לעבור מההחלטה הנחרצת להשתחרר, אל עבר חמלה

המונח "renunciation" (שבעברית משמעותו המילולית היא וויתור על משהו) משמש לא רק באנגלית, אלא גם כמעט בכול השפות האחרות שבהן מוצג הבודהיזם במערב. עם זאת, עולה השאלה האם זהו התרגום הנכון של המונח הסנסקריטי או הטיבטי המקורי. ניתן לתהות אם יתכן אולי שהמונח נטבע על-ידי המיסיונרים שהיו בין המתרגמים הראשונים של הבודהיזם למערב ושהבינו את התורות הבודהיסטיות במסגרת מושגית שונה מהמקור. אחרי הכול, המילה "וויתור" נושאת קונוטציה של וויתור על הכול, והליכה לגור במערה או במנזר, כי זה רע להיות מעורב/ת בענייני עולם. אבל למעשה זו אינה הקונוטציה של המונח בסנסקריט (ניהסראנה- nihsarana) או בטיבטית nges-'byung. המונח, במיוחד אם נסתכל על זה הטיבטי, פירושו החלטיות; זאת אומרת, להשתכנע באופן נחרץ. המונח מתייחס ספציפית לנחישות להשתחרר מהסבל שבו הוא מתמקד.

כדי לפתח את הנחישות להשתחרר מסבל נדרשת הנכונות לוותר על הסבל הזה ועל סיבותיו. אם כך, יש לזה את הקונוטציה הזו של לוותר על משהו או לִפְנות ממנו הלאה. אותו ה"משהו" הוא הסבל והסיבות שלו שבהם אנו מתמקדים/ות, לאחר שקודם כול זיהינו אותם. רק לאחר שנזהה ונכיר בכך ש-זה הסבל שאני חווה, וזו הסיבה שלו, ואיני רוצה לחוות אותם יותר, ברצוני להיחלץ מהם- נוכל לפתח את הנכונות לוותר עליהם. אני מניח ש"אני רוצה שזה ייעלם," יכולה להיות דרך ניטרלית יותר לבטא זאת. זהו המצב בין אם זה המצב התודעתי המתמקד בסבל שלנו או, במקרה של חמלה, מתמקד בסבלם של אחרות ואחרים. למרות שהאדם שחווה את הסבל הזה - אנחנו או הזולת- שונה, המשאלה זהה. אנו מייחלים/ות לכך שזה ייעלם.

חשוב מאוד לזהות לא רק את מה שאנו מתמקדים/ות בו - כלומר, סבל מסוים כלשהו והסיבה האמיתית שלו, שנחווים על-ידנו או על-ידי הזולת- אלא לזהות גם את מגוון הגורמים האחרים הכרוכים בכך. צונגקאפה, בחיבורו "מכתב של עצות מעשיות על סוטרה וטנטרה" מסביר בצורה ברורה מאוד אילו גורמים נחוצים כדי שתהיה יכולת למדוט בצורה יעילה באופן כללי. ראשית, עלינו להבין מהי מדיטציה. מדיטציה היא שיטה שבה נעשית על-ידנו התוודעות והַרגַלה של התודעות שלנו למצב מנטלי מסוים או לאובייקט על-ידי כך שאנו מחוללים/ות שוב ושוב את אותו המצב או מתמקדים/ות באותו האובייקט. 

על-מנת שנדע איך להתוודע אל המצב התודעתי הזה, עלינו לדעת את כול פרטיו באופן מדויק. עלינו לדעת:

• במה מתמקד אותו מצב תודעתי- במקרה זה, בסבל ובגורמים לו.
• איך מתייחסת התודעה הזו לאובייקט הזה. המונח הטכני הוא "איך היא לוקחת, או תופסת את האובייקט הזה". אל הדרך שבה תודעותנו תופסות את האובייקט הזה כאן מתלווה הרצון שהוא ייעלם. התודעות שלנו לא רק מתמקדות בסבל וגורמיו ושמות לב אליהם. האופן שבו התודעות שלנו מתייחסות אליהם הוא "היעלמו!" 

