סקירה של שלושת הנתיבים העיקריים
צונגקאפה הדגיש שישנן שלוש דרכים עיקריות, כלומר שלושה נתיבים עיקריים של התודעה, או דרכי חשיבה, דרכי הבנה שהן המהות של הדרך המדורגת. אלה הן ההחלטה הנחרצת להשתחרר או הנחישות לצאת לחופשי, שאיפת בודהיצ'יטה והבנה נכונה של ריקות.
ההחלטה הנחרצת להשתחרר היא מצב תודעתי המתבונן בשני כיוונים. הוא מתבונן בכיוון אחד אל עבר סבל והסיבות לסבל, ובכיוון השני, הוא מתבונן אל עבר שחרור או חופש. בכיוון של הסבל והגורמים לו, יש למצב התודעתי את הנכונות לוותר עליהם, להרפות מהם, להיפטר מהם, ולא רק להיפטר מהם באופן זמני, אלא להיפטר מהם לנֶצַח. בכיוון השני, קיימת בו הנחישות להשיג את אותו המצב של השחרור.
בתיאור הרגיל המציג את ההחלטה הנחרצת להשתחרר, האובייקט שממנו ברצוננו להשתחרר, או שממנו ברצוננו להיפטר, הוא קודם כל הסבל שלנו עצמנו. כאשר ההחלטה הנחרצת להשתחרר מכוונת כלפי סבלו של הזולת, זה נקרא חמלה. התיאור הסטנדרטי או הרגיל, המציג את ההחלטה הנחרצת להשתחרר הינו שהיא מכוונת לסבל הסמסרי שלנו באופן כללי ולסיבותיו, ובאופן ספציפי לחוויה הסמסרית שלנו עצמנו. סמסרה פירושה לידה חוזרת ללא שליטה, יחד עם כל הבעיות, הסבל והקשיים השונים שהם חלק מזה.
הסבל של אומללות ושל שינוי
כאשר אנו מתבוננים בתיאור הכללי של הסבל המוצג בבודהיזם, אנו מדברים על שלושה סוגי סבל. יש לנו סבל של אומללות. את זה כולנו יודעים; אנחנו מכירים היטב את המצב הזה, את כל ההיבטים השונים שלו - עצב, אומללות, חוסר שביעות רצון וכן הלאה. המשאלה להיפטר מהסבל הזה ולהיות מאושרים היא משהו שיש אפילו לבעלי חיים, כך שזה לא הישג גדול כשיש לנו את זה כבני ובנות אדם; זה לא מה שהבודהיזם מתמקד בו באופן ספציפי.
זה תמיד מאוד מועיל וחשוב, אני סבור, והוד קדושתו הדלאי לאמה מדגיש זאת כל הזמן, להבחין בין מה שהם המאפיינים המשותפים שאנו מוצאים בתורות הלימוד הבודהיסטיות לבין מה שהינו מאפיין בודהיסטי ייחודי. המשאלה הזו לא לחוות רעב, לא לחוות קור, וכן הלאה ולנסות להיחלץ ממצבים כאלה, לחוש בטחון, וכן הלאה, להיות מחוץ לסכנה, כפי שאמרתי, זה בכלל לא ייחודי רק לבודהיזם; זה אפילו לא אנושי באופן ספציפי.
הסוג השני של סבל הוא מה שנקרא "סבל השינוי", או בעיית ההִשתנוּת. הוא מתייחס לצורות האושר הרגילות שלנו, ולמרות שהן כמובן נעימות מאוד, ישנן כמה בעיות הקשורות בהן. הבעיה הראשונה היא שהן לא נמשכות לאורך זמן. הבעיה השנייה היא שהן אף פעם לא משביעות רצון, מכיוון שאף פעם אין לנו מספיק; אף פעם אין לנו מספיק חיבה, אהבה, עונג וכו'. אחרת, למה תמיד יש בנו רצון לעוד? ואז, כשאין לנו את זה יותר, אנחנו סובלים מאוד. כל רגע של אושר רגיל שיש לנו הוא חסַר ביטחון כי אנחנו אף פעם לא יודעים מה אנחנו הולכים לחוות ברגע הבא, מה אנחנו הולכים להרגיש. אנחנו אולי מרגישים שמחים עכשיו, אבל ברגע הבא, פתאום, אנחנו מרגישים די מדוכאים.
כאן, עם ההחלטה הנחרצת להשתחרר, ממש אין בנו שביעות רצון מסוג האושר הזה. לא נסתפק רק באושר נחוּת מסוג ב'. מה שנִרצה הוא אושר מתמשך בר-קיימא שישביע את רצוננו ולא ייעלם אף פעם, לא? ובכן, אין בזה שום דבר בודהיסטי במיוחד. נוכל למצוא את אותו סוג של משאלה לאושר נצחי וכדומה בדתות רבות אחרות. מבחינת שני ההיבטים הללו של הסבל, עלינו גם לגשת לכך באופן מציאותי למדי ומפוכח.
כמובן שרק משום שההיפטרות מאומללות היא לא הדבר הכי עמוק שביכולתנו לעשות, זה לא אומר שלא ננסה לעשות זאת. ברור שכשאנחנו רעבים, אנחנו אוכלים. במונחים של אושר רגיל, כשאנחנו אומרים שיש בנו החלטה נחרצת להשתחרר מזה, אין פירושו של דבר שעכשיו אף פעם לא נעשה משהו נחמד או שאף פעם לא נצחק ולא נהנה. זה בהחלט לא אומר זאת. הנקודה היא לא לראות את האושר הרגיל כמטרה האולטימטיבית שהולכת להיות הדבר הכי נפלא בעולם. אנחנו רואים אותו כפי שהוא. זה לא יימשך לאורך זמן, אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות אחר כך, וזה לעולם לא ישביע רצון. "או.קיי, אני מקבל/ת את זה, אבל עם זאת, אם אני נמצא/ת במצב המאושר יחסית הזה, ביכולתי להנות מכך."
זהו חלק מתורות הלימוד על חיי האנוש יקרי-הערך ושמונת הגורמים של חיים יקרי-ערך במיוחד. במילים אחרות, יש לנו את האפשרות והיכולת לחיות בנוחות ויש לנו מספיק מה לאכול ויש לנו מספיק כסף, ביכולתנו להגיע ללימודים, ביכולתנו ללמוד, ביכולתנו לצאת לריטריטים, ביכולתנו להיעזר במה שיש לנו על מנת לסייע לזולת מבלי שנוּצַף בסבל ובעיות. לפעמים חשוב מאוד להירגע ולהנות ממה שנקרא "בילוי בנעימים" באופן יחסי, אך לעשות זאת מתוך הבנה שזה לא עניין גדול. זה ממלא אותנו ביותר אנרגיה, נותן לנו עוד מרחב נשימה, כך שיהיה ביכולתנו לשוב ולרתום את עצמנו בצורה מלאה יותר לדרך הרוחנית, להענקת סיוע לזולת.
