החלטה נחרצת להשתחרר Renunciation)): הִמָּלְטוּת או ניתוח אנליטי בונה?

תמיד מועיל להסתכל על מונחים בודהיסטים בשפות המסורתיות שלהם. המילה בסנסקריט שתורגמה כ"החלטה נחרצת להשתחרר" היא ניהסראנה (nihsarana). היא מורכבת מבחינה דקדוקית מתְּחִלִּית- nih, ומונח ראשי- sarana. התְּחִלִּית nih פירושה "החוצה" או "להתרחק", ו-sarana נובעת מהגֵזע הדקדוקי של הפועל שמשמעותו "לָסוּר" או "לָסוּר מהר". זהו המצב התודעתי של רצון לסור הרחק ממַשהו, או להיחלץ ממנו מהר מאוד. הדבר שברצוננו להיחלץ ממנו במהירות הוא לידה חוזרת ללא שליטה, סמסרה.

זה לא שאנחנו נולדים בתוך סמסרה. סמסרה זה לא מקום. עלינו להיזהר מאוד שלא לחשוב במונחים של להיוולד מחדש בתוך סמסרה. סמסרה היא מצב. למעשה, מה שאליו היא מתייחסת הוא - אני חוזר על הביטוי הזה כל הזמן - לידה חוזרת ללא שליטה. זוהי סמסרה. סמסרה, כלומר "מעגל", מדברת באופן ספציפי על לידה חוזרת. אין לנו שליטה עליה, וזה נמשך שוב ושוב ושוב. היא מוּנעת מכוֹח השפעתם של הרגשות המפריעים, הדחפים הקארמיים הכפויים הנגרמים על ידם, הפעולות הכפייתיות המוּנעות על ידי אותם הדחפים והפוטנציאל הקארמי הנבנה באמצעות הפעולות הללו. לפיכך, המונח הסנסקריטי עבור "החלטה נחרצת להשתחרר"- nihsarana, פירושו שיש בנו רצון להיחלץ מזה בהקדם האפשרי.

כעת, התְּחִלִּית nih או nis, יכולה גם להתפרש, אם נחפש אותה במילון, כ"וודאי" או "מוחלט". הטיבטים בחרו לתרגם את המשמעות של התְּחִלִּית באמצעות המילה nge (nges), שהיא כנראה לא הקונוטציה המקורית במילה בסנסקריט כאן. בכל מקרה, הטיבטים קלטו את המשמעות האפשרית הזו. אז עבור sarana, הנובעת מהגֵזע הדקדוקי "לָסוּר", הטיבטים בחרו במילה jung (byung) שפירושה "להיות ל..., להביא לידי ביטוי, לגרום למַשהו לקרות". זהו המצב התודעתי המבטא את הנחרצות, ולכן זה מוסיף מֵמַד מעט רחב יותר למילה בסנסקריט. אני מתרגם את זה כ"נחישות"; יש בנו נחרצות. אנחנו בטוחים. זוהי נחישות לְמה? הנחישות להיחלץ מסמסרה, להיות חופשי.

כאשר אנו מסתכלים על התרגום הסיני של המונח בסנסקריט, ישנם שני תרגומים שונים. האחד, li, (离) פירושו "לעזוב" - בדומה לסנסקריט - אז זהו מצב תודעתי של לעזוב, לעזוב את הסמסרה. התרגום השני שבו הם משתמשים,

(shi chuxian (实出现), פירושו "להביא לידי ביטוי את הדבר האמיתי". זה מעניין, "הדבר הממשי". שוב, אם נחשוב על כך, זה אומר להשיג את הדבר האמיתי הוודאי הזה; אנחנו באמת רוצים להיחלץ.

כאשר אנו מסתכלים על כל התרגומים השונים הללו, האופן בו הבינו התרבויות השונות את המילה, זה נותן לנו תמונה קצת יותר רחבה של המשמעות. מהו האובייקט שברצוננו לעזוב, שברצוננו להיחלץ ממנו ושיש בנו נחישות אמיתית שעלינו לממש זאת באופן וודאי ואנחנו הולכים לעשות זאת? זהו, בבסיסו של דבר, סבל, והוא מתייחס ספציפית ללידה חוזרת ללא שליטה. זהו סוג של סבל, נכון? לידה חוזרת ללא שליטה היא הדוּגמה העיקרית לַאמת הראשונה של הנאצלים והנאצלות - סבל אמיתי - ולמעשה המשמעות העמוקה ביותר של אמת הנאצלים והנאצלות הראשונה.

ברצוננו להיפטר גם מהסיבות לסבל - האמת השנייה של הנאצלים והנאצלות- ומשמעות הדבר היא לא להימשך לכל מה שקשור ללידה חוזרת ללא שליטה. מכיוון שהמונח "לידה חוזרת ללא שליטה" כרוך בלֹומר הרבה מילים, אקצר זאת ל"לידה חוזרת" בלבד. בואו לא נחשוב רק על סמסרה, כי לעתים קרובות כשאנחנו חושבים על סמסרה, יש לנו רעיון אחר לגבי מה שעליו מדובר. אנחנו מדברים על לידה חוזרת. זה לא שיש בנו רצון להימלט - הרעיון הזה שהחלטה נחרצת להשתחרר פירושה הִמָּלְטוּת מהעולם. אנחנו לא מדברים על הִמָּלְטוּת או על כך שברצוננו להסתתר, ובמובן הזה, להימלט מהעולם. במקום זאת, יש בנו רצון להתמודד עם לידה חוזרת, לנתח באופן אנליטי את הסיבות שהובילו אליה, ולהיחלץ ממנה בדרך מאוד רציונלית על ידי חיסול הסיבות שבעטיין היא קורית. 

אם כך השאלה היא: מדוע אנחנו רוצים לצאת? לַמה יש בנו רצון להיחלץ מהסמסרה? השאלה הזו עולה משום שהחלטה נחרצת להשתחרר היא מוטיבציה. מוטיבציה בבודהיזם מצריכה מטרה כלשהי של מה שברצוננו להשיג, אז המטרה היא היחלצות מלידה חוזרת. ההיבט השני הוא רגש כלשהו המניע אותנו להשיג את המטרה הזו. נכון? זהו רגש, מצב תודעה, מדוע ברצוננו להשיג זאת.

כעת, עלינו לדבר במונחים מעשיים מאוד על מה זה באמת אומר. ניתן להסביר את כל התיאוריה ואת כל הרשימות והכל, וזה מאוד נחמד, אבל מה זה באמת אומר במונחים של ההתפתחות האישית שלנו עצמנו בחיים הרגילים? זה הדבר החשוב.

אנחנו מנסים להתקדם באמצעות השלבים המדורגים של הדרך, הלאם-רים, ואל לנו לחשוב שזה כל כך קל. לעתים קרובות מאוד, אנו מדלגים על הרמה הראשונית והבינונית ופשוט הולכים על הרמה המתקדמת. אנחנו פונים לטווח המתקדם ואומרים: "אני שואף להארה על מנת להיטיב עם כל היצורים החשים". אלו מילים יפות מאוד, אבל למעשה אין להן משמעות מבחינת מה שאנחנו מרגישים בליבנו, כי אין לנו מושג ברור של מהי באמת הארה. זה מעבר ליכולת שלנו לחשוב על כל יצור חש בכל היקום; זהו היקף רחב מאוד. אלו מילים נחמדות, אבל לא כל כך כנות במונחים של השאלה האם זה באמת מה שאנחנו מרגישים?

מוטיבציית הטווח הראשוני עבוּר ההחלטה הנחרצת להשתחרר 

הבה נתחיל עם הטווח הראשוני, שהוא למעשה קשה ביותר. אל לנו להמעיט בערכו. זה כבר מאוד מתקדם. בדרך כלל מרביתנו, במקרה הטוב, בשלב אפס לפני הטווח הראשוני, שהוא להפיק תועלת לטובת סבב החיים הנוכחי באמצעות תרגול דהרמה, על מנת להפחית מעט את הסבל שלנו. זה בסדר גמור, כל עוד אנחנו מבינים שזהו שלב אפס ושישנם שלבים נוספים. ברצוננו לסגל יכולת להתקדם דרך יתר השלבים, אבל עלינו להתחיל בשלב אפס. אפילו רק לחשוב במונחים של לשפר דברים בשלב מאוחר יותר בחיים הנוכחיים ולא רק לרצות איזשהו שיפור מיידי - זהו כבר הישג.

באמצעות מוטיבציית הטווח הראשוני, אנו חושבים במונחים של לידה חוזרת עתידית. זה כמובן אומר שעלינו להבין מהי המשמעות של לידה חוזרת עתידית בבודהיזם. עלינו להבין את תורות הלימוד הבודהיסטיות של לידה חוזרת, כשהמשמעות היא להבין את כל תורת הלימוד לגבי תודעה חסרת התחלה, ופירושו של דבר הוא להבין מהי משמעות התודעה בבודהיזם. עלינו להבין גם את הקארמה, כיצד הדרך בה אנו פועלים משפיעה על סבבי החיים העתידיים, ועלינו להיות משוכנעים בכך שכל זה הוא מציאותי; שזה נכון. ועל בסיס זה, עלינו למעשה לעשות משהו כדי לנסות להבטיח שלא יהיה לנו אף אחד משלושת הסוגים הגרועים יותר של לידות חוזרות בעתיד ושבמקום זאת ימשיכו להיות לנו לידות אנוש חוזרות יקרות ערך. לפיכך, עלינו לעשות משהו בפועל כדי להבטיח זאת. להגיע לרמה הראשונית הזו ושזו תהיה המחשבה העיקרית שלנו, זהו הישג אדיר. אל לנו להמעיט בערכו.