כול מצב תודעתי הוא צירוף של גורמים מנטליים רבים ושונים, כגון ריכוז, כוונה וכן הלאה. אם יש לנו את הידע לגבי כול הגורמים הללו, זה עוזר לנו למעשה לחולל את המצב המנטלי הרצוי. לשם כך, צונגקאפה מפרט נקודות רבות אחרות שגם אותן עלינו לדעת. אלה כוללות:

• על מה נשעַן המצב התודעתי הזה- במילים אחרות, מהם מצבי התודעה שהיה עלינו לְפַתֵח לפניו, על מנת שיסייעו לנו בתהליך הבנייה של אותו מצב תודעתי ויתמכו בו, למשל לזהות סבל ולהבחין בו בנו ובזולת.
• אילו גורמים מנטליים יסייעו למצב התודעתי שברצוננו לחולל ואילו יפגעו בו - למשל, אהבה תסייע לו, בין אם זו אהבה לעצמנו או לזולת; ושנאה, בין אם היא שנאה עצמית או שנאת הזולת, תזיק לו.
• מה יהיו התועלת ואופן השימוש או התפקיד של אותו מצב תודעתי ברגע שנחולל אותו - למשל, החלטה נחרצת להשתחרר תסייע לנו למעשה לשחרר את עצמנו מסבלנו, וחמלה תסייע לנו לאפשר לאחרות ואחרים להשתחרר מסבלם.

אף על-פי שזה עשוי להישמע כמו פרטים טכניים מרוּבּים, זה למעשה מועיל מאוד כשניגשים לאימון בודהיסטי או לכול סוג של אימון רוחני במטרה לפתח, למשל, אהבה או חמלה. איך ניתן לעשות זאת? לעתים קרובות המצב הוא שאין לנו מושג בדיוק לְמה הכוונה באהבה או חמלה, ולכן אנחנו פשוט יושבים/ות עם תודעה ריקה מהבנה, מבלי לדעת מה לעשות. או שאולי יש לנו רעיונות משלנו לגבי מה שעשויה להיות משמעותן של אהבה או חמלה, אבל הרעיונות שלנו בדרך כלל מעורפלים. אם ננסה לחולל  משהו מעורפל, הטוב ביותר שנוכל לקוות לו הוא שתהיה לנו תחושה מעורפלת בלבד וזו כנראה תחושה מעורפלת של משהו שאינו מה שהבודהיזם מנחה אותנו לפתח.

למרות שבאימונים הבודהיסטים עבודתנו נעשית בעזרת מה שניתן לכנות "ערכים רוחניים", מצבי תודעה וכן הלאה, הגישה היא מדעית ומדויקת. היא מדויקת משום שאנו יודעים/ות בדיוק מה אנחנו מנסים/ות לעשות עם התודעות שלנו ואיך לעשות את זה. אם יש לנו דיוק באופן עבודתנו עם התודעה שלנו, הלבבות שלנו והרגשות שלנו, יש לנו יכולת למעשה לטפח אותם בצורה חיובית. אחרת, הכול מאוד מעורפל.

יתכן שלחלק מאיתנו אין אוריינטציה מדעית או רציונלית מפותחת. חלקנו עשוי להיות אינטואיטיבי יותר ולעבוד יותר עם רגשות. אבל אם נסתכל על האינטואיציה מקרוב, נגלה שהסוג הטוב ביותר של אינטואיציה הוא הסוג המדויק. אינטואיציה מעורפלת לא ממש עוזרת לנו להגיע רחוק. אז, בלי קשר לאיזה סוג אישיות יש לנו, דיוק עוזר מאוד.

מהם הגורמים המנטליים המתלווים להחלטה נחרצת להשתחרר ולחמלה? ברצוני לצייר תמונה מדויקת של המצבים המנטליים הללו שהתורה הבודהיסטית דנה בהם. אולם אפילו אם נוכל לתאר במדויק את מצבי התודעה והרגשות הללו, עולה באופן טבעי השאלה כיצד נוכל לחוש אותם בפועל? ואז, איך נוכל לדעת שמה שאנחנו מרגישים/ות הוא הדבר האמיתי?

