שלנו. זוהי מציאות החיים ועלינו לעשות הכנות לקראתה. עלינו להשאיר מאחור את כול מה שצברנו, לשאת בסבל כול התלאות ללא לאות. עלינו ללכת אל מעֶבר לחיים האלה על ידי כך שנישא על גבנו את המטען, הנטל והאחריות של המעשים הבונים וההרסניים שלנו. יש הורים זקנים שבונים בתים לילדיהם ולנכדיהם, אבל כשהם מתים הם נושאים בנטל ההתנהגות ההרסנית על כך שבנו את הבתים, הרגו תולעים וכדומה, בעוד שהילדים פשוט נהנים לחיות בבית. לפיכך, על ידי מעשים כאלה, אנו פשוט צוברים את כובד המשקל של קארמה שלילית.

כאשר אנו חולפים בנתיבי הבארדו המסוכנים ונתקלים בכוחות הצבא של שר המוות או כשהם עוצרים אותנו, אנו מבינים את חוסר התועלת במאמצים שעשינו לצבור עושר. גם אם יש בנו חרטה רבה באותו זמן, לא תהיה בכך הרבה תועלת. אחד הפתגמים אומר: "אם אדם יכול לחשוב מראש, הוא חכם; אם אדם מתחרט אחר כך, הוא טיפש." המדריך האמיתי לזָר במקום לא ידוע הוא דהרמה; הצֵידָה למסע ארוך היא דהרמה; החותר המשיט אותנו בבטחה אל החוף בצידו השני של האוקיינוס הוא דהרמה. מעתה ואילך, רִתמו את הגוף, הדיבור והתודעה שלכם לטובת הדהרמה.

כאשר זה בכוחנו אנו להבטיח את האושר שלנו, עלינו לעשות זאת. אם לא נעשה זאת, יגיע זמן שבו נחווה בִּלבול ולא נדע מה לעשות. יש הבדל רב בין מותו של אדם ישר-דרך לבין אדם שאינו כזה. האחרון מת ללא מוּדעוּת בעודו מתייסר. הראשון מת בשלווה לאחר שהתכונן לרגע המוות מראש, חילק את הונו בין העניים, קרוביו, מושאי המקלט וכדומה. כדי להיות כמו האדם ישר הדרך עלינו להשתדל ללמוד מתורות הלימוד האלו ככול שנוכל. אל לנו לנהוג באופן שגוי באשר להחלטה הנחרצת להשתחרר ולוותר על כול המזון, השינה והעושר, אלא במקום זאת עלינו לשמור על איזון בין רוחניות ודאגות חומריות, ועלינו לנסות לתרגל כמיטב יכולתנו.

תרגול הדהרמה אינו עוסק בלבישת תחפושות ושמירה על מנהגים, אלא בפיתוח לב חם וחומל. יש סיפור על גברת טיבטית שהולכת לעולמה, מגיעה לגהינום ופוגשת את שר המוות. היא אומרת לו שלמרות שהיא גרמה נזק באופן פיזי, מבחינה מנטלית היא עשתה זאת עם מוטיבציה טובה. בעקבות זאת, היא נשלחה בחזרה לסבב חייה באותה צורה ישנה. זה מראה את הצורך בכך שיהיה לנו לב טוב, ללא קשר לאופן שבו מעשינו עשויים להיראות כלפי חוץ.

יש פתגם האומר: "אנשים המדברים הרבה על דהרמה, מתַּרגלים מעט." אטישה תמיד הדגיש זאת ובכול פעם שפגש אדם הוא תמיד שאל: "האם יש לך לב טוב?" כאשר דְרוֹמְטוֹנְפָּה שמע על מותו של אטישה, הוא נעצב מאוד מכך שהוא לא היה עם אטישה בזמן מותו. אטישה, בכול אופן, השאיר מֶסר לתלמידיו שאם הוא עצמו כבר אינו בנמצא, אז במידה ויש להם לב טוב, זה אותו הדבר כמו לראות אותו. טוב לזכור גם את תורת הלימוד של הקדמפה שלפיה למרות שכעת אנו מלינים על כך שאין לנו את המסוגלות להיטיב עם הזולת, אם יש לנו את היכולת להימנע מעצם הפגיעה בזולת, יש בכך תועלת רבה מאד ברמה הנוכחית שלנו. נסו לא לגרום לאף אחד או אחת לחוות אומללות.

כול עוד רצף הנשימה של האדם אינו נקטע, עדיין יש לאדם את ההזדמנות והכוח לצבור פוטנציאל חיובי ולהבטיח את עתידו. אתה בו זמנית החבר הכי טוב שלך והאויב הגרוע ביותר שלך. כול אושר שיהיה לך בעתיד תלוי בך. מישהו שמת ללא תרגול דהרמה זהה לכלב גוסס, במיוחד בבארדו. זה לא ישנה דבר אם נולדת כבן אנוש. אין הבדל בין שליט צ'קראווארטין שאינו מתרגל דהרמה לבין כלב שמת ברחוב. למעשה, עם מותם, בהחלט עשוי להתברר שהכלב יצר פחות קארמה שלילית. לפיכך חשיבה על ארעיות חשובה בתחילת התרגול, באמצע ובסוף התרגול. אפילו המאסטרים המיומנים והמנוסים ביותר מודטים על ארעיות.

מכול טביעות הרגל, הגדולה ביותר היא זו של פיל. מכול המחשבות, זו שמטביעה את החותם הטוב ביותר היא זו של ארעיות.

