מדיטציה על חיי האנוש יקרי הערך

התמקדות בנשימה כדי להשקיט - שחלק מהאנשים סבור שהיא מהווה את מלוא רוחב היריעה של שאמאטה - היא רק תרגול מקדים לכול שלושת השלבים. עלינו להשקיט את התודעה לפני הקשבה לתורות הלימוד; עלינו להירגע לפני שנהרהר בהן; עלינו להירגע לפני מדיטציה, אז התמקדות בנשימה יכולה לעשות זאת. ההשקטה בלבד לא מביאה אותנו למצב תודעתי של ריכוז חד-נקודתי, והיא בהחלט לא מסירה את הסיבות לבעיות שלנו (אם כי ביכולתה להפוך את תודעתנו לצלולה יותר כדי להתמודד עם המכשולים האלה).

כמובן שההתמקדות בנשימה יכולה להילקח כאובייקט לפיתוח ריכוז מלא, אבל השימוש  במיקוד הזה רק לשֵׁם הרגעה, לא מביא אותנו עד הסוף למצב הריכוז המלא הזה. ולמעשה, אם נבחן זאת מקרוב יותר, הרי שרק בתורת התהרוודה נאֵמר שביכולתנו להגיע לריכוז מלא על ידי התמקדות בנשימה. התמקדות בנשימה היא תפיסה חושית - זה לתפוס תחושה פיזית - ולפי תורות המהאייאנה, שהמסורת הטיבטית הולכת בעקבותיהן, כדי להשיג ריכוז מלא עליך להשתמש בתפיסת הכרה מנטלית, לא בתפיסת הכרה חושית.

אז כאשר אנו מתבוננים במדיטציה במסורת הבודהיסטית הטיבטית, עלינו להביט אל מעֵבר להרגעה גרידא באמצעות התמקדות בנשימה. ההרגעה היא הכנה מקדימה.

אוקיי, אז עלינו להקשיב לתורות, להרהר בנוגע אליהן ולמדוט. מכול אחד משלושת השלבים הללו, אנו משיגים סוג של מוּדעוּת מַבחינה (שבדרך כלל מתורגמת כחוכמה, אבל חוכמה היא מילה מעורפלת מדי). ראשית עלינו להבחין באופן מְבַדֵּל בדבר כלשהו. זה נקרא בדרך כלל "הכרה מבחינה" (recognition). כמו בשדה חוש הראייה - כדי שדבר כלשהו יהווה בכלל מוּשא לעסוק בו וכדי שתהיה לך תפיסת עומק מסוג כלשהו, נחוצה לך היכולת להבחין בין הצורה וצבע הפָּנים של מישהו לבין הקיר. אז זה הצעד הראשון, הבחנה. ומה שהמודעות המבחינה עושה הוא, שהיא מוסיפה לזה החלטיות: "זה בהחלט זה ולא ההוא." זו המשמעות של מוּדעות מבחינה (כפי שאמרתי, זה בדרך כלל מתורגם כחוכמה, אבל חוכמה לא ממש מעבירה את הגוון של מה שעליו מדובר כאן).

מהאזנה והקשבה לאֵי אֵלּוּ תורות לימוד, מה שאנו משיגים זו המוּדעות המבחינה הנובעת מההאזנה, כלומר להבחין במילותיהן של התורות הבודהיסטיות. המשמעות היא שנבחין בין האֲמִירָה הבודהיסטית לבין אמירות אחרות (בואו נֹאמר אמירות לא- בודהיסטיות), ונגלה החלטיות לגבי זה: "זוהי תורת הבודהה". כדי להתקדם לאנשהו עם תורות הלימוד, נדרשת מאיתנו החלטיות שהן אכן תורות בודהיסטיות, לא?

אם כך מה שאנו מקבלים בשלב הזה הוא מושג של דברי הדהרמה, אבל אין לנו מושג מה משמעותם. למשל, יש לי חיי אנוש יקרי ערך. ובכן, יש לנו יכולת להבחין בין זה לבין אמירות לא- בודהיסטיות. אז יש לנו חיי אנוש יקרי ערך, ואנחנו מניחים שזה נכון מתוך כבוד לבודהות, אבל בשלב זה אין לנו ממש הבנה של מה שזה אומר. ידוע לנו שתורת הלימוד הבודהיסטית לא אומרת שחיי האנוש הללו הם חסרי משמעות, שאין להם מטרה, ושלחיים אין מטרה. ביצענו הבחנה: "אוקי, האמירה הבודהיסטית היא שיש לנו חיי אנוש יקרי ערך."

עכשיו עלינו להמשיך לשלב הבא שהוא להרהר בדברים כדי להבין את משמעותם. כלומר להרהר לגבי ההגדרה של חיי אנוש יקרי ערך - מה זה אומר- וליצור נתיב הנמקה לוגית (הוכחה לוגית) שיבהיר מדוע הם יקרי ערך. אם נבין זאת, הרי שנבין את הלימוד, הלא כן? אם כך, עלינו לעבוד בעזרת זאת. עלינו להרהר בנוגע לזה. עלינו להבין מה הם שמונה-עשר המאפיינים של חיי אנוש יקרי ערך. למשל, אני לא בעל-חיים. לא מדובר כאן על המובן הביולוגי - שאנחנו לא צמח; אלא אנחנו בעל-חיים. אנחנו לא מדברים במובן הזה. בן אנוש הוא מישהו שהינו יצור המסוגל להבחין בין מה שמועיל לבין מה שמזיק בטווח הארוך, ומסוגל להבין, לתקשר וכן הלאה.

