סקירה
ערכנו דיון על שלושת הנתיבים העיקריים של התודעה. הראשון הוא ההחלטה הנחרצת להשתחרר, עם תוספת של שלב מקדים, המסייע לנו בני ובנות המערב, שהינוֹ לִפְנות ולהתרחק מהאובססיה לסיפוק מיידי ובמקום זאת לגלות עניין במה שהולך לקרות לנו בהמשך סבב החיים הנוכחי ובדורות הבאים.
לאחר מכן מגיעה הפּנִיָיה הלאה מהאובססיה שלנו לסבב החיים הנוכחי, ובמקום זאת, הפניית העניין העיקרי שלנו אל עֶבֶר סבבי החיים העתידיים בכדי להבטיח שימשיכו להיות לנו חיי אנוש יקרי-ערך ותהיינה לנו ההזדמנויות להמשיך בדרך הרוחנית. אחר-כך, נִפְנה הלאה מהאובססיה שלנו לגבי סבבי חיים עתידיים, ובמקום זאת, נמקד את העניין העיקרי שלנו בשחרור מוחלט מסמסרה, מלידה חוזרת ללא שליטה.
על-מנת לחשוב קדימה בנוגע לְמה שהולך לקרות מאוחר יותר במהלך חיינו, עלינו להימנע מהתנהגות הרסנית, לפעול בצורה בונה ולהכניס כיוון חיובי ומשמעות לחיינו, וזהו הכיוון הבטוח של המקלט -בבודהה, בדהרמה ובסנגהה. יש לנו צורך באותו הדבר במובן של לפנות הלאה מהאובססיה שלנו לגבי סבב החיים הנוכחי ולגלות עניין בסבבי חיים עתידיים. זה קצת יותר הגיוני, מכיוון שההבשלה של התנהגותנו בסבב החיים הנוכחי לא מתרחשת בדרך כלל במהלך סבב החיים הזה, אלא במהלך סבבי החיים העתידיים.
כדי להשיג שחרור מוחלט מלידה חוזרת ללא שליטה, עלינו לא רק לנטרל את חוסר המודעוּת הזה לסיבה ותוצאה התנהגותיות, אלא עלינו לנטרל את חוסר המודעות שלנו למציאות - לאופן שבו אנחנו קיימים, איך קיימים אחרים, ועל-פי האסכולה הבודהיסטית המתוחכמת ביותר, לנטרל את חוֹסר המודעות שלנו למציאות של הכל. באמצעות ההבנה הזו של ריקות, יש לנו את היכולת לנטרל לַנֵצח את מה שנקרא מערפלים, המוֹנְעים שחרור. המערפלים הללו נקראים מבחינה טכנית "המערפלים שהינם גישות ורגשות מפריעים", אלו הם המערפלים הרגשיים.
היפסקויות אמיתיות של המערפלים המוֹנְעים שחרור
כאשר אנו מסתכלים על המצב הזה של נטרול המערפלים הללו -המתייחס לַאמת השלישית מתוך ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות שאותן בודהה לימד, שהיא ההיפסקויות האמיתיות של המערפלים הללו - ההיפסקויות מושגות באמצעות נתיבי תודעה אמיתיים, האמת הרביעית של הנאצלים והנאצלות. הדבר כרוך בסוגים רבים ושונים של הבנה ובדרכֵּי תקשורת והתנהגות הנובעים מהם. אך בראש ובראשונה, נתיב התודעה האמיתי החשוב ביותר הוא תפיסת הכרה לא-מושגית של ריקות - ולא רק הפעם הראשונה שבה יש לנו את תפיסת ההכרה הזו. עלינו להתוודע אליה באופן מוחלט כדי שהיא תשחרר אותנו מהמערפלים הללו, וזה קורה בשלבים.
שתי אמיתות הנאצלים והנאצלות הללו, ההיפסקויות האמיתיות שהושגו באמצעות נתיבי התודעה האמיתיים, מהוות את מקלט הדהרמה. במילים אחרות, אלו הן אבן החן של הדהרמה שאנו שואפים להשיג. באמצעות לקיחת מקלט, אנחנו מציבים בחיינו את הכיוון הזה שבו יש ללכת לקראת השגתם.
עכשיו, ההיפסקויות האמיתיות הללו ונתיבי התודעה האמיתיים האלה, לא נמצאים פשוט במקום כלשהו בשמיים; הם ממוקמים על רצף מנטלי. הרצפים המנטליים שבהם הם קיימים במלואם הינם הרצפים של הבודהות, ולכן יש לנו את אבן החן של הבודהות, מקלט הבודהה. הבודהות מצביעים בפנינו על האופן שבו נוכל להשיג את נתיבי התודעה האמיתיים הללו ואת ההיפסקויות האמיתיות בעצמנו, באמצעות תורות הלימוד שלהם וגם באמצעות הדוגמאות האישיות שלהם.
אלה הנמצאים/ות שם באופן חלקי, שכבר השיגו כמה היפסקויות אמיתיות, אבל לא את המערך השלם, הם הבריות הנקראות אַרְיוֹת. הם מימשו תפיסת הכרה לא-מושגית של ריקות, אבל הם לא התוודעו אליה באופן מלא; הם השיגו היפסקויות אמיתיות ראשוניות ונתיבים אמיתיים ראשוניים בלבד, ורק את חלקם, ולא את המערך השלם. הם מהווים את אבן החן של הסנגהה, מקלט הסנגהה. שלושת הדברים יקרי-הערך והנדירים הללו, שזוהי בעצם המשמעות של המילה הטיבטית ל"אבן חן", הם אלה המציינים עבורנו את הכיוון הבטוח שעלינו לקחת בחיינו: להפוך להיות כמותם.
כדי להגיע לשחרור, חיוני לעקוב אחר ההוראות ותורות הלימוד לאורך הדרך, כמו הימנעות מהתנהגות הרסנית. כאשר אנו נמנעים מהתנהגות הרסנית, זה לא משום שאנחנו לא רוצים להפר את החוק - החוק האלוהי או החוק האזרחי - אלא מפני שיש לנו הבנה מסוימת של סיבה ותוצאה ושל רמה עמוקה יותר של המציאות. ברצוננו לרסן את עצמנו מהתנהגות הרסנית כדי שנוכל לזכות, כתוצאה מכך, בנסיבות חיוביות על-מנת שנוכל ללכת עד הסוף להשגת שלוש אבני החן בעצמנו.
כאשר אנו משיגים שחרור, השתחררנו רק מהמערכת הראשונה הזו של מערפלים, מאותם אלה שהם הגישות והרגשות המפריעים ומהנטיות הכרוכות בהם. אנו משיגים את המצב הזה, את אותה היפסקות אמיתית, מתוך שלושת נתיבי התודעה, באמצעות ההחלטה הנחרצת להשתחרר וההבנה הנכונה של ריקות. כמובן, כבסיס לכך שתהיה לנו יכולת ליישם אותם, יש לנו את האימונים הגבוהים ביותר במשמעת עצמית מוסרית ובריכוז.
הבנת ריקות במונחים של תיוג מנטלי
התודעה הזו המבינה ריקות, כאן, היא תודעה שיש מאחוריה את הכוח של ההחלטה הנחרצת להשתחרר. ככוח מאחורי ההבנה הזו, ההחלטה הנחרצת להשתחרר היא גם המוטיבציה במובן של הרגש המניע: יש בנו תחושת סלידה ושעמום מהסבל שלנו, וגם השאיפה המניעה: להשיג שחרור.
כשדיברנו על ריקות, ציינו שבשל ההרגלים של חוסר המודעות הזה, התודעה שלנו מקרינה מופעים בעלי נִראוּת של דרכי קיום בלתי אפשריות. זה נראה ומרגיש כאילו שהכל- אני, את/ה וכל מה שנקרה בדרכינו - אם לנסח זאת במונחים הפשוטים ביותר, קיימים עם קו תוחם סביבם אשר מצידם שלהם, הופך אותם לדבר מוצק. גם אם יש בנו את ההבנה שהכל קשור זה לזה ותלוי אחד בשני, עדיין יש בנו את הנטייה לחשוב שלדברים התלויים זה בזה יש קווים תוחמים מוצקים סביבם, שהם דברים נפרדים ועצמאיים בפני עצמם.
