עצת מדיטציה לתרגול לאם רים

הכתבים הפילוסופים ההודים הגדולים אשר קדמו לזמנו של הבודהה היו האופנישאדות, והכתבים האלה כבר כללו בתוכם התייחסויות למדיטציה. באופנישאדות, מדיטציה נדונה בהקשר של תהליך של שלושה צעדים: הקשבה, הרהור, ומדיטציה. הבודהה לא המציא את תהליך שלושת הצעדים הזה; הוא היה כבר קיים בזמנו. כך שאם נרצה להפוך משהו להרגל חיובי, מן הסתם עלינו קודם לשמוע עליו; אז עלינו להבין מהו באמצעות הרהור עליו; ולבסוף, עלינו להטמיע אותו בתוכנו. 

אם איננו יודעים דבר על הדהרמה, תחילה עלינו לקבל מידע בסיסי על הבודהיזם ודרושה לנו וודאות שהמידע הזה מדויק. רק מידע בסיסי מדויק יכול להוות תשתית מהימנה להתעניינות בתורות הדהרמה המקוריות. בזמנו של הבודהה, על כל פנים, תורות פילוסופיות אף פעם לא נכתבו. איסופן לכדי טקסטים כתובים החל מאות שנים מאוחר יותר. זוהי הסיבה שבעטיה תהליך שלושת הצעדים מתחיל עם הנחיצות של "הקשבה" ללימוד- כלומר, להקשיב ללימוד המועבר בעל פה. 

בימינו ניתן לכלול בצעד הראשון קריאה בספרים או באינטרנט על סוגי תרגול מסוימים או על מצבי תודעה שנרצה לפתח. הנקודה הזאת, עם זאת, פתוחה לדיון, מכיוון שבשעת הקשבה ללימוד ישירות ממורה, ישנה אווירה מיוחדת הנוצרת מהנוכחות הממשית של המורה בפנינו. בעת הקשבתנו ללימוד חי, עשויה להתעורר בנו השראה ממורה באופן שקריאת ספר לא תצליח לעורר. זהו המקרה למרות שמן הסתם היה מי שהיה עליו לכתוב את הספר. נמצא שזה נכון גם לחיי היום יום שלנו. לדוגמא, בהגיענו לקונצרט חי, החוויה היא הרבה יותר עוצמתית ומעוררת השראה מאשר בשעת הקשבה בבית למוזיקה מוקלטת בלבד. זוהי חוויה די שונה.  

בזמן הקשבה שלנו ללימוד התורות, אחת מההנחיות שהכי מסייעות לנו היא להסיר את "שלושת החסרונות שהם כמו כד חימר".

• ראשית, עלינו להימנע מהטעות של להיות כמו כד הפוך, שאליו דבר לא יכול להיכנס. כלומר, אם התודעות שלנו סגורות, מן הסתם לא נהיה מסוגלים ללמוד דבר ממה שנקשיב לו.
• לאחר מכן, עלינו גם להימנע מהטעות של להיות כמו כד עם חור בתחתיתו. במקרה הזה, כל דבר שנמזוג לתוכו רק יצא החוצה מתוך החור. באנגלית, יש ביטוי לפיו הדברים "נכנסים מהאוזן האחת ויוצאים מהשנייה". עלינו להימנע מכך. 
• לבסוף, עלינו גם להימנע מהטעות של להיות כמו כד מלוכלך. כאשר מים נמזגים על ידינו לתוך כד מלוכלך, המים הופכים להיות עכורים אף הם. במלים אחרות, כשיש לנו הרבה דעות קדומות, הדעות הקדומות הללו מעכירות את ההבנה שלנו לגבי חומר לימודי חדש. במקום פשוט להקשיב למה שהאדם אומר, תמיד נערבב את החומר החדש עם הקרנות תודעתיות של הרעיונות שלנו עצמנו. 

כדי לעזור להימנע מהטעויות הללו, אז ברגע ששמענו תורות לימוד מסוימות, מאוד עוזר לכתוב אותן או להקליט אותן איכשהו, כך שנוכל לזכור במדויק את הנקודות שהוזכרו. זה מאוד מסייע בְּהִנָּתֵן שאין לנו זיכרונות מושלמים, כפי שאכן אין לרובנו. ככל שנמתין רב יותר עד שנכתוב את מה ששמענו, כך דעותינו הקדומות יעכירו יותר את הזיכרונות שלנו. ואפילו כאשר נכתוב את תורות הלימוד או נקליט אותן, יהיה עלינו להקשיב להן שוב ושוב. מצב בו התורות רק נמצאות בספר או במחברות על המדף או כקובץ במחשבים או באייפודים שלנו בהחלט לא מספיק!

מאסטר הסאקייה סונאם טְסֵמוֹ (Sonam Tsemo) אמר שעל מנת להיכנס לתוך התרגול של דהרמה: 

• עלינו להכיר תחילה בכך שיש לנו בעיות ושאנו סובלים. 
• לאחר מכן עלינו לרצות לצאת ממצב הסבל שלנו.
• לבסוף, עלינו להתעניין בדהרמה כדרך להיחלץ מהסבל שלנו. 

כשהדהרמה חדשה לנו, בהחלט דרושות לנו תודעות פתוחות ועלינו לנסות לשמר את מה שלמדנו; אך חשוב מכל, עלינו להקשיב ללימוד הדהרמה עם העניין והכוונה לערוך הבחנה בנוגע לְמָה ששמענו. נרצה לבצע הערכה של הדברים על מנת להחליט האם הלימוד שהקשבנו לו הוא דבר שיכול לעזור לנו אישית להתגבר על בעיות אם נביא אותו לכדי תרגול, או לא. מטרת לימודנו את התורות הבודהיסטיות איננה לעבור בחינה במוסד לימוד או להרשים אחרים ואחרות עם הידע המלומד שלנו. תפקידה של ההקשבה שלנו לתורות הלימוד הוא לראות אם נוכל למצוא בהן משהו שיהיה רלבנטי לנו ברמה האישית ומועיל בחיינו. 

