מקומהּ של לידה חוזרת בבודהיזם

ראשית, מדוע שנרצה לעמול למען עוד לידות חוזרות מוצלחות? הבודהיזם לא מדבר על לשאוף להיוולד מחדש בגן עדן כמטרה האולטימטיבית שלנו ושהכול שם הולך להיות ממש נחמד ונפלא ושיהיה לנו אושר נצחי. זו אינה הסיבה לשאוף לזכות בלידות מוצלחות יותר בבודהיזם, וזו איננה המטרה האולטימטיבית. אלא, עבודתנו היא על פיתוח עצמנו עד לנקודה שבה אנו מתגברים על הבעיות והחסרונות שלנו- ולא רק על אלה של החיים הנוכחיים- והכרה בפוטנציאליים המלאים שלנו, כך שבסופו של דבר נוכל להיטיב עם כולם עד לַמִּדָּה המקסימלית שניתן. זה הולך להיות תהליך מאוד ארוך. 

הסיכויים הם שאנחנו לא הולכים לסיים את התהליך הזה בסבב החיים הנוכחי. כך שהדרך הרוחנית היא משהו שנרצה באופן טבעי להמשיך אל מעבר לחיים הללו. זה לא שאנחנו רצים במרוץ ופשוט רוצים לראות עד כמה רחוק נגיע לפני שניפול מתים; אנחנו רוצים להגיע לקו הגמר. אבל אם אנחנו לא חושבים במונחים של לידה חוזרת, אז קל מאוד לתפוס ייאוש כשאנחנו מזדקנים ופוגשים את המיתות שלנו, אם לא עשינו התקדמות ממש גדולה. זאת משום, בואו נהיה כנים, שרובנו לא הולכים לעשות התקדמות עצומה במהלך חיינו, בגלל ריבוי העיסוקים שלנו עם דברים אחרים, ומעט מאוד מאיתנו יכולים להקדיש עשרים וארבע שעות בכל יום למשך שארית חיינו לתרגול דהרמה. כמו כן, כשאנו מביטים על איך שאנחנו עושים התקדמות, זה לעולם לא לינארי: זה לא שזה הולך להשתפר מדי יום, אלא, זה תמיד יעלה וירד. זה טבעי; ככה הם החיים, לא? בחלק מהימים זה הולך בסדר; ביתר הימים אנחנו במצב רוח רע וזה לא מסתדר כלל. כך זה הולך לקרות לאורך כל הדרך עד שנשתחרר מסמסרה.  

אז באופן הזה, אם אנחנו חושבים במונחים של לידה חוזרת, זה עוזר לנו לכך שתהיה לנו פרספקטיבה רחבה יותר ושלא נילחץ מ"אני לא ממש עושה כרגע התקדמות אדירה." אם נוכל שימשיכו להיות לנו מה שהבודהיזם מכנה "לידות אנוש חוזרות יקרות ערך", אז בסופו של דבר, עם מספיק עבודה מאומצת, נשיג את המטרות האולטימטיביות שלנו של שחרור והארה. לידה חוזרת בדמות חיי אנוש יקרי ערך היא כזו שבּה יש לנו הפוגה מכל המצבים בהם לא יהיה לנו בכלל חופש לתרגל את הדהרמה וכזאת שבּה יהיו לנו את כל הגורמים המעצימים המעניקים לנו את ההזדמנות המלאה לתרגל. על כן, המטרה הזמנית שאליה עלינו לשאוף תחילה היא להבטיח שנמשיך לזכות בלידות חוזרות יקרות ערך בדמות חיי אנוש בכל סבבי החיים שלנו עד שנהפוך להיות בּריות משוחררות. 

כמו כן, אם נסתכל על תורות הלימוד על "ארבע המחשבות הַמַּפְנוֹת את התודעה אל עבר הדהרמה", הראשונה שבהן, הוקרת חיי האנוש יקרי הערך, מדגישה את הערכת הקושי והנדירות של זכייה בלידה חוזרת שכזאת. זה לא מצביע רק על כך שבעתיד נוכל להתגלם בסוגים רבים אחרים של לידות חוזרות מלבד אלו של לידת אנוש יקרת ערך ושיהיה עלינו לחולל את הסיבות ללידה חוזרת שכזאת; זה גם מצביע על קיומם של חיים קודמים. מיד לאחר חיינו הקודמים, נוכל להתגלם מחדש בסוגים רבים אחרים של לידה חוזרת, למשל לידה חוזרת כחרק זעיר. ולפיכך עלינו להעריך איזו הזדמנות נפלאה יש לנו עכשיו. זה משמעותי, אם כן, שלידה חוזרת היא מהותית לחלוטין לנקודה הזאת של הוקרת חיי אנוש יקרי הערך, ושזה ייחשב כמחשבה הראשונה הַמַּפְנָה את התודעה אל עבר הדהרמה. 

יתרה מכך, החשיבה על להמשיך לזכות בחיי אנוש יקרי ערך נוספים בעתיד חשובה מאוד גם לטנטרה; אחרת, קיימת סכנה של הונאה עצמית תוך כדי תרגול טנטרה. המחלקה הגבוהה ביותר של טנטרה, אנוטראיוגה טנטרה, מלמדת שזה אפשרי לזכות בהארה בחיים הללו. בני ובנות אדם רבים מאוד נמשכים לזה בגלל שהם חושבים, "כעת לא נחוץ לי אפילו לחשוב בכלל על לידה חוזרת בגלל שזה לא רלבנטי בטנטרה: יש הארה בסבב חיים אחד. נהדר!" זוהי טעות גדולה, מכיוון שאפילו עם ביצוע התרגולים הכי מתקדמים של טנטרה, הסיכויים הם שאנחנו לא הולכים להשיג הארה בסבב החיים הנוכחי. זה מאוד, מאוד נדיר - אפשרי, אבל נדיר מאוד.