עלינו להבין קצת יותר לעומק מה זה אומר, כמובן, אבל לעת עתה, בואו נשאיר את זה ברמה הפשוטה הזאת. התודעה שלנו מקרינה את מה שמכוּנה "מופע בעל מראֵה של קיום אמיתי". לאחר מכן, מתוך חוסר מודעות ובלבול, התודעות שלנו תופסות את ההקרנה או המופע של קיום אמיתי ככאלה התואמים לדרך שבה דברים קיימים בפועל, וזה נקרא "היאחזות בקיום אמיתי". באמצעות שחרור, אנו נפטרים מההיאחזות הזו בקיום אמיתי ומחוֹסֵר המודעות התומכת בו, כך שאנחנו לא מאמינים יותר להבלים הללו שהתודעה שלנו מקרינה, למופע המתעתע הזה; אנחנו כבר לא הולכים שולל אחריהם.
עם זאת, אפילו כבְּרִיָּה משוחררת, ארהאט, התודעה שלנו עדיין מקרינה את המופעים המתעתעים הללו; היא עדיין מקרינה קווים תוחמים סביב דברים. אל תחשבו על כך רק במונחים של המושג "שולחן", עם קו תוחם סביב "שולחן". חִשבו במונחים של חבר, אויב, אהבה, כעס וכדומה. הם נראים לכאורה כמו דברים, הלא כן? עם קווים תוחמים סביבם, עם הגדרות הנובעות מצידם הם. למרות זאת, אם נחשוב על כך, זהו כמובן מופע מתעתע; זהו מופע בלתי אפשרי. ישנו היעדר מוחלט שלו, היעדר מוחלט של היותו תואם לכל דבר אמיתי שהוא.
ביכולתנו להבין זאת בעזרת המודל הבא. אם נחשוב על רגשות, יש ספקטרום עצום של חוויה. זוהי לא חוויה אנושית בלבד; גם לבעלי חיים יש רגשות. אם נחשוב על אנשי המערות, כשהם התחילו לגבש שפה, הם התכנסו יחדיו כקבוצה כלשהי, מעין סוג של ועדה, והם המציאו מילים רק מתוך צלילים חסרי משמעות, מה שנוכל לכנות כ"תבניות אקוסטיות". אלו הם רק צלילים שרירותיים שהיה ביכולתם להשמיע, וזה כאילו שהם לקחו סכין וחתכו את כל ספקטרום הרגשות הזה ותחמו קווי גבול סביב סוג אחד של רגש מקו הגבול הזה עד קו הגבול ההוא, ונתנו לו הגדרה והקצו לו תבנית אקוסטית כמילה.
הם החליטו שפירושם של הצלילים חסרי המשמעות הללו הינו מה שמוגדר תחת ההגדרה הזו. הם מתייחסים לחלק הזה של החוויה האנושית המשותפת שלנו. זה לא בהכרח רק חלקים מהחוויה האנושית, כי ברור שגם לכלבים יש רגשות שאליהם מכוונות אותן המילים. מאחר שלאנשים שונים יש קולות שונים כשהם הוגים את הצלילים הללו, הם הניחו הנחת-יסוד של קטגוריות שמע עבור כל מילה, כך שכאשר מישהו השמיע את הצלילים הללו בקולו שלו, אנשים יכלו להבין שהוא אמר את אותה המילה. כמו כן, מכיוון שאנשים שונים חווים דברים דומים בעלי אותן תכונות אופייניות, הם ניסחו קטגוריות של משמעוּת שלתוכַן מותאמות המילים, כקטגוריה שאליה מתייחסת קטגוריית השמע. בדרך הזו, הם ניסחו קטגוריות שמע ומשמעוּת כמוּסכמוֹת מושגיות.
הדברים האלה הנקראים "מוסכמות" הם המצאות מנטליות גרידא שנוצרו לשֵׁם נוחות התקשורת, שהומצאו באופן מוחלט על ידי התודעה המושגית למטרת תקשורת. הן מאוד שימושיות, משום שהן מתפקדות, הן עובדות, הן מתַּקשרות, אבל כל קבוצת מערות חילקה את ספקטרום החוויה האנושית לפיסות שונות והקצתה להן דפוסים אקוסטיים שונים והגדירה את אותם החלקים הקטנים האלה בצורה שונה. הם חיפשו תכונה אופיינית כלשהי שבה יוכלו להסתייע כדי להגדיר אותם; הם המציאו את זה ובחרו בזה. בדרך זו, קיבלנו שפות שונות, מילים שונות, מושגים שונים, מוסכמות שונות.
המוסכמות הללו, כמובן, אינן תואמות זו לזו בין קבוצת מערות אחת לאחרת. כולם חילקו את הספקטרום בנקודות שונות, יצרו גבולות שונים בין קטגוריות מילים. לדוגמה, יש לנו "קנאה" ו"צרות עין", כאשר כמובן, באנגלית המשמעויות שונות מאוד ממשמעות המילים בספרדית. יתר על כן, לשתיהן משמעויות שונות וגבולות שונים ממשמעותן של המילים המקבילות בגרמנית. אלה אינן תואמות כלל למונח הטיבטי, המתורגם בדרך כלל כ"קנאה". זה מבלבל. ההגדרות מעט שונות בשפות שונות.
זה מאוד מעניין שבנוסף לקטגוריות השמע הללו ולקטגוריות המשמעות, ישנן "קטגוריות אובייקט". כל אדם שיש לו חוויה מסוימת, הרי שהוא חווֶה משהו, קנאה. נדמה, לכאורה כמובן, שהקנאה היא מצידה שלה משהו שאנו חווים, לא? לזה אני מתכוון במשפט "כאילו שיש לה קו תוחם מסביבה", אבל אין שום דבר בצד של הקנאה הזו הַמַּבְנֶה אותה מצידה שלה. קיים רק הספקטרום העצום של תחושות מנטליות ורגשות.
קנאה היא משהו שעולה ומתעורר באופן שתלוי רק במילים ובמושגים. המילה והמושג "קנאה" הומצאו כמוסכמה על ידי כמה מאנשי המערות. קטגוריית השמע וקטגוריית האובייקט הללו אכן מתייחסות למַשהו; הן לא מתייחסות למה שאיננו. לְמה הן מתייחסות? הן מתייחסות לקנאה, אולם אובייקט ההתייחסות הזה, קנאה, הוא לא משהו שניתן למצוא אותו בכל מקום, מכיוון ששום דבר לא קיים עם קווים תוחמים סביבו כמשהו. זה כמו אשליה שקנאה נראית לכאורה כדבר עם קו תוחם מסביב, אבל זהו לא באמת דבר שניתן למצוא. זה נכון במיוחד אם אנחנו חושבים על כל פעם שיש בנו קנאה, או על כל פעם שמישהו מרגיש קנאה, כולל הכלב. היכן היא? מה היא? למרות שזה כמו אשליה, בכל זאת - זוהי מילה חשובה מאוד - היא מתפקדת; אנו חווים אותה, הכלב חווה אותה וזה מאמלל את שנינו.
הדבר היחיד המַבְנֶה את קיומו של דבר כזה כמו קנאה הוא העובדה שיש עבורה מילה ומושג, והם מתייחסים למַשהו. לא ניתן למצוא דבר כלשהו התואם להם ולקבוע שקיימת קנאה על ידי הצבעה עליה, "הנה היא עם קו תוחם מסביבה". מבחינת הקנאה, להתקיים באופן הזה, תוך יכולת להַבְנוֹת את קיומה באופן הזה מצידה שלה, זה בלתי אפשרי. יש היעדר מוחלט של אופן הקיום הזה. על כך מדברת הריקות; ריקות, היא ההיעדר המוחלט הזה. כמובן שאם זה חדש לך, עליך לעבד את הדברים במשך זמן רב על-מנת להבין זאת.