אז עלינו להבין מה זה אומר - אני לא בעל-חיים - ועלינו להבין את נתיב ההנמקה הלוגית ולהשתכנע בכך שזה מוכיח את התֶּזָה. כאן התזה היא שלהיוולד כבן אנוש, לא כבעל-חיים, זה דבר יקר ערך לשֵׁם תרגולה ומימושה של הדהרמה. תזה פירושה מה שאנחנו מנסים להוכיח. להיוולד כבן אנוש, לא כבעל-חיים, זה דבר יקר ערך לשֵׁם תרגולה ומימושה של הדהרמה. ונתיב ההנמקה הלוגית הוא שכבעל-חיים, אני אהיה תחת השפעתם החזקה והמכריעה של אינסטינקטים חייתיים. מהם אינסטינקטים של בעלי חיים? לצוד ולהרוג. להגן על הטריטוריה שלי, כמו כלב שנובח אם מישהו נכנס לחצר. ולקיים יחסי מין עם כול בעל-חיים אחר בכול עת שבה פשוט עולה בנו הדחף. כבעל חיים יהיו לנו כוחות קלושים מאוד להבחין בין מה מועיל ומה מזיק בטווח הארוך. ברור שבטווח הקצר לבעלי החיים יש יכולת הבחנה - אתה בורח מהאריה כי זה מועיל. אבל בטווח הארוך הם לא מסוגלים להבחין בין מה שמועיל לבין מה שמזיק. אז לוּ הייתי כזה, היה זה קשה מאוד לתרגל את הדהרמה.

עלינו להרהר בכך ולנסות לדמיין במה דברים אמורים. ננסה לדמיין איך זה יהיה להיות בעל-חיים כדי לשכנע את עצמנו בחסרונות הטמונים בכך. אם היה לי באופן קבוע את האינסטינקט הזה, את הדחף החזק הזה לצוד...זאת אומרת, פשוט תראו איך חתול רודף אחרי חרק או עכבר – אין לו אפילו כוונה לאכול אותו - רק לְענות אותו ולנסות לתפוס אותו. אם זה היה האינסטינקט הראשוני שלי, הדחף החזק, כשאני רואה משהו קטן זז על הרצפה... איך היה ביכולתי באמת לעבוד עם עצמי אם זה היה האינסטינקט האוטומטי שלי, שהוא כול-כך מכריע?

למעשה זה מאוד מעניין להתבונן בהתנהגות שלנו לאחר שהבחנו בזבוב או ג'וק או יתוש בחדר. זה כאילו שחבשנו את קסדת המגן שלנו, הוצאנו את הרובה שלנו, ויצאנו לציד, ואין לנו את המסוגלות לתרגל מדיטציה – אין לנו יכולת לעשות שום דבר - עד שנתפוס ונהרוג את הטרף שלנו. אין לנו יכולת למדוט, אין לנו יכולת ללמוד- לא נוכל לעשות כלום- עד שנהרוג את הדבר הזה. מה שאני אומר הוא שזה מאוד מועיל לקחת את הדברים עד לקצה האבסורד. אם כשנתפוס את עצמנו מתנהגים ככה, נחשוב על כך במונחים של לשים את קסדת המגן ולצאת למסע ציד, אז נראֵה עד כמה ההתנהגות שלנו מגוחכת. וגם אם נמשיך לנסות לגרש את היתוש מהחדר, לפחות הגישה שלנו השתנתה במעט לגבי מה שאנחנו עושים/ות. אנחנו לא רק בעל-חיים שיוצא לצוד.

כמו כן, אם אנחנו בעלי חיים ואנו נרדפים בקביעות על ידי יצורים אחרים שיכולים לתקוף אותנו בכול עת - אז עלינו תמיד לעמוד על המשמר- גם זה לא מאפשר לנו להיות במצב התורם להשקטה, להשגת ריכוז וכן הלאה, למטרת לימוד.

אז, באופן הזה נעבור על מאפיינים אחרים של בעל-החיים - סוג ההתנהגות המינית של בעל-החיים, הטריטוריאליות של בעל-החיים וכן הלאה - ונראֵה איך שאם זה יהיה האינסטינקט הדומיננטי שלנו, דחף חזק, אז שוב, יהיה זה קשה מאוד לעשות איזושהי התקדמות.

או אם היה עלינו כול הזמן לסחוב משא כבד מאוד - כמו בהודו, שור שניאלץ לסחוב משא מאוד כבד (ותמיד מצליפים בו וכן הלאה) - זה גם היה מקשה מאוד לבצע תרגול כלשהו. אז בדומה לזה, כשנהרהר בדוּגמה הזו, בנקודה הספציפית הזו של היוולדות כבעל-חיים, עלינו להתייחס אליה בהקשר של הודו העתיקה. לא נחשוב על במבי או על הפודל של מישהו בבית עשיר. נחשוב על ג'וק. נחשוב על כלב רחוב. נחשוב על בהמת משא.

אז יש לנו את ההבנה הנכונה של המאפיין המגדיר כאן ואת ההבנה שאנחנו לא כאלה. ובכן אני משוחרר/ת ממצב כזה. והודות לשחרור הזה יש לי את ההזדמנות ואת החופש לסגל את היכולת לתרגל את הדהרמה. לפיכך יש לי חיי אנוש יקרי ערך. 

בואו נקדיש כמה רגעים רק לתרגול השלב הזה. נזהה במה דברים אמורים כשמדובר על בעלי חיים, ונבין שאנחנו חופשיים מזה, ושהודות להיותנו חופשיים מהמצב הזה, יש לנו את ההזדמנות לתרגל.

אוקי. ניווכח בכך שאנחנו לא לגמרי תחת שליטת האינסטינקטים של בעלי חיים:

• אני לא חייב/ת לרדוף ולהסתער על כול דבר קטן שזז על הרצפה.
• אני לא חייב/ת לנבוח כשכול שאר בעלי החיים נובחים ועושים את מה שהם עושים.
• אני לא חייב/ת לקפוץ על בעל חיים אחר- כמו בכול פעם שאני רואה אחד שמושך אותי ועולה בי פשוט צורך לקפוץ עליו.