הטווח הראשוני אינו הנושא שלנו, ולכן עלינו להסתכל על טווח הביניים. באשר לטווח הביניים הזה, אחד הדברים שבאמת אין ביכולתנו להבטיח הוא שתמיד תהיה לנו לידה חוזרת יקרת ערך מסוגה כבני ובנות אנוש, האין זאת? לידת אנוש חוזרת יקרת ערך, לא רק לידה חוזרת כבני או בנות אנוש. 

בטווח הראשוני, אנחנו מתמקדים במידה רבה מאד - מתוך שלושת סוגי הסבל - ב"סבל של הסבל" (sdug-sngal-gyi sdug-bsngal), שהוא הסבל של האומללות. באופן בסיסי, זה מה שזה. אנו עשויים לחוות אומללות באמצעות הרבה מאוד אובייקטים, לא רק באמצעות  כאב. כאב הוא תחושה פיזית. אנחנו לא מדברים על תחושות פיזיות. אנחנו מדברים על מצבי תודעה, אומללות, שעשויים ללוות תפיסה של מַשהו באמצעות כל סוג שהוא של תודעה חושית, או שעשויים ללוות חשיבה על מַשהו או היזכרות במַשהו. במסגרת הטווח הראשוני, אנחנו חושבים על מצבים איומים ועל האומללות שהם יסבו לנו כשנחווה אותם; נִרצה להימנע מכך ככל האפשר בלידה החוזרת הבאה שלנו ולזכות בלידה חוזרת יקרת ערך כבני ובנות אנוש. לידת אנוש חוזרת יקרת ערך בהחלט עדיפה על לידה חוזרת כיצור גיהנומי או כרוח לפותה או כבעל חיים, מאחר שהיא בוודאי כרוכה בפחות סבל של אומללות. הרגש המניע שלנו, לַרצון להשיג לידה חוזרת יקרת ערך שכזאת כבני ובנות אנוש, הינו הפחד מפני הסבל הזה של הסבל, במיוחד במצבי הלידה החוזרת הגרועים ביותר.

מוטיבציית טווח הביניים עבור ההחלטה הנחרצת להשתחרר

עכשיו, הנה הבעיה. הבעיה היא שכעת עלינו להתמקד, באמצעות טווח הביניים, במה שמכוּנה "הסבל של השינוי" (gyur-ba'i sdug-bsngal). הסבל של השינוי הוא האושר הרגיל שלנו, והוא אינו נמשך ואינו משביע רצון; ככל שיש לנו ממנו יותר, כך זה נהיה גרוע יותר. אולי אני צריך להבהיר את זה. דוּגמה קלאסית היא שאם אכילת האוכל האהוב עלינו הייתה אושר של ממש, אזי שככל שהיינו אוכלים ממנו יותר בבת אחת, כך היינו נעשים מאושרים יותר. אולם, מְעֶבֶר לנקודה מסוימת, ככל שאנו אוכלים יותר, האושר שלנו באכילתו משתנה לסבל, ולכן אנו קוראים לזה הסבל של השינוי. גם אם יש לנו לידה חוזרת יקרת ערך כבני או בנות אנוש, אנו עלולים לאבד אותה, ואנחנו עלולים להתדרדר שוב למצב גרוע יותר של לידה חוזרת ויהיה לנו סבל של סבל במידה עצומה. כמו כן, אפילו בתוככי הלידה החוזרת יקרת הערך שלנו כבני ובנות אנוש, לא הכל הולך להיות האושר הרגיל שלנו; תהיה גם הרבה אומללות. 

האובייקט העיקרי שעליו ברצוננו להתגבר, בטווח הביניים הזה, הוא לא רק אותו הסבל של השינוי, אלא גם "הסבל הנרחב החדור בכל" (khyab-par 'du-byed-kyi sdug-bsngal), שהוא לידה חוזרת ללא שליטה. הסיבה לכך היא שלידה חוזרת, הנשנית וחוזרת ללא שליטה תחת השפעת דחפים קארמיים כפויים ורגשות מפריעים, היא הבסיס לשני סוגי הסבל הראשונים. בנוסף, הגוף והתודעה הסמסריים האלה שיש לנו - אפילו במצב יקר הערך כבני ובנות אנוש - הם הבסיס לחוויית הסבל של האומללות והסבל של האושר הרגיל; והסבל הזה שאנו חווים הולך להמשיך לעלות ולרדת ולא משנה מה יהיה מצב הלידה החוזרת שלנו. גם מפני זה יש בנו פחד. זה כבר נמשך נצח נצחים וזה ממש משעמם. התחושה שלנו היא ש"די כבר!"

מה קורה כשאנחנו מנסים לפתח בפועל את שני הטווחים הללו של התודעה? ישנן הרבה בעיות עם הטווח הראשוני מפני שעם הטווח הזה כמוטיבציה שלנו, אנחנו מתפללים: "לוּ  אוכל להימנע מלידות חוזרות גרועות יותר ואמשיך, במקום זאת, להיוולד בלידות חוזרות יקרות ערך אנושיות עם כל הנסיבות, התנאים והחירויות כדי שאוכל להמשיך בתרגול הדהרמה שלי." אנו נמנעים מהתנהגות הרסנית, שהיא הסיבה העיקרית שאותה יש להסיר כדי למנוע לידות חוזרות גרועות יותר. על מנת לחולל לידה חוזרת יקרת ערך כבני או בנות אנוש, אנו מְתַּרגלים ככל יכולתנו את הגישות מרחיקות הלכת: נדיבות, משמעת, אורך-רוח וכו', ומציעים את התפילות הללו. אבל עם מה כל זה מתערבב? זה מתערבב עם: "ובסבבי חיי העתידיים, לוּ אהיה תמיד עם אהוביי, עם קרובי משפחה, חבריי וחברותיי, עם הקולגות שלי ללימודי הדהרמה ועם המורות והמורים שלי. לוּ תמיד יהיו לי את המשאבים הכלכליים כדי שאוכל ללמוד." יש שם היאחזות מרובה, אז אנחנו לא באמת תָּרִים אחַר שחרור. נכון? אנחנו רוצים את הלידה החוזרת יקרת הערך הזו כבני ובנות אנוש, אבל עם כל הדברים הטובים, כביכול, שיבואו איתה. זה מאוד אטרקטיבי.

מה שעלינו להתחיל להתמקד בו, בעזרת ההחלטה הנחרצת להשתחרר, הוא הסבל הכרוך אפילו בלידה חוזרת יקרת ערך כבני ובנות אנוש. האם להיות עם חברינו וחברותינו, ועם יקירינו ויקירותינו זהו באמת מקור האושר האמיתי? מצד שני, האם זה אומר שעלינו להתעלם מהם? לא, אבל עלינו להסתכל עליהם בצורה מאוד מציאותית. לחשוב במונחים של שחרור מלידה חוזרת זה מאוד, מאוד עמוק. קשה לנו אפילו לדמיין מה זה אומר. יש בנו דאגה, "האם זה אומר שכבר לא יוכלו להיות לי חברים? שכבר לא תהיינה לי מערכות יחסים אוהבות עם אף אחד או אחת?" מהי בעצם המשמעות של החלטה נחרצת להשתחרר? אנחנו לא מדברים על הרעיון המושגי השגוי של החלטה נחרצת להשתחרר- שאנחנו מוותרים על הכל והולכים לגור במערה. לא על כך מדובר. עם החלטה נחרצת להשתחרר אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר עמוק. כפי שאמרתי, עלינו להתמקד בלידה החוזרת עצמה.

כאשר, עם טווח ראשוני, אנו חושבים שהשהות במחיצת החברות, החברים והקרובים שלנו וכן הלאה תספק לנו נסיבות נחמדות, זוהי לא הנקודה; זה לא מה שבו נִרצה להתמקד כשאנחנו חושבים, בעזרת הטווח הראשוני הזה, על כך שתהיינה לנו לידות חוזרות עתידיות טובות יותר, ובמיוחד שתמשכנה להיות לנו לידות חוזרות יקרות ערך כבני ובנות אנוש. מה הטעם בהשגת לידה חוזרת יקרת ערך כבן או בת אנוש בעתיד? זה כדי שתהיה לנו היכולת להמשיך בדרך הרוחנית, להמשיך להוסיף ולהתפתח לקראת שחרור והארה. זה לא על מנת לשוב ולהיות עם יקירותינו ויקירינו.

עכשיו, אם נבחן זאת באופן קצת יותר מציאותי, אין שום ערובה לכך שנזכה ללידה חוזרת יקרת ערך כבני ובנות אנוש. אם נסתכל על מה שעשינו על פי רוב בחיינו ועל סוג המחשבות העיקרי שהיה לנו בדרך כלל, אני בטוח שרובנו נגלה שהצד ההרסני, המפריע, גובר בהרבה על הצד הבונה והחיובי. במונחים של סיבה ותוצאה קארמיים, זה לא הולך להיות כל כך קל להמשיך להגיע ללידות חוזרות יקרות ערך כבני ובנות אנוש שוב ושוב, או אפילו פעם אחת נוספת.