ובכן, אם יש לנו מושג מדויק של מה שמצבי התודעה הללו צריכים להכיל כדי להיות הדבר האמיתי, אז נוכל להשוות את מה שאנו חווים/ות כעת למה שהדבר האמיתי חייב להיות. כאשר נבחן את מה שנרגיש, נוכל לנסות לפרק את הרגש, לראות את כול החלקים שהוא מכיל בתוכו ולגלות אילו חלקים במצב התודעתי הזה הם חלשים או לקויים. אז נדע על מה עלינו לעבוד כדי להגיע למצב תודעתי מדויק יותר. ניתוח והבנת הרגשות שלנו אינו תהליך שהורס את הרגשות. זהו תהליך שנעשה גם בפסיכותרפיה, כדי לעזור לנו להתרפא ולהיות מועילים/ות יותר עבור אחרות ואחרים וגם עבור עצמנו.

מהו הרגש הדומיננטי הנוכח בהחלטה נחרצת להשתחרר ובחמלה? זו המילה yid-’byung בטיבטית, שלא קל לתרגם אותה. אבל זהו מצב שבו נמאס ממשהו: "הספיק לי ודי ממשהו". לפעמים זה מתורגם באופן מעט חזק יותר כ"מיאוס", ובעבר גם אני תרגמתי את זה כך. יש בנו מיאוס מהסבל שלנו ותחושת מיאוס מסבלם של אחרות ואחרים. אולם עם הרהור נוסף, אני סבור שזו מילה חזקה מדי, כי מיאוס יכול בקלות להיכנס לתוך הרגש המפריע של הסלידה. אני חושב שהטון של הרגש הזה הוא קצת יותר ניטרלי. "די עם הסבל הזה, זה חייב להיגמר" - בין אם זה סבל שלנו או של מישהו/י אחר/ת. אז, יש בזה רכיב מסוים של החלטיות נחרצת. "זהו, מספיק"!

אני חושב שזה משהו שביכולתנו להתחבר אליו בחוויה השגרתית הרגילה שלנו. יכול להיות שנחווה סבל ונרצה להיחלץ מהסבל הזה. אבל בפועל לא נעשה שום דבר כדי להיחלץ מהמצב עד שנחליט בתקיפות ונגיע לנקודה שבה נֹאמר, "זהו, די." לכן, הרגש של "די, מספיק כבר" הוא מרכיב אחד של ההחלטה הנחרצת להשתחרר והוא הטון הרגשי העיקרי שלה.

גורם מנטלי נוסף המתלווה להחלטה נחרצת להשתחרר ולחמלה הוא להאמין שעובדה היא אכן אמיתית. לפעמים זה מתורגם כ"אמונה", אבל אני חושב שזה אינו תרגום הולם. זה לא הולם משום שאמונה יכולה להיות גם במשהו כוזב או לא-ודאי, כמו אמונה בצמיחה מתמדת של כלכלה. כאן, להאמין בעובדה מכַוון למשהו שהוא נכון, ולאמונה בהיותו אמיתי. אז, לא מדובר על אמונה בארנב הפסחא או משהו כזה.

להאמין בעובדה בהתבסס על הגיון

ישנם שלושה סוגים של אמונה בעובדה. הראשון הוא, להאמין בעובדה בהתבסס על הגיון. עם סוג זה, אנו מתמקדים/ות בסבל ויש לנו אמונה מוצקה בעובדה שזהו באמת סבל ושהסבל אכן מגיע מהסיבה הזו. בנוסף, יש לנו אמונה וודאית בכך שניתן להסיר את הסבל הזה, ושניתן להסירו לנצח.