היפסקויות אמיתיות של המערפלים המונעים ידיעת-הכל
ובכן, אם השגנו שחרור, אז למרות שהתודעה שלנו יוצרת את המופע הזה שלפיו הכל נראה לכאורה כדברים עם קווים תוחמים סביבם, אנחנו לא מאמינים שכך הם באמת פני הדברים. יש לנו את ההבנה ששום דבר לא יכול היה לתפקד אם היה לו קו תוחם מסביב. אם יהיה למַשהו קו תוחם סביבו, זה יהיה כאילו שלמשל הוא יהיה ארוז בפלסטיק מוצק, וזה מה שיהפוך אותו לדבר. לדוגמה, אם שני דברים היו ארוזים וקפואים בתוך פלסטיק מוצק, איך הם היו יכולים לקיים יחסי גומלין זה עם זה? איך יכול האחד להיות סיבה והשני להיות תוצאה ממנו? הם פשוט קפואים שם, כמו פריטים המצוירים על דף של חוברת צביעה. שום דבר לא יכול היה לתפקד. כבְּרִיָּה שהשיגה שחרור, ארהאט, אנחנו מבינים את זה, אז אנחנו לא מאמינים בהבלים הללו שהתודעה שלנו מקרינה; עם זאת, עדיין אין לנו את היכולת לעצור את תודעותינו מלהקרין זאת.
מה הבעיה עם הקרנת תודעה מהסוג הזה? הבעיה עם זה היא שכעת התודעות שלנו הופכות להיות מוגבלות מאוד ביכולות ההבנה שלהן, במה שהן מסוגלות להקיף. הדוגמה שבה אני משתמש לעתים קרובות היא שעם סוג כזה של הקרנת תודעה, התפיסה שלנו את היקום היא כמו התבוננות דרך פריסקופ. הראִיָה הזו מאוד מוגבלת. אנחנו רואים רק דברים. שדה הראייה שלנו מצומצם מאוד, ושדה ההבנה שלנו מצומצם מאוד. בשפה המדוברת אנו אומרים, "יש לך את היכולת לראות רק את מה שנמצא מתחת לאף שלך."
זה מונע מאיתנו להיות לעזר הטוב ביותר לכולם/ן, כי אם אנחנו חושבים במונחים של ללא ראשית ובריות רבות מספור - אם כי מספרן סופי, אך עצום- אז אם ברצוננו לדעת איך להיטיב אפילו רק עם בְּרִיָּה מסוימת אחת, עלינו להבין היכן הן נמצאות, עד כמה עמוקה הבעיה שלהן וכן הלאה. עלינו להבין את כל מה שאי פעם קרה בעבר ביקום כולו, כיצד זה השפיע על הרצף המנטלי המסוים הזה, את כל הסיבות לכך שהן כפי שהן עכשיו. אם ברצוננו ללמד אותן משהו ולהועיל ולעזור להן להשיג שחרור והארה, להחליט מה יהיה הכי מיטיב ללמד, עלינו לדעת לַאֲשׁוּרָן את ההשלכות בלימוד האדם הזה את פיסת הדהרמה המסוימת הזו.
כמובן, האדם הזה שאותו נלמֵד לא יתקיים עם קו תוחם מוצק סביבו או סביבה, מבלי לקיים לעולם אינטראקציה עם אף אחד או אחת אחרים בעתיד. הבְּרִיָּה הזו הולכת לקיים אינטראקציה עם כל אחד ואחת אחרים מעכשיו ועד להשגת הארה ואפילו לאחר מכן, תוך שהיא מושפעת ממה שנלמֵד אותה, ולכך תהיה לכך השפעה על כל מי שהאדם הזה יפגוש. על מנת שנוכל להיטיב עם כל אחד ואחת באופן מלא ככל האפשר, עלינו להשיג את סוג התודעה שיודעת את כל זה, תודעה יודעת-כל, התודעה של בודהה.
עלינו להשיג את הסוג הזה של התודעה על מנת שנדע באמת איך לסייע לזולת. אחרת, אנחנו רק מתבוננים דרך הפריסקופ; אנחנו רואים רק את מה שיש לנו מתחת לאף. עלינו לגרום לתודעות שלנו להפסיק להקרין קווים תוחמים סביב דברים; אחרת, לעולם לא נראה את מלוא ההיקף של סיבה ותוצאה ואת ההתהוות ההדדית של כל מה שאי פעם התקיים או יתקיים. זוהי המגבלה המגיעה מהקרנת הקווים התוחמים הללו, הנובעת מהרגלי ההיאחזות בקיום האמיתי, ההרגלים של האמונה בכך שהקווים התוחמים הללו הם אמיתיים.
אלו הם המערפלים המוֹנְעים הארה, מונעים את ידיעת-הכל. הם נקראים "מערפלים הנוגעים לכל הדברים שאותם ניתַּן לדעת", המערפלים הקוגניטיביים. מה שברצוננו לעשות הוא להשיג היפסקות אמיתית של מערכת המערפלים השנייה הזו גם כן. במידה שנצליח להשיג את ההיפסקות האמיתית הזו, נהפוך להיות בודהות. אל המצב התודעתי היודע-כל הזה שנשיג, מתלווה גוף בלתי מוגבל. במונחים של האנרגיה שלנו, יש לנו את היכולת להופיע ולהתגלות בכל צורה ולתקשר בכל שפה. אנו משיגים את הגוף, הדיבור והתודעה המוארים של בודהה.
ביתר פירוט, עם התודעה הבלתי מוגבלת הזו תבוא האנרגיה הבלתי מוגבלת של התודעה הזו, שיכולה בעקבות זאת להופיע ולהתגלם בכל צורה שהיא, כך שאנו זוכים/ות בגופים או התגלמויות בלתי מוגבלים. האנרגיה הזו רוטטת, היא נקראת צליל מעודן, וזו תקשורת, זהו דיבור. תנודות האנרגיה הופכות בלתי מוגבלות אף הן. האנרגיה יכולה להופיע ולהתגלם בכל צורה והרטט של האנרגיה הזו, זוהי התקשורת, הדיבור, יכול לתקשר בכל צורה.
מהו נתיב התודעה האמיתי שיחולל את המערכת השנייה הזו של היפסקויות אמיתיות? זוהי, שוב, תפיסת ההכרה הלא-מושגית של הריקות, המתקיימת כעת באמצעות כוחה של בודהיצ'יטה.
דבר אחד שעליי להוסיף הוא שמצב ההארה הזה אינו מצב כל-יכול. יש למצב ההארה יכולות בל יאומנו, אבל יכולת בלתי מוגבלת (כל-יכולוּת) אינה אחת מהן. כל-יכולוּת תהיה משהו שאינו ממלא אחר חוקי סיבה ותוצאה, באופן שיאפשר לבְּרִיָּה כל-יכולה לעשות הכל ללא כל סיבה. צונגקאפה אומר בבהירות רבה בטקסט שלנו, "חוקי הסיבה והתוצאה ההתנהגותיות לעולם אינם כוזבים", לעולם לא ניתנים להפרה; דברים נוצרים רק על-ידי סיבות.
בודהה יכול ללמד, בודהה יכול לעורר השראה, בודהה יכול להסביר, אבל בודהה לא יכול להבין עבורנו, במקומנו. עלינו להבין בעצמנו, ולשם כך עלינו לגלות פתיחות ולבנות את הסיבות. ביכולתנו רק להיפטר מחוסר המודעות שלנו, ועל הבסיס הזה, להשתחרר מהסבל שלנו על ידי הבנת הדברים עבור עצמנו.
מה שיביא לשחרור ממערכת המערפלים השנייה הזו הינה אותה ההבנה שתשחרר מהמערכת הראשונה. ההבדל היחיד הוא במונחים של התודעה המניעה, המספקת את הכוח שמאחוריה – תודעת ההחלטה הנחרצת להשתחרר לְשֵׁם שחרור מהמערפלים המוֹנעים שחרור ותודעת בודהיצ'יטה לְשֵׁם שחרור מהמערפלים המוֹנעים ידיעת-כל. זאת על פי מערכת התיאוריות המתוחכמת ביותר, הפְּרַסַנְגִיקָה. ישנן הרבה רמות שונות של תיאוריות והסברים, שלא אכנס אליהם, אבל זו שהיא המתוחכמת ביותר נקראת פרסנגיקה-מַדְיְָימַקָה. במילים אחרות, ההבנה הזו, המשחררת משתי מערכות המערפלים, היא תפיסת ההכרה הלא-מושגית של ריקות, תפיסת ההכרה שכל הקרנות התודעה הללו של דברים ארוזים התחומים בקו סביבם אינה תואמת לשום דבר אמיתי.