אז, כמו בתרגול סוטרה, אם יש לנו את ההבנה של לידה חוזרת. לא ניפול לייאוש. נחשוב במקום זאת, "אני הולך/ת לנסות להגיע להארה בחיים הללו. אבל אם לא אגיע אליה בסבב החיים הנוכחי, זה לא סוף העולם, ישנה לידה חוזרת; אמשיך לנסות בפעם הבאה." כמו שאומר הפתגם, וזה מגיע למעשה מההגות הקדם בודהיסטיות של האופאנישדות ההודיות: " אין אובדן של התחלה ברגע שהיא כבר התחוללה".

אתם מבינים זאת? אם התחלנו, אם עשינו צעד ראשון במשהו, זה לא הולך ללכת לאיבוד, מכיוון שנוכל להמשיך בסבבי חיים עתידיים. זוהי חשיבה הודית כללית, לא בודהיסטית גרידא, והיא די רלבנטית כאן. 

כמו כן, אחד מהמאפיינים העיקריים של האנוטראיוגה טנטרה הוא טיהור, במובן של לפטור עצמנו ממוות סמסרי, בארדו ולידה חוזרת. בארדו הוא מצב הביניים שבין מוות ולידה חוזרת. האנוטראיוגה מעניקה ניתוח אנליטי מפורט מאוד של איך התהליך הזה עובד ומצריכה תרגולים המחקים מוות, בארדו, ולידה חוזרת. אם אנחנו לא מאמינים שלידה חוזרת אכן מתרחשת, מדוע שנרצה לתרגל טיהור של מוות, בארדו, ולידה חוזרת? מה אנחנו עושים בעצם? ללא שכנוע פנימי בלידה חוזרת, כל תרגול האנוטראיוגה טנטרה הופך למשחק. אם כן, כל זה הוא נקודה אחת. 

הנקודה השנייה הנוגעת לסיבה בעטיה כל כך חשוב לחשוב במונחים של לידה חוזרת היא על מנת לזכות בהבנה נכונה של קארמה. זאת משום שהתוצאות של מעשינו לרוב לא מבשילות בחיים הנוכחיים. למשל, אנו עשויים לתרגל ברצינות ממש גדולה ולמדוט כל יום, לבצע מאות אלפי קידות השתטחות וכל הדברים מעין אלו, ואז לחטוף סרטן ולמות מוות איטי וכואב. כמובן, אנו עלולים להיתפס לייאוש רב אם הציפייה שלנו היא שהתוצאות של מעשינו הולכות להבשיל בסבב החיים הנוכחי. 

אז אנו מביטים על הפקיד הממשלתי המושחת המרמה את כולם והופך לעשיר מופלג. אדם כזה עלול שלא להיתפס לעולם ולחיות את כל חייו ברווחה ועמדת כוח בלתי רגילות, אז איפה הקארמה? זה לא חייב להיות פקיד ממשלתי, זה יכול להיות איש עסקים. 

כעת, כמובן, חלק מהפעולות שלנו עשויות להבשיל במהלך החיים הנוכחיים. במיוחד כשהן נעשות עם מוטיבציה חזקה באופן יוצא דופן, בין אם חיובית או שלילית, אך רובן מבשילות בסבבי חיים עתידיים. למעשה, רוב מה שנחווה בחיים הללו הוא לא התוצאה של מה שעשינו במהלך סבב החיים הנוכחי, אלא תוצאה של מה שעשינו בחיים קודמים. 

עליי לסייג, עם זאת, שישנם דברים מסוימים שאנו עושים בחיים הללו, כמו להתנגש עם הבוהן בשולחן בחושך, ואז לחוות את הבוהן הופכת לשחורה וְכְּחֻלָּה ולחוש כאב עז כתוצאה מכך. אל לנו לחשוב שהבודהיזם מכחיש שהסוג הזה של סיבה ותוצאה פיזיות לא מתפקד במהלך החיים הנוכחיים. אבל, נוכל לעבוד קשה מאוד כדי לקבל השכלה אקדמית טובה ואז לא למצוא משרה ששכרה בצידה או להיות בסוף נהגי מונית. אין פה התממשות פשוטה של סיבה ותוצאה, שרק בגלל שקיבלנו חינוך טוב אנחנו עומדים לקבל משרה טובה, נכון? בין אם נקבל משרה טובה ובין אם לא תלוי בגורמים קארמיים רבים אחרים מסבבי חיים קודמים. לכן  על מנת להבין קארמה וסיבה ותוצאה חשוב מאוד לחשוב במונחים של לידה חוזרת. זה לא שזה רק עוזר; זה נחוץ לחלוטין. אחרת, כל הדיון לגבי סיבה ותוצאה התנהגותיות לא הגיוני כלל.  