בזמן הקשבה לתורות, אם כן, ישנן מגוון דרכים להתייחס לעצמנו ולמצב. בשיטה הידועה כ"שלושת תפיסות הזיהוי", נחשיב את עצמנו לבן או בת אדם חולה, את המורה נזהה כרופא/ה, ואת התורות כתרופה שנועדה לעזור לנו להתגבר על מיני מחלות או בעיות- כאשר המחלות הן הרגשות המפריעים שלנו.

ככל שנתקדם יותר בתרגול שלנו, יהיו הנחיות רבות מרחיקות לכת יותר ביחס לגישות שנזדקק להן ביחס למורה, במונחים של לראות את המורה כבודהה, וכך הלאה; אך ההנחיות הללו אינן מיועדות למתחילים.

הצעד השני הוא להרהר על מה שהקשבנו לו. נהרהר על הלימוד כדי להבין אותו. נגיע לנקודת הסיום של תהליך ההרהור הזה כשנבין במדויק מהי משמעותו של הלימוד. לא רק שנצטרך להבין במדויק לימוד על מנת להביא אותו לכדי תרגול באופן נכון, יהיה עלינו גם להשתכנע שהלימוד תקף ושהוא עניין שעלינו לאמץ בתוכנו משום שהוא יעזור לנו להתגבר על בעיות מסוימות. נצטרך גם להשתכנע בכך שזה אפשרי עבורנו להשיג בפועל את כל מה שלא יהיה שהלימוד דן בו. אם נחשוב שזה בלתי אפשרי- שלעולם לא נצליח להתגבר על הכעס שלנו, למשל- אז מה הטעם ללכת אַחַר תרגול המיועד להתגברות על כעס? עלינו להשתכנע בכך שהתרגול להשגת המטרה המוצהרת ינחל הצלחה.

כשנהרהר על הלימוּד, נחשוב על כך מנקודות מבט רבות. למשל, אם מדובר במדיטציה לפיתוח אהבה שוות יחס כלפי כולם, עלינו לדעת מהם הצעדים השונים שנזדקק להם על מנת לפתח סוג כזה של אהבה. לדוגמה, במה תלויה אהבה שוות יחס כלפי כולם? היא תלויה בלראות את כולם כשווים, לראות שכולם נהגו בנועם לב כלפינו, וכך הלאה. כך שעל מנת שאהבה אוניברסלית תתפתח בתודעות שלנו, עלינו לדעת במה אהבה תלויה, ואילו תובנות ומצבי תודעה עלינו לפתח לפני כן כדי שאהבה תצמח בתוכנו. 

בנוסף, עלינו לדעת מהם הגורמים הנוגדים לאהבה שאותם האהבה תתקן. באופן ספציפי, עלינו להשתכנע בכך שהגורמים המנוגדים הם כעס ושנאה; ועלינו להשתכנע בכך שאהבה למעשה תגבר על הגורמים הללו ותנטרל אותם עבורנו. עלינו גם להבין איך אהבה תנטרל אותם. 

יתרה מכך, נצטרך להבין מהי המטרה של פיתוח אהבה, ומה אנו הולכים לעשות עם האהבה הזאת ברגע שפיתחנו אותה, מה שמצריך את ידיעת היתרונות של פיתוח אהבה. לדוגמא, כשנביט על רבים מהכתבים המעניקים הנחיות על פיתוח שאיפת הבודהיצ'יטה- השאיפה להגיע להארות העתידיות שלנו עצמנו על מנת להיטיב עם כל היצורים בעלי המגבלות- הם בדרך כלל יתחילו עם תיאור התועלות של שאיפת הבודהיצ'יטה. המטרה של הכתבים המתחילים באופן הזה נועדה לכך שנשתכנע בכך שהימצאותה של שאיפה כזאת בחיינו היא משהו שנרצה לפתח. 

לבסוף, נצטרך להשתכנע בכך שתורות הלימוד תקפות מבחינה לוגית. עליהן להיות לוגיות, עליהן להיות סבירות מבחינה הגיונית, ועליהן להיות הגיוניות במונחים של השלבים והפרטים העובדתיים של התורות. 

אז יש הרבה דברים שעלינו להרהר עליהם. רק לקפוץ לתוך תרגול מדיטציה בלי שיש לנו את ההבנה של מה נצטרך לפתח תחילה, ואיך זה הולך לפטור אותנו ממצבי תודעה בעיתיים כאלה או אחרים, ומהם הגורמים הנוגדים שעלינו לשים לב אליהם, וכך הלאה...יהיה דבר לא חכם. המקבילה לכך היא: "הקשבה היא כמו להכניס מזון לתוך הפה שלך; והרהור על הדברים הוא כמו ללעוס אותו". אם ננסה לבלוע מבלי ללעוס, נחנק. באותו אופן, אם ננסה לבצע מדיטציה בלי לחשוב על תורות הלימוד, ניתקל בקשיים. 

איך בדיוק נשלים את תהליך ההרהור? שלב ההרהור יכול להיות איזושהי צורה חופשית של הרהור על הנקודות השונות שהזכרתי, או ברגע שעשינו זאת, זה יכול להיות תהליך יותר פורמאלי.

תהליך ההרהור הפורמאלי פירושו לעקוב אחר נתיב הנמקה לוגית (הוכחה לוגית). כשנרצה לפתח מצב תודעה מסוים, עלינו לבנות אותו. עלינו לבנות אותו לכדי מצב תודעה באמצעות מעבר דרך שלבים או צעדים, ולעתים קרובות הצעדים הללו יכללו עבודה עם נתיבי הנמקה לוגית. לדוגמה, תורת הלימוד עשויה לכלול נתיב הנמקה לוגית הַבּוֹנֶה הבנה של ארעיות (לפיה דברים מושפעים מסיבות ותנאים המשתנים מרגע לרגע ומגיעים אל סופם); או שהיא יכולה לכלול נתיב הנמקה לוגית הנבנה לקראת הבנה של ריקות (לפיה כל דבר הוא ריק מקיום בדרכים בלתי אפשריות). באמצעות הרהור על לוגיקה ועבודה איתה דרך נתיבי הנמקה לוגית, נבוא לכלל שכנוע לא רק בכך שארעיות וריקות אכן תקפות, אלא גם בכך שנתיבי ההנמקה הלוגית מוכיחים באופן תקף, שארעיות וריקות הן אמיתיות. לא זו בלבד, אלא שגם נשתכנע בכך שדרך פסיעה בנתיבי ההנמקה הלוגית, נוכל לחולל הבנה נכונה ונחרצת של ארעיות וריקות. זכרו: להגיע לכלל שכנוע הוא חלק מתהליך ההרהור. 