כאשר אנחנו מתמקדים ב"זה לא תואם לשום דבר אמיתי", באופן לא-מושגי, אנו מתמקדים בהיעדר מוחלט. בתוך אותו ההיעדר המוחלט הזה, ההקרנה הזו אינה קיימת. לא רק שהאמונה לא קיימת, אלא גם ההקרנה אינה קיימת. אנחנו פשוט ממוקדים לחלוטין, באופן לא-מושגי, כלומר לא דרך איזושהי קטגוריה, כמו המילה "ריקות" או תמונה מנטלית כלשהי, אלא פשוט מתמקדים באופן לא-מושגי רק ב"אין דבר כזה", היעדר של קיום במובן הזה.
משהשגנו זאת, זהו מצב האריָיה. "אריָיה" הינו/ה "בְּרִיָּה נאצלת", אבל זה מונח קצת טיפשי; אני מתרגם זאת כ"בְּרִיָּה בעלת ידיעה תבונית נעלָה". זה לא קשור לאריסטוקרטיה. לאריָיה אין את היכולת להישאר במשך כל הזמן באותו "מצב של היטמעות מוחלטת", כפי שזה מכוּנֶה, אלא הוא צריך לצאת מהמצב, עליו לאכול, עליו ללכת לשירותים ולעסוק בפעילויות רבות לטובת הזולת. אך בזמן שהוא עושה את כל זה, לאריָיה עדיין יש את ההרגל הזה של להקרין מתודעתו מופע בעל נראוּת של קיום אמיתי, משום שזה מה שהתודעה עושה בצורה אוטומטית כאשר היא לא שקועה ומוטמעת לחלוטין באותו ההיעדר הזה.
אם יש לנו את המסוגלות להישאר בהיטמעות המוחלטת הזו בַּהיעדר המוחלט הזה כל הזמן, לַנֵצַח, לעולם לא לצאת ממנה, ובו בזמן, להמשיך לסייע לזולת ולעשות כל מיני דברים כדי להיטיב עם הזולת, לא רק להישאר לשבת במדיטציה, אם יש לנו את היכולת לעשות זאת, הרי שהשתחררנו מההרגל התודעתי של הקרנת קיום אמיתי, משום שאין באפשרותו לשוב ולחזור. אנחנו לא יוצאים אף פעם מתוך ההיטמעות המוחלטת הזאת. זהו מצב הבודהיוּת.
מהו הֵרגל? כל מה שבאפשרותנו לומר הוא שישנם רגעים של אירועים דומים, כמו שתיית כוסות קפה. איך נוכל לחבר בין הדברים כדי להתייחס לאותו רצף חוזר של רגעים, על מנת לתקשר אותו, כדי לחשוב עליו וכו'? נוכל לחבר באופן מנטלי את הנקודות של כל אחד מהאירועים, לעשות הפשטה מנטלית, וזה יהיה הֵרגֶל. כמובן, אין קו תוחם סביב הֵרגֶל. זוהי מוסכמה המסייעת לנו להתייחס לסדרה של אירועים דומים.
אם כן, כל עוד אפשרית הישנות עתידית של אירוע דומה, כל עוד זה אפשרי, אז ניתן לומר שעדיין קיים הֵרגֶל כתופעה משויכת על הרצף המנטלי. תופעה משויכת היא כזו הכרוכה בבסיס - במקרה הזה, רצף מנטלי- והיא אינה יכולה להתקיים או להיות מוּכֶּרת בנפרד מאותו בסיס. כל עוד ישנה אפשרות להישנות נוספת של אותו אירוע דומה, עדיין יש לנו את ההֵרגל, והוא יכול לייצר הישנות עתידית של האירוע הדומה.
אם זה בלתי אפשרי שתהיה אי פעם הישנות עתידית של אירוע דומה, אז כל מה שנוכל לדבר עליו יהיה הֵרגל מהעָבַר, "אין לי יותר את ההֵרגל." באופן הזה אנחנו נפטרים מהֵרגלים. אני לא אכנס לזה, אבל באופן הזה נעשה על ידנו טיהור קארמה. אנו מסירים/ות את ההֵרגל של הקרנת קיום אמיתי ושל יצירת קארמה באמצעות הבנה של ריקות.
בודהיצ'יטה: לשאוף להארה שלנו שטרם התרחשה
זכרו, דיברנו על החלטה נחרצת להשתחרר ככוח מניע מאחורי ההבנה של ריקות, המעניק לה מספיק חוזק או כוח כך שתהיה מסוגלת לחתוך דרך המערך הראשון של מערפלי התודעה, להיפטר מהרגשות המפריעים: כעס, חמדנות, תפיסה מוטעית (נאיבית), וכך הלאה, ולהשיג שחרור. עם זאת, האנרגיה הזאת לא מספיקה; זה לא כוח מספיק דַּיּוֹ להגעה למצב שבו ההבנה הלא מושגית הזאת של ריקות תוכל לחתוך דרך המערך השני של מערפלי התודעה ולהישאר במיקוד תמידי על ההיעדר המוחלט הזה של קיום ממשי, המובנה מצד עצמו, ועדיין להיטיב עם כולם. אין לה אנרגיה מספקת מאחוריה על מנת להישאר במצב הזה. הדרך היחידה שהיא יכולה לעשות זאת היא באמצעות בודהיצ'יטה.
בודהיצ'יטה היא תודעה השואפת להארה. היא לא שואפת לקטגוריה "הארה", דבר כללי כמו קטגוריה, ובוודאי שאינה מכוונת לכך כדָּבָר. היא לא מכוונת להארה של בודהה שאקיימוני; היא מכוונת להארה העתידית שלנו עצמנו, הנקראת- ועלינו לנהוג בזהירות רבה עם התחביר ולתפוס זאת נכונה- ההארה האינדיבידואלית שלנו "שטרם התרחשה" שהיא תופעה הכרוכה בבסיסו של הרצף המנטלי שלנו.
עלינו להבין דברים ש"טרם-התרחשו", למשל חג המולד שטרם-התרחש של השנה הנוכחית. ביכולתנו להמשיג את חג המולד שעדיין לא התרחש, נכון? זהו רעיון מושגי, ואנחנו לא באמת יודעים את זה בבירור בצורה מפורטת.
חג המולד הזה שטרם-התרחש לא מתרחש כרגע, נכון? הוא לא קורה מחוץ למקום כלשהו במימד אחר והוא מתקרב יותר ויותר, ואז הולך לקרות כאן, נכון? עם זאת, יש ביכולתנו לחשוב על חג המולד שטרם- התרחש, ואנו יכולים ללכת לקניות ולהכין את כל הדברים למיניהם למועד בו חג המולד הזה שטרם-קרה יהפוך לחג המולד המתרחש בהווה.
זה לא שכביכול ישנו חג מולד הקיים עם קו תוחם בולט סביבו. ואז הוא יכול להיות מתואר או ככזה ש"טרם התרחש" או "מתרחש-כעת", או "לא-מתרחש- יותר". אל תשתמשו במלים המערביות "עתיד" ו"עבר" מאחר שהן מאוד מטעות. חגי המולד שטרם התרחשו, שמתרחשים כעת, ושאינם מתרחשים יותר, הם אינם אותם חגי המולד הקיימים באופן מוצק שנעים וזזים בזמן. זה לא שהם משהו אחד מוצק.