מבלי להביא בחשבון קארמה, אנו נשארים עם השקפה מאוד שונה לגבי מה שקורה לנו בחיים. הלכנו לאוניברסיטה ואז השגנו משרה או שאולי לא השגנו משרה. ובכן, במה הדבר הזה תלוי? אנו עשויים לחשוב שזה תלוי במזל או בגורל, או אולי זה תלוי ברצון האל. הבודהיזם אומר שישנן בעיות רבות עם כל אחת מהאפשרויות המוצעות הללו. התיאור הבודהיסטי של לידה חוזרת וחיי עבר, מצד שני, הוא דרך להסביר מה קורה לנו עכשיו שלא רק נשמע הגיוני, אלא גם מעניק לנו איזושהי דרך להשפיע על מה שיקרה לנו בעתיד. 

אנו יכולים למעשה לחיות תוך מחשבה שכל דבר שקורה מתרחש רק על סמך מזל, גורל, או רצון האל. ישנן בהחלט חברוֹת רבּות אשר חושבות בדרך הזאת. אך אמונה כזו לא משאירה הרבה מאוד מקום להשפעה שלנו על מה שקורה לנו. האם ענידת קמע מזל סביב הצווארים שלנו באמת משנה את המזל שלנו? אם הכול נמצא בידיים של אלוהים, אז אפילו אם נקיים את הדיברות, עדיין עלול להכות בנו אסון. אם זה קורה, האם רק לסמוך על חכמת האל ולקבל את רצונו אכן מניח את הדעת? ואם מה שקורה לנו נקבע מראש על ידי הגורל, אין שום דבר שנוכל לעשות על מנת לשנות את מה שקורה, נכון? הבודהיזם אומר, מצד שני, שעלינו לקחת אחריות על עצמנו למה שקורה לנו- על אף שהתוצאות של הפעולות שלנו עלולות שלא להופיע לנגד עיננו בסבב החיים הנוכחי.  

הנקודה הבאה שבעטיה לידה חוזרת היא חשובה נוגעת למדיטציות לפיתוח אהבה וחמלה, המתחילות בהכרה בכולם כאמותינו. כעת, גרסת ה"דהרמה של ממש" היא הכרה בכך שכל היצורים היו אמותינו בחיים קודמים. גרסת ה"דהרמה-לייט" היא שכל אחד ואחת יכולים לקחת אותנו הביתה ולנהוג ברוחב לב כלפינו ולתת לנו מקום להשתכן בו ולהאכיל אותנו כמו שאמא הייתה עושה. כל מי שבחדר הזה, כל אחד ואחת ברחוב, כולם יכולים להיות כאלה כלפינו. 

אין ספק שגרסת ה"דהרמה-לייט" הזאת מאוד עוזרת. היא מאפשרת לנו לראות שלכל אחד ואחת יש את האפשרות לנהוג ברוחב לב כלפינו וגם אנחנו יכולים להיות עם לב רחב כלפי כולם. נוכל לקחת כל אחד ואחת הביתה ולהאכיל אותם, כאילו היינו אמא שלהם. המדיטציה מהסוג הזה פותחת את ליבנו כלפי בני ובנות אדם אחרים. אבל אפילו בהקשר של אנשים, זה מוגבל במידה רבה, למי שבגר/ה. אין בנו באמת את התחושה שהתינוק יוכל לקחת אותנו הביתה ולדאוג לנו ולהאכיל אותנו, או שתינוק יוכל לנהוג כלפינו כמו אמא שלנו. אנו עשויים לענות, "ובכן בסדר, אולי לא עכשיו, אבל כאשר התינוק יגדל, הוא יוכל לנהוג כלפיי כמו אמא, ואני בהחלט אוכל לדאוג לכל תינוק ותינוקת עכשיו כאילו היו ילדי שלי." אבל אז, מה לגבי מקקים או יתושים? מאוד קשה ליישם את סוג המדיטציה הזה כלפי מי שאינם בני-אנוש. האם נוכל בכנות להרגיש שמקק יוכל להיות כמו אם עבורנו ולקחת אותנו הביתה ולתת לנו אוכל, או שנוכל להיות כמו אם למקק ולקחת את המקק הביתה ולתת לו מקום נחמד לישון ולהאכיל אותו? כל כלב יכול להיות חיית המחמד שלנו, אבל זה משונה למדי לחשוב שהמקק הזה או היתוש יוכל להפוך לחיית המחמד שלנו, נכון?

זה החיסרון של גרסת ה"דהרמה-לייט" הזאת. למרות שאין צורך להשליך הצידה "דהרמה-לייט", יש לה מגבלות רציניות והיא לא יכולה להשיג לנו, בפני עצמה, את הטווח הרחב של המטרה הבודהיסטית של לפתוח את הלב החוצה לכל היצורים, לא רק לבני ובנות אנוש בוגרים. 

הנקודה הבאה היא שאם אנחנו חושבים במונחים של סבב החיים הזה בלבד, יש לנו נטייה להזדהות באופן די מובהק עם המצב הנוכחי שלנו עצמנו- שאנחנו בגיל שלנו, לא משנה מהו, שאנחנו צעירים, זקנים, שאנחנו גבר, אנחנו אישה, אנחנו מקסיקנית, אנחנו גרמני, אנחנו אפריקנית, וכך הלאה. עם הזדהות כזאת עם המצב האישי שלנו, נמצא שזה לא כל כך קל להזדהות עם אנשים במצבים אחרים. יש לנו נטייה להרגיש כאילו אנחנו יכולים להתייחס באופן אמיתי רק למקסיקנים אחרים, או לבני ובנות אדם אחרים מהרקע הדתי שלנו עצמנו. או שלתחושתנו נוכל להתחבר באמת רק לאנשים בני גילנו או מהמגדר שלנו או מהנטייה המינית האישית שלנו ולהבין באמת רק אותם. זה נורמלי לחלוטין שבני ובנות אדם חושבים באופן הזה. 