גם אם יש לנו לידות חוזרות יקרות ערך כבני ובנות אנוש, כמה נורא זה שצריך להתחיל כמעט הכל שוב מחדש בכל סבב חיים. "אני רוצה להמשיך בדרך הרוחנית". נכון? הטווח הראשוני, "יש בי באמת רצינות לגבי זה, ועבדתי מאוד קשה במהלך החיים האלה, והגעתי לרמה מסוימת - במהלך התבגרותי, התפתחתי בתרגול הדהרמה שלי - הגעתי לרמה מסוימת של הבנה, לרמה מסוימת של ריכוז, לרמה מסוימת של חמלה, וכן הלאה. עכשיו שוב נולדתי בלידה חוזרת. למרות שזה אולי קצת יותר קל הפעם, בעטיים של האינסטינקטים שהטמעתי, אבל כמה נורא זה שעלי לעבור שוב את כל השלבים כדי להצליח באמת להגיע לנקודה שבה הייתי בפעם הקודמת ולהמשיך ולהגיע רחוק יותר." על כך עלינו לחשוב. זה פשוט כל כך נורא וכל כך משעמם.

זה לא רק שבכל סבב חיים, הולכים להיות לנו רגשות מפריעים והם הולכים לעלות ולרדת ואנחנו הולכים להיות כועסים וחמדנים וכו', וזה מה שממנו ברצוננו להיחלץ. כמובן, שגם מזה אנו רוצים להיחלץ  - זוהי הסיבה לסבלנו הנרחב החדור בכל, של לידה חוזרת. אבל כמה נורא זה שנצטרך להיות תינוקות ולהתבגר לפני שנוכל להתמודד עם הדברים - בכך כרוך הסבל האמיתי של לידה חוזרת.

אתם מבינים, ישנה גרסה מאוד קלה של טווח הביניים הזה, של ההחלטה הנחרצת הזו להשתחרר, שלפיה נִרצה להיפטר מהרגשות המפריעים שלנו והקארמה, אבל מבלי שנייצר את החיבור בין זה ולידה חוזרת. במילים אחרות, נִרצה להיפטר מהסיבה ללידה חוזרת, אבל לא מהלידה החוזרת עצמה. אנחנו מסכימים שזה, כמובן, נורא שיש את העליות והמורדות הללו, וההתכעסות, וכל הקשיים המתרחשים במערכות היחסים שלנו וכן הלאה, בגלל הכעס וההיאחזות שלנו. ובהמשך לכך אנו מצמצמים את תרגול הדהרמה שלנו פשוט לסוג של פסיכותרפיה, אולי בצורה עמוקה יותר מזו הזמינה בדרך כלל, באמצעות מספר עצום של שיטות וכן הלאה, מתוך אלפי שנות ניסיון בודהיסטי. עדיין, אנחנו חושבים על מה שהייתי מכנה גרסה מאוד קלה של טווח הביניים הזה, מכיוון שלמעשה, כל מה שאנחנו שואפים להיפטר ממנו הם רגשות מפריעים וקארמה כסיבות לשני סוגי הסבל הראשונים: הסבל של האומללות והסבל של האושר הרגיל. אנחנו לא חושבים במונחים של היותם הסיבות לסבל הנרחב החדור בכל, לסבל הלידה החוזרת ולסבל שהלידה החוזרת עצמה כרוכה בו.

טווח הביניים הממשי של "הדבר האמיתי" נועד, בנוסף למה שהזכרנו זה עתה, לשאוף להיפטר מהסוג השלישי של הסבל, הסבל הנרחב החדור בכל והלידה החוזרת, שהם הבסיס שעליו אנו חווים את שני הסוגים הראשונים של סבל. יתכן שאנחנו מתמקדים בהיפטרות מהרגשות המפריעים שלנו וכן הלאה, אבל רוב הסיכויים הם שאנחנו לא הולכים להיפטר מהם במהלך סבב החיים הנוכחי ולפיכך, לידה חוזרת הולכת להתרחש. אם לא חשבנו על האופן בו נפסיק לידה חוזרת, על איך נמַנע ממנה, אנחנו בהחלט לא בדרך לשחרור כי למעשה, אנחנו ללא ספק מנציחים את הסמסרה שלנו. מדוע? כי באמת לא הבנו את כל התורה הבודהיסטית על סיבה ותוצאה קארמיות וככל הנראה אין לנו בסיס ברור להבנתנו את הלידה החוזרת. אז העניין כולו הופך להיות  מבולבל מאד בתודעות שלנו. למרות שמועיל, כמובן, לחשוב במונחים של "אני חייב להיפטר מכל הרגשות המפריעים שלי" וכן הלאה בתרגול הבודהיסטי, אנחנו שואפים להרבה יותר מזה.

זה בהחלט אפשרי להגיע לתחושת מיאוס ולסלידה מכל הבעיות שיש לנו - אנחנו במערכת יחסים גרועה והיא מתפרקת, ולאחר מכן אנחנו הולכים להיכנס למערכת יחסים גרועה אחרת, והתסמונות האלה חוזרות שוב ושוב- ואנחנו נעשים נחושים לנסות להשתחרר מזה. אבל זה גם יכול להניע אותנו ללכת לטיפול פסיכולוגי. אז למה אנחנו צריכים בודהיזם? האם אנחנו פשוט הופכים את הבודהיזם לצורה אחרת של פסיכותרפיה, או מה?

עלינו לפתח את ההחלטה הנחרצת הזו להשתחרר עבור סוגי החיים הרגילים שלנו. זהו דבר מסוכן לומר משום שבקלות ניתן להבין אותו באופן שגוי. הסוג הזה של חיים פירושו סוג החיים שבו עלינו להתחיל הכל מחדש כתינוק ולעבור את כל הקשיים הכרוכים בלהיות תינוק – אין לנו יכולת לבטא את עצמנו, אנחנו לא יכולים לעשות כלום ועלינו ללמוד הכל מחדש עוד פעם - אנחנו חסרי אונים. איזה בזבוז זמן אדיר, לא? ברצוננו להמשיך בדרך, ואנו רוצים להתפתח, ובמסגרת טווח הביניים אנחנו רוצים להיחלץ מהסבל לגמרי, ובמסגרת הטווח המתקדם, אנחנו רוצים להיות מסוגלים לעזור לאחרים ולאחרות. אבל אנחנו תינוקות ועלינו ללמוד שוב הכל מחדש. כמה נורא. כל העניין הזה של לידה חוזרת הוא מה שברצוננו להפסיק.

ההחלטה הנחרצת שלנו להשתחרר מתחזקת אף יותר כאשר העבודה שלנו נעשית ברמה המתקדמת. עלינו להשיג את המצב המואר של בודהה כדי לעזור באמת לכולם, והתודעות שלנו מורחבות דיין כדי להבין מהי המשמעות של "הארה" ומהי המשמעות של "כולם". הרצון שלנו לעשות זאת הוא באמת ממש חזק. כולם היו אמא שלנו אשר ניחַנָה בנועם-לב; כל המחשבות האלו נמצאות שם. איזה בזבוז זמן עצום שמדי פעם נצטרך לחזור לנקודת ההתחלה ולהיות ברחם, ואז להיות תינוק, ואז ללכת שוב לבית הספר, ואז לעשות את כל תרגולי ההכנה המקדימים. ושוב לערוך את כל האימונים מחדש. אולי כשנהיה בני 40 או 50 נוכל להמשיך מאיפה שהפסקנו בפעם הקודמת. כמה משעמם. זה כזה בזבוז זמן וכל-כך, כל-כך לא יעיל. מזה אנחנו מחליטים להשתחרר באופן נחרץ.

תשכחו מ: "אה, אני רוצה להיות עם החברים שלי. וזה יהיה כל כך נחמד", וכל זה, תשכחו מזה. לא בזה אנחנו מתמקדים כאן. זה משהו שיכול לעצור בעדנו באמצעות היאחזות, כך שלא נתמקד במה שהוא הדבר האמיתי שממנו עלינו להיחלץ. זה לא רק שאנחנו רוצים להיות עם החברים והחברות שלנו ואלה היקרים לליבנו, "יהיה כל כך נחמד להיות עם המורה שלי שוב." אפילו זה יכול לעכב אותנו. העניין הוא לא שנוכל להיות ביחד עם המורה שלנו שאהוב עלינו כל-כך. הנקודה היא שיתאפשר לנו שיהיו לנו מורים רוחניים -זה לא משנה מי - ושתהיה לנו היכולת להמשיך בדרך. זה לא רק לבלות בנעימים כי זה מרגיש טוב להיות עם המורה שלנו. אפילו זה אינו באמת מה שאנחנו רוצים, נכון? כלומר, בתור אַרְהַט, עשוי להיות שנהיה במרחב טהור (pure land) ונלמד עם בודהות שהגיעו למצב הסַמְבְּהוֹגַקַאיָה. זה טוב יותר לְאֵין עֲרֹךְ מאשר ללמוד במרכז דהרמה.

אם כן, כשאנחנו מנסים לדמיין איך זה יהיה למעשה כשתהיה לנו החלטה נחרצת להשתחרר בחיי היומיום שלנו, אנחנו לא מדברים על לוותר על גלידה, או לישון פחות שעות בלילה, או משהו כזה, אלא על לחשוב באמת: "אם אין לי יכולת להגיע לשחרור בסבב החיים הזה, אז אני רוצה להתקדם ככל שביכולתי עכשיו, כך שבסבב החיים הבא, אם איוולד בלידה חוזרת יקרת-ערך כבן או בת אנוש, אולי זה ייקח קצת פחות זמן לחזור לשלב שבו אני עכשיו, לקראת סוף חיי". ובאמצעות החשיבה הזו, אנחנו משקיעים עבודה מאומצת מאוד כדי להיפטר מההיאחזות שלנו, מהכעס שלנו, מהסוג הזה של דברים; זה המקום שבו העבודה העצמית שלנו לשֵׁם התגברות על הרגשות המפריעים נכנסת לתמונה.