אם יש לנו סבל גס, ננסה לשנות את המצב ולהתמיר אותו ואפילו להסתייע בו בדרך. זאת אומרת, קודם כל, ננסה להיחלץ מהמצב, אבל אם קשה לצאת ממנו, נניח אם אנחנו חולים או משהו דומה, אז תוך כדי נטילת תרופה או מה שזה לא יהיה, ננסה להסתייע בנסיבות האלה בדרך שתתרום לנו. זה עוזר לנו לפתח חמלה והבנה כלפי בני ובנות אדם אחרים החווים חולי או מוגבלים באופן דומה.
אני זוכר חבר אחד שלי שפיתח מחלה שהותירה אותו בכיסא גלגלים. הוא אמר שזה אחד הדברים הכי מיטיבים שקרו לו כי במקום פשוט להתרוצץ כמו משוגע מסביב לעולם ולעשות כל מיני דברים, זה העניק לו את הנסיבות לעבוד באמת עם עצמו, לתרגל מדיטציה וללכת בעקבות הדרך הרוחנית.
אם יש לנו אושר כללי רגיל, אז כפי שציינתי, נסתייע בו כנסיבות כדי להיטיב עם הזולת. בשני המקרים, ננסה לא לנפח יתר על המידה לא את הסבל ולא את האושר הרגיל. לא נעשה מזה עניין גדול.
לעשות הבחנה בין שתי הרמות של ההחלטה הנחרצת להשתחרר
כאשר אנו חושבים במונחים של סוג הסבל הרגיל שיש לנו, סבל האומללות, ואז אי-שביעות הרצון אפילו מאושר רגיל שיש לנו, באפשרותנו להתייחס אליהם במונחים של שתי מסגרות זמן. הטווח הרחב יותר של ההחלטה הנחרצת להשתחרר, שהינו התיאור הסטנדרטי שלה, הוא הנחישות לִפְנוֹת הלאה מכל מצבי הסבל בכל לידה החוזרת (לידה מחדש) ללא שליטה. זה כולל גם את האומללות וגם את האושר הרגיל שאנחנו עשויים לחוות בכל סוג שהוא של לידה חוזרת שאולי תהיה לנו, ויש לנו את הנחישות להשתחרר מכך.
צונגקאפה, בטקסט הקצר שלו "שלושת ההיבטים העיקריים של הדרך", עושה הבחנה בין שתי רמות של ההחלטה הנחרצת להשתחרר. עם זאת, הוא אינו עושה זאת במסגרת התיאורים הנרחבים בהרבה שלו, המציגים את הלאם-רים, השלבים המדורגים של הדרך. שם הוא מדבר על ההחלטה הנחרצת להשתחרר במונחים של רמה אחת בלבד. בטקסט הקטן הקצר הזה, הוא עושה הבחנה בין שני שלבים. למרות שהרמה המתקדמת יותר היא המשאלה הזו לצאת לחופשי מסבל ומסיבותיו בכל סבבי החיים העתידיים ולהשיג נירוונה, שחרור, ישנו שלב מוקדם יותר שאותו הוא מתאר, שהינו לִפְנוֹת ולהתרחק מהאובססיה שיש לנו עם מה שקורה בסבב החיים הנוכחי - לא רק סוגי הסבל של אומללות ואושר זמני, אלא מהאובססיה שלנו לסבב החיים הנוכחי ולכל מה שמתרחש בסבב החיים הזה, ולגלות יותר עניין ודאגה לכך שיהיה לנו מצב חיובי ומבטיח יותר בלידה החוזרת המיידית הבאה, או באופן כללי, בלידות חוזרות עתידיות.
עכשיו, השאיפה שיש לנו לגבי הסוג הזה של ההחלטה הנחרצת להשתחרר אינה ייחודית לבודהיזם, הלא כן? ישנן דתות רבות המלמדות אותנו לא לגלות אובססיביות לסבב החיים הנוכחי ולכוון ללידה מחדש בגן עדן, למשל. זה כלל לא ייחודי לבודהיזם. בבודהיזם, השאיפה שלנו תכוון לעבר הגעה לאחד מסוגי המצבים הטובים יותר של לידה חוזרת, כצעד זמני, מכיוון שיש לנו את ההבנה שלמרות שמטרת ההחלטה הנחרצת שלנו להשתחרר הינה השגת שחרור מכל סוג שהוא של לידה חוזרת באופן גורף, זה ייקח זמן רב עד שנזכה בשחרור.
אנו לוקחים את עצמנו ואת הדרך הרוחנית שלנו ברצינות ויש לנו גישה מציאותית לגביה. עם הבנה של לידה חוזרת (לידה מחדש)- שהיא כמובן נקודת ההנחה כאן בבודהיזם, אך לא ניתן באמת להניח אותה כשמדובר במערביים- בתוך ההקשר הזה, אם כך, ברצוננו לוודא שבלידות חוזרות עתידיות, בסבבי חיים עתידיים, יהיה באפשרותנו להמשיך לזכות בנסיבות החיוביות המיטביות על מנת שנוכל להמשיך לעשות עבודה לקראת השחרור. אנחנו לוקחים זאת ברצינות רבה. זה לא שאנחנו רוצים לידה חוזרת במצב טוב יותר ויותר בכל פעם, בדומה למכונית מדגם חדש שחייבת להיות טובה יותר משנה לשנה, כי מצב הלידה החוזרת הכי טוב שיש לנו הוא נירוונה, שחרור. זוהי פשוט תפיסה מוטעית של מהו שחרור.
הרצון שלנו הוא שלא יהיה לנו יותר מידי אושר במובן הארצי, משום שאם יש לנו יותר מדי מזה, אז אנחנו נעשים מאוד עצלנים. אין לנו מוטיבציה לעשות שום דבר כדי לצאת מהמצב, כי זה מאוד נוח. על מנת לקבל החלטה נחרצת להשתחרר מהמצב הזה, עלינו באמת לבחון לעומק את סוגי המצבים הללו כדי לגלות את הבעיות הנמצאות שם; בדרך כלל, לאנשים עשירים מאוד יש הרבה בעיות מנטליות ורגשיות, אז זה די ברור. אנחנו רוצים אושר שיספיק בדיוק במידה הנכונה. זה כמו שיש לנו מספיק מזון בדיוק במידה הנכונה, אוכל טוב המכלכל אותנו. אז אנחנו רוצים רק מידה מַסְפֶּקֶת של אושר, רק מידה מַסְפֶּקֶת של נסיבות חיוביות שיאפשרו לנו באמת להקדיש את האנרגיה והזמן שלנו להתקדמות נוספת - לא יותר מדי, לא פחות מדי.