אבל, אם אנחנו חושבים במונחים של לידה חוזרת, הרי שהיינו כבר בכל הגילאים. לעתים היינו צעירים; לעתים היינו זקנות. היינו גם זכר וגם נקבה. היינו בני ובנות לאומים שונים. כמו כן, חשוב ביותר, חיינו בצורות חיים אחרות, לא תמיד כבני ובנות אנוש. מאחר שחשיבה כזאת מעניקה לנו תפיסה נרחבת הרבה יותר של עצמנו, היא מאפשרת לנו בקלות רבה יותר לפתח חמלה לאחרים ואחרות במצבים שהם שונים מאלו שאותם אנו חווים ברגע זה. אנחנו לא כל כך נוטים להזדהוֹת באופן מוצק עם מה שאנחנו עכשיו כזהות הקונקרטית, הקבועה, המוחלטת שלנו, מכיוון שיש בנו הכרה בכך שהתגלמנו כבר בכל כך הרבה צורות חיים שונות, וכו'. זה עוזר לנו להבין יותר בקלות את תורות הלימוד על ריקוּת, על כך שאין לנו זהות מוצקה קבועה. 

באופן המובהק ביותר, לידה חוזרת היא מהותית ממש ליכולת להבין את טבע התודעות שלנו, מה שכל כך חיוני להתפתחותנו הבודהיסטית. עלינו להבין כיצד לתודעה אין כל נקודת התחלה וסוף, וזה בהכרח מוביל לנושא של לידה חוזרת, הלא כן? אם נחשוב שהתודעה שלנו קיימת רק בסבב החיים הנוכחי, אז תהיה לנו בעיה גדולה באשר ל-מהו הגורם לתודעה. בלבול לגבי הסוגייה הזאת ישפיע לרעה על הבנת הריקות שלנו- איך התודעה קיימת. לכן, ההבנה של לידה חוזרת הינה חיונית ליכולת לזכות בהבנה של ריקות במונחים של סיבות להמשכיות התודעה וכך הלאה, ואיך סיבה ותוצאה מתפקדות. כל זה כרוך יחדיו. נדון בכל זה בפירוט יותר מאוחר בהרצאה הזאת. 

מכל הסיבות המאוד, מאוד רבות הללו, אם כן, ההבנה של ההסבר הבודהיסטי על לידה חוזרת היא באמת מאוד, מאוד מרכזית וחשובה לתרגול המלא של בודהיזם. זהו המקרה חרף העובדה שחלק מהמורים והמורות במערב מגישים "דהרמה-לייט" וחלק מתלמידי ותלמידות הדהרמה במערב מעדיפים אותה בתור המשקה הרוחני שלהם. 

כפי שראינו, אפילו הצעד המאוד ראשוני של הפניית התודעות שלנו אל עבר הדהרמה- הוקרת חיי האנוש יקרי הערך- יוצא מנקודת הנחה של הסכמה עם קיומה של לידה חוזרת. כמובן, פירוש הדבר הוא קבלת ההסבר הבודהיסטי הספציפי על לידה חוזרת, לא סתם הסבר אחר כלשהו שלה. מערכות מחשבה הגוּתית רבות שאינן בודהיסטיות טוענות לקיומה של לידה חוזרת- הינדואיזם, ג'ייניזם, תיאוסופיה, פילוסופים יוונים קדומים מסוימים, ואפילו כמה כתות נוצריות מוקדמות. ההסברים בכל אחת מהן הם שונים. 

כמו כן, כבני ובנות המערב, איננו מגיעים מרקע בודהיסטי מסורתי. אם היינו מגיעים ממנו, פשוט היינו, כמו רוב הטיבטים, מקבלים איכשהו באופן טבעי את זה שישנה לידה חוזרת, כמו שאנחנו מקבלים את זה שכדור הארץ הוא עגול. זה לא אומר שתהיה לנו בהכרח הבנה מתוחכמת של לידה חוזרת. לרוב הטיבטים אין כזאת. אך לכל הפחות הם מקבלים את זה שיש כזה דבר כמו לידה חוזרת ואם הם הולכים ללמוד את הדהרמה, אז יש בהם עניין ללמוד את ההסבר הבודהיסטי. 

הנקודה הזאת, אני חושב, חשובה מאוד עבורנו המערביים. זה יהיה די לא הוגן וכפוי או מלאכותי להתעקש על כך שלפני שנוכל להתחיל באמת ללמוד "דהרמה של ממש", יהיה עלינו להבין ולקבל לידה חוזרת. לא הגיוני לצפות לכך. אבל אני חושב שעל מנת ללמוד את "הדבר האמיתי" ולא רק "דהרמה-לייט", עלינו להכיר במקום המרכזי של לידה חוזרת בבודהיזם ולא להכחיש אותה ולא לומר, "ובכן, אוכל להסתדר בלעדיה". ונצטרך שיהיו לנו העניין והכוונה ללמוד את ההסבר הבודהיסטי האמיתי עליה ולהבינו.