במסגרת התפילות שלנו, זה בסדר להתפלל ללידה חוזרת יקרת-ערך כבני ובנות אנוש, אבל בנוסף עלינו להתפלל לשחרור, ולא רק ללידות חוזרות אנושיות יקרות-ערך כדי שנוכל להמשיך להיות עם החברות והחברים שלנו ועם היקרים לליבנו. נכון? כי עבור רובנו, זה בדרך כלל מה שעליו אנו חושבים במחשבה על השאיפה שלנו שתהיה לנו לידה חוזרת נהדרת בסבב הבא, לא? אם נהיה כנים עם עצמנו. כל מה שאנחנו עושים זה להנציח את הסמסרה עוד, ועוד, ועוד, בגלל ההיאחזות הזו.

האם אתם רואים את הסתירה כאן? אנחנו אומרים שברצוננו להיות עם החברות והחברים שלנו ועם היקרים לליבנו כדי שתהיינה לנו נסיבות מסייעות על מנת שנוכל לעשות עבודה עצמית, לשֵׁם התגברות על ההיאחזות שלנו. אתם מבינים שזוהי סתירה, הלא כן? יש בנו רצון שתהיינה לנו הנסיבות הנפלאות ביותר על מנת שנוכל לעבוד ולהתגבר על ההיאחזות שיש לנו בנסיבות נפלאות. זה מוזר, לא? כפי שאמרתי, עלינו להיות די חזקים עם עצמנו כדי באמת לנסות להתמקד בדבר שהיינו רוצים להשיג ושאותו עלינו להשיג.

החלטה נחרצת להשתחרר ממְשַׁפְעֲלֵי הפוטנציאלים הקארמיים ללידה חוזרת

אם כן, היבט אחד של החלטה נחרצת להשתחרר הוא להתגבר על סוג הסבל השלישי הזה, הסבל הנרחב החדור בכל, של לידה חוזרת ללא שליטה, ולאחר מכן על הסיבות לכך. עכשיו, אנחנו באמת נכנסים לדיון על רגשות מפריעים וכו'. זהו הדבר שאותו ניסיתי להדגיש. אנחנו לא רק רוצים לוותר על הסיבות ללידה חוזרת - הרגשות המפריעים הם הסיבות; זוהי האמת השנייה של הנאצלים והנאצלות. ברצוננו לוותר גם על האמת השנייה של הנאצלים והנאצלות וגם על אמת הנאצלים והנאצלות הראשונה - מצבי הסבל של לידה חוזרת.

זִכרו, בודהה לימד תחילה את אמת הנאצלים והנאצלות הראשונה; ואת האמת השנייה של הנאצלים והנאצלות הוא לימד שנייה. בגלל זה הן בַּסדר הזה. ברצוננו להשתחרר באופן נחרץ מהסבל, אמת הנאצלים והנאצלות הראשונה, ולאחר מכן מסיבותיה. וכדי לזהות במדויק את המשמעות מבחינתנו בנוגע לאמת הראשונה של הנאצלים והנאצלות, לא מדובר רק על סבל הסבל והסבל של השינוי. מדובר גם על הסבל הנרחב החדור בכל. כי, כפי שמציין הוד קדושתו תמיד, ישנן עוד הרבה דתות ופילוסופיות המכוונות להיפטרות מסבל הסבל ומהסבל של השינוי. נכון? להיוולד בגן העדן השמיימי ולהתגבר על הנאות ארציות, אושר ארצי - דתות אחרות מלמדות זאת. זהו אינו מאפיין מיוחד של הבודהיזם. 

כעת, הסיבות, האמת השנייה של הנאצלים והנאצלות: מהו הדבר שברצוננו להפסיק על מנת שתיפסק הלידה החוזרת? זה מראה לנו עם מה עלינו להתמודד בפועל אם גמלה בנו ההחלטה הנחרצת להשתחרר. כיצד אנו מנהלים את חיינו במונחים של הגישה הזו של ההחלטה הנחרצת להשתחרר? את התשובה לכך אנו מוצאים בתורות הלימוד על תריסר החוליות של ההתהוות המותנית. הן מתארות את המנגנון של הלידה החוזרת, של הסמסרה. זוהי מערכת מורכבת מאוד, וזה לא באמת המקום או הזמן להיכנס לדיון על תריסר החוליות. אנחנו נתמקד כאן רק בנקודות הרלוונטיות.

מתוך חוסר המודעות שלנו לאופן שבו אנו וכל השאר קיימים, אנו מוּנַעים על ידי דחפים קארמיים כפויים, לפעול בדרכים הרסניות באמצעות רגשות מפריעים, או בדרכים בונות המהולות בַּבִּלבול של הגישות המפריעות. כפועל יוצא, נבנים פוטנציאלים קארמיים שליליים או חיוביים. אלו הן תופעות המשויכות לבסיס הרצף המנטלי. תופעה משויכת, היא משהו שלא יכול להתקיים או להיות מוּכַּר בנפרד מבסיס, כמו למשל גיל. גיל לא יכול להתקיים או להיות מוּכַּר בנפרד מהיותו גיל של משהו. באותו האופן, פוטנציאלים קארמיים אינם יכולים להתקיים או להיות מוּכַּרים בנפרד מבסיס, רצף מנטלי.

כאשר אֵי אֵלּוּ פוטנציאלים קארמיים מְשׁוּפְעָלִים בזמן המוות, הם מכוננים את מה שנקרא "דחפים קארמיים משליכים" (‘phen-byed-kyi las), המניעים את הרצף המנטלי אל תוך סבבי חיים עתידיים. אפילו בחיי היומיום, מְשׁוּפְעָלִים פוטנציאלים קארמיים כדי לייצר את סבל האומללות הרגיל שלנו העולה ויורד ואת סבל האושר הרגיל.

איך נפסיק את הלידה החוזרת? בקצרה, מה שעלינו לעשות הוא להפסיק לְשַׁפְעֵל את הפוטנציאלים הקרמיים הללו. אם זה בלתי אפשרי לְשַׁפְעֵל את הפוטנציאלים הקרמיים שלנו, הרי שאין לנו עוד את הפוטנציאלים האלה. נכון? פוטנציאל יכול להתקיים כתופעה משויכת רק אם ישנם מופעים קודמים של מַשהו שאירע בעבר וקיימת האפשרות להישנותם של מופעים עתידיים של משהו דומה. אם זה כבר בלתי אפשרי שיהיו מופעים עתידיים של משהו, לא ניתַּן לומר עוד שיש בנמצא פוטנציאל לכך; פוטנציאל למַשהו יכול להתקיים כתופעה משויכת רק אם ישנה סיבה קודמת שכבר אינה מתרחשת ותוצאה אפשרית שעדיין לא מתרחשת. אם זה בלתי אפשרי לְשַׁפְעֵל פוטנציאל כך שלא תהיה התרחשות עתידית של תוצאה, הפוטנציאל נעלם.

זה קשה להבנה. בואו ננסה להיעזר בדוגמה. השולחן הזה - בואו נשתמש בדוגמה מכנית- לשולחן הזה יש את האפשרות לשאת עליו כוס מים. השולחן, במובן מסוים, הוא הסיבה לתמיכה בכוס. בעבר היו עליו כוסות מים, ועדיין קיימת מבחינתו האפשרות לשאת כוס מים. עכשיו, אם השולחן הזה נשרף והופך לאפר, אין יותר אפשרות לשולחן שתהיה עליו כוס מים, נכון? האפשרות הזו או הפוטנציאל הזה נעלם. על זה אנחנו מדברים, בעזרת דוּגמה פשוטה מאוד. מה שברצוננו לעשות הוא להיפטר ממה שמְשַׁפְעֵל פוטנציאלים קארמיים, ואת זה אנו מוצאים מתואר יפה מאוד בתריסר החוליות של ההתהוות המותנית.

השתוקקות או צָמָא

ישנם שני דברים שֶׁמְּשַׁפְעֲלִים את הפוטנציאלים הקרמיים, במיוחד בזמן המוות. כמובן שלכל אחד מהם יש הרבה מאוד חלקים, כפי שאנו מוצאים בכל תורות הלימוד הבודהיסטיות. הראשון נקרא "השתוקקות" (sred-pa). זוהי המילה בסנסקריט לצימאון, צָמָא,( tṛṣṇā). עם השתוקקות, יש בנו צָמָא של ממש לדבר כלשהו. אז מהו האובייקט כאן? האובייקט הוא אושר או אומללות או תחושה ניטרלית. לְמה יש בנו צָמָא? לְמה אנחנו משתוקקים? לא להיפרד מהאושר הרגיל שיש לנו עכשיו, להיפרד מהאומללות שיש לנו כרגע, או לכך שתחושה ניטרלית, המושגת במצב עמוק של ריכוז או שינה, לא תדעך. ישנם, בנוסף, גם הסברים אחרים.