מהו הדבר שבו מתמקדת הבודהיצ'יטה? היא מתמקדת בהארה שטרם-התרחשה אשר יכולה להתרחש מאוחר יותר באופן תקף ברצף המנטלי שלנו. עם זאת, היא לא הולכת פשוט לקרות מעצמה; זה לא כמו המוות שלנו אשר בכל רגע, בלי קשר לשום דבר שאנחנו עושים, הולך לקרות באופן אוטומטי. ההארה הזאת שטרם התרחשה לא הולכת להתרחש אוטומטית. עלינו להשקיע בכך עבודה רבה, ולהתאמן להסיר את מערפלי התודעה הללו. בסיס העבודה נמצא שם, והמרכיבים הדרושים לנו נמצאים שם. הם מהווים את מה שנקרא מרכיבי "טבע הבודהה" שלנו. בהתבסס על הרצף המנטלי שלנו ברגע הנוכחי הזה, שהוא הדבר היחיד המתרחש כעת, וכל מרכיבי טבע-הבודהה שהם חלק ממנו, ההארה-שטרם-התרחשה שאפשר להשיג אותה הכרוכה בתופעה הניתנת לידיעה תקפה.
לבודהיצ'יטה מתלוות שתי כוונות. הראשונה, היא המשאלה והכוונה להשיג אותה. אנו מוּנעים על ידי אהבה וחמלה, ואנו רוצים לסגל יכולת להיטיב עם כולם לסייע להם להיחלץ מסבל, ומכיוון שכך, יש בנו הכרה בכך שהדרך היחידה לעשות זאת באופן המלא ביותר היא להפוך להיות מוארים/ות, או במלים אחרות, להיפטר מההסתכלות הפריסקופית המטופשת הזאת; אז, אנחנו שואפים להשיג זאת. הכוונה השנייה היא התשובה העולה מלשאול את עצמנו, "מה אנחנו הולכים לעשות ברגע שהשגנו את המצב הזה?" אנו נעזור לכולם עד כמה שניתן.
אנו מכוונים אל עבר מצב ההארה הזה שטרם התרחש ומתמקדים בו, המצב בו נמצא ההיעדר המוחלט הזה לא רק של היאחזות בקיום ממשי, אלא גם היעדר של המופע של קיום אמיתי לכאורה, בתודעות שלנו, והמצב בו יש לנו את ההיעדר הזה כל הזמן. על מנת להגיע לשם, עלינו להבין ולהיות משוכנעים בכך שאפשרי הדבר להשיג את המצב הזה בהקשר של הרצף המנטלי שלנו עצמנו, במונחים של מה שאנו בדרך כלל קוראים לו פשוט "תודעה".
מהי תודעה?
למה אנו מתכוונים באומרנו תודעה? זהו לא נושא פשוט. מבלי שייקח שעות להסביר אותו, אנו מדברים על פעילות מנטלית. היא יכולה להיות מתוארת במונחים של כל הדברים החשמליים והכימיים המתרחשים, אך אנו מדברים על הפעילות עצמה מנקודת המבט לפיה היא מהווה חוויה סובייקטיבית, אינדיבידואלית של דברים. זוהי פעילות. אנו חווים בפועל; זה אינו שם העצם "חוויה".
זה לא כמו "אני צובר/ת המון חוויות", ו"לאדם הזה יש הרבה ניסיון". אנחנו חווים. הַפֹּעַל. אנחנו לא מדברים על משהו; אנחנו מדברים על דבר שקורה בכל רגע ורגע. אנו לא מדברים על חוויות שאנחנו אוספים בקופסה. מאוד חשוב להבין את זה ועלינו לנקוט זהירות כדי להימנע מלקבל את הרעיון השגוי המתבסס על הנקודה הזאת בדיוק.
הפעילות הזאת מתרחשת כל הזמן. מהי אותה פעילות? היא ניתנת לתיאור מתוך שתי נקודות השקפה. האחת היא היווצרותו של מופע. מופע הוא לא רק עניין ויזואלי. המופע הזה הוא כמו הולוגרמה מנטלית. אם נחשוב על כך, זה די ברור. בתהליך הראייה ישנם את כל הפיקסלים הללו של האור הפוגש תאים שונים ברשתית והם שולחים תשדורת של אותות חשמליים, ואנו רואים הולוגרמה מנטלית: אנו לא רואים רק פיקסלים של אור או פריקה של אותות חשמליים. זוהי הולוגרמה מנטלית.
זה אותו הדבר עם שמיעה או יתר החושים. בכל אלפית שנייה של הקשבה לדיבור, כל מה שאנו שומעים הוא הצליל של הברה או עיצור, זה כל מה שאנו שומעים בזמן נתון, ועדיין אנו יוצרים הולוגרמה מנטלית לא רק של מילה שלמה אלא של משפט שלם ומבינים את המשמעות שלו. זה קורה דרך הולוגרמה מנטלית. אנו לא שומעים משפט שלם ומבינים את המשמעות שלו. זה קורה באמצעות הולוגרמה מנטלית. אנחנו לא שומעים משפט שלם באלפית שניה באותו זמן. זה האופן בו אנו מבינים שפה, דרך יצירת הולוגרמה מנטלית שלמה, אפילו שרק צליל אחד מופיע בכל פעם, ואנו שומעים רק צליל אחד בכל פעם. זה נתון מוזר, לא?
בכל מקרה, זהו היבט אחד של פעילות מנטלית. זה יכול גם להיות מתואר במונחים של מעורבות קוגנטיבית עם אובייקט. זוהי מהות הראייה, זוהי מהות השמיעה, זוהי מהות החשיבה. זה לא שמחשבה עולה בנו כ-דבר, ולאחר מכן אנחנו חושבים אותו. הפעילות המנטלית הזאת או היווצרותה של הולוגרמה מנטלית שקולה לזיהוי קוגנטיבי של משהו, וזה כל מה שמתרחש. אין אני נפרד עם קו תוחם סביבו בנפרד מהמחשבה הזאת, הגורם לה להתרחש באמצעות הסתייעות בתודעה, כמו מכוֹנה עם קו סביבה, לחיצה על כפתורים ו, "עכשיו אני הולך/ת לחשוב את המחשבה הזאת," למרות שזה נראה כך, זה מרגיש כך. הדרך הזו של האופן בו מתרחשת מחשבה היא בלתי אפשרית.
פעילות מנטלית מתרחשת כל הזמן, באמצעות יצירת-המופע הזה של הולוגרמות מנטליות. בדרך כלל, זוהי יצירת-מופע של קיום אמיתי לכאורה, של דברים עם קו תוחם סביבם, וידיעתנו את הדברים נובעת מכך שאנו רואים אותם, או שומעים, או חושבים עליהם באופן הזה. בכל מקרה, זה מתרחש באמצעות חוסר מודעות; אנחנו לא יודעים שזה איננו תואם לשום דבר אמיתי.
כעת, האם חוסר המודעות הזה הוא מה שאנו מכנים חלק מטבעה של פעילות מנטלית? במלים אחרות, האם זה משהו שתמיד חייב להיות שם? ובכן, לא. מדוע? מכיוון שחוסר המודעות יכול להיות מוחלף על ידי משהו שהוא לחלוטין ההפך הגמור שלו בהתאמה; במלים אחרות, פעילות מנטלית שבה אין הופעת מראֵה של קיום אמיתי לכאורה, בלי אמונה בכך שהמופע תואם למציאות, פעילות מנטלית כזו המשוללת חוסר מודעות או היאחזות בקיום אמיתי זוהי ההיטמעות המוחלטת של הארייה בריקות.
מה חזק יותר? המצב המבולבל שלנו או ההיטמעות המוחלטת הזאת של הארייה? הפעילות המנטלית המלווה בהבלים או הפעילות המנטלית נטולת ההבלים? אז, נבחן: לאיזה מהמצבים יש את התמיכה של הבנה תקפה, הנמקה תקפה? איזה מהם יחזיק מעמד בחקירה אנליטית? איזה מהשניים מבוסס על לוגיקה והגיון? איזה מצב מייצר סבל ואיזה משוחרר מסבל? איזה מצב מאפשר לנו לא לסייע לזולת באופן המיטבי כתוצאה מטעויות שאנחנו עושים, מהעצלנות שלנו ? ואיזה מהם מאפשר לנו להיטיב עם אחרים ואחרות עד כמה שניתן אם הם פתוחים לכך?