הנקודה האחרונה הזו היא מרכיב חשוב מאוד. אם לא הייתה אמונה וודאית, המבוססת על הגיון, שניתן להסיר סבל ושכוח-נוגד ספציפי יכול להסיר אותו לנצח, הטון הרגשי בכללותו היה שונה. לדוגמה, אולי נזהה שיש לנו בעיה מסוימת בחיים ויתכן אפילו שתהיה לנו מעט הבנה לגבי מה שגורם לה. יתכן שבאמת נרצה להיחלץ מהבעיה שלנו, ועשוי להיות שאפילו הגענו לנקודה שבה נחוש באופן עמוק שנמאס לנו. יש לנו רצון אמיתי לעשות משהו בנידון. אבל נניח שנחשוב שזה חסר סיכוי, שאין באמת דרך להיחלץ מהבעיה שלנו ושעלינו פשוט לשתוק וללמוד לחיות עם זה. או שנרגיש שנגזר עלינו שהבעיה הזו תהיה מנת חלקנו לנצח. זהו מצב תודעתי שונה מאוד מדרך האמונה בעובדה המתוארת בבודהיזם, הלא כן? במצב התודעתי הזה בו התחושה היא שזה חסר סיכוי, קל מאוד להיכנס לדיכאון עמוק מכול המצב. יש בנו תסכול מוחלט כי למרות שיש לנו רצון אמיתי להיחלץ מהבעיה שלנו, אנו מבינים/ות שבעצם זו תקוות שווא בלבד ואין הרבה מה לעשות.

לכן השכנוע המלא שלנו, כאן, בכך שביכולתנו להיפטר מהבעיה שלנו לנצח, צריך להיות מבוסס על היגיון. אנו מבינים/ות איך ביכולתנו להיפטר מהבעיה ויש בנו שכנוע מלא בכך שזה יצליח. זה נותן לנו תקווה, ותקווה מעניקה לנו כוח, וכוח הוא חשוב מאוד כדי שתהיה לנו המסוגלות לעשות משהו ממשי על-מנת להיפטר מהבעיה. לכך הכוונה בלהאמין בעובדה המבוססת על היגיון.

להאמין בעובדה לגבי מַשהו בראש צלול

הסוג השני של אמונה באמיתותה של עובדה נקרא "להאמין בעובדה לגבי משהו בראש צלול". זה מנקה את הראש במובן שזה מנקה את תודעותנו מרגשות מפריעים, מבלי לנקות גם את האובייקט. מה זה אומר? המשמעות היא שהסוג הסמוך ובטוח הזה של אמונה שניתן להסיר סבל לנצח, מנקה את תודעותנו מדיכאון; זה מנקה את תודעותנו מסַפֵק לגבי המצב; זה מנקה את תודעותנו מתחושת חוסר אונים ופחד. כשיש לנו הרבה בעיות וקשיים, חיינו מהולים בהרבה מאוד פחד, במחשבה ש"זה הולך להיות ככה לנצח" או "אני מפחד/ת לעשות משהו כי אולי אני רק אחמיר את המצב".

אני בטוח שכולנו מכירים/ות דוגמאות לכך, בעצמנו או באחרות ואחרים. לדוגמה, עשוי להיות מצב שבו שאנחנו במערכת יחסים נוראית עם מישהו או מישהי, מערכת יחסים מאוד הרסנית ופוגענית, אבל יש בנו חשש לצאת מהקשר הזה ולסיים אותו כי החיים עשויים להיות גרועים יותר בלי האדם הזה. אבל מתוך אמונה וודאית שביכולתנו להיפטר מהבעיה באמצעות סיום הקשר, ושבכך שנסיים אותו הכול ישתפר בחיינו, אנו מנקים/ות את תודעותנו מפחד ומחוסר החלטיות.

עם הסוג השני הזה של אמונה וודאית, אנו נפטרים/ות גם מהגזמת השליליות של הסבל. יתכן שלמעשה יש לנו בעיה, אבל אם נגזים בשליליות של הבעיה הזו, נהפוך אותה למפלצת איומה בתודעותנו. עלול אפילו להיות מצב שבו שנחצין את הבעיה ונהפוך אותה לעבודת השטן, ונגרום לעצמנו לפחד עוד יותר. אבל בעזרת החלטה נחרצת להשתחרר המבוססת על אמונה שהתגבשה בראש צלול בכך שאפשר להיפטר מהסבל לנצח, אין בנו פחד. אנחנו לא בורחים/ות מהבעיות שלנו, בניסיון להימלט מתוך פחד, אלא במקום זאת אנחנו מתמודדים/ות עם הבעיות שלנו ומטפלים/ות בהן מתוך אמונה וודאית שנצליח.