במה זה כרוך כאן? זה כרוך בכך שלאורך חיינו, כפי שידוע לכולנו, לפעמים יש בנו תחושת שמחה, לפעמים יש בנו תחושת אומללות. התחושות הללו לא חייבות להיות דרמטיות; הן יכולות להיות ברמה נמוכה מאוד. נִדמה שזה לא משנה מהו האובייקט שאנו רואים או שומעים או מריחים או טועמים, או איזה סוג של תחושה פיזית אנו מרגישים - חם, קר, עונג, כאב - או מה אנו חושבים. לעיתים, עם אותו האובייקט בדיוק, אנחנו מרגישים מאושרים, לפעמים אנחנו מרגישים אומללים, ולפעמים יש לנו לגביו תחושה ניטרלית, שאינה מאושרת ואינה אומללה, למשל, כשאנחנו שקועים בשינה עמוקה.

עכשיו, מה קורה עם השתוקקות? כלומר, אנחנו הולכים לחוות את העליות והמורדות האלה כל חיינו – נרגיש אושר, אומללות, ניטרליות. מה שנעשָה על-ידנו הוא פעולת הגזמה של הרגשות הללו. אנחנו מגזימים בתכונות הטובות של האושר, ואנחנו מכחישים את החסרונות - שהוא הולך להסתיים, הוא הולך להשתנות וכו'. זהו הסבל של השינוי. אנחנו חייבים להשיג את האושר הזה; עלינו לשמור אותו ולא לאבד אותו. ראשית, אנחנו הופכים את האושר הזה לאיזה דבר מוצק, ואז אנחנו מנפחים אותו לכדי משהו ממש פנטסטי.

אנחנו עושים את אותו הדבר עם אומללות. אנחנו הופכים את האומללות לאיזה דבר מוצק ואז מגזימים בתכונות השליליות שלה ושוכחים מהתכונות הטובות - כמו למשל שזה יכול לעזור לנו לפתח חמלה כלפי אחרים ואחרות שיש להם סבל דומה - ואנחנו חייבים להיפטר מהדבר הנורא הזה, האומללות הזו. ולגבי התחושה הניטרלית הזו, אנחנו הופכים אותה לאיזה דבר מוצק, ואנחנו חייבים להמשיך לשהות בה - אנחנו נשארים במדיטציה עמוקה או שוקעים בשינה עמוקה חסרת מודעות למה שקורה, לַנֵצח.

זה מצביע על הדבר שעליו עלינו לעמול, מכיוון שהסוג הזה של השתוקקות, במונחים של רגשות האושר והאומללות שלנו, הולך לְשַׁפְעֵל פוטנציאלים קארמיים ולפיכך גם הולך להנציח את הסמסרה שלנו. אז נרצה להפסיק להנציח את זה. מה זה אומר? זה אומר שלא נעשה מזה עניין גדול בין אם נרגיש אושר ובין אם נרגיש אומללות. או במונחים של תחושה ניטרלית, זה יכול להיות בהקשר של מצב בו אנו ישנים: "אה, אני כבר מחכה כל-כך להירדם, ואז לא אצטרך לחשוב על כלום, לא אצטרך לחשוב על בעיות חיי היומיום שלי או להתמודד עמן". בכל מקרה, התחושות הללו עולות ויורדות, עולות ויורדות. במקום לפתח היאחזות בהן, נרצה להיפטר מהנטייה לעשות מהם עניין גדול. אין בתחושות הללו שום דבר מיוחד.

ברמה עמוקה יותר, נרצה להיפטר לחלוטין מהתחושות העולות ויורדות הללו. אבל הנה החלק המבלבל, בגלל שבהמשך לכך קל מאד להפוך את התחושות העולות ויורדות למַשהו מוצק ואז להשתוקק להיפטר מהן. איך נפַתֵּח החלטה נחרצת להשתחרר מבלי שזו תהיה השתוקקות לצאת לחופשי? זה החלק המסובך. זהו החלק המאוד, מאוד מורכב. הוא עדין מאד, ולכן עלינו להשקיע בכך עבודה עצמית. למה שלא תהרהרו בזה למשך דקה, או אולי שתיים או שלוש דקות?

[למדוט]

התשובה לשאלה איך ניפטר מההשתוקקות הזו, היא שעלינו להבין שהתחושות הללו לא קיימות בַּצורה המוצקה שבה התודעות שלנו גורמות להן להיראות כקיימות. במילים אחרות, כשיש בנו השתוקקות כלפי התחושות האלו - או השתוקקות להשתחרר מהן או השתוקקות להשתחרר מההשתוקקות שלנו אליהן - אם יש לנו השתוקקות כזו כלפי כל אחד מהמצבים האלה, אנחנו הופכים את הדברים האלו לדברים מוצקים. אנו נאחזים בקיום המוצק של תחושות השמחה והאומללות, ובהשתוקקות, עצמה. ואז אנחנו אומרים: "אוי, עליי להיפטר מזה!" ובכן, איך ניפטר מזה?

רֵיקות כתרופת-נגד להשתוקקות

אנו נפטרים מההשתוקקות כלפי התחושות שלנו באמצעות הבנה של ריקות. התחושות שלנו לא קיימות בתור דברים מוצקים. זוהי דרך קיום בלתי אפשרית. דברים אינם קיימים כישות מוצקה כלשהי, כשהם מגולמים באופן עצמאי לחלוטין, בפני עצמם. ברור שנושא הריקות הוא נושא מאוד עמוק ומשמעותי; שוב, אין לנו זמן להיכנס לזה. אבל מה זה שמח? מה זה אומלל? יש לנו את המילה "שמח". יש לנו את המילה "אומלל". הן מתייחסות למַשהו, אולם מה שאני חווה ומכנה "שמח" ברגע זה, ומה שאני חווה ומכנה "שמח" בעוד חמש דקות מעכשיו, הם שני דברים שונים למדי, לא? ומה שאתה או את חווים אף הוא מַשהו אחר. אתה קורא לזה "שמח". האם זה זהה לְמה שאני מכנה "שמח?" שנינו חשים משהו? כֵּן. אבל האם ביכולתנו למצוא את זה? האם ביכולתנו להכניס את זה לתוך חבילה ארוזה אחת ולומר שזה "שמח", ועכשיו אני חש את זה, ועכשיו את חשה את מה שאני חש, מרגע לרגע, כאילו שהַיה זה אותו דבר, מוצק? לא. זה לא ככה.

במקום להפוך את הדברים האלו לאיזו מן מפלצת מוצקה שניתן למצוא אותה ושממנה עלינו להיפטר, אנחנו ממוססים את הדברים באמצעות הבנת הרֵיקוּת. מהי משמעות הדברים בחיי היומיום? לכן אמרתי, במילים מאוד פשוטות, שאנחנו לא עושים עניין גדול ממה שאנחנו מרגישים. "עכשיו, יש בי תחושה של אושר." "עכשיו, יש בי תחושת אומללות." אָז מָה? שום דבר מיוחד. אנחנו פשוט ממשיכים להשקיע עבודה ולתרגל. אם מה שאנחנו עושים זה לנסות לעזור לזולת, אנחנו פשוט ממשיכים. זה לא משנה אם אנחנו מרגישים מאושרים או אומללים. אנחנו פשוט עושים את זה. "יש בי תחושת אומללות עכשיו." זה לא מפתיע. למה לא? משום שעשינו הרבה דברים הרסניים בעבר, אז הנה זה. לְמה אנחנו מצפים - שנהיה מאושרים כל הזמן בשלב הזה של ההתפתחות הרוחנית שלנו?

זה כמו למשל כשאנחנו מתגוררים, כמוני, ברחוב סואן. יש תנועת רכבים שחולפים ליד החלון שלי במהלך היום. למעשה, אני גר בפינת רחוב עמוסה, אז יש תנועה משני הכיוונים. כדי לחיות במצב כזה, אנחנו לומדים להתעלם לחלוטין מרעש הרחוב. אני חייב לומר שבמהלך היום, כשאני עובד מול המחשב ומתמקד באתר שלי, אני לא שומע את רעש התנועה בכלל. אני לא שם לב לזה. אז זה אותו הדבר כשאני יושב שם. אני לא שמח באופן נלהב. אני גם לא לגמרי שרוי בדיכאון או משהו. כמו כל בן או בת אדם, לפעמים אני מרגיש מעט שמח, לפעמים מעט אומלל. אז מה? אני מתעלם מזה. אני סבור שזהו המַפתח אבל יש לעשות זאת בליווי השאיפה ש"אני לא רוצה להמשיך לְשַׁפְעֵל את הסמסרה הזו, את עניין הלידה החוזרת הזו, הבסיס שבעטיו תהיינה לי עוד עליות וירידות חוזרות ונשנות.” על ידי כך שאנחנו לא עושים מזה עניין גדול, אנחנו נמנעים מהיאחזות ומסלידה.

עכשיו, אנחנו נכנסים לנושא הרגשות המפריעים: היאחזות בַּאושר (אנחנו חייבים שיהיה לנו אותו) וסלידה מהאומללות (אנחנו חייבים להיפטר ממנה). המשמעות היא גם להיפטר מהציפיות שיש לנו לגבי הרצונות שלנו ומהדאגות לגבי מה שעלול לקרות שאין לנו רצון שיקרה. אין לנו ציפיות שנהיה מאושרים או דאגות שנהיה אומללים, ואנחנו לא נתקעים בהווה: "עליי לשמור את מה שיש לי עכשיו כי זה כל כך טוב או בגלל שזה כל כך גרוע." זה חלק מההחלטה הנחרצת להשתחרר, אבל מתוך הבנה שברצוננו להפסיק לְשַׁפְעֵל את כל הפוטנציאלים הקארמיים המנציחים את העליות והירידות הללו, ובמיוחד את הפוטנציאלים הקארמיים להנצחת סבבי חיים עתידיים שימשיכו להיות הבסיס לעליות והירידות של אושר/אומללות.