כפי שהצעתי במסגרת הדיון שלנו בנושא הדהרמה-לַייט, אפילו הרמה הזו של ההחלטה הנחרצת להשתחרר היא באמת מתקדמת מאוד עבורנו המערביים והמערביות, המתקשים עם כל רעיון הלידה החוזרת. עלינו למצוא שלב מקדים לפני כן שייתן לנו גישה לדרך הבודהיסטית. זה כמו לנסות לעלות על רכבת שנעה מהר מאוד. הדרך הבודהיסטית כבר נעה מהר מאוד, ואין לנו באמת יכולת להדביק אותה בקלות רבה, אז אנחנו חייבים איכשהו לקפוץ עליה בשלב מוקדם יותר. הרכבת צריכה ממש להאט על מנת שנוכל לעלות.
כפי שאמרתי, כאשר אנו מוסיפים שלב שהוא מוקדם יותר, צריך להיות לנו ברור למדי ש"ובכן, זה לא נמצא בתורות הלימוד המקוריות." עם זאת, אנו מנסים להוסיף משהו שאינו מפר בשום צורה את תורות הלימוד של בודהה או פוגע בהן. מה שהכי חשוב על מנת להבטיח זאת הוא, שלעולם לא נכחיש או נדחה את שאר הדרך, הדהרמה-של-ממש, אלא שנראֵה כל שלב מקדים שנבצע, פשוט כך, כהכנה. אני חושב שבהקשר הזה, עם הגישה הכֵּנָה הזו, נוכל לדבר על מה שהיא בדרך כלל השאיפה שלנו כמתרגלים ומתרגלות מערביים בתחילת הדרך, שהינה רק לשפר את הסמסרה שלנו במהלך סבב חיינו הנוכחי, באמצעות שיטות הדהרמה.
נוכל לנסח ולגבש את השאיפה הזו בצורה דומה לאופן שבו צונגקאפה מנסח זאת בטקסט הזה. צונגקאפה ניסח את שני השלבים כהתרחקות מהאובססיה שיש לנו לסבב החיים הנוכחי והפניית ההתעניינות העיקרית שלנו כלפי סבבי חיים עתידיים. הוד קדושתו תמיד אומר שהגישה הבריאה כאן היא של חמישים/חמישים. אל תהיו פנאטיים. עלינו לדאוג גם לסבב החיים הנוכחי, כי אנחנו כאן. הרמה השנייה, המתקדמת יותר, היא לִפְנות הלאה מהאובססיה שלנו ללידות חוזרות עתידיות ולהתכוונן לעבר המטרה של שחרור מלא.
אנו דואגים ללידות חוזרות עתידיות ליתר בטחון, למקרה שלא יעלה בידנו להגיע לשחרור במהלך סבב החיים הנוכחי, ולפיכך דאגנו ללידה החוזרת הבאה. כמובן, תוך כך ששאיפתנו מכוונת למטרה נעלָה יותר, כמו מעֵין סוג של תוצר לוואי, הדבר אכן מסייע לנו להגשים את המטרות פחותות הערך.
מַתכּונֶת דומה, שלדעתי יכולה להוות את שלב הדהרמה-לייט התקין שלנו, תהיה לִפְנוֹת ולהתרחק מהאובססיה שלנו לרגע המיידי הזה בלבד, לסיפוק המיידי שלנו, ולחשוב יותר במונחים של תוצאות ארוכות טווח מאוחר יותר בחיינו. יש לנו עניין במה שהולך לקרות לנו מאוחר יותר בחיינו ולפיכך לא סתם נתעלל בגוף שלנו באמצעות סמים וכל מיני דברים פרועים כנערות ונערים או באמצעות תנוחת יציבה איומה בלי לחשוב על "איך זה ישפיע על מצבי הבריאותי בהמשך?" למשל, ללקות בדלקת פרקים בגלל ישיבה כפופה מול מחשב בגיל 20.
אנחנו יכולים כמובן, לקבל כאן קצת טעם של מהאייאנה, על-ידי כך שנחשוב על ההשלכות של פעולותינו על הזולת. נוכל אפילו להוסיף כאן מעט מן הטעם של סבבי החיים העתידיים, כַּזה שיהיה מקובל על המנטליות המערבית שלנו, ואשר יהווה שלב ביניים טוב מאוד לחשיבה במונחים של סבבי חיים עתידיים. זה יתבטא בהרחקתו של העניין שיש לנו באובססיה שלנו למצב המיידי בלבד, והפנייתו לעבר גילוי עניין בהשלכות שתהיינה לפעולותינו על הדורות הבאים.
כמו למשל, במקום רק לנצל את כל המשאבים ולהרוס את הסביבה, לשאול, "מה תהיה ההשפעה של זה על הילדים והנכדים שלנו, ועל הדורות הבאים מעֶבֶר לתקופות חיינו?" אני חושב שזהו שלב ביניים תקף, בדיוק כפי שצונגקאפה הוסיף את שלב הביניים התקף של ההחלטה הנחרצת להשתחרר, מתוך חשיבה במונחים של התרחקות מאובססיה לסבב החיים הנוכחי בלבד.
סבל נרחב שחדור בכול
כפי שאמרתי, ישנם שלושה סוגי סבל שבודהה הזכיר. להתגבר על שני הראשונים, הבעיות של הסבל ובעיות השינוי או אושר רגיל, זה לא ייחודי לבודהיזם. מה שייחודי לבודהיזם כאן הוא הסוג השלישי של סבל, שהוא מה שנקרא "סבל נרחב שחדור בכל", הבעיה הנרחבת שחדורה בכל, ושיש לנו את הנחישות להשתחרר ממנו. זה מתייחס ללידה הסמסרית החוזרת שלנו ללא שליטה, עם גוף ותודעה שיחוו את שני סוגי הסבל הראשונים. כדי להחליט באופן נחרץ להשתחרר מהבעיה הזו שחדורה בכל, עלינו להחליט נחרצות להשתחרר מהסיבה שלה.
מהי הסיבה האמיתית לכל הסבל? המקור האמיתי, הסיבה האמיתית לכל הבעיות שלנו, כל הסבל שלנו בכל סבב חיים סמסרי, הוא מה שאנו מכנים "חוסר מודעות", המתורגם בדרך כלל כ"בורות"; אבל, לפחות באנגלית, יש לזה קונוטציה של להיות טיפש. אין כאן שום דבר מרומז במונחים של טיפשוּת; זה פשוט שאנחנו לא יודעים, או שאנחנו מאמינים בדברים או יודעים אותם באופן מוטעה. זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתנו, כך שלא מעורבת כאן שום אשמה, שום שיפוט מוסרי.
באופן כללי, בבודהיזם נעשית כאן על ידנו הבחנה בין שתי רמות של חוסר מודעות. האחת עוסקת בחוסר מודעות לגבי קארמה, סיבה ותוצאה התנהגותיות. לא מדובר על חוקי הפיזיקה, שעל-פיהם אנחנו יודעים שאם נבעט בכדור, הוא יעבור מרחק מסוים על סמך הכוח והזווית. לא מדובר על הסוג הזה של סיבה ותוצאה. אנחנו מדברים על סיבה ותוצאה התנהגותיות, ולא בהכרח מדובר על השפעתה של ההתנהגות שלנו על אחרים; אנחנו מדברים על ההשפעה של ההתנהגות שלנו עלינו עצמנו במונחים של מה שנחווה בעתיד כתוצאה מהפעולות שלנו עכשיו.