למרות שאולי יש לי קצת מהאינסטינקטים החייתיים האלה, אני לא חייב/ת לפעול על-פיהם. אני אדם. יש לי את היכולת להבחין בין מה שהולם ומה שאינו הולם. על כן, מהסיבה הזאת יש לי חיי אנוש יקרי ערך ולחיי האנוש יקרי הערך יש מטרה. המטרה היא שתהיה לי היכולת ללמוד ולתרגל את הדהרמה, הם יקרי ערך לא רק כדי לעשות הרבה כסף.

אז בשלב הזה מה נעשֶה? נחשוב על הדהרמה ונהרהר בה. לא נסתמך רק על מילים. זה היה הצעד הראשון. אבל על ידי הסתמכות על הסימנים האופייניים או המאפיינים המגדירים של חיי אנוש יקרי ערך ועל מצבנו שלנו, הנסיבות הספציפיות שלנו, ועל ידי הסתמכות על נתיב הנמקה לוגית, נגיע להבנה הֶקֵּשִׁית. הַקָּשָׁה (הסקת מסקנה) פירושה הסתמכות על נתיב הנמקה לוגית- בעקבות זאת, יש לי לאחר מכן את הידיעה של זה. ואז עולה בנו המוּדעוּת המבחינה הנובעת מחשיבה, והיא מתמקדת ברעיון בעל משמעות, לא סתם ברעיון של מילים נטולות משמעות. אז כאן הרעיון המלוּוֶה במשמעות הוא "יש לי חיי אנוש יקרי ערך כי אני משוחרר/ת מלהיות בעל-חיים." וזהו רעיון החלטי לגבי הדברים. הוא מבחין בין הדברים. הוא עושה הבחנה בין המסקנה הזו לבין סיבות אחרות והגדרות לא מדויקות וכן הלאה, ומכריע באופן החלטי בעניין.

בואו ננסה להתמקד במודעות המבחינה הזו: "יש לי חיי אנוש יקרי ערך כי אני משוחרר/ת מלהיות בעל-חיים." נתמקד בהבנה הזו. למעשה הסדר צריך להיות הפוך: "אני משוחרר/ת מלהיות בעל-חיים. על כן יש לי חיי אנוש יקרי ערך." במילים אחרות, אנחנו מסתמכים על נתיב ההנמקה הלוגית ואז מגיעים למסקנה, ופעם אחר פעם עלינו להסתמך על נתיב ההנמקה הלוגית הזה.

אוקי. אז ניתַּן לראות שיש הבדל גדול בין שני השלבים הראשונים האלה, ההקשבה וההרהור. המודעות המבחינה שאנו מקבלים מכול אחד מהם שׁונָה למדי.

• הראשון: "יש לי חיי אנוש יקרי ערך." ידוע לנו שאֵלה הן התורות הבודהיסטיות - אין ספק בכך - אבל אנחנו רק מניחים שזה נכון. לא באמת ידוע לנו למה. אין לנו הבנה אמיתית של מה שזה אומר.
• אבל עם השני, ידועה לנו המשמעות של חיי אנוש יקרי ערך, ידוע לנו מדוע יש לנו אותם (הסיבה לכך), וידועה לנו המטרה שבעטיה הם הופכים להיות יקרי ערך (זה יקר ערך לסגל יכולת לתרגל את הדהרמה). וכך, במקום להניח שזה נכון בלי להבין, ביכולתנו להגיע למסקנה הזו ולדעת אותה באופן תקף דרך הסקת מסקנות. זאת אומרת על ידי הסתמכות על נתיב הנמקה לוגית. ויש לנו מודעות מבחינה בכך. פירושו של דבר שיש בנו החלטיות בנוגע לכך. יש לנו שכנוע מוצק בכך ש"אכן, באמת יש לי חיי אנוש יקרי ערך מסיבה זו ואחרת המיועדים למימוש השגתה של מטרה זו ואחרת."

עכשיו, כאן קרב-שיח (דִיבֵּיְיט) הוא דרך מאוד מועילה להשיג את השכנוע המוצק הזה, מכיוון שקרב-השיח מסייע לנו להסיר כול התלבטות בלתי החלטית או כול מצב שבו יש לנו פשוט מושג לא מדויק לגבי המשמעות. לא נגלה היסוס. לא נתלבט בשאלה: האם יש לי את זה? האם אין לי את זה? האם זה אומר כך? האם זה אומר אחרת? מכיוון שאחרים ואחרות (שעימם ננהל את קרב-השיח) ימצאו יותר פרצות בחשיבה שלנו ממה שנוכל אנחנו למצוא אי-פעם בעצמנו. אם נשב רק אנחנו עם עצמנו ונבדוק את ההבנה שלנו, זה יהיה קל מאד לומר לעצמנו "ובכן די, מספיק עם זה כבר". בני ובנות אדם אחרים יוכלו למצוא פגמים ופרצות בחשיבה שלנו בצורה יעילה הרבה יותר, והם יתמידו בכך הרבה יותר זמן ובהתלהבות רבה הרבה יותר מכפי שנוכל אנחנו לעשות אי-פעם עם עצמנו. לפעמים במהלך קרב-השיח, אתה מגיע לנקודה הרגשית שבה אתה אומר "די כבר. הניחו לי." אם היינו עושים זאת לבד רק עם עצמנו במהלך מדיטציה, כמובן שהיינו מפסיקים מזמן. אז מהסיבה הזו המסורת הטיבטית שמה דגש רב מאוד על שיטת קרב-השיח (דִיבֵּיְיט). הוא נועד לסייע לנו להגיע לשכנוע מוצק נטול היסוס לגבי ההבנה שלנו.