לחילופין, נוכל להיבנות למצב תודעתי מסוים, לא בהכרח דרך נתיב של הנמקה לוגית, אלא דרך שלבים, לדוגמה, אם נרצה לפתח שאיפת בודהיצ'יטה, נעבור דרך שלבים כמו פיתוח התייחסות אחידה, ואז ראיית כולם כאילו היו אימותינו בחיים קודמים כלשהם, תוך זכירת נועם הלב של אהבת אם, פיתוח הכרת תודה על כך, וכן הלאה. נעבוד דרך השלבים על מנת שנשתכנע בכך שבאמצעות לקיחת הצעדים הללו, נוכל להגיע למטרה של פיתוח שאיפת בודהיצ'יטה. זה עדיין חלק מתהליך ההרהור. 

כמו כן נצטרך להבין טוב מאוד, בתהליך ההרהור הזה, מהו למעשה מצב התודעה שאנו מנסים לפתח. חלק מהמדיטציות מכוונות לעזור לנו להתמקד באובייקט מסוים, למשל, הדמיית בודהה. כדי למדוט על הדמיית בודהה, עלינו להבין שזוהי מדיטציה מסוג התמקדות ומטרתה להתמקד באובייקט מסוים, כלומר בודהה תלת ממדי חי קטן עשוי אור, שנדמיין מולנו בגובה העיניים.  

מצד שני, ישנן מדיטציות שונות שמטרתן לפתח מצב תודעה ספציפי, למשל, אהבה. אהבה היא לא מושא מיקוד שלנו; אלא היא מצב תודעה, סוג של גישה מנטלית המפותחת על ידינו. כך שנצטרך לדעת עם איזה סוג של מדיטציה אנו עובדים: האם ננסה להתמקד באובייקט מסוים או האם ננסה לפתח מצב תודעה מסוים? מה בכוונתנו להשיג?

בשני המקרים, צונגקאפה מדגיש חזק מאוד שעלינו לדעת שני דברים:

• ראשית, נדרשת לנו בהירות בנוגע ל- מהו אותו אובייקט שצריך להופיע בתודעות שלנו. בין אם מדובר במדיטציה על הדמיה של בודהה או במדיטציה על אהבה, מהו האובייקט המופיע במדיטציה שלנו?
• שנית, עלינו לדעת איך התודעה מתקבעת על האובייקט הזה, איך היא תופסת אותו. 

אם אין בנו בהירות מוחלטת בנוגע לשתי הנקודות הללו, איך נוכל בכלל לחולל את מצב התודעה שנרצה לפתח?

למשל, חמלה: לְמָה חמלה מכוונת? מהו האובייקט המופיע? האובייקט המופיע בתודעות שלנו בזמן מדיטציה על חמלה הוא כל היצורים בעלי התודעה. יצורים שונים בעלי מגבלות וסבל. התודעות שלנו ממוקדות בהם ומייחדות היבט מסוים שלהם, דהיינו הסבל שלהם והסיבות לסבלם. איך התודעה מתקבעת על האובייקטים הללו? התודעה מתקבעת על האובייקטים הללו עם המשאלה החזקה שהיצורים הללו ישתחררו מסבלם ומסיבותיו, ועם הכוונה לנסות לחולל זאת  בדרך הזאת, באמצעות מחשבה על ההנחיות עליהן שמענו או קראנו, יש ביכולתנו להגדיר ולהבין מאוד בבירור מהו מצב התודעה שנרצה לחולל. 

אם יש בכוונתנו למדוט על בודהיצ'יטה, עלינו לחשוב על מה התודעות שלנו עושות במדיטציה שכזאת, ושתהיה לנו בהירות רבה בנוגע לכך. לרוב בני ובנות האדם יש בלבול ביחס להבחנה בין בודהיצ'יטה ובין חמלה; בודהיצ'יטה וחמלה על כל פנים, הן לא דבר זהה. בודהיצ'יטה היא מצב תודעה שיש בבסיסו חמלה; אך בודהיצ'יטה היא מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר רק לרצות שהזולת ישתחרר מכל סבל וסיבותיו. היא הולכת מעבר לרק לרצות להביא את כל היצורים בעלי המגבלות להארה ומניחה בתוכה את לקיחת האחריות לעשות זאת. אך המשאלות והתחושות הטובות הללו הן הרגשות החיוביים שבהם תלויה הבודהיצ'יטה ושמתוכם היא צומחת. תחילה נחוץ לנו שתהיה לנו התשתית הזאת של אהבה וחמלה. 

במה אנו מתמקדים כאשר אנו למעשה יושבים על הכריות שלנו ומודטים על  בודהיצ'יטה? התמקדותנו היא בהארה האישית שלנו, שלא קרתה עדיין, אך שאכן יכולה לקרות על בסיס מרכיבי טבע הבודהה שלנו ועל בסיס כל העבודה הקשה שנצטרך לעשות על מנת להגיע להארה הזאת. מרכיבי טבע הבודהה שלנו הם האיכויות הבסיסיות שיש לכולנו שיאפשרו לנו להפוך לבודהה, כמו הטבע הצלול של התודעות שלנו. ההתמקדות שלנו היא לא בהארה של בודהה שאקיימוני. מיקודנו אינו בהארה מופשטת באופן כללי; אלא מיקודנו הוא בהארה האישית שלנו, או בהארה שטרם קרתה.