לפיכך, יש בנו נאיביות תפיסתית וחוסר מודעות לגבי מה שעומדות להיות התוצאות של הפעולות שלנו, של ההתנהגות שלנו, במונחים של מה שנחווה בעתיד. או שאנחנו לא באמת יודעים, או שאנחנו אפילו לא חושבים על מה עשויה להיות ההשפעה. אנחנו חושבים שלא תהיה לכך שום השפעה, כמו למשל, "ביכולתי להתעלל בגוף שלי ולדחוף אותו לקצה ולקחת סמים ולהישאר ער/ה כל הלילה וכיוצא בזה, ולא תהיה לכך שום השפעה". או שאנחנו יודעים את הדברים בצורה מוטעית ואנחנו חושבים, "אם אשתכר ואקח סמים כל הזמן, זה יעשה אותי מאושר/ת. זה יפתור לי את הבעיות".
כאשר אנו חושבים במונחים של לפנות הלאה מהאובססיה שלנו לסיפוק מיידי בלבד, מה שעלינו לעבוד איתו הוא חוסר המודעות שיש לנו לגבי תוצאות ההתנהגות שלנו ולהתחיל לחשוב במונחים של מה שנחוֶוה מאוחר יותר בחיינו. בדרך כלל, בכל אופן, אנחנו לא באמת חווים את תוצאות ההתנהגות העכשווית שלנו במהלך סבב החיים הנוכחי, משום שלא מדובר רק על מה שנקרא "התוצאות מעשה ידי אדם" של ההתנהגות שלנו או רק על התוצאה המיידית - לדוגמא, אנו אונסים מישהו וחווים את העונג והאושר של אורגזמה. לא מדובר על הסוג הזה של תוצאה התנהגותית במונחים של החוויה המיידית שלנו. אנחנו לא מדברים רק על מה שקורה באופן מיידי כשאנחנו מתכעסים ומרגישים קצת יותר טוב בגלל שצעקנו על מישהו או נתנו לו אגרוף בפרצוף.
מה שעליו מדובר הוא "תוצאה שתבשיל". זהו המונח הטכני. במילים אחרות, מה שאנו מסתכלים עליו הם סוגי הנטיות הנִבנות על ידנו בעקבות הסוג הזה של התנהגות והרגלים, אשר ישפיעו מאוד על ההתנהגות העתידית שלנו ועל החוויה העתידית שלנו במונחים של אופן ההתנהגות שלנו ולאילו סוגי מצבים ומערכות יחסים יש לנו נטייה להיכנס. סוגי הנטיות הללו גם משפיעים על מצב הרוח שלנו, באם אנחנו במצב רוח טוב, באם במצב רוח רע וכו', בלי קשר למה שאנחנו עושים בפועל, ובפרספקטיבה רחבה יותר, הם משפיעים על סוג מצבי הלידה החוזרת שלקראתם אנחנו נוטים ללכת - אלו הם סוגי התוצאות שמבשילות, והן מבשילות בעיקר בסבבי חיים עתידיים. זה מַשהו שבאמת חשוב מאוד להבין, אבל הוא לא כל כך קל להבנה.
כפי שניסיתי להראות מוקדם יותר, אין לנו יכולת אמיתית לבטל את נושא הלידה החוזרת המופיע בכל מערך התיאורים הבודהיסטי ולוותר עליו, משום שאפשר שנהיה מְתַּרגלים/ות מאוד כנים/ות, נעבוד מאוד מאוד קשה במהלך חיינו ואז נפַתח סרטן נוראי וכואב ונמות מוות נורא וכואב. ואז נֹאמר, "זה לא הגיע לי", בגלל שאנחנו לא מסתכלים על מה שאנחנו חווים מהפרספקטיבה של סבבי חיים קודמים. אבל, זו דרך מאוד מבולבלת להסתכל על הדברים.
כמובן שמה שאין לנו כאן במערך התיאורים הבודהיסטי הוא תיאור שלפיו המצבים שנחווה יהוו מעֵין שכר או עונש, בהמשך לאתיקה מוסרית המבוססת על כללים וחוקים. לא כך פועלת האתיקה המוסרית הבודהיסטית. בתרבויות המערביות שלנו, האתיקה המוסרית מבוססת על שני מקורות. ראשית, ישנם חוקים מסוימים, כללים מסוימים שהם חוקים אלוהיים, שנקבעו על ידי ישות כל-יכולה אלוהית, ועלינו לציית להם. אם לא נציית להם, אנחנו רעים; האשמה מוטלת עלינו ולפיכך ניענש. אם אכן נציית לחוקים, אנחנו טובים ומתוגמלים. זהו היבט אחד של האתיקה המוסרית המערבית שלנו, המורשת המקראית. ניתַּן לראות שכל נושא האתיקה המוסרית הוא בעצם עניין של ציות. זה מאוד מעניין ומאוד ספציפי מבחינה תרבותית. זהו מאפיין של תרבות ספציפית; זה אינו דבר כללי, אוניברסלי כלל וכלל.
המורשת האחרת שיש לנו היא מהיוונים הקדמונים. כאן, יש לנו חוקים הנקבעים לא על ידי ישות אלוהית כלשהי, אלא על ידי מלך או קבוצת אנשים, בית מחוקקים. אלה הם חוקים אזרחיים. איתם, יש לנו את אותו עניין של ציות לחוקים, החוקים האזרחיים, ואם אנחנו אזרח או אזרחית טובים, אנחנו מתוגמלים, והכל הולך כשורה, ואם אנחנו לא מצייתים לחוקים האזרחיים, אנחנו פושעים ועל כן נענש.
האתיקה המוסרית הבודהיסטית אינה מבוססת כלל על ציות, כך שכאשר אנו עושים משהו לא מוסרי מבחינה אתית, זה לא משום שהיינו סוררים ורעים. במקום זאת, כאשר אנו מתנהגים בצורה הרסנית, זה משום שאנו פועלים על בסיס רגשות מפריעים - חמדנות, היאחזות, שנאה, כעס, תפיסה נאיבית מוטעית וכו'. סוגי הרגשות הללו הם הרסניים והם מבוססים על חוסר המודעות שלנו, בעוד שהתנהגות בונה אינה מבוססת על חמדנות, כעס, תפיסה נאיבית מוטעית וכו'. לפחות ברמה הבסיסית ביותר, זה עשוי להיות מושתת כמובן על כוונות טובות, אך לעתים קרובות כוונות טובות מתערבבות עם תפיסה מוטעית (נאיביות) מוחלטת.