לאחר מכן, ישנה רשימה שלמה של דברים המשתייכים לדבר השני המְשַׁפְעֵל פוטנציאלים קארמיים. הדבר הראשון היה השתוקקות, שהיה כרוך בתחושות- מאושר/ת ואומלל/ה. הדבר השני נקרא, פשוטו כמשמעו, משיג (len-pa, nye-bar len-pa). אלה הם רגש או גישה שישיגו עבורנו את השִׁפְעוּל של לידה חוזרת עתידית. בְּסֵדֶר? יש רשימה ארוכה של אלה. חמישה דברים.

הראשון הוא כמיהה משתוקקת לאובייקט חושי כלשהו שאין לנו אותו, או היאחזות באובייקט שאותו אנו חווים כעת. עכשיו, שימו לב, אני מסביר את כל אלה באופן כללי. לעתים קרובות - או בדרך כלל - הם מוסברים במונחים של מה שמתרחש בדיוק בזמן המוות, אבל אני חושב שניתַּן להחיל אותם באופן כללי; יש הסברים כאלה. אז, התאווּת לאובייקטים חושיים: מראות, צלילים, ריחות, טעמים ותחושות פיזיות. יש בנו היאחזות בתחושת האושר שיש לנו, תוך השתוקקות לכך שזה ימשיך, וכעת, בתוך המצב הזה, יש לנו היאחזות באובייקט חושי כלשהו שאותו אנו חווים ואוהבים כל-כך, ותחושה רבה של אושר בזמן שאנו חווים אותו. או שיש בנו תחושת אומללות, ויש לנו כמיהה משתוקקת להשיג אובייקט חושי כלשהו שאין לנו אותו. שוב, תרופת הנגד היא לא להגזים בַּאיכויות של אובייקטים חושיים; אנחנו לא הופכים אובייקט חושי כלשהו למשהו גדול ומוצק- טעם השוקולד, הדבר הכי נפלא בעולם - ש"אני חייב/ת שיהיה לי אותו!" שוב, לא לעשות עניין גדול מכל סוג שהוא של אובייקט חושי.

אתם מבינים, לעתים קרובות אנו חושבים על החלטה נחרצת להשתחרר במונחים של "עליי לוותר על זה" - לא לאכול יותר שוקולד לעולם - אבל מה שאנחנו מדברים עליו הוא לוותר על הכמיהה המשתוקקת הזו, על היאחזות וחמדנות: "עלי לשמור את הדבר הזה אם יש לי אותו ולקבל אפילו יותר, ואם אין לי אותו, עלי להשיג אותו. וכאשר יש בי געגוע אליו, עולה בי רצון להיפטר מהמצב הזה של הגעגוע אליו ולהשיג אותו". אם אי פעם הייתה לנו התמכרות, אני חושב שזו דרך טובה מאוד להבין על מה אנחנו מדברים. זו לא חייבת להיות התמכרות לסם, סם קשה; זו יכולה להיות התמכרות לסיגריות; זו יכולה להיות התמכרות לקפה; זו יכולה להיות התמכרות להרבה דברים. עם התמכרות, יש בנו דאגה: "האם אצליח להשיג את הסיגריה הבאה? האם אוכל לקבל את כוס הקפה הבאה? איך אֶצְלַח את שאר הבוקר אם לא אשתה את הקפה שלי?" נכון? ואז, לפני שאנחנו מקבלים את זה, יש לנו ציפיות גדולות, אנחנו מצפים ומחכים ש"הוֹ, אני אתעורר אחרי כוס הקפה הזו ואוכל לחזור לעבודה שלי ולהיות יעיל." על זה בדיוק אנחנו מדברים כאן. זה חלק ממה שהולך להנציח את הלידות החוזרות הסמסריות שלנו.

אנחנו נתקעים בתוך כל הדברים האלה סביבנו שעשוי להיות שנַחווה, שהם כמעט כמו דבק. אנחנו חושבים שהדבר הזה או האחר יסב לנו אושר. כמובן, מה זה מסב לנו? זה מסב לנו אושר רגיל - הסבל של השינוי - אבל זו לא המטרה. עכשיו, שימו לב, אושר רגיל הוא בהחלט מצב אשר תורם יותר לחוות אותו, במונחים של התקדמות רוחנית, מאשר אומללות. זהו מצב המסייע יותר ליכולת לתרגל, בהינתן שזה אינו מצב קיצוני, כמו זה המתואר במישור הקיום של אֵלים. במילים אחרות, נקודות הקיצון של אומללות קיצונית, סבל, כמו במישורי הקיום הגהינומים, או אושר קיצוני, כמו במישורי הקיום של האֵלים. המצבים האלו אינם מסייעים כלל לתרגול. איפשהו באמצע, כבני ובנות אנוש, זהו המצב הטוב ביותר. אם כבני ובנות אנוש עם לידה חוזרת יקרת ערך, תהיינה לנו מעט עליות וירידות, נוכל למעשה להפיק תועלת מהתרגול במצב הזה באופן הרבה יותר טוב. במילים אחרות, מעט אומללות עוזרת לנו לפתח חמלה. באמצעות קצת אושר, נוכל לגלות יותר עניין בלעשות עבודה עם עצמנו בפועל. אם אנחנו יותר מדי מאושרים לא נרצה לעשות שום דבר.

בכל מקרה, זה אותו הדבר עם אובייקטים חושיים. אם יש לנו אותם והם מועילים, בסדר. אם אין לנו אותם, אנחנו לא דואגים בקשר לזה. אם אנחנו צריכים מַשהו, אנחנו עושים מאמץ להשיג אותו מבלי לעשות מזה עניין גדול. אני חושב שברמה הפשוטה ביותר, זהו המַפתח כאן: אנחנו לא עושים עניין גדול מכלום - שום דבר מיוחד - שזה למעשה מצב תודעתי מאוד רגוע. אנחנו רוצים לנסות להפחית - ובסופו של דבר להפסיק - את שִׁפְעוּל כל הפוטנציאלים הקארמיים שלנו לעֶבר עוד סמסרה ולנצל את הזמן שלנו כדי לנסות לבנות עוד ועוד פוטנציאלים חיוביים לטובת שחרור והארה.

אז יתר הדברים ברשימה הזו של מַשִּׂיגֵי השִׁפְעוּל נוגעים לסוגים שונים של גישות. אני אעבור עליהם די מהר מכיוון שאין לנו כל כך הרבה זמן. זה נוגע במידה רבה ליחס שלנו כלפי סבבי חיים עתידיים, כלפי לידה חוזרת.

ראשית, נקודת-מבט משובשת (log-lta). אנחנו חושבים על התודעות שלנו בסבבי חיים עתידיים כעל היותן הכונן הקשיח במחשב הפנימי שלנו, שנמחק לחלוטין, ושלאחר מכן אנחנו מתחילים הכל מחדש. במילים אחרות, אין סיבה ותוצאה (סיבתיוּת). או שזו יכולה להיות הכחשה מוחלטת של לידה חוזרת. או היעדר כיוון בטוח ויציב - בלי בודהה, דהרמה וסנגהה שיכולים להצביע על הכיוון האמיתי בו יש ללכת לעבר השחרור. אם לא ניקח ברצינות את הסיבתיוּת (סיבה ותוצאה) ואת הלידה החוזרת,  אז אנחנו הולכים לעשות הרבה דברים שיבטיחו במידה רבה את המשך הלידות החוזרות שלנו, לא? תוך כדי העבודה המושקעת על-ידנו בתרגול הדהרמה, כשאנחנו לא עושים עניין גדול ממה שאנחנו מרגישים או מאובייקטים כלשהם, עלינו לחשוב גם במונחים של "ישנה לידה חוזרת. עליי להיחלץ ממנה. והקארמה של סיבה ותוצאה עתידה לקרות, אבל יש מוצָא, עליו הצביעו הבודהה, הדהרמה והסנגהה." אין לנו זמן להיכנס לפרטי פרטים בנוגע למשמעותם האמיתית של הדברים, אבל זה מאוד עמוק, למעשה.

לאחר מכן, מַשִּׂיג השִׁפְעוּל הבא נקרא נקודת-מבט קיצונית (mthar-lta), וזוהי התחושה שהגופים שלנו הולכים להחזיק מעמד ולהימשך לַנֵצח, ושלא נמות. או שמקננת בנו מחשבה שאין המשכיות אחרי שנמות, ושמה שיהיה הוא "כלום גדול". למעשה, בדרך כלל יש בנו הרבה פחד מהכלום הגדול. שוב, עלינו להימנע מכך. כאשר אנחנו חושבים על כך, זה פשוט מְשַׁפְעֵל פוטנציאלים קארמיים דרך הבלבול שלנו. במקום זאת, צריך להיות לנו ביטחון בכך שבהחלט נמות יום אחד ושבוודאות תתחולל בעקבות זאת לידה חוזרת. 