עלינו לגלות זהירות, אם כן, בנוגע לדרך ההבנה שלנו של המצב הרגשי הכרוך בביטויים כגון "להיחלץ מהכלא של סמסרה". זה לא שהתודעות שלנו נסערות ומבולבלות בגלל הפחד מהמצב הסמסרי שלנו של סבל חוזר באופן בלתי נשלט והשנאה שיש לנו אליו. מתוך אמונה בראש צלול שזוהי עובדה שביכולתנו לשחרר את עצמנו מכול מצבי הסבל הללו, יש לנו מצב תודעתי שליו ונחוש.

להאמין בעובדה עם שאיפה לגביה

הסוג השלישי של אמונה הוא להאמין בעובדה עם שאיפה לגביה. השאיפה כאן היא ש"אני אצא מזה, ואעשה משהו כדי לצאת מזה". דוגמה יומיומית למצב תודעתי כזה יכולה להיות מישהו או מישהי שגדלו בעוני ונחושים להשתחרר ממגבלותיהם ולהפוך את חייהם למוצלחים יותר. זה לא שבני ובנות אדם כאלה מלאים בשנאה למצבם. הם מאוד צלולים, רגועים, ויודעים מה עליהם לעשות כדי לפרוץ את מגבלת העוני שלהם ולצאת החוצה, והם הולכים לעשות זאת, כי נמאס להם מהמצב הזה. הם יודעים מה עליהם לעשות, והם פשוט עושים זאת, בצורה ישירה.

אני חושב על הדוגמה של חבר שלי שגדל במשפחה מאוד ענייה, בשכונה מאוד קשה. הוא למד בבית ספר שבו רוב התלמידים בכיתתו היו בכנופיות, ונלחמו זה בזה. הוא היה נחוש להשתחרר מזה. הוא ידע מה עליו לעשות; הוא עבד קשה מאוד כדי להשיג את הכסף ולזכות בהזדמנות ללכת לאוניברסיטה. שם הוא למד רפואה ועכשיו הוא מנתח מוח מצליח מאוד.

זוהי המשמעות של ההחלטה הנחרצת להשתחרר כשהיא מתמקדת בסבל שלנו עצמנו. כאשר היא מתמקדת בסבלם של אחרות ואחרים, זה אותו הדבר. ההתמקדות שלנו היא בסבלם של אחרות ואחרים, ודרך ההתייחסות של תודעותנו לכך היא עם הכוונה "זה משהו שצריך להשתחרר ממנו". מצב התודעה והרגש המתלווים להחלטה הם אותה התחושה של "זה מספיק". אנחנו מבינים/ות שלכולם/ן יש את כול בעיות החיים הללו שאנחנו חווים/ות, אבל זה לא שיש בנו תחושת תיעוב או חוסר תקווה לגבי זה. אלה, שוב, הם סוגים של רגשות מפריעים. יש לנו שכנוע מלא בהבנתנו ובאמונתנו שזו הסיבה לבעיות שלהם ובכך שזה אפשרי גם מבחינתם להיחלץ מזה. לא מדובר על כך שרק נאחל להם בהצלחה, אך עמוק בפנים נדע שזה חסר סיכוי. האמונה שלנו היא סוג של אמונה בראש צלול, כך שהתודעות שלנו, עם החמלה הזו, נקיות מרגשות מפריעים. זה מאוד חשוב.

אני חושב על דוגמאות. אני זוכר שאמא שלי נהגה לצפות בחדשות המקומיות בטלוויזיה האמריקאית והיא שמעה על כול הרציחות, מעשי השוד, האונס וכדומה שהתרחשו מדי יום והיא הייתה כעוסה מאוד וממורמרת: "כמה נורא זה; זה לא אמור לקרות." זה נראה כמו חמלה, אך למעשה זהו מצב תודעתי מעורער מאד. זו אינה חמלה "של ממש". יש תערובת, במקרה הזה, של חמלה ודאגה, אך גם של כעס ועצבנות.