כאשר אנו פועלים בצורה הרסנית, או כאשר מישהו או מישהי אחרים פועלים בצורה הרסנית, הסיבה לכך היא לא בגלל שהם סוררים ואדם רע; הסיבה לכך היא שפשוט אין להם מודעות בנוגע לתוצאות, הם פשוט לא ידעו. זוהי טעות בהבנה שלהם. העש עף לתוך הלהבה לא בגלל שהוא רע והוא לא ציית לחוק, "אל תכנס ללהבה". הוא עף לתוך הלהבה כי לא היה לו מושג; זה היה לגמרי לא מודע. זוהי דוגמה מאוד ברורה. העש הזה שעף לתוך הלהבה מעורר או מניע אותנו לחוש חמלה, לא לחוש כעס זועם, "אתה עש רע, עליך להיענש!"
אז, הסוג הראשון של חוסר מודעות הוא חוסר מודעות לסיבה ותוצאה התנהגותיות, ומה שנוכל לכלול כאן הוא לא רק את חוסר המודעות להשלכות של ההתנהגות שלנו ותוצאותיה על עצמנו, אלא גם את האופן שבו זה עובד בפועל. התוצאות אינן תגמולים ועונשים עקב ציות או אי-ציות.
כאשר אנו עושים הבחנה בין שלוש הרמות או שלושת השלבים הללו של הגדלת טווח ההחלטה הנחרצת להשתחרר - החלטה נחרצת להשתחרר מהאובססיה לרגע המיידי, מהאובססיה לסבב החיים הנוכחי בלבד, או מהאובססיה לכל סבבי החיים העתידיים - אז הסיבה הראשונה לסבל שממנה יש לנו החלטה נחרצת להשתחרר, או שממנה ברצוננו להיפטר, היא חוסר המודעות שלנו לסיבה ותוצאה התנהגותיות. אנחנו פועלים בצורה הרסנית, מתוך כך שיש בנו רצון לסיפוק מיידי מבלי שנדע איך זה ישפיע על החוויה שלנו מאוחר יותר במהלך סבב החיים הנוכחי, או שאנחנו פועלים באופן הרסני במהלך סבב החיים הנוכחי באופן כללי משום שאין לנו את ההבנה, ואין בנו את המודעות לאופן שבו זה הולך להשפיע על החוויה שלנו בסבבי החיים העתידיים.
הבחנה בין ה"אני" הכוזב לבין ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי)
ישנו סוג שני של חוסר מודעות שהוא הרבה יותר עמוק, שהינו חוסר מודעות למציאות, המציאות לגבי בני ובנות אדם, לגבי האופן שבו אנחנו ואחרים קיימים. ברוב ההסברים הבודהיסטיים, זהו הסוג העיקרי של חוסר המודעות שעליו מדובר כאן, אולם בתיאור המתוחכם ביותר המוצג בבודהיזם, אנו אומרים שזהו חוסר מודעות לא רק לאופן שבו אנשים קיימים, אני, את ואתה, אלא גם חוסר מודעות לאופן שבו הכל קיים.
וכאן נכנַס עכשיו כל הדיון על ריקות. מה שקורה הוא שהתודעה שלנו מקרינה פנטזיות של דרכים בלתי אפשריות לאופן קיומם של דברים. כמו למשל, לגבי "אני" כאדם, התודעה נוטה להקרין את המופע שישנו לכאורה אני נפרד ומוצק שהוא ישות הקיימת באופן עצמאי, בנפרד מהגוף, בנפרד מהתודעה, בנפרד מהרגשות. אפשר לדבר על זה בהרבה רמות שונות, אבל הרמה הממשית הנדונה כאן היא שישנו לכאורה בנמצא אני כזה שניתן לדעת שהוא עצמאי באופן בלתי תלוי, כזה שניתן להכיר בו מצידו הוא, בפני עצמו. זאת אומרת שניתן להכיר בקיומו מכוחו שלו עצמו בלבד, מבלי להכיר בו-בזמן בשום דבר אחר.
כשאנחנו מסתכלים על עצמנו במראָה, למשל, מהו המראֵה? "אני רואה את עצמי במראה." זה מה שאנחנו אומרים, לא? זה מרגיש ככה. אנחנו לא חושבים, "אני רואה גוף במראה, ועל בסיס הגוף הזה, אני רואה את עצמי." כאשר כף רגלנו מתנגשת ברגל של שולחן בחושך, אנחנו אומרים, "פגעתי בעצמי", כאילו שביכולתנו להכיר באני הזה באופן שהוא בלתי תלוי בכף הרגל והכאב. כשאנחנו אומרים, "אני מכיר את פטריסיו", זה כאילו שיש לנו את היכולת להכיר את פטריסיו בנפרד מהידיעה שלנו לגבי איך שהגוף שלו נראה, או בנפרד מלדעת משהו עליו. זה כאילו שיש לנו יכולת פשוט להכיר את פטריסיו. באופן דומה, אנו מאמינים ש"אני מכיר/ה את עצמי", או "אני לא מכיר/ה את עצמי", או "אני לא מתנהג/ת כמו עצמי היום", או "אני חייב/ת למצוא את עצמי".
כל הדברים כגון אלה הם אינדיקציה לסוג המופע הזה שהתודעה שלנו מייצרת אוטומטית, של קיומו של אני הידוע ומוכַּר מכוחו שלו עצמו, בפני עצמו, באופן בלתי תלוי. חוסר המודעות הוא שאנחנו לא יודעים, אין בנו מודעוּת לכך שזה לא תואם את המציאות. עם חוסר מודעות, אנחנו למעשה מאמינים שזה נכון, שאכן ישנו אני הידוע ומוכַּר מכוחו שלו עצמו, באופן בלתי תלוי, מעין ישות עם קו תוחם גדול ומוצק סביבה. מכיוון שאנו מזדהים עם מה שנקרא "האני הכוזב" בבודהיזם, אנו פועלים על הבסיס הזה. יש בנו תחושת חוסר בטחון לגביו, ולכן יש בנו צורך להגן עליו, לאשש אותו, להוכיח את הימצאותו, ולהעצים את עצמנו. לאני המוצק הכוזב הזה יש צורך תמידי בכך שהדברים ייעשו בדרכו שלו. הוא הכי חשוב ביקום משום שיש קו תוחם מוצק סביבו, "ישנם "הם" שם בחוץ כנגד האני הזה כאן." "הכול חייב לקרות בהתאם לרצוני, בדרך שלי." לאחר מכן, אנחנו כועסים כשאנחנו לא מקבלים את מבוקשנו, ועל הבסיס הזה, אנחנו פועלים בדרכים הרסניות.