איך נתמקד בהארה שלנו שטרם קרתה? זה לא מאוד קל. ראשית, עלינו להבין את משמעות הדבר, איזו מן תופעה היא זאת- תופעה או דבר שטרם קרו. לדוגמה, עלינו לשקול: האם הנֶבֶט שטרם נָבַט כבר קיים בזרע והוא רק מחכה להגיח החוצה? או שהנֶבֶט שטרם נָבַט לחלוטין לא קיים בזמן הזרע?

מו הסתם, ההבנה של ריקות נחוצה כאן על מנת להבין באמת בבהירות מהו מושא המיקוד שלנו בהתמקדותנו בהארה שלנו שטרם קרתה. ההארה שלנו שטרם קרתה היא לא לשבת איפשהו בחוץ, כמו על קו סיום של מרוץ שאנו נעים לקראתו. והיא גם לא לשבת במקום כלשהו בתוך התודעות או טבע-הבודהה שלנו, תוך הַמְתָּנָה לקפוץ החוצה. זה לא אובייקט כזה שניתן למצוא אותו. מצד שני, ההתמקדות שלנו היא לא במשהו שלא קיים כלל, אנו לא מתמקדים במשהו שהוא לא כלום. אלא, עלינו להבין שההארה שלנו שטרם קרתה היא משהו שניתן ליחס את תוקפו לרצף המנטלי שלנו על בסיס מרכיבי טבע הבודהה שלנו. עלינו גם לדעת מה זה אומר שמשהו ניתן לתיקוף על בסיס נכון.   

על כל פנים, על מנת להתמקד בהארה הזאת שטרם קרתה, עלינו להתמקד בה דרך איזשהו סוג של ייצוג מנטלי של הארה המופיע בתודעות שלנו. למשל, נוכל לדמיין את צליל המילה "הארה" או שנוכל לערוך הדמיה של בודהה המופיע בפנינו. בטנטרה, נוכל לערוך הדמיה של עצמנו בצורת דמות-בודהה. בכל אחת מהדוגמאות הללו, עלינו להתייחס לצליל המנטלי או לתמונה המנטלית המופיעים בתודעות שלנו כייצוג של ההארה שלנו שטרם קרתה. 

בשלב הבא, איך התודעות שלנו מתמקדות באובייקט המנטלי הזה שמופיע? נתמקד בהארה שלנו שטרם קרתה, כפי שהיא מיוצגת על ידי האובייקט המנטלי המופיע בתודעות שלנו, עם שתי כוונות. הכוונה הראשונה היא: "בכוונתי להשיג הארה". כעת, להיות עם הכוונה הזאת להשיג הארה זה דבר אשר תלוי בדברים רבים אחרים שהיה עלינו לחשוב עליהם ולהבינם. עלינו לדעת באופן מציאותי מה נצטרך לעשות על מנת להשיג הארה. הגישה שלנו לכך לא יכולה להיות כלאחר יד: "הוֹּ, אני אשיג זאת". עלינו לדעת איך אנחנו הולכים להשיג זאת, ולהשתכנע בכך שאכן נוכל להשיג זאת. צריכה להיות לנו כוונה תקפה להשיג את מצב ההארה; אחרת, השגתה היא בְּגֶדֶר חלום חביב בלבד. וכמובן, עלינו להבין במדויק מהי הארה, שגם זה עניין לא ממש קל להבנה. נזכה בכל ההבנות הללו דרך הצעד השני הזה בתהליך: הרהור.

הכוונה השנייה שיש לנו בזמן מיקוד על הייצוג המנטלי הזה היא שעם ההארה הזאת בכוונתנו להיטיב עם אחרים ואחרות ככל האפשר. אחרי הכול, הארה אין פירושה להפוך לְאֵל כל יכול. והיכולת להיטיב עם כולם מבוססת כמובן על כך שלפני כן ביצענו את הצעדים הכרוכים בהנחת התשתית שעליה מסתמכת הבודהיצ'יטה, כלומר אהבה וחמלה. אנו לוקחים אחריות להביא אחרים ואחרות להארה משום שמשאלתנו עבורם היא שישתחררו מכל סבל ושיוענק להם מלוא האושר.  

הצעד המחשבתי הזה הוא למעשה צעד שלוקח די הרבה זמן, ומצריך עבודה רבה ומאומצת. אבל בסופו של הצעד הזה, נבין ונדע, במדויק ועם וודאות מוחלטת, מהו מצב התודעה שאותו ננסה להשיג ואיך להיבנות לקראת אותו מצב תודעה. יהיה לנו גם שכנוע מלא ותקף בכך שיש ביכולתנו לחולל את מצב התודעה הזה ושלחולל אותו יהיה מיטיב מעבר לכל שיעור ומידה. 

למרות שתהליך ההרהור הזה עשוי להיראות כמו מדיטציה, הוא איננו מדיטציה לפי ההגדרה המסורתית. בני ובנות המערב אשר אינם משתמשים במינוח באופן מאוד מדויק עלולים לקרוא לתהליך החשיבה הזה "מדיטציה", אבל זה לא נכון. עלינו להיות בהירים לגבי ההבדלים בין הרהור ומדיטציה. 

תהליך ההרהור הזה הינו פעילות מאוד משתלמת, והרהור על תורות הלימוד הוא משהו שביכולתנו לעשות בכל זמן. למעשה זה דבר מאוד מועיל לעשות בזמן שאנו מעורבים בפעילויות אחרות בחיי היום יום. למשל, בזמן היתקעות בפקק, נוכל להרהר על האופן שבו מצב תודעה מסוים, אהבה למשל, יוכל להתאים לסיטואציה הזאת. איך הוא יהיה רלבנטי? מה יהיו התועלות שלו? וכן הלאה. אלו הן נקודות שנוכל להרהר עליהן במהלך היום שלנו.

כעת הגענו לשלב השלישי בתהליך התלת שלבי שלנו: המדיטציה עצמה. מדיטציה דומה לעיכול המזון לאחר שלעסנו אותו. המטרה של מדיטציה היא להפוך מצב תודעה חיובי מסוים להרגל, ממש להפוך למצב התודעה הזה ברגע שהרהרנו עליו והבנו את המצב ויש בנו שכנוע שביכולתנו לחולל אותו. 