תראו, הנקודה שאני מעלה כאן היא שעלינו להתמודד עם כל הנושא הזה של לידה חוזרת- עלינו לקחת אותה ברצינות, לנתח אותה באופן אנליטי ולפעול על מנת להשתחרר ממנה- במקום פשוט להכחיש את קיומה תוך רצון לברוח מהנושא באמצעות המחשבה "ובכן, אני אחיה לַנֵצח." תוך כך שאנחנו לא עושים עניין גדול מדברים, עלינו לחשוב במקום זאת "כן, אני לוקח/ת ברצינות את הלידה החוזרת. כן, ברצוני להיחלץ ממנה. כן, הקארמה של סיבה ותוצאה היא המַפתח כאן. וכן, אני לא רוצה לְשַׁפְעֵל פוטנציאלים קארמיים".

מַשִּׂיג השִׁפְעוּל הבא הוא נקודת-מבט מוּשְׁלֵית כַּמובילה הרַאשית (lta-ba mchog-‘dzin). היא כרוכה במה שנקרא שיקול שגוי (tshul-min yid-byed), והיא מתייחסת, למשל, לגוף שלנו, כאל נקי וכמקור האושר האמיתי. או שהיא מתייחסת לגוף שלנו כאל מלוכלך וכמקור אמיתי לכאב, כמו למשל כשיש לנו סרטן. גם נקודת המבט הזו תשאיר אותנו במצב של היאחזות בלידה חוזרת מכיוון שיש בנו הערכת יתר כלפי סוג הגוף שיכול להיות לנו. אנחנו חושבים שהגוף כל כך נפלא, או שאנחנו חושבים שהגוף כל כך נורא. שוב, אל תעשו שום עניין גדול מהגוף. בסדר? אז, אין היאחזות, אך הפיקו ממנו את המיטב. 

לאחר מכן, הבא הוא מוּסַר מוּשׁלֵה או התנהגות מוּשְׁלֵית כַּמובילים הראשיים (tshul-khrims-dang brtul-zhugs mchog-tu 'dzin-pa), תוך החשבת סוג מוּשׁלֵה של מוּסַר או התנהגות כראשון במעלה. "מוּסַר" מתייחס לוויתור על מַשהו; זה מה שזה אומר. למשל, לשחרר את עצמנו מאיזו התנהגות שולית, כמו, לדוּגמה, תזונה גרועה - אנחנו הולכים להיפטר מהתזונה הגרועה שלנו ומההרגלים הגופניים הלקויים שלנו - על מנת שנוכל לחיות לַנצח. זה כל העניין; אנחנו חושבים שאיזשהו סוג של מַשהו שולי, בהשוואה לכל הכרוך בהשגת שחרור, הולך להציל אותנו. "אם אוותר על הרגלי אכילה לקויים, ואוותר על אי-פעילות גופנית, ודברים כאלה, אז אחיה לַנצח. זה הדבר הנַעֲלֶה ביותר. זהו הדבר הראשון במעלה שיש לעשות". אופן החשיבה הזה רק ינציח את ההיאחזות שלנו בלידה חוזרת, בגופים פיזיים ובסוג זה של אכילה.

"התנהגות מוּשְׁלֵית" מתייחסת לעשייה של משהו. במקום לוותר על מַשהו, זה אומר לעשות משהו. כמו, "אני הולך לאכול רק אוכל אורגני. אני הולך להיות צמחוני, וזה יהפוך אותי לקדוש, ואז אחיה לַנצח". זה טיפשי. זה לא אומר שזה לא לעניין לאכול מזון אורגני או להיות צמחוני. זה בסדר, אבל אל תעשו מזה עניין גדול. שוב, איננו רוצים להיאחז רק במה שתומך בחיים סמסריים טובים. זאת הנקודה.

מַשִּׂיג השִׁפְעוּל האחרון ברשימה הזו הוא קביעת הזהויות שלנו (bdag-tu smra-ba). קביעת הזהות שלנו מתייחסת לנקודת-מבט מוּשְׁלֵית לגבי רשת ארעית בת-חלוף ('jig-lta), כלומר, לגבי המִצבורים שלנו. זהו מַשִּׂיג השִׁפְעוּל העמוק ביותר, שהוא היאחזות בְּ"אני" מוצק וזיהוי ה"אני" המוצק הזה לכאורה, כְּבעליהם של המצבורים הללו - שברשותו הגוף והתודעה האלו - והוא זה השולט בהם, הדייר השוכן בתוכם, ושהמצבורים הללו, הגוף והנפש האלה, הם "שלי". שוב, אם אנחנו חושבים במונחים של "אני" מוצק ועושים עניין גדול מ"אני", עניין גדול מהרגשות שלנו, עניין גדול מאובייקטים חושיים, עניין גדול מהגוף שלנו, אנחנו הולכים להיות תקועים במצב בו תהיינה לנו לידות חוזרות סמסריות. אנחנו הולכים לְשַׁפְעֵל פוטנציאלים קארמיים, וזה הולך לכונן לא רק לידות חוזרות, אלא גם יבשיל לכדי האומללות והאושר הרגיל שלנו.

ובכן, החלטה נחרצת להשתחרר. יש לנו את הסבל הזה שברצוננו להיפטר ממנו, שהוא באופן בסיסי לידה חוזרת, ואת הסיבות הגורמות לו, שהן כל אותם הדברים שֶׁיְּשַׁפְעֲלוּ את הפוטנציאלים הקארמיים המכוננים לידה חוזרת. מהי התוצאה? מה עשוי לקרות אם נהיה אַרְהָט משוחרר? ואז מה? זה מאוד חשוב לדעת. אם אנחנו שואפים לשחרור, מדוע אנחנו שואפים לכך? מה יקרה לנו לאחר מכן? לָמה שנרצה בכך? אחרת, החשיבה שלנו על שחרור היא כמו, שוב, ההשקפה הזו שאנחנו פשוט נכבים כמו נר. זה לא המצב.

מה שקורה הוא שבמהלך שאר תקופת החיים שבה אנו מגיעים לשחרור, הגוף שלנו הוא סוג של תופעה פיזית, כשהוא עדיין מורכב מהאלמנטים הגסים, והוא ניתן לזיהוי ויכול להיראות באמצעות הכרה חזותית או הכרה מנטלית, אפילו על-ידי בְּרִיוֹת רגילות. למרות שגופנו עדיין נתון לחולי, זקנה ומוות, אנחנו לא חווים אף אחד משלושת סוגי הסבל. אין לנו אומללות; אין לנו אושר רגיל; ואין לנו לידה חוזרת. בהתאם לרמת הטמעתו של התרגול המדיטטיבי שלנו, תהיה לנו רמה יציבה יותר של אושר או של תחושה ניטרלית, מבלי שתהיה בנו היאחזות באף אחד מהמצבים.

בשלב הבא, בסבבי החיים הבאים, לאחר מכן, הגוף שלנו הוא עדיין תופעה פיזית, אבל הוא מורכב מאלמנטים מעודנים- לא אנרגיית הרוח המעודנת ביותר, כמו צורות הנִירְמָנָקָאיָה והסַמְבְּהוֹגקָאיָה של בודהה, שיכולה להופיע ולהתבטא באינספור צורות; זה לא זה - אבל הוא מורכב מאלמנטים מעודנים. התופעה הזו נקראת "צורה של תופעה פיזית בעלת תפקודיות של טבע התודעה (yid-kyi rang-bzhin-gyi gzugs)." או, בקיצור, זה נקרא "גוף מנטלי (yid-lus)", אבל זה לא אומר שזוהי דרך להיות מודע למַשהו (shes-pa). זוהי תופעה פיזית. פירוש השם הוא האופן בו היא מתפקדת על-מנת לכוֹנֵן את תפיסת ההכרה שלה. זה דומה לאובייקט שניתן להתוודע אליו רק באמצעות ההכרה המנטלית. הגוף מתפקד כדי לייצר תפיסת הכרה שלו, של הגוף, בדומה לאובייקט שניתן להתוודע אליו רק באמצעות ההכרה המנטלית.

זה כמו גוף- חלום. גוף-חלום ניתן לזיהוי רק באמצעות הכרה מנטלית. אם כן, סוג הגוף הזה מתפקד כך; לכן קוראים לו בשם הזה. המילה הזו "תִּפקוּד (rang-bzhin)" נמצאת שם. מהי דרך הפעולה שלו שבאמצעותה אנו מזהים את האובייקט הזה ומבינים אותו? איך אנחנו מזהים את גופו של אַרְהַט בסבבי חייו הבאים? הגוף מורכב מאלמנטים מעודנים, בדומה לגופים של האלים במישור הקיום של הצורות האתריות. איך נזהה אותו? בְּרִיוֹת רגילות לא יכולות לראות אותו; הן יכולות לזהות אותו רק באופן מנטלי ולא באמצעות הכרה חזותית. לכן זה נקרא גוף מנטלי. אל תחשבו שזה איזשהו סוג של תודעה; זה לא. אבל האַרְהַטִים עצמם יכולים לראות את גופם ואת גופם של אַרְהַטים אחרים.

כעת אנחנו אַרְהַט, בְּרִיָה משוחררת. ומה עכשיו? למרות שזה אפשרי עבור אַרְהַטִים לפתח בודהיצ'יטה, יתכן שלא נעשה זאת. מה אנחנו עושים בתור אַרְהַט? אנחנו במרחב טהור (pure land), עם סוג הגוף הטהור הזה, המשתנה מרגע לרגע, אך הוא הולך להימשך לַנֵצח -הוא לא הולך להזדקן, לא הולך להתנוון, לא לחלות, לא למות - ואנחנו נְתַרגל מדיטציות שונות. לפעמים ניטַמע לגמרי בריקות. לפעמים ניטַמע בדברים אחרים. בעודנו נטמעים בריקות, התודעה שלנו אינה מחוללת מופע של קיום המתקיים מצד עצמו באופן אמיתי לכאורה. ובזמן שאנחנו מתמקדים בדברים אחרים, או כשאנחנו לא שרויים במדיטציה, התודעה שלנו עדיין מחוללת מופעים של קיום המתקיים מצד עצמו באופן אמיתי לכאורה. 