זוהי הצורה המקובלת ביותר של חוסר מודעות כאן בהקשר הזה. היא מקובלת על כל מערכי התיאורים הבודהיסטיים. הסוג הזה של אני, שהוא באמת ניפוח גס, המציב קו תוחם גדול ומוצק סביבו, הוא בלתי אפשרי. הוא לא תואם לשום דבר אמיתי. כשאנחנו מדברים על ריקות, מה שעליו מדובר הוא ההיעדר של דרך הקיום הבלתי אפשרית הזו של האני הבלתי אפשרי הזה. יתרה מכך, כשאנחנו אומרים "היעדר", אנחנו לא מתכוונים רק, למשל, שמישהו נעדר מהחדר הזה אך נמצא במקום אחר. מדובר על היעדרות מוחלטת, שמעולם לא היה דבר כזה. זה כל העניין בריקות במילים פשוטות מאוד. עם זאת, זה לא אומר שאנחנו לא קיימים/ות בכלל. אנחנו כן קיימים/ות; ה"אני" שקיים הוא מה שנקרא ה"אני המוסכם (הקונבנציונלי)."
ניתַּן להבין את ההבדל בין ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי) לאני הכוזב בעזרת דוגמה פשוטה מאוד: אני יושב/ת על הכיסא הזה. ובכן, הגוף הזה יושב על הכיסא, לא? האם ישנם שני דברים שונים היושבים על הכיסא הזה, הגוף ואני? האם הם שני דברים נפרדים ועצמאיים? האם יש מסביבם קווים תוחמים גדולים ומוצקים? האם באפשרותכם לראות אני יושב על הכיסא ללא התלות שבלראות את הגוף על הכיסא? לא, כמובן שלא; זה בלתי אפשרי, רק שזה מרגיש ככה. זה מרגיש כאילו שאני, עם קו תוחם גדול מסביב, יושב על הכיסא הזה. זה אפילו לא חודר לדרך החשיבה שלי שישנו גוף על הכיסא הזה. אבל אנחנו הולכים אפילו רחוק יותר מזה. אנחנו חושבים, "זהו הכיסא שלי, לא הכיסא שלך, אז את/ה, אל תשב/י עליו!"
האני הכוזב, האני הבלתי אפשרי, הוא כזה שקיים בנפרד וניתן להכיר בקיומו באופן נפרד, מצידו הוא בפני עצמו, ללא תלות בגוף, במקרה הזה. ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי) הוא זה הידוע במונחים של הגוף, ביחס לגוף, לא כאיזו ישות מוצקה, נפרדת ועצמאית.
זה מאוד עמוק כאשר אנו חושבים במונחים של מצבים מנטליים, "אני מדוכא/ת", "אני עצוב/ה", כאילו שיש כאן אני נפרד, הנמצא בנפרד מחוויה רגשית מנטלית, תחושה מנטלית וכו', המשתנֶה בכל רגע. "תראו את האדם העצוב הזה, האדם המדוכא הזה." "אני אדם כל כך עצוב ומדוכא", ללא תלות ברגעי חוויה משתנים. האני הבלתי אפשרי הוא זה שבנפרד, "מסכן שכמותו", וזה המוסכם (הקונבנציונלי), זה הקיים בפועל, הוא "אני" הידוע ומוכַּר במונחים של רגעי חוויה משתנים.
אנחנו מאמינים באני הכוזב הזה, שהינו בלתי אפשרי, משום שזה מרגיש כאילו שקיים לכאורה אני נפרד, שניתן להכיר בו מכוחו שלו בפני עצמו, בעודו בלתי תלוי בגוף, בתודעה, ברגשות, בכל הדברים האלה. אנחנו מאמינים בכך, אין בנו את המודעות לכך שזה כוזב, ועל הבסיס הזה, אנחנו פועלים בכל מיני דרכים הרסניות או בדרכים בונות באופן נאיבי מוטעה. על מנת להגן על אותו אני, לעתים קרובות אנו פועלים בצורה הרסנית, "אני מרגיש/ה מאוים/ת ממה שאמרת עכשיו, אז עלי לצעוק עליך." או שאנחנו פועלים בצורה בונה, אבל עם תפיסה נאיבית מוטעית מאחורי זה, כמו "אני מגלה נחמדות כלפיך, ואני עושה דברים נחמדים בשבילך כי אני רוצה שיאהבו אותי, אני רוצה שיעריכו אותי."
בסופו של דבר, כל הבלבול הזה סובב סביב האמונה באני הכוזב הזה. כתוצאה מכך שאנו מאמינים בקיומו ופועלים על בסיס זאת, אנו חווים לידה חוזרת ללא שליטה כבסיס המתמשך לכך שאנו חווים את סבל האומללות ואת סבל השינוי, את האושר הרגיל הזה. זהו הסבל הנרחב שחדור בכל. כל מה שאנו חווים –אנחנו מדברים על סמסרה - הוא תוצאה של התנהגות המבוססת על חוסר המודעות הזה, דרך מה שאנו מדברים עליו כקארמה. מה שכל כך נורא בכך הוא שזה מנציח את עצמו. ממשיכה להיות שם התחושה הזו של אני מוצק החוֹוֶה את הקארמה הזו, ועל בסיס התוצאה הקארמית הזו, אנחנו מייצרים עוד סיבות. אנחנו בונים יותר סיבות ומנציחים את התהליך. זה מה שכל כך נורא במצבים סמסריים, שהם מנציחים, ממשיכים עוד ועוד ועוד, אלא אם כן נעשֶה משהו בנידון.
לזהות נכונה את הסיבה לסבל
הסבל הנרחב שחדור בכל, דהיינו סמסרה, לידה חוזרת הנשנית ללא שליטה, וכל מה שקורה בכל לידה חוזרת, רק ממשיך לעלות ולרדת, למעלה ולמטה, מבלי ללכת לשום מקום. זהו הסבל הנרחב שחדור בכל, הסוג השלישי של הסבל, המודגש ומוסבר אך ורק בבודהיזם באופן ייחודי. כאשר אנו מדברים על ההחלטה הנחרצת הממשית להשתחרר, זהו הדבר שלגביו גומלת בנו ההחלטה. יש בנו נחישות להשתחרר ולהיות חופשיים מהבעיה הנרחבת הזו החדורה בכל ומהסיבה לה, שהינה חוסר המודעות הזה.
אנו שואפים לשחרור מוחלט מסמסרה, או לְמה שמכוּנֶה "נירוונה", שבָּה לידה חוזרת כזו לעולם לא תִּישנה שוב. אין לנו עניין רק בחופשה זמנית מהסבל הזה; ברצוננו להיפטר ממנו לחלוטין; זה מה שנקרא "עצירה אמיתית" או "היפסקות אמיתית", כך שהוא לעולם לא יחזור על עצמו. זה בודהיסטי באופן מובהק.