מדיטציה היא בראש ובראשונה תהליך דו שלבי. צעד אחד הוא מה שאני מתרגם כ"מדיטציית הבחנה". היא בדרך כלל מתורגמת כ"מדיטציה אנליטית", אך כינוייה כ"אנליטית" בדרך כלל גורם לנטייה לבלבל אותה עם צעד ההרהור. אני חושב שהמילה "הבחנה" הוא תרגום יותר מדויק של המונח. בהקשר הזה, "להבחין" פירושו לבחון משהו בתשומת לב רבה ולהבין אותו בדרך מסוימת. ההיבט השני של מדיטציה הוא מדיטציית קיבוע, שבה אנו למעשה מתקנים את מצב התודעה הזה ונשארים במיקוד עליו. נוכל לקרוא לשלב השני הזה "מדיטציית ייצוב". 

איך נשלים את הצעד הראשון, מדיטציית הבחנה? במהלך תהליך ההרהור עברנו דרך נתיב הנמקה לוגית או שעברנו דרך השלבים והצעדים להיבנות דרכם לקראת מצב תודעה מסוים. עשינו זאת על מנת להשיג הבנה בנוגע למהו המצב המנטלי שאותו נרצה לפתח וגם הבנה של איך נוכל לפתח אותו. כעת, עם מדיטציית הבחנה, נעבור שוב דרך נתיב ההנמקה הלוגית או הצעדים שיחוללו מצב תודעה מסוים. אך כעת נעבור דרך התהליך הזה על מנת לחולל בפועל את מצב התודעה הזה ולשמור עליו רענן בתוכנו. למשל, על מנת לחולל חמלה עבור כולם, נלך אחר נתיב ההנמקה הלוגית: "כולם היו אימי, כולם נהגו בנועם לב כלפיי..." וכך הלאה, כך שנוכל למעשה לעבוד עם עצמנו לקראת מצב התודעה שאליו כיוונו וממש לחוש בו. 

ברגע שעבדנו עם עצמנו, בתהליך הזה של צעד אחר צעד, עד למצב התודעה שנרצה להרגיל את עצמנו אליו, אז נוכל להבחין באופן פעיל במושא ההתמקדות שלנו או להבין אותו בדרך הזאת. אם נמדוט על חמלה, למשל, נתמקד בכל היצורים בעלי המגבלות ובמיוחד, על הפרט הזה בנוגע אליהם שבו נבחין: הבעיות ומצבי הסבל שלהם. נבחין בכך שהם סובלים ותהיה לנו המשאלה שישתחררו מהסבל הזה יחד עם הכוונה לסייע להם להשתחרר ממנו. נוכל בפועל לראות את היצורים בעלי התודעה בתודעות שלנו, נתבונן בהם בתודעות שלנו באופן הזה; או שזה יוכל לקרות בחיים האמיתיים כשנראה בני ובנות אדם בפועל. חמלה ממוקדת באחרים ואחרות ובמצבי הסבל שלהם, וזאת עם המשאלה שישתחררו ממנו. 

נִשָּׁאֵר עם ההבחנה הזאת לזמן מה, בתהליך פעיל. בהמשך לכך, מדיטציית ייצוב היא בעצם רק לאפשר למה שערכנו הבחנה לגביו לשקוע פנימה, תוך ריכוז מלא בנושא או במצב המנטלי הזה. מו הסתם, עלינו לשהות בריכוז גם תוך כדי השלב של מדיטציית ההבחנה; אך בשלב זה של מדיטציית הייצוב ניתן לתחושה לשקוע עמוק בתוך הלבבות שלנו: נחוש תחושת חמלה חזקה. 

נחליף בין שני השלבים הללו, הבחנה וייצוב, קדימה ואחורה, ובסופו של דבר נוכל למזג אותם. מיזוג שלבי ההבחנה והייצוב של המדיטציה הוא מאוד קשה. הדיון על השלבים שבאמצעותם נמזג אותם הוא מאוד מסובך. אם תרצו לדעת כמה מן הפרטים, תוכלו לקרוא עליהם יותר באתר שלי.

בנוסף, כשנתקדם באופן משמעותי לא נצטרך לבצע את מה שנקרא "מדיטציה מתוך יגיעה". מדיטציה מתוך יגיעה היא כזו שבה תהליך ההבחנה המדיטטיבי מערב בתוכו מעבר דרך השלבים והיבנות לקראת מצב תודעה. ברמה מתקדמת נוכל לבצע מדיטציית הבחנה ללא יגיעה. נוכל לחולל את מצב התודעה הנכסף מיידית מבלי לבנות אותו דרך צעדים או דרך נתיב הנמקה לוגית. עם זאת, עדיין נסתייע במצב התודעה הזה על מנת לערוך הבחנה ביחס לאובייקט המיקוד שלנו כפי שעשינו כשמדיטציית ההבחנה שלנו הייתה מתוך יגיעה.  

אנו שומעים לעתים קרובות על שני סוגי מדיטציה. המלים בסנסקריט עבורם הן "שאמאטה" ו"וויפשיאנה", או בטיבטית "שִינֵיי" ו"להאגטוֹנג". שני המונחים הללו למעשה מתייחסים לשני מצבי תודעה אותם נרצה להשיג דרך התהליך של מדיטציה. שאמאטה היא מצב תודעה מיוצב ומיושב. הוא מיוצב במובן שאיתו השקטנו את כל הרמות של קהות מנטלית ועוררות של התודעה או סיעור מנטלי (תודעה המעופפת לה לאובייקטים אטרקטיביים כלשהם). שאמאטה היא גם מיושבת במובן שהמיקוד שלה מיושב בחוזקה על אובייקט. הדגש אם כן, הוא על מדיטציית ייצוב. 

נוכל לפתח את מצב התודעה המיוצב והמיושב הזה דרך התמקדות בהרבה דברים שונים כולל הנשימה, הדמיה של בודהה, וכך הלאה. ישנה רשימה ארוכה של אפשרויות. 