ובכן, זה לגבי חשיבה על תורות הלימוד או הרהור בהן. לאחר מכן עלינו למדוט עליהן. כלומר, לעתים קרובות אנשים חושבים שהשלב השני הוא למדוט, אבל למעשה הוא לחשוב על- להרהר- בתורות הלימוד. למדוט זה משהו מעבר לכך. אך כמובן שלא נוכל למדוט אלא אם כן ביצענו את השלב השני הזה. אלא אם כן נבין את תורת הלימוד ונשתכנע בכך שהיא נכונה, לא באמת נוכל להרהר בה. יש אפשרות להבין משהו ולהשתכנע בכך שהוא שגוי, אבל אנחנו מדברים על להבין ולהשתכנע בכך שזה נכון. מכיוון שמדיטציה היא הצעד שנועד לשלב את הדברים הללו, את ההבנה הזו והשכנוע הזה, בתוך ההוויה ואורח חיי היומיום שלנו.

אם כן, תחילה נתַרגל מדיטציה אנליטית, שאני מעדיף לקרוא לה "מדיטציית הבחנה", ולאחר מכן מדיטציית ייצוב. שתי אלו מיועדות לשילוב ועיכול תורות הלימוד. כעת, עבור מדיטציית הבחנה אנו נעזרים בעיקר בשני גורמים מנטליים (שעליהם מושם הדגש; ישנם גורמים מנטליים רבים אחרים, כמובן, שעלינו להשתמש בהם - ריכוז וכן הלאה). הדרך שאני אוהב לתרגם אותם היא זיהוי גס (rtog-pa) והבחנה עדינה (dpyod-pa). בהקשרים מסוימים שני המונחים הללו פירושם "חקירה" ו"בחינה קפדנית".

איך נבין את שני הגורמים המנטליים הללו? בואו נשתמש בדוּגמה של עריכת טקסט, עיון במשהו שכתבנו אנחנו או שנכתב על ידי אדם אחר, כדי לראות אם יש טעויות. תחילה נחקור באופן גס, ונזהה שיש טעויות בדף המודפס הזה. נתבונן פחות או יותר בטקסט ונוכל לזהות. לאחר מכן נתבונן בקפידה ונבחין בפרטים הספציפיים. האם אתם מבחינים בהבדל? אם כך זוהי חקירה, שהיא זיהוי גס של מה שקורה, ולאחריה בדיקה קפדנית מאוד, שהיא הבחנה עדינה ביחס למה שקורה.

אז על מנת לתרגל מדיטציה אנליטית או מדיטציית הבחנה בנוגע לכך שיש לנו חיי אנוש יקרי ערך, מה עלינו לעשות? נתמקד בעצמנו, ונחקור ונבדוק בקפידה האם יש לנו את המאפיינים המגדירים של לא להיות בעל-חיים. אז נחקור פחות או יותר באופן גס ונזהה את החופש שיש לנו מלהיות כאלה. ובכן, מה נזהה כאשר נחקור את הדברים? נזהה שביכולתנו ללמוד, ביכולתנו לתקשר, ביכולתנו לפעול ברמה הרבה יותר מתוחכמת מזו של בעל-חיים. נכון? אז עשו זאת. והתבוננו בצורה אישית, לא רק במילים. כבר ביצענו את השלב השני. למילים הללו יש משמעות, זוכרים/ות? נזהה דברים כגון:

• יש לי יכולת ללמוד.
• יש לי יכולת לתקשר.
• יש לי יכולת לפעול ברמה הרבה יותר מתוחכמת מאשר בעל-חיים.

אוקיי, אז נזהה את החופש הזה מלהיות בעל-חיים. לאחר מכן נבדוק את הדברים בקפידה רבה ונבחין בכך שלמרות שלעיתים אולי נתנהג כמו בעל-חיים - למשל, בהתנהגות המינית שלנו של ללכת לדיסקוטקים, לרחרח את קצות האחוריים של בני או בנות זוג פוטנציאליים ולנהל רומנים של לילה אחד - אין הכרח שנהיה כאלה. לא ניכפָּה עלינו להתנהג כך. ביכולתנו לעשות הבחנה וביכולתנו לשנות את ההתנהגות שלנו. לכן נתרכז בהבחנה הזאת של עצמנו ככאלה שהם לא בעל-חיים. אלו הם הפרטים העדינים במונחים של ההתנהגות שלנו.

בין אם נתבונן במונחים של השיטוט שלנו בחיפוש אחר בן או בת זוג או נתבונן במונחים של לצוד יתושים וג'וקים בבית שלנו, או מה שזה לא יהיה, ננסה להבחין בכך ש"ובכן, אולי זהו אופן ההתנהגות שלי אבל אני באמת לא חייב/ת לנהוג כך. יש לי אפשרות לבחור. אני לא חייב/ת להתנהג ככה. אני בן/ת אדם. אחרי הכול אני לא בעל-חיים. אני לא חייב/ת רק לנבוח כמו כול שאר הכלבים. אם מישהו יכריז שעליי ללבוש בגדים באורך כזה ולא באורך ההוא, שהשיער שלי צריך להיראות ככה ולא אחרת, או שעלי לשיר את השיר הזה ולא את השיר ההוא, אני לא חייב/ת לעשות זאת. אני לא בעל-חיים, שכידוע, אם הוא נובח אז גם אני אנבח". בואו נשתמש בנקודה אקטואלית יותר רלוונטית. כשכולם צועקים "מלחמה, מלחמה, מלחמה", אנחנו לא חייבים גם כן לצעוק "מלחמה, מלחמה", נכון? אנחנו לא בעל-חיים שחייב לנבוח כשהאחרים נובחים.