עכשיו, בתור אַרְהַט גם יכולה להיות לנו בודהיצ'יטה, או שפיתחנו אותה לפני שהגענו לשחרור, או שביכולתנו לפתח אותה בהמשך. לאחר מכן, בתור אַרְהַט שהוא בודהיסטווה, נוכל להישאר במרחב טהור (pure land) וללמוד ולתרגל מהאייאנה עם בודהה סַמְבְּהוֹגקָאיָה, לקבל את תורות הלימוד ואחר כך לתרגל את המדיטציות, את התרגול - להישאר במרחב טהור (pure land) ולהשיג הארה - או שנוכל להופיע ולהיראות כבני או בנות אנוש (או בתור כל דבר אחר, אבל בדרך כלל, זה מראה אנושי) ובתור בודהיסטווה, נעבוד כדי לסייע לזולת. כעת, במקרה הזה, עדיין יש לנו גופים מנטליים שאינם מתנוונים. הם משתנים מרגע לרגע, אבל הגוף המנטלי הממשי שלנו לא מזדקן, או נעשה חולה, או מת, אולם יש לו בסיס שתומך בו. זוהי נקודה חשובה אך קשה להבנה.

יש לנו את האלמנטים הגסים של גוף רגיל, המגיעים מאֵם ואב. זהו בדיוק אותו המנגנון כמו זה של בודהה נִירְמָנָקָאיָה. האלמנטים הגסים, המגיעים מההורים, הם הבסיס לתמיכה בגוף המנטלי של אַרְהַט, בדיוק כפי שהאלמנטים הגסים של גוף אנושי יהיו הבסיס לתמיכה בצורתו של בודהה כנִירְמָנָקָאיָה.

אל תחשבו על צורת הנִירְמָנָקָאיָה של בודהה או על גוף מנטלי של אַרְהַט במונחים של היותם עצמי מוצק, אַטְמַאן סְטָטִי, שנכנס לתוך הגוף, יושב בו, מחזיק בו ושולט בו, ולאחר מכן יוצא מתוכו כשהוא מסיים את דרכו. זה שגוי לחלוטין. במקרה של בודהה, העצמי של בודהה הוא תופעה המשויכת לבסיסן של הרוח המעודנת והתודעה המעודנת ביותר של הבודהה וכל ה"חבילה" הזו עוטה על עצמה את האלמנטים הגסים של גוף גס כתמיכה עבורה. באופן דומה, העצמי של אַרְהַט הוא תופעה המשויכת לבסיס האלמנטים המעודנים ותודעת ההכרה המעודנת של האַרְהַט וגם כל ה"חבילה" הזו עוטה על עצמה את האלמנטים הגסים של גוף גס כתמיכה עבורה.

היחס בין הגוף הממשי של בודהה, או הגוף המנטלי של אַרְהַט, לבין הבסיס הפיזי הזה, הוא היחס בין מַשהו נתמך לבסיס התומך בו. שניהם משתנים מרגע לרגע. עם זאת, גוף מנטלי ממשיך לַנֵצַח, כשהוא משתנה מרגע לרגע. לפעמים יכול להיות לו בסיס פיזי גס יותר, והוא נתמך בו. גם הגוף הגס, שעל בסיסו הוא נתמך, משתנה מרגע לרגע; הוא מזדקן, נעשה חולה, מת. אבל באשר לגוף המנטלי הנתמך על-ידו, למרות שהוא משתנה מרגע לרגע בזמן שהגוף עושה דברים שונים, אל תחשבו שהוא סטטי. הגוף המנטלי אינו כמו אַטְמַאן, הוא לא כמו נשמה, ואין בו אף אחד ממצבי הסבל הסמסריים. הוא לא מזדקן ולא מת. זה לא קל להבנה, כפי שאמרתי בהתחלה. קשה מאוד להבין זאת, אבל זהו המַפְתח להבנת מה שקורה כשאנחנו הופכים להיות בְּרִיָה משוחררת אם אנחנו לא הולכים רק להישאר במרחב טהור.

אם באמת יש בנו רצון - בעזרת בודהיצ'יטה - להופיע ולפעול בעולם הזה ולסייע לאחרים ולאחרות ככל האפשר, הרי שבני ובנות אדם אחרים הולכים לראות אותנו. אנשים רגילים הולכים לראות את הגוף הגס הזה, והוא יזדקן וכו'. אבל הדרך שלנו לחוות אותו, הולכת להיות במונחים של הגוף המנטלי הזה ללא סבל. הסכנה הגדולה מאד כאן היא שאנחנו נוטים לחשוב על הגוף המנטלי כעל אַטְמַאן, כעל נשמה, שהוא הולך להיות דבר קבוע, סטטי, ושזה מה שאנחנו רוצים, את חיי הנֵצַח של הגוף המנטלי, ככזה. זה שגוי במאה אחוז. אם אנחנו שואפים למַשהו כזה באמצעות התפיסה המוטעית של איך זה יהיה להיות אַרְהַט, לעולם לא נשיג זאת.

האם לידה חוזרת פירושה לחזור ולהיוולד מחדש כתינוק, או שהמשמעות יכולה להיות גם של "להיוולד מחדש" בחיים הנוכחיים עם גישה אחרת?

לא, אנחנו מתכוונים, ממש פשוטו כמשמעו, לחזור ולהיוולד מחדש כתינוק, בהתאם לתיאור המציג את שלושת סוגי הסבל. זו הנטייה שלנו כבני ובנות המערב: אנחנו רוצים איכשהו לא באמת להתמודד עם לידה חוזרת במונחים של לחזור ולהיות שוב תינוק. זה קשה מאוד להבנה עבור רובנו. לכן אני אומר שיש באפשרותנו לתרגל גרסה קלה יותר של לידה חוזרת, הכרוכה בעבודה עצמית רק כדי לשחרר את עצמנו מהרגשות המפריעים שלנו, וכן הלאה, שפשוט יביאו ל"לידה חוזרת" של מערכות יחסים רעות וכו' במהלך החיים הנוכחיים; זו תהיה גרסה קלה של הדברים. זה לא באמת הדבר הממשי שעליו מדברות תורות הלימוד הבודהיסטיות. זה מועיל, אבל זה לא הדבר האמיתי. אוקי?

בקצרה, עלינו להבין את ההחלטה הנחרצת להשתחרר - הנחישות להיות חופשיים, להשאיר מאחור, להיחלץ מלידה חוזרת מחזורית ללא שליטה על ידי היפטרות מהסיבות שלה. עלינו להבין מהי לידה חוזרת. עלינו להבין מהן הסיבות. עלינו לפתח סלידה מוחלטת ושעמום מהמצב הזה, אך עם זאת לא לעשות מכך עניין גדול. אין צורך לעשות עניין גדול מהאושר שלנו, לא צריך לעשות עניין גדול לגבי האומללות שלנו, לא צריך לעשות עניין גדול בנוגע לגוף שלנו או לגבי מה שאנחנו חווים, אלא לעבוד בעזרת הריקות על-מנת להיפטר מכל ההשתוקקות הזו, מכל אי ההבנה הזה. כמו כן, עלינו להחיל את ההבנה הזו של ריקות על התוצאה, על מה שאותו אנו שואפים להשיג, כדי שנבין איך ירַאו גוף האַרְהַט והשחרור. זהו שלב טווח הביניים של הלאם-רים שבו אנו נמצאים בנוגע להחלטה הנחרצת להשתחרר. כמובן, זה יהיה נחוץ בתור אבן דרך להארה, אבל החלטה נחרצת להשתחרר מדברת על שחרור. זכרו מה אמרנו בהתחלה: היא אינה מדברת על הארה.

כיסינו הרבה, וחרגנו באופן ניכר ממסגרת הזמן, אך ישנן הרבה תיאוריות שצריך להבין, כמו גם מהי בעצם המשמעות של החלטה נחרצת להשתחרר במובן המעשי. ברמה מעשית, חשוב לא להמעיט בערכה. כפי שאמרתי, אחד הדברים הבולטים שתמיד עובר לי בראש הוא: "כמה זה משעמם שצריך לעבור את כל זה - להיות תינוק, לרכוש השכלה, וכל הדברים האלה - על מנת שאוּכל להמשיך בדרך. כמה משעמם. אני באמת רוצה להימנע מזה. כדי להימנע מכך, עלי להתגבר על כל הסיבות לכך, הדחפים הקארמיים הכפויים הללו וההתנהגות הקארמית הכפייתית הַמְּשַׁפְעֲלִים לידה חוזרת. אז בזמן שאני מְתַּרְגֵל, לא אעשה עניין גדול משום דבר". אני חושב שזוהי הלִבָּה כאן. לא לעשות עניין גדול ממה שאנחנו מרגישים. לא לעשות עניין גדול מכל מה שסביבנו. לא לעשות עניין גדול ממה שאליו אנו שואפים. כל אלה הם לא מַשהו מיוחד. פשוט עשו זאת. בצעו את התרגול. עשו את העבודה.