על מנת לעשות את כל זה, עלינו לשלול את כל ההסברים הלא-בודהיסטים על לידה חוזרת. במלים אחרות, עלינו להכיר בכך שההסבר הבודהיסטי לא מדבר על נשמה סטאטית המרחפת מגוף אחד למשנהו. והבודהיזם לא מדבר על איך אנחנו מתמודדים עם שיעורי חיים שהיה עלינו ללמוד מסבב חיים אחד לבא אחריו, ושעד שנלמד כל שיעור ושיעור, לא נוכל להמשיך הלאה אל השיעור הבא- זה לא בודהיזם. הבודהיזם גם לא מדבר על איך אנחנו תמיד משתפרים- שמצב הלידה החוזרת שלנו תמיד משתפר והולך ואנחנו מתקדמים ללידה חוזרת יותר ויותר גבוהה. זה לא בודהיזם. הבודהיזם גם לא טוען שבני ובנות אדם יכולים להיוולד אך ורק כבני ובנות אנוש, ובעלי חיים כבעלי חיים. כמו כן, הבודהיזם לא אומר שיש רק סבב חיים אחד אחרי זה הנוכחי והוא נצחי: או הגעה לגן עדן או לגיהינום- אף שייתכן גם כּוּר מַצְרֵף (מקום הזדככות והיטהרות) בין לבין- וזהו זה, לָנֶצַח. 

מלכתחילה עלינו להבין שהבודהיזם לא טוען לאף אחד מההסברים הללו. מדובר במשהו אחר. לפיכך, הגישה שעלינו לפתח היא: "הייתי רוצה להבין מה הבודהיזם באמת מלמד על לידה חוזרת. יש בי עניין והכרה בכך שזה מאוד חשוב." אני חושב שעם הבסיס הזה, נוכל להתחיל לשתות את הדהרמה "של ממש", מבלי שנצטרך להסתפק ב "דהרמה-לייט". ואז, נתקדם באמצעות חשיבה: "אקבל את ההסבר הבודהיסטי על לידה חוזרת באופן זמני ואעבוד אתו, אפילו אם אין לי הבנה מלאה שלו עדיין, וככל שאתקדם במעלה הדרך, אנסה להבין אותו יותר לעומק."

מהי אם כן ההבנה הבודהיסטית בנוגע ללידה חוזרת? כמו ביחס לנושאים רבים בבודהיזם, זה לא לגמרי פשוט, אך זה לא אומר שזה בלתי ניתן להבנה. הסוגייה של לידה חוזרת בבודהיזם היא בבסיסה סוגיה של רציפות. אבל, למה הכוונה באומרנו "רציפות"?: ב"רציפות" כוונתנו ל "רצף בלתי פוסק של רגעים של משהו." זה לא כמו הרציפות של כביש, שהוא רצף מרחבי; אלא, הבודהיזם מדבר על רצף זמני- ההתמשכות הרצופה של רגעים לאורך זמן.

אנלוגיה מועילה כאן עשויה אולי להיות ההתמשכות של סרט. בנוגע ללידה חוזרת, איננו מדברים על רציפות של סרט הצילום הממשי מפלסטיק שעליו מודפס הסרט. אלא, אנו מדברים על הרצף של הסרט בעודו מוקרן- הרציפות של רגע אחד אחרי השני, עם רגע אחד בלבד המוקרן בזמן נתון. אפשר לראות זרם שלם של מים- או לפחות מקטע ממנו- איננו מדברים על משהו מעין זה. אלא שזה בלתי אפשרי לחוות יותר מרגע אחד בזמן נתון. 

רציפות של רגעים חייבת להיות רצף של רגעים של משהו. כאן, במקרה של לידה חוזרת, על מה מצביעה לידה חוזרת בתור מה שאליו מתייחס רצף הרגעים? זוהי הרציפות של רגעים של תודעה, שפירושם רצף של רגעים של פעילות מנטאלית. אנו קוראים לכך "רצף מנטלי". זה משהו שנקרא "זרם- התודעה", אבל הדימוי הזה הוא מרחבי מדי. אנחנו רוצים דימוי הרבה יותר מְכֻוָּן -זמן. 

באופן כללי, ישנם ארבעה סוגים של רצפים מנטליים זמניים. 

• הסוג הראשון הוא רצף מנטלי שיש לו גם התחלה וגם סוף. למשל, לגוף הזה שיש לנו עכשיו ישנה התחלה, כשנולדנו, וסוף, כשנמות. והוא נמשך מרגע לרגע כל עוד אנחנו חיים, בלי הפסקה כלשהי. את זה קל להבין.
• לסוג השני אין התחלה, אך יש סוף. זה יותר קשה להבנה. דוגמאות לכך הן לידות חוזרות ונשנות באופן בלתי נשלט -במלים אחרות, סמסרה- ותפיסה מוטעית או חוסר מודעות בנוגע לאיך אנחנו וכל דבר קיימים. על מנת לפשט את הדברים, בואו נקרא לכך "בלבול לגבי המציאות." לסמסרה ולבלבול לגבי המציאות המתדלק את הסמסרה, אין התחלה. אבל, יכול להיות להם סוף. כאשר היעדר המודעות הזה אשר מנציח את הקיום הסמסרי שלנו מוחלף במודעות- במלים אחרות, כאשר הבלבול הזה מוחלף בהבנה נכונה- וריכוז מושלם מתוחזק בלי שום הפסקה על ידי ההבנה הנכונה הזאת, אז הבלבול שלנו מגיע אל סופו הממשי, וכך גם הלידות החוזרות הבלתי נשלטות שלנו. הבנה נכונה והבנה שגויה- ידיעה ואי ידיעה- לא יכולים להתקיים בכפיפה אחת באותו רגע על רצף מנטלי אחד. 
• הסוג השלישי של רצף מנטלי זמני הוא כזה שיש לו התחלה, אך אין לו סוף. דוגמא לכך יכולה להיות התפרקות של זכוכית. כשאני שובר/ת זכוכית, ההתפרקות שלה, הסוף הזה של הזכוכית, יש לו התחלה. הוא מתחיל כאשר הזכוכית נשברת, אבל אין לו סוף, נכון? זה הולך להימשך לנצח: הזכוכית הזאת תמיד תהיה שבורה. מיליוני שנים בעתיד, הזכוכית הזאת עדיין תהיה שבורה. היא לא הולכת לחזור. ההתפרקות של הזכוכית, אם כך, יש לה התחלה, אבל אין לה סוף. 
• הסוג הרביעי הוא משהו שאין לו התחלה ואין לו סוף. רצף מנטלי הוא דוגמא למשהו שאין לו התחלה ואין לו סוף, זה מה שעלינו להבין כשאנחנו מנסים להבין את הלימוד הבודהיסטי על לידה חוזרת: אנחנו עוסקים ברצף של פעולה מנטלית שאין לו התחלה ואין לו סוף. 