אז נבחין בפירוט העדין הזה ש"אני באמת לא בעל-חיים." עשו זאת. אנחנו לא בעל-החיים שצריך לשבת שם כמו כלב המחכה שהמאסטר יגיד "לך להביא את העצם". יש לנו יכולת לחשוב.

תוך כדי כך שנשמור על הזיהוי הזה ועל ההבחנה הזו, במיוחד על ההבחנה שאנחנו לא בעל-חיים, נעבור שוב דרך נתיב ההנמקה הלוגית: 

• לוּ היינו בעלי-חיים, לא היה ביכולתנו לתרגל את הדהרמה במלואה.
• יש לנו את החופש של אי-היותנו בעלי-חיים.
• לפיכך יש לנו חיי אנוש יקרי ערך כדי לתרגל את הדהרמה.

לאחר מכן נתמקד בהבנה ההֶקֵּשִׁית הזו ונתרכז בהבחנה בעצמנו כבעלי/ות חיי אנוש יקרי ערך.

אז אנא עשו זאת:

• לוּ היינו בעלי-חיים, לא היה ביכולתנו לתרגל את הדהרמה במלואה.
• יש לנו את החופש של אי-היותנו בעלי-חיים. ביכולתי להבחין בכך.
• לפיכך יש לנו חיי אנוש יקרי ערך כדי לתרגל את הדהרמה.
• ועכשיו נבחין בעצמנו ככאלה שיש להם/ן חיי אנוש יקרי ערך עם אותה ההבנה ההֶקֵּשִׁית של מדוע זה כך.

אוקי. מכיוון שהיא כרוכה בהבחנה הזו, היא נקראת מדיטציית הבחנה. כפי שאמרתי, זה בדרך כלל מתורגם כמדיטציה אנליטית, אבל המילה אנליטית לא ממש מעבירה את המשמעות, נכון? והנה יש לנו את המוּדעוּת המַבחינה הנובעת מתרגול המדיטציה שביצענו. זה מאוד החלטי כי ביכולתנו לזהות ולהבחין שיש לנו את חיי האנוש יקרי הערך הללו מסיבה זו ואחרת. ואנחנו בודקים בקפידה. נבחין שבהחלט יש לנו אותם מסיבה זו ואחרת.

ישנם שני שלבים למדיטציה, הבחנה וייצוב. עם מדיטציית ייצוב, ההתמקדות שלנו היא רק בכך שיש לנו חיי אנוש יקר ערך מבלי לרדת לפרטים שלהם ומבלי לבצע הבחנה באופן פעיל- המילה החשובה כאן היא באופן פעיל- מבלי לעשות הבחנה ש"זה בגלל שאני לא בעל-חיים" ו"לוּ הייתי בעל-חיים, לא היה ביכולתי למדוט" וכו'. לפיכך מה שאנחנו עושים הוא להתמקד בהרגשה שיש לנו חיי אנוש יקרי ערך. ההרגשה כאן פירושה השכנוע המוצק - אנחנו באמת מאמינים בכך. זה הדבר שבו תתמקדו. זה לא להבחין בפרטים. זה השכנוע המוצק וההרגשה הנִלוֵוית מתוך כך שיש לנו את חיי האנוש יקרי הערך האלה. כמובן שזה מבוסס על כך שהבנו במה דברים אמורים ושביצענו הבחנה בנוגע לכך.

בואו נעשה את זה לרגע.

זהו סוג המדיטציה שבאמצעותו ניפטר מהחסרונות והבעיות שלנו כגון בזבוז הזמן שלנו, וזה סוג המדיטציה שעימו נְפַתח את איכויותינו הטובות על ידי מימוש התובנה של חיי האנוש יקרי הערך שלנו ובעקבות זאת נסתייע בתובנה בצורה בונה עבור הדהרמה. מתוך כך שנבין משהו לגבי עצמנו, ננסה למזג אותו בתוכנו; נרגיש את זה. התהליך הזה מחולל שינוי מכיוון שהוא מסיר סיבה לבעיות ומפתח בנו מעלָה.

ביכולתנו לְעַמֵּת זאת מול מצב שבו רק נתמקד בנשימה ללא ההבנה הנלווית אליה. זה אולי ינסוך בנו רוגע, אבל גם הפעולה של ללכת לישון ולקחת כדור הרגעה תביא לאותה התוצאה. זה לא מה שמחולל את היפסקות הסיבות לבעיות שלנו. אם לעומת זאת נתמקד בנשימה מתוך הבנה והבחנה – להבין תוך הבחנה בדברים כמו ארעיות, שינויים רגעיים, היעדרו של אני מוצק שלכאורה שולט בתהליך הנשימה או שלכאורה צופֶה מרחוק בתהליך - אז ההתמקדות תוכל להתחיל לפעול בתור סיבה להיפטרות מהגורמים לבעיות שלנו.

תהליך ההבחנה הזה הוא מאוד, מאוד חשוב כדי שתהיה לנו היכולת לחולל בפועל את השאיפה של הדהרמה: דהיינו להיפטר מהסיבות לבעיות שלנו ולהבין ולממש את הפוטנציאלים שלנו, הפוטנציאלים החיוביים.