חמלה - חמלה "של ממש" - אינה מצב תודעתי נסער; זהו מצב תודעתי צלול מאוד. מתלווה אליו אמונה עם שאיפה שהיא "אני הולכ/ת לנסות לעשות משהו בנידון, לעזור לסלק את הסבל הזה". אז זה לא רק לייחל לכך ש"הם" יעשו משהו בנדון, אלא שאני אנסה לסייע. עם זאת, השאיפה והכוונה הללו צריכות להתבסס על הבנה מציאותית של מה שביכולתנו לעשות. לא מעורב בכך הרעיון הזה של "אני האלוהים הכול-יכול ואני אצא להציל את העולם", ו"אם אצליח לעזור לאדם הזה, כמה נפלא אני; ואם אכשל, אז בי האשם." זו הסיבה שלשמה יש צורך שתהיה לנו הבנה טובה מאד ושכנוע מלא ובטוח בתהליך שבאמצעותו ניתן להסיר סבל. התהליך הוא כזה שמפציע בהסתמך על מספר רב מאד של סיבות וגורמים, ותלוי לא רק בכוח הרצון שלי ובמשאלה שלי שהסבל ייעלם.

כפי שהסברנו, המרכיב הראשון הנחוץ כדי לחולל החלטה נחרצת להשתחרר או חמלה הוא שעליו להיות ממוקד בסבל, או בסבל שלנו או בסבל של אחרות ואחרים. השאלה הראשונה, אם כן, היא באיזה סוג של סבל הוא מתמקד? הבודהה ציין שלושה סוגים של סבל אמיתי. מבלי להיכנס לריבוי פרטים כאן, הראשון מבין שלושת הסוגים שנוכל להתמקד בהם הוא כאב ואומללות.

זה לא כל כך קשה לרצות שהכאב והאומללות ייעלמו. אני בטוח שכולנו חווינו את זה על כיסא רופא השיניים. אבל זו שאלה מאוד מעניינת לחקור, למעשה. כאשר אנו יושבים/ות על כיסא רופא השיניים וחווים/ות את הכאב כשהרופא קודח בשן ללא זריקת אלחוש של נובוקאין, האם יש לנו החלטה נחרצת להשתחרר מהמצב? האם זהו המצב התודעתי שלנו? מהו בעצם מצבנו התודעתי? מה אנחנו מרגישים/ות בכיסא הזה? עבור רובנו, אני חושב שזה פחד וחרדה. כמו בהחלטה הנחרצת להשתחרר, התמקדותנו היא בתחושת הכאב שיש לנו, אבל אז, שלא כמו בהחלטה הנחרצת להשתחרר, ניטֵה בדרך כלל להגזים אותו ונהפוך אותו למפלצת. בהחלט שאין בנו רוגע כלל וכלל.

אבל נניח שניגש למצב הזה עם החלטה נחרצת להשתחרר. ההתמקדות שלנו עדיין תהיה בכאב הקידוח. יהיה בנו הרצון שהסבל שלנו מהכאב הזה יגמר. נחוש שנמאס לנו מזה ויהיה בנו שכנוע מלא ובטוח בכך שנוכל להיפטר ממנו. אבל כעת עולה כאן מורכבות מעניינת. נוכל להבין שביכולתנו להיפטר מסבל הכאב פשוט על ידי אורך-רוח והמתנה שזה יסתיים. הרי לא נשב על כיסא רופא השיניים עם רופא השיניים הזה שקודח לנו בשן למשך שארית חיינו. יש את הארעיות שנמצאת שם והקידוח יסתיים; כול שעלינו לעשות הוא לשאת זאת. בעזרת המחשבה הזו, נוכל להישאר רגועים/ות ולדעת בבטחה שאם נשמור על רגיעה מבלי להיבהל ולהיכנס ללחץ, הסבל של כאב הקידוח יסתיים וייעלם.

אפשרות נוספת היא שנוכל להיות בטוחים/ות שביכולתנו להיפטר מסבל הכאב הזה על ידי שינוי הגישה שלנו כלפיו. זה כרוך בשיטת אימון התודעה או אימון הגישה של שינוי נסיבות שליליות לכאלה שהן חיוביות. לדוגמה, אם נחשוב על הסבל של כול בני ובנות האדם שעוברים עינויים בטיבט או במקומות אחרים בעולם ונשווה את זה לחוויה שלנו על כיסא רופא השיניים, נבין שהכאב שלנו הוא טריוויאלי בהשוואה לכך. הבנת היחסיות של הסבל שלנו עוזרת לנו להישאר רגועים/ות מול הכאב הקטן יחסית שלנו ולא לסבול ממנו כל כך. הכאב עדיין יהיה שם, אבל זה כבר לא עניין גדול.