אפילו עם מדיטציית שאמאטה, נצטרך להקשיב להנחיות, ואז להרהר על השלבים של המדיטציה. למשל, אם מתבצעת על ידינו הדמיה של בודהה, נשמע הנחיות על איך לבנות את ההדמיה צעד אחר צעד. נהרהר אז על מה לעשות ראשית, שנית, וכן הלאה. 

"וויפאשיאנה" פירושה מצב תודעתי חד הבחנה באופן יוצא דופן. זהו מצב תודעה המסוגל לתפוס דברים בצורה מאוד בלתי רגילה. מדיטציית וויפשיאנה, אם כן, מדגישה מדיטציית הבחנה. כשמדובר בהשגת מצב של וויפאשיאנה, הוא יכול להיות מושג כמצב תודעתי חד הבחנה יוצא דופן המבחין בארעיות או ריקות, אך זה לא שהוא מבחין אך ורק באחת מן השתיים הללו. ב-אנוטראיוגה טנטרה, המחלקה הגבוהה של טנטרה, שיטה אחת לפתח וויפאשיאנה, מצב תודעתי חד הבחנה באופן יוצא הדופן הזה, היא דרך הדמיה של נקודה זעירה או טיפה בקצה האף. לאחר מכן, תוך שמירת ההדמיה על הנקודה האחת הזאת, יש לדמות שתי נקודות ברצף הבא, בהמשך ארבע, שמונה, שש עשרה, שלושים ושתיים, וכך הלאה. תידרש מצידך שמירה על כולן בסדר מוחלט, ואז פירוק ההדמיה בשלבים. על ידי עריכת סוג כזה של הדמיה יתפתח על ידך מצב תודעתי חד הבחנה באופן יוצא דופן. אם באמת יעלה בך רצון לפתח את מצב התודעה הזה לרמה מאוד גבוהה, ישנם תרגולים אחרים אשר באמצעותם תוכל/י לדמות, בכל טיפה, את כל המנדלה של המערכת של הישות הנרתמת (deity) שאת/ה מתרגל/ת, עם כל הישויות הנרתמות וכל הפרטים שלהן. אם תשלים/י זאת, באמת יהיה לך מצב תודעתי חד הבחנה באופן יוצא דופן.

שני הסוגים הללו של מדיטציה, שאמאטה, וויפאשייאנה, קיימים בכל המסורות הבודהיסטיות, כמו גם ברבות מהמערכות ההודיות הלא בודהיסטיות. במסורות התהרוואדה הבודהיסטיות, הן ידועות במונחי שפת הפאלי "סאמאטה" ו"וויפאסאנה". נמצא את השתיים גם בזן. למשל בבודהיזם של סוֹן, הצורה הקוריאנית של זן, ישנו קואן: "מה זה"? כשנתמקד ב"מהו הדבר הזה?" הנקודה היא לא שישנה תשובה, למשל: "זהו השולחן; זוהי הזכוכית", וכך הלאה. אלא, נְפַתֵּחַ את התודעה להיות במצב של "ספק עמוק"- תמיד להטיל ספק במציאות של "מהו הדבר?" אז מצב התודעה שלנו הופך למצב תודעתי חד הבחנה באופן יוצא דופן. 

ישנו סיפור משעשע המראה שרוב המאסטרים הטיבטים לא למדו את מסורת הזן; הם לא מתמצאים בה. הייתה פגישה מפורסמת בין מאסטר זן וקאלוּ רינפוצ'ה. הזן מאסטר החזיק תפוז ושאל את קאלו רינפוצ'ה, "מה זה"? קאלו רינפוצ'ה הביט במתרגם שלו במבט בוחן ושאל בפליאה, "מה העניין, אין להם תפוזים במדינה הזאת?"

אז יש לנו שאמטה ו- ויפאשייאנה. שאמאטה היא לא רק ריכוז מושלם, המתפתח דרך תשעה שלבים באמצעות הסתייעות בסוגים שונים של תשומת לב וכך הלאה. אלא שלשאמאטה יש, בנוסף לריכוז מושלם, מה שנקרא "מצב תודעה נלהב". "הרגשה של כושר" היא למעשה המונח הטכני. בנוסף לריכוז מושלם, ישנה "הרגשה של כושר" שהיא מצב גופני ומנטלי מלהיב. היא דומה למצב של אתלט מאומן באופן מושלם. 

צנז'אב סרקונג רינפוצ'ה, המורה שלי, הסביר שאם השגנו את מצב התודעה של שאמאטה זה כמו שיהיה ברשותנו מטוס סילון: אם נציב אותו על הקרקע הוא ישהה, ואם נשלח אותו לטוס באוויר הוא ינוע. ישנה הרגשה שנוכל להתרכז בכל דבר לזמן בלתי מוגבל. הגוף לא יתעייף; התודעה לא תתעייף; תהיה לנו הרגשת כשירות מוחלטת; וזה מלהיב. שאמאטה היא מצב תודעה מאוד מלהיב, מרומם, משמח. אך זה לא מצב עולץ כמו לרוץ בהתלהבות במורד הרחוב תוך שירה וריקודים כמו בְּסֶרֶט - לא כך. עם שאמאטה התודעה היא חדה לחלוטין, כמו אתלט מאומן להפליא. 

חשוב להבהיר שהמצב המנטלי של וויפאשייאנה הוא כזה המתווסף למצב של שאמאטה. בנוסף לריכוז המושלם ולמצב הכושר של שאמאטה, וויפאשייאנה מוסיפה על כך תחושה נוספת, שניה, של כושר. זוהי תחושה של תודעה שהינה בכושר להבין כל דבר ולערוך כל הבחנה שהיא. 