כוח ההרגל של הקרנות תודעה ואמונה בהבלים הוא הרבה יותר חזק מכוחו של ההרגל שלא לעשות זאת, לאחר שבנינו את ההרגל לאורך כל קיומנו הסמסרי נטול נקודת ההתחלה. עם זאת, הכוח של בודהיצ'יטה המגבּה את ההבנה שלנו של ריקות הוא אפילו חזק ממנו, אם נוכל שתהיה לנו בודהיצ'יטה מתמשכת וספונטנית- לא רק מה שאנו קוראים לו "בודהיצ'יטה מתוך יגיעה".
בודהיצ'יטה מתוך יגיעה מתרחשת בַּמָּקוֹם בו עלינו לבנות אותה באמצעות הסתמכות על נתיבי הנמקה כמו לחשוב, "כולם/ן היו אימותיי ונהגו ברוחב לב כלפיי"- זוהי בודהיצ'יטה המגיעה כתוצאה מיגיעה, ועלינו לבנות אותה בשלבים. אין לנו אותה כל הזמן. אם באמצעות היכרות קרובה עימה, נוכל להגיע לַנקודה בה היא לא תעלה מתוך יגיעה, לנקודה בה לא נצטרך לנמק אותה באופן לוגי, ולא יהיה עלינו להשקיע עבודה מאומצת על מנת לחוש בה, אלא רק נחוש בה, פשוט כך, אז יהיה ברשותנו מה שנקרא- נתיב התודעה הראשון של התודעה- המתורגם בדרך כלל כ"דרך הצבירה". או "דרך הבנייה"- בשלב הזה למעשה נכנסנו בפועל לדרך. כעת יש לנו נתיב תודעה מיטיב.
בנקודה הזאת, הבודהיצ'יטה הזאת נמצאת שם כל הזמן, יום וליל. בין אם אנו ישנים או ערים, לא משנה מה, היא שם. זאת מאחר שאפילו אם איננו חושבים עליה, אפילו אם איננו במודעות, אנו לעולם לא מאבדים את שאיפת הבודהיצ'יטה והכוונה הכרוכה בה כשאיפה המוחלטת, הבטוחה, של מה שאנחנו עושים. אנו לא צריכים להיות מודעים אליה, ואנו לא צריכים למדוט עליה. היא מבוססת על מה שנקרא רמה תת הכרתית.
תודעה מעין זו, שאיפה כזאת, למה היא מכוונת? היא מכוונת למצב הזה שבו אין הקרנות תודעה של הבלים ואין אמונה בהבלים, למצב שבו אנו חושבים, "אני רוצה להגיע להארה הזאת, מכיוון שכל הסבל של כל האחרים והאחרות הוא בלתי נסבל". הבודהיצ'יטה הזאת מעניקה אם כן את ההבנה של ריקות, כאשר זה מה שיביא אותנו למצב ההארה הזה בעוצמה רבה יותר. יש בה כל כך הרבה עוצמה שהיא יכולה להכניע אפילו את ההרגל של הקרנת ההבלים, כך שבסופו של דבר היא לעולם לא תקרה שוב.
המצב הזה תקף מאחר שכל מה שמסייע לתהליך החקר הזה, דהיינו-הגיון, לוגיקה, היכולת להיטיב עם הזולת וכך הלאה- מצדד במצב של פעילות מנטלית נטולת הבלים. כתוצאה מכך, שחרור והארה הם אפשריים. ומאחר שהטבע של התודעה הוא טהור מ "הכתמים הרגעיים, בני החלוף" הללו של הבלים, מערפלי התודעה הללו ניתנים להסרה ולא רק זמנית אלא לתמיד. כל המצבים המנטליים השליליים וההרסניים והרגשות המפריעים והגישות המפריעות וכך הלאה מבוססים על הפעילות המנטלית הזאת שמעורבים בה הבלים, חוסר מודעות. לכן, הם ניתנים להסרה. אין מה שיתמוך בהם.
כל האיכויות החיוביות, הבונות, כמו אהבה, חמלה, אורך רוח וכך הלאה, למרות כמובן שהן עלולות להיות מעורבות בּהבלים, מה שתומך בהן למעשה היא הפעילות המנטלית הזאת נטולת ההבלים. במלים אחרות, ככל שאנחנו נפטרים מיוֹתֵּר הבלים, כך האיכויות החיוביות הללו מתחזקות, והמאפיינים השליליים נחלשים. מהסיבה הזאת, המאפיינים השליליים יכולים להיטהר ולהימחק. אך לא האיכויות החיוביות. האיכויות החיוביות, ככל שאנו מתקדמים לעבר ההארה, מתחזקות ומתחזקות עד שהן הופכות לאיכויות האדירות של בודהה.
בּל נא נשכח שבודהיצ'יטה היא משהו שמתפתח על הבסיס של החלטה נחרצת להשתחרר שכבר הושגה. עלינו לפנות הלאה מסמסרה ולשאוף אל עבר השגת היפסקויות אמיתיות. כך שהבודהיצ'יטה הזאת היא רק הרחבה נוספת של הדבר. אנו פונים הלאה מלהיות ברייה שעדיין יש לה מגבלות כמו ארהט, ובמקום זאת שואפים להשיג הארה. זהו צירוף של החלטה נחרצת להשתחרר יחד עם בודהיצ'יטה המשולבת בהבנה של ריקות, או שלושת הנתיבים העיקריים של תודעה.
מה הטנטרה מוסיפה
זהו התיאור הכללי שלנו של שלושת נתיבי התודעה העיקריים, ואנו יכולים לראות שאלו הם נושאים עמוקים מאוד, והם מעניקים לנו את ההקשר שבמסגרתו נוכל להבין את נתיב ההינאייאנה לשחרור ואת נתיב המאהייאנה להארה. מתוך המאהייאנה, נוכל להבין את נתיבי הסוטרה והטנטרה גם בתוך ההקשר של השלושה הללו.
מה שהטנטרה מוסיפה הוא לדמיין שיש לנו את צורות ההתגלמות בדמויות השונות של בודהה כעת ושאנו מסוגלים עכשיו לבצע דברים שבודהה עושה, למרות שיש לנו ידיעה מלאה לחלוטין שזה עדיין לא קורה בפועל. זה לא באמת המקרה עדיין. בכל זאת, דרך אימון חוזר ותרגול והדמיות כעת, הדבר מתפקד בְּיֶתֶר שְׂאֵת, הוא מוסיף עוד סיבה להשיג את המצב הזה מהר יותר. זוהי טנטרה, לדמיין שיש לנו את צורות ההתגלמויות המוארות של בודהה עכשיו- דמויות הבודהה הללו, טארה, צ'נרזיג, וכך הלאה- אנו מדמיינים שאנו מסייעים באופן ממשי לכולם. שולחים החוצה אורות אינסופיים והאצלות אינסופיות, מיטיבים עם הבריות. עם זאת, אנו יודעים באופן מלא שאנחנו לא שם עדיין.
מאוד ברור שזה בלתי אפשרי לתרגל טנטרה בלי שלושת הנתיבים העיקריים הללו של תודעה; או שלפחות ברור שזה יהיה אסון לתרגל טנטרה בלי שבאמת תהיה לנו החלטה נחרצת להשתחרר ממופעים רגילים שהתודעה שלנו מייצרת מהצורה הרגילה שלנו, כדי שנוכל לִפנות לדמיין את עצמנו בצורות הללו בתור אלו המייצגות את מה שברצוננו להשיג, ובאמצעות פיתוח בודהיצ'יטה, אנחנו מכוונים לעבר הארה על מנת להיטיב עם הזולת.
זה מה שאנחנו עושים עם דמויות- הבודהה הללו; זה לא סתם בן או בת אדם משוגעים המדמיינים שהם קליאופטרה או נפוליאון. דרושה לנו ההבנה של ריקות במונחים של הבחנה בין ההדמיה לבין מה שקורה בפועל כעת ועל מנת שנבין שטבע התודעה הוא טהור ושזה אכן אפשרי דרך הבנה של ריקות להשיג בפועל את התודעה הזאת נטולת ההבלים.