בשתי הדוגמאות הללו, יש לנו החלטה נחרצת להשתחרר. ממה אנחנו נחושים/ות להשתחרר? על פני השטח, אנו משתחררים/ות מהכאב. אבל בלי קשר לגישתנו כלפיו, אין ביכולתנו להיפטר מהכאב מיד; עדיין נחווה תחושה פיזית כואבת עד שהקידוח יפסיק. למעשה, הכאב יימשך עד שרופא השיניים יסיים, בין אם נחליט בנחרצות להשתחרר מהכאב ובין אם לאו. אף על פי כן, שכנוע מלא שלנו בכך שכאב הקידוח הוא ארעי ושבקרוב נשתחרר ממנו בשל ארעיותו, מסייע לנו לסבול את הכאב. לפיכך, אם נבחן זאת יותר לעומק, אנו למעשה משתחררים/ות מהאומללות שעלולה להיות לנו בזמן שאנו חווים/ות את הכאב הפיזי. עם שינוי גישה, נוכל להיפטר מהאומללות הזו באופן מידי.

כאשר פחד וחרדה מתלווים לחוויית השהות שלנו על כיסא רופא השיניים, המצבים המנטליים האלו גורמים לנו לעוד יותר אומללות אפילו ומחמירים את המצב עוד יותר. אבל אם נשנה את הגישה שלנו כלפי הכאב, למשל על ידי הבנת ארעיותו או היחסיות שלו, נוכל להיות בטוחים/ות שלא נסבול מנטלית ורגשית מהקידוח.

זהו, אם כן, תרגול ההחלטה הנחרצת להשתחרר, המבוסס על הבנה של מה שממנו אנו משתחררים/ות כאן, בהתייחס למה שממנו ביכולתנו להיפטר באופן מעשי באמצעות שינוי הגישה. גומלת בנו החלטה נחרצת להשתחרר מ:

• אומללות שנחווית ביחס לתחושה גופנית כואבת,
• מצבים מנטליים ורגשיים כואבים,
• האומללות שנחווית ביחס למצבים המנטליים והרגשיים הכואבים האלו.

שינוי בגישה משנה לחלוטין את כול המצב של חווית כאב. ראינו דוגמאות לכך עם לאמות גדולים שמתו בבתי חולים מערביים, בין אם זה מסרטן או ממחלה סופנית אחרת. אין ספק שהם לבטח חוו כאב פיזי, אבל ללא ספק הם גם החליטו באופן נחרץ להשתחרר מהיותם אומללים או מפוחדים לנוכח הכאב הזה. במקום זאת, הם שינו את כול המצב על-ידי חשיבה על סבלם של אחרות ואחרים ועל העצב שלהם, במיוחד על אי-הנוחות של הצוות הרפואי שמרגיש חסר אונים. הלאמות הללו מגלים דאגה רבה גם לתחושותיו של הצוות הרפואי, וכמו כן, גם להרגשתם של כול האנשים הבאים לבקר ולחלוק כבוד.

מה עומד בבסיסה של הדרך הזו שבה הם מתמודדים עם המחלה שלהם? אלה הן ההחלטה הנחרצת להשתחרר והחמלה. הם החליטו נחרצות לשחרר את עצמם מהמתח והכאב המנטלי של המצב כולו, הן כלפי עצמם והן כלפי כל מי שמעורב בכך. והם לא רק מעמידים פנים שיש להם החלטה נחרצת להשתחרר. הלאמות הללו לא סתם אומרים מִן הַשָׂפָה וְלַחוּץ, "זה בסדר; אני בסדר, אל תדאגו", מבלי שהם מרגישים שזה בסדר מבפנים. אם זה היה המקרה, הם היו מפספסים את האמונה צלולת הראש הזו: סוג האמונה הוודאית שמסירה את הפחד ואת אי-הנוחות מתוך הידיעה שבאמצעות הפעלת כוח-נוגד מנטלי זה או אחר, המתח שבמצב יתפוגג בכללותו. כמובן שככל שנתוודע יותר לתרגולים הללו של ההחלטה הנחרצת להשתחרר והחמלה, כפי שמדגימים הלאמות אלו, ההחלטה הנחרצת להשתחרר על כול הגורמים המתלווים אליה, תתעורר אוטומטית. זה לא יהיה משהו מלאכותי שיהיה עלינו לחולל.