עכשיו, שימו לב כאן שגם מדיטציית הבחנה וגם מדיטציית ייצוב הן מושגיות (קונספטואליות). שתיהן הינן תפיסות הכרה מושגיות במסגרת מה שתיארנו כאן. שתיהן מושגיות. שתיהן מתרחשות דרך תיווך של רעיון מושגי לגבי משמעותם של חיי אנוש יקרי ערך. זו המשמעות של "מושגי"- הכוונה היא שזה מתחולל באמצעות תיווך של רעיון מושגי. מדיטציית ההבחנה הסתמכה על נתיב הנמקה לוגית, מדיטציית הייצוב לא הסתמכה על נתיב הנמקה לוגית, אבל עדיין שתיהן מתמקדות בחיי האנוש יקרי הערך שלנו דרך תיווּכוֹ של רעיון מושגי לגבי משמעותם של חיי אנוש יקרי ערך. לפיכך הרעיון המושגי הינו תיאור מייצג. הרי, מה זה רעיון מושגי? מושג הוא תיאור מייצג של חיי אנוש יקרי ערך. או שהרעיון המושגי מיוצג על-ידנו באמצעות מילים או באמצעות דימוי או באמצעות תחושה, אבל ישנה משמעות המשויכת לתיאור המייצג הזה. ישנה משמעות הקשורה או למילה או לדימוי או לתחושה.

אני מעלה את הנושא הזה כי לעתים קרובות מאוד יש לנו הרבה בלבול לגבי הבנת התהליך הבודהיסטי של מדיטציה בגלל שאנחנו מכניסים פנימה טרמינולוגיה מהמערב שלמען האמת היא ממערכת שונה לגמרי. לעתים קרובות בז'רגון המערבי אנו עושים הבחנה בין תהליך אינטלקטואלי לתהליך אינטואיטיבי. אז באיזה הֵקשר זה עשוי להתאים כאן בניתוח הבודהיסטי שלנו?

• אם נייצג משהו דרך מילים - רעיון מושגי המורכב ממילים - ונתמקד במַשהו דרך התיווך של מילים, נקרא לזה תהליך אינטלקטואלי.
• בעוד שאם נייצג מַשהו דרך תחושה או דימוי- רעיון מושגי המבוסס על תחושה או דימוי- ונתמקד בכך, נקרא לזה תהליך אינטואיטיבי.

אבל אנא שימו לב שבין אם משהו ייוצג על ידנו באמצעות מילים או באמצעות דימוי ותחושה, בכול אחד מהמקרים התיאור המייצג הזה יכול להיות ייצוג מדויק או ייצוג לא מדויק. ושניהם מושגיים (קונספטואליים), גם התהליך האינטלקטואלי הזה וגם התהליך האינטואיטיבי הם מושגיים, ושניהם צריכים להיות מלווים בהבנה נכונה של משמעות המילים או של מה שהתחושה או הדימוי מציינים. האם זה מובן לכם/ן?

יתרה מכך, כדי שתהיה לנו היכולת לעכל את ההבנה הזו עלינו להאמין בה, ועלינו להתמקד בה באמצעות שכנוע מוצק. שכנוע מוצק. זה מה שלדעתי במערב היינו מְכנים כהבנה פנימית עמוקה. וכאשר ההבנה הפנימית העמוקה הזו מלוּוָה ברגשות בונים כמו הערכה מוקירה- יש בנו הוקרה והערכה בערכם ונדירותם של חיי אנוש יקרי ערך - אז במערב היינו אומרים שההבנה הזו מפעימה אותנו רִגשית.

זו הסיבה שבעטיה ישנם שני היבטים של מערכת יחסים בריאה עם מורה רוחני/ת, ושל מדיטציות על כך. היבט אחד הוא שכנוע מוצק בתכונותיו/ה הטובות של המורה, והשני הוא הוקרה של נדיבות ליבם/ן. אז יש לנו את השכנוע המוצק, וגם את ההתפעמות הרגשית שלנו. כאשר יש לנו את שני אלה, אז בין אם ההבנה הגיעה מתוך כך שייצגנו זאת דרך מילים ובין אם דרך תחושה, זה לא חשוב; זה לא משנה. לפיכך זה לא משנה אם ננקוט בגישה מהסוג האינטלקטואלי או מהסוג האינטואיטיבי במהלך הניתוח האנַליטי המערבי שלנו. כול עוד יש לנו שכנוע מוצק והבנה של הדברים ביחד עם הוקרה, אז ביכולתנו באמת לחולל התמרה (טרנספורמציה, שינוי). אבל תמיד זִכרו: כול עוד אנחנו בסמסרה, ההתמרה היא לא ליניארית. ישנן עליות וירידות. לא יהיה שיפור באופן יומיומי. יתכן שהמגמה ארוכת הטווח תהיה השתפרות, אבל ביום-יום, משעה לשעה, תהליך ההתמרה יהיה כרוך בעליות וירידות. 

זִכרו שכאשר אנו מנסים לזהות גישה אינטואיטיבית וכן הלאה, עדיין עלינו להסתמך על נתיב הנמקה לוגית כדי שיהיו לנו הבנה ושכנוע. אחרת, אם יש לנו רק תחושה לגבי מַשהו, זה עשוי להיות מאוד לא מדויק ומעורפל ואין לנו הבנה של משמעות הדברים. אבל אם הסתייענו בנתיב הנמקה לוגית, אם ביצענו הבחנה בין דברים שונים בתוכנו והבנו אותם, ויש בנו שכנוע בכך, וההגדרות ידועות לנו, וביכולתנו להכיר בדברים בתוכנו וכו', אז אם אנחנו מהסוג האינטלקטואלי נוכל לייצג זאת (מבחינה מושגית) ולהתמקד בכך באמצעות מילים, או אם אנחנו מהסוג האינטואיטיבי יותר נוכל לייצג זאת (מבחינה מושגית) ולהתמקד בכך במונחים של דימוי או תחושה. זה לא משנה. שתי הדרכים יכולות להיות תקפות ושתיהן מושגיות (קונספטואליות). אבל בשביל להיות במצב שבו תפיסת ההכרה שלנו תהיה לא מושגית - זה מצב שמאוד מאוד קשה להגיע אליו. זה פשוט לתפוס משהו - לתפוס שיש לנו חיי אנוש יקרי ערך - לא דרך הַמְשָׂגָה של הדברים, לא דרך הרגשה של הדברים, וכו', אלא פשוט בצורה ישירה. זה מאוד קשה.