אלו הם שלושת הנתיבים העיקריים של התודעה, המהות של הדרך המדורגת- הלאם-רים.
שאלות
בשיעור אמנות, מלמדים אותנו, כשאנחנו מציירים כיסא, למשל, להשתחרר מהמושג "כיסא", מתפיסות מוקדמות וכן הלאה, ופשוט לצייר את מה שצד את עינינו. האם זה מוביל אותנו בכיוון של הבנת הריקות?
קשה לומר את זה, כי בכל רגע של קיומנו, למעט מצב בו אנו בהיטמעות מלאה בריקות, התודעה שלנו מקרינה את ההבל הזה, את הקו התוחם סביב דברים. את כל מה שעינינו רואות, אנו רואים כדבר. עלינו לערוך ניתוח אנליטי של זה בזהירות.
הרשה לי להסביר. מה אנחנו רואים? אנו רואים פיקסלים של אור. או שניתַּן גם לומר שאנו רואים צורות צבעוניות. תיאוריה שלישית היא שאנו רואים שולחן. מה שקיים הוא לא רק פיקסלים או צורות צבעוניות, אלא שולחנות, כיסאות וכו'.
אפשר שנוכל להסיר תפיסה מוקדמת שאולי יש לנו לגבי איך צריך להיראות כיסא, וזה יהיה צעד גדול. אין להכחיש שזהו צעד די גדול, אבל זה לא מספיק, משום שבעצם, מה אנחנו תופסים? אנו תופסים את הגבול בין צורה צבעונית אחת לצורה צבעונית אחרת. בזמן שאנו מציירים, נצטרך לצייר גבולות בין צורה צבעונית מסוימת לצורה הצבעונית הבאה, ואלא אם כן אנו רק מציירים משהו מופשט לחלוטין, אזי שמִקבץ מסוים של הצורות הצבעוניות הללו ייצג כיסא. זה נראה לכאורה כאילו שיש קו תוחם סביבו המפריד בינו לבין הרקע, אם כי אולי אין לנו קו שחור סביבו.
עלינו להעמיק כאן יותר ויותר. זהו רק הצעד הראשון בדרך להשתחרר מהתפיסה המוקדמת שלנו לגבי איך צריך להיראות כיסא טוב או כיסא יפה. זהו הצעד הראשון; זהו לא השלב הסופי. הנקודה היא שאנחנו אכן רואים כיסא, ואלא אם כן אנחנו בודהה, הוא יופיע לעינינו עם קו תוחם סביבו המפריד בינו לבין הרקע.
השאלה היא באמת עד כמה הוא מופרד מהרקע? האם נוכל למחוק את הרקע ועדיין יהיה שם כיסא? ולאחר מכן, אנחנו נכנסים לכל הנושא של התהוות גומלין. אם לכל הדברים אכן היו קווים תוחמים סביבם, ניתן היה למחוק את הדברים האחרים, ועדיין היה לנו הכיסא בציור שלנו. אבל במציאות, זה לא כך. עלינו לנתח זאת באופן אנליטי יותר לעומק.
כמו כן, כשאנחנו מדברים על תיוג מנטלי, עליי לציין, משום שלא אמרתי זאת קודם לכן, אך זו נקודה חשובה שאל לנו להתבלבל לגביה: התיוג המנטלי לא יוצר את הכיסא. לא משנה אם אנחנו חושבים "כיסא" בראותנו את פריט העץ הזה, זה לא יוצר את הכיסא. אם אנחנו לא חושבים "כיסא", האם זה אומר שאין כיסא? האם כל דבר יכול להיות מתויג באופן תקף ככיסא רק משום שהוא מגלם את הפונקציה של תמיכה במישהו שיושב עליו? אנחנו מתחילים לגלות יותר ויותר עידון בניתוח האנליטי שלנו.
קודם כל, אתמול והיום שמעתי שחשוב מאוד להשתכנע לחלוטין בכך שביכולתנו להגיע להארה ולשחרור. אבל כבני ובנות המערב, המושג לידה חוזרת לא ממש מוכר לנו ומקובל עלינו וזה קשה לנו מאוד; עלינו להשקיע בכך עבודה מרובה. שנית, אני שומע כבר שנים רבות שעל מנת להגשים את המטרה הזו, יהיה עלינו לעבוד במשך עידן ועידנים וסבבי חיים מרובים כדי להשיג זאת. האם זה לא קצת מאכזב, הבעיה הזו, עבורנו? איך ניתן לעבוד עם הסוגייה הזו?
כן, בתורות הלימוד נאמר שזה ייקח עוד ועוד עידנים, מספר עצום מאוד של עידנים, כדי להגשים בפועל את המטרה הזו של הארה. מדוע? כי עלינו לבנות כמות אדירה של כוח חיובי, כמות אדירה של אנרגיה חיובית כדי לחתוך דרך כל ההבלים הללו. עלינו לקחת את זה ברצינות. אל תחשבו על זה במונחים של "זְכות", נזכה במספר מסוים של נקודות, ואז ננצח, אלא במונחים של כמות אדירה של כוח, אנרגיה חיובית שצריכה להיבנות, להתעצם ולהתחזק יותר ויותר. זה לוקח כמות אדירה של זמן, אבל אין צורך לחוש ייאוש בשל כך.
זוהי הסיבה שבעטיה יש לנו צורך בגישות מרחיקות הלכת האלה וכן הלאה: סבלנות והתמדה. זכרו, טבעה של סמסרה הוא שהיא עולה ויורדת. היא הולכת לעלות ולרדת לאורך כל הדרך עד שנשיג שחרור. אם יאמרו לנו, כמו שהורה אומר לילדים במהלך טיול, "זה כאן, ממש במורד השביל", ואם יאמרו לנו שזה הולך להיות קל וזה הולך להיות מהיר, פשוט "שבו כאן, הגידו את מילת הקסם, בצעו מאה אלף קידות השתטחות ותשיגו את זה", אז מה שיקרה הוא שנתייאש אפילו יותר, כי אז בסופו של דבר ניווכח שלא השגנו מאומה. גם אם נחוש התעלות מסוימת, כביכול, בסופו של דבר, שוב תהיה ירידה. זהו טבעה של הסמסרה, כך שזה מעורר בנו אפילו עוד יותר ייאוש.
עדיף בהרבה שתהיה גישה מציאותית שזה לא הולך להיות קל, שזה הולך לקחת מידה עצומה של זמן, כך שלא תהיה בנו ציפייה לתוצאות דרמטיות, ולא נתאכזב. הוד קדושתו הדלאי לאמה תמיד אומר שכאשר הוא חושב באופן מציאותי שזה הולך לקחת מידה עצומה של זמן, הדבר מעניק לו הרבה יותר עידוד ותקווה מאשר לחשוב שזה הולך להיות קל, "פשוט לצאת לריטריט ולדקלם גיבובים של ממבו ג'מבו במשך שלוש שנים ואז השגת זאת, את/ה מואר/ת."
מה מניע אותנו? חִשבו על החלטה נחרצת להשתחרר, "אם אני לא עושה שום דבר, זה רק הולך להמשיך עוד ועוד ועוד ועוד עם כל הבעיות האלה", ו"כמה נורא, כמה משעמם!" אפילו חזק יותר, נחשוב על כך שכל האחרים והאחרות נמצאים במצב הזה וכמה זה נורא עבור כולם. כמו אמא החושבת על ילדיה הרעבים, זה מעניק לה הרבה יותר אנרגיה להשיג מזון מאשר אם רק היא רעבה. אז, האֵם אומרת, "לא אכפת לי כמה עבודה תידרש ממני, אני הולכת להשיג אוכל לילדים שלי. לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, כמה זה קשה, אני הולכת לעשות את זה". באופן דומה, כך גם עבודתנו לקראת הארה. אף אחד מעולם לא אמר שזה הולך להיות קל.
אז יש את האני הכוזב ואת ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי). האני הכוזב לא קיים, אבל ה"אני" המוסכם כן קיים. האם כל העניין הוא בפירוק ה"אני" המוסכם הזה, פירוק כל המוסכמות האלה שיצרו את ה"אני" המוסכם הזה?