מילַארֵפָּה נכנס לדהרמה כאשר ראה את המוות, שהוא עצמו גרם לו, של הגורו שהיה מורו של הגורו שלו ללימודי הקסם השחור. גַמְפּוֹפָּה נכנס לדהרמה כאשר אשתו הלכה לעולמה. באופן דומה, כאשר הבודהה ראה את המוות בפעם הראשונה, הוא קיבל השראה להיכנס לדהרמה ולמצוא פתרון לסבל זה. ההתייחסות לארעיות היא כאל הנתיב המרכזי (לא להתבלבל עם מַאדְיָימַקָה, או דרך האמצע). זהו הנתיב המרכזי שתפקידו לחסום את ההיאחזות בחיים הנוכחיים ולבסס מחשבות חיוביות לגבי מכלול התרגולים של האדם. לשורה הזו בטקסט על ארעיות כ"נתיב המרכזי" יש גם פרשנות מעמיקה יותר. ניתַּן להסביר זאת גם במונחים של מַאדְיָימַקָה. ארעיות היא היסוד לפיתוח תובנה לגבי פילוסופיית המַאדְיָימַקָה, אשר מבטלת מושגים של עצמי כוזב ומסייעת לבסס אותנו במציאות של העצמי הקונבנציונלי המוסכם.

לאחר שעלה בידנו להרחיק את התודעה מהסחות דעת ולמקד אותה בדהרמה, עלינו לעשות את הדברים הבאים. למרות שבעולם הזה ישנן מסורות רבות של תרגול המפורסמות בהיותן עמוקות, לאחר שתהיה בנו פתיחות מלאה לתרגול הדהרמה, זה יהיה עדיף לנסות ולעקוב אחר המהות השלמה של תורות הבודהות של שלושת הזמנים באמצעות המסורת המבוססת היטב של צונגקאפה. לשם כך, עלינו לעקוב אחר השיטות המשולבות והמאוחדות של סוטרה וטנטרה, הכוללות גם הסבר וגם תרגול. על מנת שנוכל לעקוב אחריהן, עלינו להכיר את טבעה של הדרך, את שלביה ואת החלוקות שלה וללכת בעקבותיהם כראוי. לדוגמה, אל לנו לתרגל טנטרה לפני סוטרה, או ללמוד בודהיצ'יטה מבלי לדעת על הלידה החוזרת יקרת הערך כבני אנוש, על הכיוון הבטוח (לקיחת מקלט), על ההתהוות המותנית וכו'.

עלינו להשתדל לשתול בתודעותנו את הדחפים עבור דפוסי ההתנהגות של הדרך השלמה הבלתי מוטעית ותורותיה המהותיות מדי יום ביומו. בדיוק כמו סוחרים המנסים למכור ככול יכולתם בכול יום, עלינו להשתדל לשתול כמה שיותר זרעים לבנים בכול יום על-מנת לבנות כמה שיותר פוטנציאל חיובי. במסגרת התרגול המעשי באפשרותנו לתרגל מדיטציית סקירה לאחור על אחד הכתבים הקצרים של הדרכים המשותפות לסוטרה ולטנטרה, כגון "הבסיס למעלות" (Yon-tan gzhi-gyur-ma), שבדרך כלל משננים אותו, מדקלמים אותו באיטיות ומודטים עליו וניתן למצוא אותו גם בג'וֹרְצ'וֹ (Jorcho (sByor-mchod)) כתרגול מקדים. טקסט נוסף שכזה הוא הנקודות המקוצרות של הדרך המדורגת 

(Lam-rim bsdus-don), המציין את שש הגישות מרחיקות הלכת. טקסט זה אינו מפורש באופן ברור כמו "הבסיס למעלות", אך הוא כולל את שלושת סוגי המשמעת העצמית המוסרית, אשר בתורם כוללים את שש הגישות מרחיקות הלכת. טקסט נוסף שנוכל להסתייע בו עבור הסוג הזה של מדיטציית הסקירה לאחור הוא הקטע של שלבי הלאם-רים המדורגים של הגורו פּוּגָ'ה -לַאמָה צ'וֹפָּה (Bla-ma mchod-pa). מדיטציית סקירה לאחור היא שיטה יעילה לבחון את מה שלמדנו ומסייעת לארגן את הכול יחד באופן מסודר בתודעותנו. זה דומה לבחינה מחדש של מפָּה על-מנת לראות היכן כול דבר נמצא או מבט אווירי מפסגת ההר של כול המישור.

ייתכן שיהיה קשה לצבור התנסות בלאם-רים עכשיו, אבל תרגול מדיטציית סקירה לאחור מדי יום שותל בתודעותנו את ההנחיות לכול אוסף התורות. כאשר אנו מודטים על הלאם-רים, עלינו לעקוב אחר הנוהל הנכון הניתן בהנחיות. ראשית, עלינו לכונן את מוטיבציית הבודהיצ'יטה ובסוף להקדיש הקדשה. בעת כינון המוטיבציה שלנו בתחילת הסשן, עלינו לחשוב על כך שתרגול המדיטציה שלנו נעשָה למען כול האחרות והאחרים. אם זה לא אפשרי, אז צריכה להיות לנו לכול הפחות ההחלטה הנחרצת להשתחרר (renunciation). בסוף המדיטציה שלנו, עלינו להקדיש את הפוטנציאל החיובי שיצרנו למען אושרם של כול היצורים בעלי המגבלות ולכך שישיגו את מצב הבודהיות. אני מפציר בכם למצות את מהות חייכם יקרי הערך כבני ובנות אנוש על-ידי כך שתתַרגלו את סוג התרגול הזה. ל"מיצוי המהות" יש שלוש רמות פרשנות: גדולה, בינונית וקטנה. המיצוי הגדול הוא להפוך לבודהה בסבב החיים הנוכחי, הבינוני הוא להגיע לשחרור מכול הצורות הגסות של הרגשות המפריעים, והקטן הוא להגיע לחופש מלידות חוזרות במצבים נמוכים יותר.