אז אם זה ברור לנו, אז ביכולתנו לראות שבין אם אנחנו מהסוג האינטלקטואלי ובין אם אנחנו מהסוג האינטואיטיבי, עדיין כדי לעשות התקדמות כלשהי עלינו לעבור דרך דרכי- הידיעה התְקֵפוֹת הללו: נקשיב למַשהו; נניח שזה נכון. לאחר מכן יהיה עלינו להבין, לבצע הבחנה ולהבין; עלינו להגיע להבנה הֶקֵּשִׁית. ואז נתמקד בה. אוקיי, אז זהו התהליך של אופן ההתקדמות שלנו בדרך. תהליך שמתרחש באמצעות הקשבה, הרהור ומדיטציה. בזה עוסקת מדיטציה אנליטית.

זה ייקח זמן מה. יתכן שרק עכשיו שמעתם על זה. אז צריך לחשוב על זה וללעוס את זה. קודם לכן אולי הייתה לכם רק הבנה גסה מאוד לגבי מה שאליו התכוונו במדיטציה אנליטית, אז עכשיו שמעתם דיון קצת יותר מזוקק. אז עליכם לחשוב על זה. לעבור על הדברים באיטיות.

אני מבין את החשיבות של המדיטציה האנליטית הזו וגם איך היא מתקשרת למערכת היחסים עם המורים והמורות. מה שאני לא מבין זה לַמה אומרים לנו שאסור לנו לתהות לגביהם, שעלינו לקבל את מה שהם אומרים ואת איך שהם מתנהגים וכו', בצורה שקטה ללא שאלות או ספקות כלשהם.

ובכן, אלה הן לא התורות האמיתיות שאנו מוצאים בדהרמה. מנקודת המבט של ווינַאייה במיוחד, משמעת עצמית מוסרית: אם הפעולות של המורה נוגדות את המשמעת העצמית המוסרית, נוגדות את הנדרים, אז עלינו לציין זאת. לא נשתף עם זה פעולה. אם נתבקש על ידי המורה לעשות משהו שנוגד את תורות המוסר, זה אומר בצורה מאוד ברורה שעלינו להשיב בשלילה.

ואם נתעמק יותר בתורות הסוטרה והטנטרה: אם נֶאֱמַר על ידי המורה משהו שאינו תואם את התורות, אז נשאל: "אני לא מבין/ה את זה. זה סותר את מה שאמרת קודם. תוכל/י להסביר יותר לעומק?" "זה סותר את הטקסט הזה. תוכל/י להסביר יותר לעומק?" וכן הלאה. משום שלמורות ולמורים יש פליטות פה, בדיוק כמו לכול אחד ואחת אחרים.

כמו הדוגמה הקלאסית מחיים קודמים של הבודהה: כשהמורה אמר לבודהה ולתלמידים האחרים לצאת ולגנוב, הבודהה לא יצא ועשה זאת. בעקבות זאת המורה תישאל אותו, ובודהה אמר "איך גניבה יכולה לעזור למישהו?" המורה אמר "אהה, הבנת את מטרת השיעור. אתה היחיד."

מנקודת המבט של הטנטרה הגבוהה ביותר: במידה ונראֵה סתירות במורה ובפעולותיו/ה של המורה באופן שנוגד את הדהרמה וכו', וכאשר נתשאל את המורה וכו', הוא או היא לא יודו בכך ולא ישַׁנו את דרכיהם וכו'- במידה ונבחין בכול הפגמים הללו, אפילו אם קיבלנו העצמה טנטרית מהמורה, מה שנֶאֱמַר שעלינו לעשות הוא פשוט לשמור מרחק. אין צורך להמשיך וללמוד עם המורה הזה/ו או להמשיך להיות בקרבתו/ה. אבל נסכור את פינו. נשמור על ריחוק מכבד. לא נפיץ סיפורים. ולא נחשוב "אוי, כמה נורא/ה המורה הזה/ו." יש להעריך את מה שלמדנו, להעריך את המעלות הטמונות במה שלמדנו, ואז לגבי יתר הדברים, פשוט לשמור על גישה שוות נפש. 

למה הכוונה כשאתה אומר שאנחנו לא מתשאלים? אתה לא מטיל ספק בכך שלמורה יש את טבע הבודהה - בכך אתה לא מטיל ספק - אבל זה לא אומר שאתה לא מתשאל בנוגע להנחיות של המורה כשהן נראות לא ראויות. כאשר אנו מסתכלים על דוגמאות כמו זו של טילוֹפָּה שמוֹרֶה לנַארוֹפָּה לקפוץ מצוק והוא אכן עושה זאת: כפי שהוד קדושתו הדלאי לאמה תמיד אומר, ובכן, תבדקו ותבחנו את הדברים. טילוֹפָּה היה מורה שהגיע למצב שבו הוא יכול היה לאכול דג חי ואז להניח את העצמות על האדמה, להקיש באצבעותיו, והדג היה חוזר לחיים. ונַארוֹפָּה היה אב המנזר המלומד ביותר בתקופתו. אז אם המורה שלנו ברמה של טילוֹפָּה ואנחנו ברמה של נַארוֹפָּה, אז הדוגמה הזו מתוך הביוגרפיה של נַארוֹפָּה רלוונטית. אם אנחנו לא ברמה הזו והמורה שלנו לא ברמה הזו - וזה המצב כמעט של כולנו - אז זה מקרה אחר לגמרי. על כן עלינו תמיד לבדוק. מה עושה המורה, והאם זה בהתאמה לדהרמה? ומה מלמד/ת המורה, והאם זה בהתאמה לדהרמה? אנחנו תמיד בודקים. אם אנחנו לא יודעים, אנחנו בודקים.