עלינו להיות זהירים כאן, ולערוך הבחנה ברורה. לכל רצף מנטלי אינדיבידואלי אין התחלה ואין סוף. אבל, לכל רצף מנטלי יכולים להיות שני שלבים. שלב אחד הוא שלב סמסרי, כשהרצף המנטלי הזה עובר לידה חוזרת בלתי נשלטת תחת השפעתו של בלבול בנוגע למציאות, ועל כן הוא מלא בצורות הסבל השונות. לשלב הראשון הזה אין התחלה אך יכול להיות לו סוף. השלב השני הוא השלב הנירוואני או המשוחרר, כשהרצף המנטלי הזה ממשיך להתגלם כלידה או כמוות, אך חופשי לחלוטין מבלבול על אודות המציאות, כך שאין בתוכו סבל כלל.  

לשלב השני הזה תהיה התחלה, אך לא יהיה סוף. אסכולות שונות של הבודהיזם מציעות מספר הסברים לשלב השני הזה. הבה נפשט את הדיון כאן ונציג רק נקודת מבט אחת. השלב הנירוואני עשוי להמשיך לתקופה מוגבלת רק בתור בּרִיָּה המשוחררת מסמסרה. במהלך התקופה הזו של שחרור גרידא, הפעילות המנטלית עדיין תהיה מוגבלת; עדיין לא תהיה זו ידיעת כל. אבל, בסופו של דבר, התקופה של שחרור גרידא תגיע אל סופה עם השגת הארה ולשלב הנירוואני תהיה אז תקופה בלתי נגמרת בתור בודהה יודע כל. וכך, אם ניקח בחשבון את השלבים הללו ואת התקופות כולם ביחד, אז לכל רצף מנטלי אינדיבידואלי של פעילות מנטלית אין לא התחלה ולא סוף. 

על מנת להבין את הלימוד הבודהיסטי על לידה חוזרת, אם כן, דרושה הבנה של מה שמונח ביסוד הלידה החוזרת- ההסבר הבודהיסטי על התודעה. 

הדבר שאליו הבודהיזם מתכוון ב "תודעה" הוא מאוד ספציפי. הוא מתייחס לרציפות של פעילות מנטלית- "רצף מנטלי". בואו לא ניכנס כאן להסבר המפורט על התודעה, אלא נעשה את זה פשוט. רצף מנטלי הוא רציפות בלתי פוסקת של רגעים של חוויית דברים. ישנו רגע של חוויה, המצטרף לרגע אחר של חוויה, ועוד אחד אחר, וכך הלאה. זה הדבר שעליו אנחנו מדברים. וזוהי חוויה של דברים, חוויה של משהו. לא יכולה להיות חוויה בלי שזו תהיה חוויה של משהו, בדיוק כפי שלא תיתכן חשיבה מבלי לחשוב על משהו. 

אנחנו לא מדברים על אובייקט פיזי או לא חומרי אשר עושה את החוויה. ואנחנו לא מדברים על איזשהו "כלי" שמישהו משתמש בו על מנת לחוות דברים, כמו שמצלמה מצלמת תמונה, או כמו ב:"אני משתמש/ת בתודעה שלי כדי לחוות את זה." זה לא שהתודעה היא מן משהו אשר חווה דבר מה. מכיוון שכך, על מנת להבין את התיאור הבודהיסטי, יהיה אולי טוב יותר להסתייע במילה תודעה כמה שפחות, מכיוון שהיא עלולה לבלבל. כל מה שאנחנו מדברים עליו הוא הפעילות עצמה, הפעילות של לחוות משהו. אם אנחנו רוצים להיות יותר ספציפיים, נצטרך לומר שזו רק "החוויה האינדיבידואלית, הסובייקטיבית של דברים". 

עליי להוסיף כאן שאנחנו לא מדברים על המשכיות של צבירת חוויות, במובן שיכולות להיות למישהו "יותר חוויות" מאלו של זולתו. אנו מדברים על החוויה של דברים בלבד. "בלבד" פירושו של דבר שזו רק הפעילות המנטלית הפשוטה של, למשל, ראייה של משהו, שמיעתו, או חשיבה עליו- כל אלו הם חוויה של משהו. "בלבד" גם מצביע על כך שלחוות אותם לא חייב להיות דבר מכוּון, כמו ב: "אני נסעתי להודו באופן מכוּון על מנת שתהיה לי חוויה". וזה לא חייב לגעת מבחינה רגשית. חלק מהאנשים חושבים, "אם זה לא נגע בך רגשית, לא באמת חווית את זה." זה לא משהו מעין זה.