לא, מה שאנחנו מפרקים זה את האני הכוזב. אין שום דבר פסול במוסכמה. יש לך שם, "מיקי", זה מאוד מועיל, כדי שנוכל להתייחס אליך. בחיים קודמים היה לך שם אחר. ישנן מוסכמות רבות אשר תקפות לגביך: "בן אדם", "זכר", "מקסיקני". הן מועילות. מה שעלינו לפרק הוא את האני הכוזב, שיש משהו מצידך שלך שמכוחו שלו הופך אותך לבן אדם. "בן אדם" הוא רק מבנה מנטלי, אבל הוא כזה שמועיל.
תסתכל על הפליאונטולוגים, אלה המנסים לברר, "איפה באבולוציה, כאשר אנו בוחנים את כל העצמות האלה, אנחנו מותחים את הקו ואומרים שהאחד הזה הוא בן אדם והאחד ההוא לא?" זהו רק מבנה מנטלי היכן שהקו נמצא, מישהו הממציא הגדרה של מה יהווה בן אנוש - עצם מעוצבת בצורה מסוימת של הראש, או מה שזה לא יהיה. עלינו לפרק את הניפוח של המוסכמה, אבל לא להתנער מהמוסכמה, לפיכך אנחנו מפרקים את האני הכוזב, לא את זה המוסכם.
החברה הופכת אותנו לנוּקשים עם כל המוסכמות שלה. האם לא יכול להיות שאם נוכל להתנער מכל המוסכמות החברתיות הללו, נהיה גמישים וחופשיים יותר?
לא. זהו חוסר המודעות, הבורות שלנו, ההופכים אותנו לנוּקשים, לא המוסכמות האלה. מוסכמות הן מועילות. אם לא הייתה לנו המוסכמה של "הורים" ו"ילדים" וכן הלאה, החברה שלנו לא הייתה מתפקדת כלל. זה רק כשאנחנו אומרים, "יש לי תפיסה מוקדמת, מושג, ניפוח מוצק של המוסכמה הזו לגבי מה שאבא אמור להיות, לגבי מה שאמור להיות אבא טוב ואמא, אמא אמיתית, אמא טובה אמורה להיות," ואז, "אתה לא עומד בציפיות של המבנה המוצק הזה!" אנחנו כועסים ומתרעמים על ההורים שלנו, ואז יש לנו צרות. הבעיה היא לא המוסכמה של "הורה"; אחרת, אף אחד לא יטפל בקטנטנים.
אז, הבעיה היא לא מוסכמות; הבעיה אינה תיוג מנטלי; הבעיה היא ההבנה שלנו לגבי הדברים שאנו מתייגים באמצעות המוסכמות הללו. אל תהפכו אותם לדברים מוצקים. גלו גמישות לכך שיכולות להיות הרבה מאוד מוסכמות. בסדר? חלקן תקפות; חלקן אינן תקפות. זה נכנס לדיון אחר לגמרי. אנחנו לא יכולים פשוט לתייג ככל העולה על רוחנו. אנחנו לא יכולים לתייג את הדבר הזה שרובנו היינו מתייגים כ"כיסא", אנחנו לא יכולים לתייג אותו כ"כלב", וזה יהפוך אותו לכלב. זה אינו תיוג תקף. רק בגלל שאנחנו מתייגים מַשהו באופן מנטלי, זה לא אומר שהתיוג תקף, שהתיוג הופך אותו לדבר הזה.
כאשר אנו רואים, שומעים, מריחים וכן הלאה, מהו זה שרואה, שומע ומריח?
ובכן, ביכולתנו לומר באופן מוסכם (קונבנציונלי) ש"אני רואה", "אני שומע/ת", אבל שה"אני" הזה אינו קיים כישות נפרדת מכל התהליך עם קו תוחם בולט סביבו, בעודו מתבונן בתהליך או מחולל אותו. זה כמו מה שהסברנו, ש"ישנו גוף היושב על הכיסא הזה", וביכולתנו לומר, "אני יושב/ת על הכיסא", אבל אלה הם לא שני דברים שונים ונפרדים היושבים על הכיסא. ה"אני" הוא מוסכמה בכדי לחבר את הנקודות של כל רגע של חוויה ברצף מנטלי.
חלק מהפעילות המנטלית, כמובן, יכולה להיות כוונה, למשל כשאנו מסובבים את הראש כדי להסתכל על משהו, אבל זה לא שלכאורה יש מעין ישות נפרדת, אני, שלחצה על הכפתור ואז סובבה את הראש. איך יכול האני להתכוון לעשות זאת? כוונה הינה פעילות מנטלית, אז איך יכול אני, ככזה שקיים בנפרד מפעילות מנטלית, להתכוון לסובב את הראש וללחוץ על הכפתור? כל העניין הוא אבסורדי. כוונה הינה פעילות מנטלית, כמו גם קבלת החלטה - כל הדברים האלה.
כאשר אנו מדברים במונחים של בודהה וכיצד בודהה יודע דברים, האם בודהה פשוט קולט חוויה גולמית ומכיר את המוסכמות והתוויות המנטליות הללו, אבל מניח אותן בצד ולא פועל באמצעותן ופועל באמצעות החוויה הגולמית בלבד?
קודם כל, קשה מאוד להכיר לַאֲשׁוּרָהּ או לתאר את התודעה היודעת-כל של בודהה. כל מה שעשוי להיות לנו הוא מושג לגביה מכיוון שאנחנו לא יודעים זאת באופן לא-מושגי, אלא אם כן השגנו את התודעה הזו. למעשה, ישנו כאן דיון נרחב בקרב האסכולות הבודהיסטיות למיניהן לגבי הנקודה זו. לבודהה אין תפיסת הכרה מושגית. תודעה יודעת-כל איננה מושגית; היא לחלוטין אינה מושגית. זוהי רמה הרבה, הרבה יותר מעודנת של פעילות מנטלית מזו שעליה אנו דנים בסוטרה. היא נקראת "הפעילות המנטלית של האור הצלול". תודעת-בודהה אינה פועלת באמצעות מושגים או תוויות מנטליות. ואז השאלה היא: האם בודהה מכיר תוויות מנטליות?
דעה אחת היא שבודהה אינו מכיר תוויות מנטליות מכיוון שהן קטגוריות וקטגוריות מוּכַּרוֹת רק באמצעות תודעה מושגית. תודעה מושגית ותיוג מנטלי הם פעילות של תודעה בעלת מִגבלות, ומכיוון שלבודהה אין תודעה בעלת מִגבלות, לפיכך לבודהה אין את אלה. הבעיה עם זה היא שאז בודהה לא יהיה יודע-כל משום שבודהה לא מכיר מושגים ותוויות. הדעה השנייה היא שבודהה מכיר תיוג מנטלי בתודעותיהם של אחרים ואחרות, אולם התודעה היודעת-כל מכירה הכול בלעדיהם.
ההסבר ששמעתי הוא שבודהה מכיר, באופן לא-מושגי, את כל הכינויים הקונבנציונליים באמצעות מילים ולְמה המילים מתייחסות בכל השפות. אולם בודהה אינו מתייג מנטלית קטגוריות ומזהה מילים ומשמעויותיהן באופן מושגי דרך הקטגוריות הללו, שזו הדרך שבה יצורים בעלי מגבלות יודעים שפה ומשתמשים בה.
השאלה שלך היא שאלה מצוינת וקשה לענות עליה, ושאלה שהמאסטרים הטיבטים השונים דנו בה הלוך ושוב במשך מאות שנים. למעשה, התדיינות הלוך ושוב האחד עם השני לגבי כל הנושאים האלה שדנו בהם היא הדרך הטובה ביותר להגיע להבנה טובה יותר.
בואו נסיים, אם כן, כאן, עם הקדשה. מי ייתן וכל כוח חיובי שהוא שבנינו בהמשך לדיונים שלנו, יפעל כסיבה עבור כל הבריות להגיע למצב המואר של בודהה, למען רווחתם של כל אחד ואחת מאיתנו. תודה לכם/ן.