עכשיו, רק נחישות להשתחרר מלידה חוזרת הנשנית ללא שליטה בפני עצמה, זה לא ייחודי במיוחד לבודהיזם, משום שכל יתר הדתות ההודיות משתמשות באותן המילים: "סמסרה" ובמילה קצת שונה, שגם הבודהיזם משתמש בה, "מוֹקְשָׁה" (“moksha”), לשחרור. הן מכוונות לאותו הדבר: לשחרור מסמסרה, מלידה חוזרת הנשנית ללא שליטה. אין בזה שום דבר בודהיסטי באופן מובהק. מה שבודהיסטי באופן מובהק הוא לזהות נכונה את הסיבה האמיתית לסבל, הסיבה האמיתית לסמסרה, ולממש החלטה נחרצת להשתחרר ממנה, לפתח את הנחישות להיות חופשיים מכך.
תוך כדי קיומה של ההחלטה הנחרצת הזו להשתחרר, למרות שההתמקדות העיקרית שלנו היא בהיפטרות מהסבל הנרחב שחדור בכל, הסיבה האמיתית, ייתכן שנצטרך לגלות מוכנוּת לוותר על נסיבות המזינות את הסמסרה עוד יותר. למעשה, נהפוך להיות מי שמגלים מוכנוּת לוותר על כל דבר שנדרש לנו על מנת להשתחרר מסמסרה. זה משהו מתקדם באופן יוצא מן הכלל. מה שאנו נחושים להשתחרר ממנו הוא באופן מוחלט כל מה שאנחנו מכירים מהתנסויותינו החווייתיות. זה באמת ראדיקלי למדי מכיוון שכל מה שכרוך בחוויה שלנו הוא סמסרה, הסבל הנרחב הזה שחדור בכל.
אפשר לראות מדוע צונגקאפה מציע כאן שלב מוקדם יותר לסוג זה של החלטה נחרצת להשתחרר. רמת ההחלטה הנחרצת הזו להשתחרר היא קצת יותר מדי מכדי לקפוץ אליה ישירות. עבורנו בני ובנות המערב, אפילו הצעד הקל יותר הזה, שמציע צונגקאפה כשלב ראשון של החלטה נחרצת להשתחרר, הוא מתקדם מדי עבור רובנו. אנו זקוקים לשלב שמקדים לשלב הזה. לאחר מכן, אנו מתקדמים דרך הרמות השונות הללו של ההחלטה הנחרצת להשתחרר.
על מנת לקיים את ההחלטה הנחרצת הזו להשתחרר בצורה כנה באמת, זִכרו שהיא מכוונת לשני כיוונים: אחד הכיוונים מכוון אל הסבל ורוצה להיפטר ממנו, השני מכוון למצב השחרור ורוצה להשיג זאת. זה דורש זיהוי נכון של מה הוא אותו האובייקט שממנו יש בנו נחישות להיפטר או להיחלץ, ומה הוא האובייקט או המצב שאותו אנו נחושים להשיג. עלינו לזהות נכונה את שניהם ולדעת מה הם.
בנוסף, עלינו להיות משוכנעים שאפשר להיפטר מהסבל הזה ומסיבותיו לַנֵצַח, ושזה אפשרי להשיג את המצב הזה של שחרור. ברור שהשניים קשורים זה בזה; זה לא שאנחנו יכולים להשיג רק אחד ולא את השני. זה לא יכול להתבסס רק על אמונה עיוורת ש"ובכן, בודהה אמר כך," או, "המורה שלי אמר/ה כך, אז אני מאמין/ה בזה. אני רוצה להיות תלמיד/ה טוב/ה, צייתן/ית, ואני אציית ולא אגיד כלום". בודהה עצמו אמר, "לעולם אל תקבלו משהו שאני אומר רק מתוך כבוד אליי, אלא תבחנו את הדברים בעצמכם כמו בעת רכישת זהב." עלינו להיות באמת משוכנעים באמצעות היגיון ולוגיקה שזה אכן אפשרי באופן ממשי להשיג שחרור; אחרת, השאיפה שלנו לכך לא יכולה בשום אופן להיות כנה, היא לא יכולה בשום אופן להיות יציבה.
לסוגיית הבודהיצ'יטה, שהיא לִפְנוֹת הלאה מחוסר היכולת לסייע לכולם ולשאוף, במקום זאת, להשיג הארה, המצב הזה שבו נוכל לסייע לכולם, יש מבנה דומה לזה של ההחלטה הנחרצת להשתחרר. עם זאת, כשאנחנו מדברים על בודהיצ'יטה, אנחנו בדרך כלל לא כוללים את ההיבט הזה שיש להחלטה הנחרצת להשתחרר של "אני רוצה לִפְנוֹת הלאה מחוסר היכולת הזה". הדגש בבודהיצ'יטה הוא על שאיפה להארה ולמטרה ספציפית, להיטיב עם כל אחד ואחת ככל האפשר.
בכל מקרה, עלינו להתייחס לאותה הסוגייה גם באמצעות החלטה נחרצת להשתחרר וגם באמצעות בודהיצ'יטה; כלומר: האם זה אפשרי למעשה להשיג שחרור מסמסרה, מלידה חוזרת ונשנית ללא שליטה ומסבל? האם זה באמת אפשרי להגיע להארה, המצב שבו נוכל לסייע לכולם בצורה הטובה ביותר? כמובן, שעלינו להבין מה הם שני המצבים הללו. מעבר לכך, האם ניתַּן להשיג אותם? עלינו גם להיות משוכנעים ש"אני באופן אישי מסוגל/ת לעשות את זה", לא רק "האם זה אפשרי?" באופן כללי, ולא "בודהה היה מסוגל לעשות את זה, והאנשים האחרים האלה מסוגלים לעשות את זה, אבל אני טיפש/ה מדי. אני לא שווה, אז אין לי את היכולת לעשות את זה".
כדי שיהיה בנו שכנוע בכך, עלינו להבין את טבע התודעה ואת מה שאנו מכנים "טבע- הבודהה", ששניהם כרוכים בהבנת הריקות.
שאלות
אתה מדבר על להגיע להארה כדי שתהיה לנו היכולת לסייע לזולת, אבל אנחנו יכולים לראות שגם האחרים והאחרות האלה מאוד, מאוד מבולבלים במונחים של האני הכוזב הזה או העצמי הכוזב הזה, וכשאתה מנסה לסייע להם, הם מתכעסים, והם לא מאפשרים לך וכל זה. איך בכלל נוכל לעזור להם?
קודם כל, על ידי כך שנגלה אורך-רוח. דרכו של הבודהיסטווה כרוכה בהרבה מצבי תודעה חיוביים ובונים שעלינו לפתח, שיאפשרו לנו לסייע לזולת, והיא מספקת שיטות רבות להשגתם. עלינו לפתח התייחסות אחידה, שעימה אין לנו מועדפים; יש בנו פתיחות לסייע לכל אחד ואחת באופן שווה. דרושה לנו גם אהבה, המשאלה שאחרים ואחרות יהיו מאושרים ושתהיינה להם הסיבות לאושר, וחמלה, המשאלה שאחרים ואחרות יהיו חופשיים מבעיות ומהסיבות לבעיות. כמו כן, דרושה לנו הגישה של לקיחת אחריות לעשות משהו בעניין בפועל ולא רק אחריות לסייע להם מעט בצורה שטחית, אלא אחריות מלאה לסייע להם להגיע להארה. לשם כך, עלינו להשיג הארה בעצמנו על מנת שנוכל לסייע להם בצורה מלאה ככל האפשר. זוהי בודהיצ'יטה; שאיפתנו מכוונת להארות האינדיבידואליות שלנו.