אני תלמידה ברמה ההתחלתית. אני תלמידה חדשה במרכז, ולומדת לראשונה את תורות הלימוד. וכמובן שאני יודעת שזה בגלל החסרונות וחוסר ההבנה שלי, שיש לי את הקושי הזה, אבל אני מאוד, מאוד מתקשה להבין ולקבל את הרעיון של לידה חוזרת וסבבי חיים עוקבים, ואני מבינה שזה משהו מאוד חשוב בתורות הלימוד הבודהיסטיות. אז למשל כשאני מודטת על חיי האנוש יקרי הערך שלי – כפי שאכן עשיתי, במידת ההעמקה שאליה אני רוצה להגיע לגבי זה- ואני רואה זאת כמתנה, כאפשרות, כהזדמנות לשנות, אני יודעת שאני חייבת לקחת בחשבון סבבי חיים עתידיים, וזה מאוד, מאוד קשה עבורי. אז יש לי הרגשה שזה לא משנה באיזה עומק ובאיזו תדירות אני עושה מדיטציה על חיי האנוש יקרי הערך שלי, כי ללא ההבנה של סבבי חיים עתידיים, ההערכה המלאה של חיי האנוש יקרי הערך שלי תמיד תישאר לא שלמה. אז זו הדילמה שלי. איך אני יכולה לִצְלוֹחַ את זה?

ההתבוננות שלך היא התבוננות טובה מאוד. אחד מנדרי הטנטרה הוא לעולם לא לגלות שביעות רצון מההבנה שלנו של שום דבר עד שנשיג הארה. ולכן זה אומר שההבנה שלנו של הכול, כולל חיי האנוש יקרי הערך, תעמיק יותר ויותר ככול שנתקדם לאורך הדרך. אז גם אם יש לנו עכשיו הבנה של לידה חוזרת, עדיין ביכולתנו לרדת לעומק הדברים באופן הרבה, הרבה יותר עמוק מזה במונחים של הבנת חיי האנוש יקרי הערך. זה לא אומר ששלב מוקדם יותר של הבנה אינו מועיל. כול שלב הינו מועיל לאורך הדרך, במיוחד אם תמיד נזכור שרמת ההבנה שיש לנו כעת היא אבן דרך בדרך להבנות עמוקות יותר ויותר. עם הענווה הזו, אם כן, זה מושלם.

זה מאוד ברור בתורות הלימוד: לעולם אל תרגיש/י שהבנת את זה מספיק לעומק. "הו, עכשיו הבנתי. אין צורך שאמשיך לחשוב עוד על חיי אנוש יקרי ערך."  זו טעות גדולה. תמיד יש ביכולתך להמשיך ולהעמיק יותר ויותר.

כפי שהסברת, לנו כבני ובנות אדם יש את יכולת ההבחנה. ביכולתנו לבחור לא לנבוח או לא לעשות את כול הדברים שאמרת. אבל מאידך, בוא נֹאמר שאם יש לנו את יכולת ההבחנה הזו, זה אומר שיש לנו פוטנציאל כלשהו. אז איך זה שאם אנחנו נולדים בלידה חוזרת כבעלי-חיים, אנחנו מאבדים את הפוטנציאלים האלה? זאת אומרת, זה נשמע לי כמשהו שאינו חופף את הדברים וזה לא נשמע לי הגיוני שאנחנו יכולים לאבד את הפוטנציאלים האלה, את פוטנציאל ההבחנה שכבר יש לנו כעת, אם ניוולד בלידה חוזרת כבעל-חיים. מה קרה שם?

אתה צריך להבחין בין פוטנציאל לבין יכולת גלויה בפועל. לילד יש הרבה פוטנציאלים. יש לו פוטנציאל להיות מסוגל לנהוג במכונית, אבל אין לו את היכולת בפועל. וכשאנחנו חולים, עדיין יש לנו את הפוטנציאלים להיות מסוגלים לחשוב בבהירות, לעבוד וכו', אבל באותו רגע יש חסימה, ולכן אין לנו את היכולת הגלויה. בדומה לכך, כבעל-חיים, הפוטנציאלים עדיין נמצאים שם - הפוטנציאלים של טבע הבודהה עדיין שם - אבל היכולות הגלויות בפועל אינן נמצאות (או אם הן כן, אז הן ברמה נמוכה מאוד בהשוואה לאדם).

בואו נסיים עם הקדשה. מה שחשוב הוא שהכוח החיובי הנוצר על ידי הפעולות שביצענו כאן של הקשבה ותרגול מדיטציה וכן הלאה – אם לא נקדיש אותן לטובת התקדמות לעבר הארה, מה שיקרה כתוצאה מכך שלא עשינו מאומה הוא, שכמעיין סוג של ברירת המחדל, הכוח החיובי יפעל כגורם לשיפור הסמסרה. למשל, שנוקיר את חיי האנוש יקרי הערך שלנו כדי שתהיה לנו היכולת להרוויח הרבה כסף. אי לכך, כדי שהפעולות שעשינו יפעלו כגורם להשגת הארה, עלינו להקדיש זאת בפועל למטרה הזו. כך שהדבר נעשה מצידנו באופן מודע מאד. אנו אומרים "מי ייתן ומעשיי יפעלו כסיבה לכך שאוכל להשיג את התודעה, הגוף, הדיבור, וכן הלאה, של בודהה על מנת שאסגל את היכולת להיטיב עם כול אחד ואחת". ואז זה למעשה יפעל כגורם כזה. ו"מי ייתן וההבנה וההוקרה הללו יעמיקו יותר ויותר, כך שלאורך כול הדרך להארה זה יתחיל להניב תוצאות באופן ההתנהגות שלי על מנת שאוכל להיטיב עם כול אחד ואחת".