ישנו גם סוג נוסף של מדיטציה אשר נקרא בדרך כלל "מדיטציית סקירה לאחור". במהלך העבודה שלנו על תרגול מדיטציה מסוים, מדי פעם עלינו לסקור את הדרך הבודהיסטית כולה. המטרה היא להזכיר לעצמנו היכן נושא המדיטציה המסוים שלנו משתלב עם כל התמונה, כך שלא נגזים בנושא אחד ונדלג על אחר או נזניח אותו. כך שמדיטציית סקירה פירושה לסקור את כל הדרך; זהו סוג של סקירה.

לפני שנים רבות, הגעתי למוסקבה עם ד"ר טנזין צ'ודרַק, שהיה רופאו הפרטי של הוד קדושתו הדלאי לאמה. עבדנו על פרויקט של הסתייעות ברפואה טיבטית על מנת לעזור לקורבנות הקרינה מהכור הגרעיני צ'רנוביל. התאכסנו בבתי מלון מאוד טובים והתלוו אלינו באופן רשמי פקידים ממשרד הבריאות. לעתים קרובות נלקחנו לסעודות שבע המנות הרוסית המפורסמות. יש להבין, ד"ר טנזין צ'ודראק העביר עשרים שנים במחנה ריכוז סיני לפני שהוא יכול היה לעזוב את טיבט ולהגיע להודו. וכך, כשהמנה הראשונה מתוך שבע המנות הוגשה, ולא משנה כמה הזהרנו אותו לפני כן, הוא היה אוכל כמה שיותר מהמנה הראשונה. זה היה כאילו היא הולכת להיות המאכל היחיד שיוגש לו לשבוע הקרוב. אז הוא היה מתמלא כל כך, שהוא לא יכול היה לאכול אף אחת משש המנות האחרות שהוגשו לאחר מכן. זוהי אנלוגיה למצב שאותו נרצה למנוע בביצוע מדיטציית סקירה לאחור. נרצה לסקור ולשמור בתודעה את התפריט כולו של כל שבע המנות, כך שלא "נאכל בהגזמה" ונמדוט יותר מדי על נושא אחד. זה יהיה כמו פיטום מהמנה הראשונה ופספוס של שאר הארוחה.

עכשיו, אני תיארתי את סוג המדיטציה שבאמצעותו אנו נִבְנִים כלפי מעלה אל עבר מצב תודעה מסוים, אבל זה לא הסוג היחיד של מדיטציה המתורגל בבודהיזם. בתרגולי מדיטציה מסוימים, למשל, בכמה ממדיטציות הקאגיו על טבע התודעה או בתרגולי זן מסוימים ישנה גישה שונה. במקום להיבנות כלפי מעלה אל עבר מצב תודעה, אנו משקיטים כלפי מטה אל עבר מצב תודעה על מנת לגלות שישנן איכויות פנימיות מסוימות בתודעות שלנו, כמו אהבה או בהירות תודעה, ולזכות בגישה אליהן. אבל אפילו כשאנו מבצעים את סוג המדיטציה הזה, נצטרך ראשית להקשיב להנחיות ואז להרהר עליהן עד שהבנו אותן. נצטרך גם לדעת על מה מבוסס מצב התודעה שאותו אנו משקיטים, מה בכוונתנו להשיג, מה עלינו לעשות ראשית, שנית, וכך הלאה. המבנה של סוג מדיטציית "להשקיט כלפי מטה" הוא זהה לזה של סוג המדיטציה של "להיבנות כלפי מעלה".  

ישנן הנחיות נרחבות בנוגע לאיך לבצע סשן מדיטציה, איך לסדר את מרחב המדיטציה, לטאטא את הרצפה ולנקות את החדר, והנחיות לגבי ביצוע קידות, הכנת מנחות, וכן הלאה- כולן מאוד חשובות לקבלת סביבה התומכת במדיטציה. ולמרות שזה חשוב שיהיו נסיבות מיטיבות וסביבה הולמת למדיטציה, במיוחד מושב מתאים וסביבה נקייה ושקטה; בכל זאת, זה לא הכרחי שתהיה זירת התרחשות משוכללת סביבנו. אין צורך להשקיע כסף רב על מנת לקבל את כל אביזרי הזהב, והקטורת, ומוזיקת העידן החדש ברקע, וכל הדברים מעין אלו. למילארפה ממש לא היה את כל זה והוא די הצליח בתרגול המדיטציה שלו! ננסה להפוך את מרחב המדיטציה שלנו לנעים ככל האפשר, אך בלי להגזים ולהפוך דברים לְעוֹדְפִים יתר על המידה רק לשם ראוותנות.

כמו כן, צריכה להיות לנו מסוגלות למדוט בכל מקום. אם נצא למסע ארוך ברכבת, לא נגיד לעצמנו, "לא אוּכַל למדוט ברכבת מכיוון שאין עימי את קערות המים ולא אוּכַל להדליק שום קטורת, לא אוּכַל לקוד", וכו'. למעשה יש ביכולתנו למדוט בכל מקום, ברגע שרכשנו מעט מיומנות בכך- ברכבת, בכל מקום, בעמידה בתור. אפילו בחיי היום יום שלנו, בין סשנים רשמיים של מדיטציה נוכל לנסות לזכור להתייחס לאחרים ואחרות עם אהבה וחמלה- זוהי מדיטציה, הלא כן?

זכרו, כל המטרה של מדיטציה היא להטמיע את התורות- להפוך אותן לחלק מאיתנו כך שנוכל ליישמן בחיי היום יום. אך כאשר מדיטציה הופכת לנפרדת לחלוטין מחיי היום יום שלנו, אז זה רק תחביב. במיוחד כאשר המדיטציה שלנו מערבת הדמיות טנטריות אקזוטיות, זה יכול להפוך בקלות למעין טיול לדיסנילנד, לאיזושהי ממלכת פנטזיה שאין לה ולא כלום עם חיי היום יום שלנו. אם נלך במורד הדרך הזאת, נהפוך לחסרי יציבות מנטלית ולמדיטציה תהיה השפעה מאוד מועטה על חיי היום יום שלנו. זכרו, כל התכלית של המדיטציה היא יישומהּ בחיים.  