אנו מפתחים את הגישה הזו ש"אני הולך/ת לנסות לסייע לכל אחד ואחת במידה שווה, לא להתייאש, לא לוותר על אף אחד או אחת רק בגלל שהם קשים." לאחר מכן, יש לנו צורך במה שנקרא "הגישות מרחיקות הלכת", המתורגמות לפעמים כַּ"שלמויות": לגלות נדיבות רבה מאד, לתת מהזמן שלנו, מהאנרגיה שלנו, לא רק לתת פרחים. כמו כן, משמעת-עצמית מוסרית להימנע מלעשות כל דבר מזיק, משמעת לאמן את עצמנו בפועל, ומשמעת לסייע לזולת בפועל, גם אם לא מתחשק לנו. אורך-רוח כדי לא להתכעס או להתייאש כשהם לא רוצים את עזרתנו או כשמה שאנחנו מציעים לא עובד. התמדה בכך שאין בדעתנו לוותר, שאנחנו נמשיך יהיה אשר יהיה, התמדה בַּאהבה שיש לנו לְמה שאנחנו עושים/ות, לַעבודה עם עצמינו ולניסיון מצידנו לסייע לזולת, אנחנו שואבים/ות הנאה ושמחה רבה מאד מכך.
ואז, יש את היציבות המנטלית, וזה לא אומר רק ריכוז, זוהי גם יציבות רגשית. אין לנו עליות וירידות במצבי הרוח שלנו כל הזמן או הסחות דעת, "אני נמשך/ת אל ההוא או אל ההיא כי הם נראים טוב." וכמובן, יש את המוּדעוּת המבחינה כדי לסגל יכולת להבחין בין מה מועיל, מה מזיק, מהי מציאות ומהי רק הקרנה של התודעה או פנטזיה. אימון הבודהיסטווה הוא נרחב מאוד מבחינת פיתוח כל ההיבטים הללו כמו גם מידה רבה של הבנתן של שיטות מיומנות וכן הלאה, על מנת שיהיה ביכולתנו לסייע לזולת ככל האפשר.
עם זאת, אפילו אם נהפוך להיות בודהה, עדיין לא נוכל פשוט להקיש באצבעותינו ולחסל באופן כל-יכול את הסבל של כולם. אם זה היה אפשרי, בודהה כבר היה עושה זאת. ביכולתנו להשיא עצות, ביכולתנו לסייע ככל האפשר, אבל על האדם האחר לקבל את העצה הזו. האדם האחר צריך להיות קשוב ופתוח לקבל זאת; אין לנו יכולת לכפות שום דבר. כפי שראינו, הגורם העמוק ביותר לסבל של כולם זהה: חוסר המודעות הזה. בתור בודהה, מה שביכולתנו לעשות הוא להסביר בצורה הכי מיומנת שאפשר - בהתאם לרמתו של האדם - את המציאות וכן הלאה. בודהה אינו יכול להבין עבור מישהו או מישהי אחרים; הם צריכים להבין בעצמם.
דיברת על כך שאנו מכינים את עצמנו או מתכוננים ללידות החוזרות העתידיות שלנו ועושים עבודה עצמית לקראתן, אבל זה נשמע כאילו שאז זה יהיה לכאורה קל מאוד להשיג עוד לידות חוזרות אנושיות או לידות חוזרות של חיי אנוש יקרי-ערך. אני זוכר ששמעתי שזה מאוד מאוד קשה. האמנם?
זה מאוד, מאוד קשה להשיג לידה חוזרת של חיי אנוש יקרי-ערך אם לא נעשה מצידנו שום דבר כדי לבנות את הסיבות לכך. זה לא הולך לקרות כל כך בקלות, פשוט מעצמו, כתוצאה ממה שעשינו לפני מיליון סבבי חיים. עלינו ליצוק פנימה ולבנות באופן חזק מאוד את הסיבות לכך עכשיו. מהן הסיבות העיקריות? הסיבה החשובה ביותר היא משמעת עצמית מוסרית. זהו משהו שאנחנו, כבני ובנות אדם, מסוגלים לעשות באופן ייחודי. בעלי חיים אינם יכולים לעשות זאת. בעלי חיים נשלטים ומוכרעים על ידי האינסטינקטים שלהם - החתול הולך לְענות את העכבר, והאריה הולך לצוד. אנחנו בני ובנות אדם וביכולתנו להפעיל שליטה עצמית.
כמו כן, מה שחשוב מאוד הוא לשאת תפילות כנות למען השגת לידה חוזרת של חיי אנוש יקרי-ערך, וזה לא אומר תפילות כמו "הו בודהה, הענק לי את זה אם אני ילדה נחמדה או ילד נחמד ואני משבח/ת אותך כל הזמן." זהו ניתוב חזק מאוד של הכַּוונה שלנו ושל האנרגיה החיובית שלנו, באופן מיוחד עם הקדשה, "באמצעות הכוח החיובי של כל דבר בונה שעשיתי ועודני עושה, לוּ אגיע להארה. על מנת להגיע להארה, עליי להמשיך להשיג לידות חוזרות של חיי אנוש יקרי-ערך שיאפשרו לי להמשיך לפעול כדי להגיע להארה הזו. לוּ תמיד תהיה לי לידה חוזרת של חיי אנוש יקרי-ערך, לוּ תמיד אפגוש בדהרמה, לוּ תמיד אהיה תחת דאגתם של מורים ומורות מיומנים ביותר במשך כל סבבי חיי עד להארה." חשוב להפוך את התפילות לספציפיות.
במנזר גַנְדֵן בטיבט היה כס רם ונישא, מושב גבוה מאוד של ראש מסדר הגלוגפה, כס הגַנְדֵן. יום אחד - במנזר יש גם בעלי חיים- פרה נכנסה למקדש והתיישבה על הכס. הנזירים הופתעו מאוד מכך, ולכן הם שאלו שַׁם מורה גדול מאוד, "מה הסיבה לכך?" המורה אמר, "בסבבי החיים הקודמים, הייצור הזה נשא תפילות כדי שיוכל לשבת על כס הגנדן אבל הוא לא היה מספיק ספציפי."
בנוסף למשמעת עצמית מוסרית ולתפילות ספציפיות, עלינו גם להשלים את הדברים באמצעות יתר הגישות מרחיקות הלכת של נדיבות, אורך-רוח, התמדה, יציבות מנטלית ומוּדעוּת מַבחינה. אלו הן הסיבות ללידה חוזרת של חיי אנוש יקרי-ערך.