ורק לחוות משהו אפילו לא חייב להיות מודע במכוּוָן. כמו למשל לחוות עוינות באופן לא מודע, לחוות שֵׁנָה, או אפילו לחוות מוות. מדובר פשוט בחוויה בלבד. מבחינת הבודהיזם, ההבדל בין מה שהפסיכולוגיה המערבית מכנה לחוות משהו באופן "מודע" ו"לא מודע"  הוא רק הבדל במידת תשומת הלב המתלווה לחוויה. כך שעלינו להגדיר את כל זה בבהירות, מאחר שאין לנו אף מילה בשפה המערבית שלנו אשר תואמת במדויק למושג הבודהיסטי של "תודעה". 

יתרה מכך, החוויה של משהו היא תמיד אינדיבידואלית וסובייקטיבית. שני אנשים יכולים לחוות צפייה באותו סרט, אבל החוויה שלהם אותו לא תהיה זהה: האחד עשוי לחבב את הסרט, האחרת עשויה שלא. האופן בו הם חווים את הסרט תלוי בגורמים רבים הכרוכים זה בזה: מצב הרוח שיש להם, הבריאות שלהם, בני ובנות האדם הנמצאים איתם, אפילו המושבים שלהם בסרט. האם הם יושבים מאחור או מקדימה, האם ראש של מישהו חוסם חלק מהמסך, האם נוח להם, וכך הלאה? כך שהחוויה של כל אחד ואחת מהם של הצפייה בסרט הולכת להיות שונה. זה אינדיבידואלי. 

יתרה מכך, לחוות משהו זה עניין סובייקטיבי. זאת משום שלכל רגע ורגע של חוויה מתלווה המרכיב המנטלי של להרגיש רמה מסוימת של אושר או אומללות. המרכיב המנטלי הזה של הרגשת רמת אושר או אומללות מוגדר כאופן שבו אנו חווים את ההבשלה של הקארמה שלנו. בכל רגע אנו מרגישים רמה מסוימת של אושר, היעדר אושר, או ניטראליות. אפילו בעת שֵׁנָה, אנו חווים תחושה ניטראלית שהיא לא אושר, לא היעדר אושר. 

איך הרגשה קשורה להבשלה של קארמה? הבודהיזם מסביר שכתוצאה מהפעולות הבונות שביצענו בעבר, אנו חווים משהו שמתלווה אליו אושר. כתוצאה מהפעולות ההרסניות שביצענו בעבר, אנו חווים משהו שמתלווה אליו אומללות. וכתוצאה מהפעולות הניטראליות שביצענו בעבר מבחינה מוסרית, אנו חווים משהו שמתלווה אליו הרגשה ניטראלית שהיא לא אושר ולא היעדר אושר.

בדרך כלל, אנחנו מבצעים את הפעולות הללו בסבבי חיים קודמים, כפי שהעלנו בדיון קודם לכן. הן לא בהכרח הפעולות שאותן אנו מבצעים בדיוק ברגע הקודם או הפעולות בהן אנו מעורבים כרגע. אנו עשויים לשבת ליד השולחן שלנו ולהסתכל על הקיר, או להתבונן בתמונה של אדם אהוב, ולחוות את ההתבוננות עליה תוך כדי הרגשה של אושר, או הרגשת אומללות, או הרגשה ניטראלית, תלוי במספר עצום של מרכיבים, לא את כולם ניתן להסביר על-ידי מה שחווינו לאחרונה. 

בבודהיזם, כשאנחנו מדברים על " בְּרִיָּה אינדיבידואלית", "דמות" (gang-zag, (Skt. pudgala אנו מדברים על מי שיש לו/ה רצף מנטלי, בלי קשר לצורת החיים הנוכחית שלו/ה. בכל רגע של קיומן, הבְּרִיּוֹת חוות משהו באופן אינדיבידואלי וסובייקטיבי, תוך הרגשה של רמה מסוימת של אושר או אומללות. מכיוון שכך, בְּרִיָּה אינדיבידואלית היא שונה מסלע או מחשב. האם סלע "חווה" את היותו בגשם? הסלע עשוי אולי להישחק מהגשם; אבל האם זה אומר שהסלע "חווה" את הגשם? לא, הוא לא חווה את הגשם תוך הרגשת רמה של אושר או אומללות. כך גם עם מחשב המעבד מידע. המחשב לא חווה את המידע, נכון? האם המחשב מאושר כאשר הוא מריץ תוכנה שעובדת באופן יעיל, אך אומלל כשהוא מריץ תוכנה מלאה בווירוסים? 

שוב, המלים המערביות שלנו עלולות לבלבל כאן. איך נגדיר בְּרִיּוֹת אינדיבידואליות? איך נגדיר בְּרִיּוֹת החוות דברים? לפי הבודהיזם הן בְּרִיּוֹת הפועלות עם כוונה- אפילו אם הפעולות שלהן אינן מתוכננות באופן רעיוני. התולעת לא חייבת להגות תוכנית לפיה היא הולכת לזחול לכיוון מסוים, היא פשוט עושה את זה- והיא חווה באופן סובייקטיבי ואינדיבידואלי את ההשפעות המיידיות ואת אלו שלטווח ארוך של מה שהיא עושה. התולעת היא "בְּרִיָּה אינדיבידואלית". 