ולא משנה היכן אנחנו, בזמן מדיטציה נצטרך ראשית לכוונן את המוטיבציה, לתת למוטיבציה תוקף, ושתהיה לנו הכוונה למדוט עם ריכוז. אם התודעה שלנו משוטטת ננסה להחזיר אותה חזרה. אם נחוש נמנום, נעורר את עצמנו. ולבסוף, יש לנו את ההקדשה של הכוח החיובי. אם לא נקדיש את האנרגיה החיובית שלנו דרך המדיטציה, אז מאמצנו במדיטציה רק ישפרו את מצבינו הסמסריים. נרצה להקדיש את האנרגיה החיובית להארה, להיטיב עם כולם.

חלק מבני ובנות האדם מודטים באופן אינדיבידואלי. למעשה, הטיבטים מבצעים בעיקר מדיטציה אינדיבידואלית; הם לא באמת עורכים מדיטציה קבוצתית, אף על פי שבמנזרים הנזירים והנזירות משננים תפילות וטקסטים ריטואליים במשותף, כקבוצה. עם זאת, במערב, פיתחנו את המנהג של מדיטציה קבוצתית. עבור רוב בני ובנות האדם, היתרון הגדול ביותר של מדיטציה קבוצתית הוא המשמעת. אם אנחנו לבד, אין לנו את המשמעת של פשוט לשבת ולמדוט. נקום הרבה לפני שהתכוונו לסיים את הסשנים שלנו; בעוד שאם ישנם אנשים אחרים סביבנו, תהיה לנו יותר משמעת. תהיה לנו נטייה פחותה בהרבה להתנועע בעצבנות, מרוב מבוכה לעשות זאת בפני אחרים ואחרות. 

חלק מבני ובנות האדם מוצאים שמדיטציה קבוצתית היא דבר ממש גרוע כי דעתם מוסחת על ידי אנשים אחרים. במיוחד כשמישהו משתעל, או נע בחוסר מנוחה, הם מוצאים שזה איוֹם ונורא למדיטציה שלהם, כך שיעדיפו למדוט לבד בפרטיות. במיוחד אם הקבוצה משננת משהו בקול רם בבת אחת וחלק מהאנשים משננים זאת הרבה יותר לאט ממה שאנו רגילים אליו בדרך כלל, אז נשתעמם ונתכעס ביותר. וגם להיפך, אם זה מהיר מדי, גם אז נתכעס. 

עלינו לשפוט עבור עצמנו מה יותר טוב לנו- מדיטציה אישית או קבוצתית. שמתי לב, על כל פנים, לתופעה מעניינת, כשהשתתפתי בקבוצת מדיטציה קטנה, מה שאומר למדוט עם אדם אחד או שניים. המדיטציה יכולה להצליח מאוד כשיש לך קשר קרוב במיוחד וחיבור עם האחרים, כך שתוכל לחוש מאוד הרמוני איתם. זה כאילו האנרגיות שלכם מְתַגְבְּרוֹת אחת את השנייה. המצב של למדוט איתם נותן לך הרבה יותר אנרגיה והרבה יותר בהירות. אך כשהאנרגיות של אנשים מסוימים המודטים בקבוצה קטנה מתנגשות אחת עם השנייה, ההשפעה היא בדיוק הפוכה: הדבר מביא להפרעות והופך את התודעה שלך להרבה יותר עמומה, כך שיהיה עליך לבדוק עם מי את/ה מודט/ת, אם בכוונתך למדוט עם אחרים. 

החלק האחרון של העצה הוא אחד החשובים ביותר, והוא שהטבע של סמסרה הוא כזה של עליות ומורדות. כך שהמדיטציה שלנו באופן טבעי גם היא הולכת לעלות ולרדת. זה אף פעם לא הולך להיות תהליך לינארי שמשתפר מיום ליום. בחלק מהימים המדיטציה שלנו תתנהל כשורה, ובימים אחרים היא לא תסתדר טוב. בחלק מהימים נרצה למדוט, בימים אחרים לא נחוש רצון למדוט כלל. זה נורמלי לחלוטין וטבעי- זה הטבע של סמסרה. הנקודה היא שלא משנה מה תרגיש/י, יהיה עליך רק להתמיד ולהמשיך. אם עולה בך המחשבה: "אין לי חשק למדוט"- אז מה? בצע/י מדיטציה בכל מקרה. שהרצף יישמר על ידך; עשה/י זאת כל יום, אפילו אם זה לשתיים או שלוש דקות. ההמשכיות הזאת היא מאוד חשובה במונחים של להביא את עצמנו ליציבות בדרך. 

כמו כן, אל תבצעו סשנים ארוכים מדי של מדיטציה, במיוחד בהתחלה. שלוש עד חמש דקות זה מספיק. אחרת, תחשבו, "אני לא יכול/ה לחכות עד שזה ייגמר כבר", ואז לא תרצו לחזור בחזרה למדיטציה שלכם. אם תסיימו את המדיטציה כשעדיין יש בכם רצון להמשיך, תשמחו מאוד לחזור חזרה. זה כמו שתִהיו עם מישהו או מישהי ותיפרדו כשאתם עדיין רוצים לבלות איתם עוד זמן ואז תרצו לראותם שוב די מהר. אבל אם הם נשארים עד הנקודה שבאמת תתעייפו מהם ותרצו שהם ילכו, אז לא תשמחו לראות אותם שוב. 

ולבסוף, חשוב להרחיב בהדרגה את זמן המדיטציה שלכם. גלו גמישות. מאוד חשוב לגלות גמישות. כפי שאמרתי: לעולם אל תחמיצו מדיטציה אפילו ליום אחד. תזכו ביציבות, מהימנות, ובטחון אם תמדטו כל יום. אך גלו גמישות: לעתים תוכלו לבצע את המדיטציה שרציתם לבצע בשלמותה, ובזמנים אחרים כשאין לכם זמן, תבצעו גרסה מקוצרת. אך לפחות עשו משהו כל יום. אל תהיו פנאטיים; אל תדחפו את עצמכם חזק מדי. קואן הזן החביב עליי הוא: "המוות יכול להגיע בכל רגע. הירגע/י!"