יכולנו לִפְנוֹת אל הדיון הארוך של האם הצמחים והפטריות שבין הבהונות שלנו הם בְּרִיּוֹת אינדיבידואליות או לא. זה עניין מסובך להבנה עבור רבים מאיתנו, מכיוון שהמדע מגדיר צמחים ופטריות כיצורים חיים, בהתאם להגדרה הביולוגית של חיים; אבל אז שוב, המדע לא מחשיב רוחות רפאים כיצורים חיים. הבודהיזם טוען את ההיפך: צמחים הם לא בְּרִיּוֹת אינדיבידואליות עם פעילות מנטלית, בעוד שרוחות רפאים הן כן. אבל השורה התחתונה היא כזאת: בְּרִיָּה אינדיבידואלית פועלת עם כוונה וחווה את התוצאות של מה שהיא עושה דרך החוקים הקארמיים של סיבה ותוצאה התנהגותיות. 

זה חשוב משום שמי חוֹוֶה לידה חוזרת? אלו הן בְּרִיּוֹת אינדיבידואליות, אלו שיש בהן כוונה. הן מתנסות בדברים המתבססים על כוונה וחוות את התוצאות של מה שהן עושות. בגלל שהחוויה שלהן של דברים- בשל דברים שהן עושות- היא שונה מרגע לרגע, ומשום שהיקום מתפקד לפי סיבה ותוצאה, בְּרִיּוֹת אינדיבידואליות חוות את התוצאות של מה שהן עושות. 

והן אינדיבידואליות. בְּרִיּוֹת אינדיבידואליות, ועל כן רצפים מנטליים, מְתַקְשְׁרִים אלו עם אלו; אך הם נותרים נפרדים, אפילו במצב הבּודְהִּיוּת. זכרו, הבודהיזם טוען שלרצפים המנטליים הללו אין לא התחלה ולא סוף. כל אחד מהם מכיל רציפות בלתי פוסקת של רגעים של חוויית דברים לנצח. במהלך השלב של רצף מנטלי אינדיבידואלי לפני שהיא הופכת למוארת, הבּרִיָּה האינדיבידואלית היא "יצור חש", מישהי עם מודעות מוגבלת, מאחר שהחוויה שלהן של דברים מערבת גם מערפלים רגשיים וגם מערפלים קוגנטיביים, או רק מערפלים קוגנטיביים אם הן כבר שוחררו. במהלך השלב של רצף מנטלי אינדיבידואלי אחרי ששני מערכי המערפלים הוסרו לתמיד והבּרִיָּה הופכת למוארת, הבּרִיָּה האינדיבידואלית היא לא יצור חש יותר. אך היא עדיין יישות אינדיבידואלית. 

לגבי האופן בו בְּרִיָּה אינדיבידואלית מתקיימת והיחס בין ברִיָּה אינדיבידואלית     ורצף מנטלי, הדבר מעלה את כל הנושא של ריקות ותיוג מנטלי, אך בואו נדלג על זה לעת עתה. 

הבודהיזם לא טוען לתודעה קולקטיבית, אפילו לא במצב הבּוּדְהִיוּת. אין את התפיסה, אשר נמצאת בכמה צורות של הינדואיזם, לפיה בסוף, כל הזרמים זורמים לאוקיאנוס והופכים ל"אחד". לפי הבודהיזם, בְּרִיּוֹת אינדיבידואליות ורצפים מנטליים, כל אחד ללא התחלה וללא סוף, תמיד נותרים מובדלים, אפילו במצב הבּוּדְהִיוּת, למרות שהם מתקשרים זה עם זה. 

כעת, לבני ובנות אדם רבים יש בעיה עם הנקודה הזאת הנוגעת להיותן של הבודהות יישויות נפרדות, אז תנו לי להסביר קצת יותר. בודהה שאקיימוני ובודהה מאיטרייה, למרות שהישגי ההארה שלהם שקולים זה לזה, הם אינם אותה דמות. לכל אחד מהם יש זיקות ייחודיות לבריות שונות. זה מסביר את העובדה שמספר אינדיבידואלים יכולים לפגוש בבודהה מסוים ולהיתרם ממנו, ולא מבודהה אחר. זאת משום שכל בודהה הוא דמות אחרת; שאקיימוני הוא לא מאיטרייה. לפני הגעתם להארה, כל אחד מהם תקשר עם בריות שונות ועשה דברים שונים בדרך להארה. זו הסיבה שבעטיה לחלק מהבריות יש קשר קארמי עם בודהה מסוים ולחלק עם בודהה אחר. אִם כל הבודהות היו אותה דמות, לא היה את ההבדל הזה. 

בקיצור, לכולנו יש רצפים מנטליים אינדיבידואליים, סובייקטיביים- סרטים שונים. זה הדימוי שהכי קל לעבוד אתו, אני חושב- סרטים שונים. הסרט של שאקיימוני שונה מהסרט של מאיטרייה. לכל אחד מהם יש היסטוריה שונה; כל אחד מהם מועיל לבריות שונות. אך הם מְתַקְשְׁרִים; כל אחד יכול לתקשר. להיות אינדיבידואל ונבדל אין פירושו של דבר להיות מבודד ולהתקיים בפני  עצמו, ללא קשר לשום דבר.