דוגמה נוספת למצב קשה ומאתגר תהיה איבוד מקום העבודה או אובדן חסכונותינו. למרות שעשוי להיות שנרגיש נורא לגבי זה, גם כול האחרות והאחרים שמאבדים את מקום עבודתם או את חסכונותיהם מרגישים נורא. רצוננו הוא שהאומללות והדיכאון ייעלמו, גם אצלנו וגם אצל אחרות ואחרים. מַעֲבָר מהחלטה נחרצת להשתחרר אל עבר חמלה לא אומר שנפסיק עם ההחלטה הנחרצת להשתחרר מהסבל שלנו. במקום זאת, נרחיב את מצבנו התודעתי כך שיכלול את כולם/ן: זה אומר גם אנחנו וגם כול השאר.

עד כאן דנו בהחלטה הנחרצת להשתחרר ובחמלה המכוונות לסבל שבכאב ובאומללות בלבד. עם זאת, האושר הרגיל שלנו, אף הוא בעייתי. גם הוא, במובן מסוים, סוג של סבל. הסבל הזה מתייחס לעובדה שהאושר הרגיל שלנו לעולם אינו נמשך; הוא אף פעם לא מסַפק; ולעולם אין לנו מספיק ממנו. בנוסף לכך, הוא משתנה במהרה לאי-נוחות ולאומללות. לכן נקרא הסבל הזה "סבל של שינוי". לדוגמה, אם אכילת גלידה הייתה סיבה אמיתית לאושר, אז ככול שהיינו אוכלים/ות ממנה יותר, כך היה עלינו להיות מאושרים/ות יותר. אך כמובן שאנו מגיעים/ות לנקודה מסוימת שבה ככול שנאכל יותר, נחוש יותר בחילה. האושר הרגיל שלנו בגלידה משתנה וכבר אין בנו אושר.

בקיצור, אושר רגיל הוא מתסכל. לא משנה עד כמה נרצה להמשיך להרגיש מאושרים/ות, לעולם אין לדעת מתי מצב הרוח שלנו ישתנה. יתר על כן, אין בנו אף פעם שביעות רצון מהאושר שיש לנו עכשיו או מהאושר שהיה לנו קודם לכן. יש בנו תמיד רצון לעוד. ביכולתנו לקבל החלטה נחרצת להשתחרר גם מסבל השינוי הזה עם הנחישות לצאת לחופשי. 

אבל, מה זה אומר להחליט נחרצות להשתחרר מאושר רגיל? האם זה אומר שלעולם לא נרצה להיות מאושרים/ות שוב? האם זהו רצוננו: לוותר על האושר שלנו כי הוא לא מספק? לחשוב בצורה כזו יהיה חוסר הבנה נרחב של העמדה הבודהיסטית. אושר רגיל הוא ארעי ובהכרח יגיע לסיומו, כמו במקרה של כאב ואומללות. אולם עם ההחלטה הנחרצת להשתחרר נשלים עם העובדה הזו ונקבל אותה מבלי להגזים באיכויות הטובות של הרגשת הסוגים השונים של האושר הרגיל כול עוד הם נמשכים. 

זהו האופן בו נתגבר על הסבל מהאושר הרגיל שלנו. נהנה ממנו וממה שהוא, תחושה טובה באופן זמני, ביודענו היטב ובאופן מלא שזה לא הולך להימשך. עקב כך שנדע שזה הולך להסתיים, לא נחווה תסכול. אין בנו ציפייה שזה יימשך לנצח. אך כול עוד זה נמשך, נהנה מזה. זה לא שנחווה זאת, בידיעה שזה יסתיים, תוך תחושת חרדה מהרגע שזה ייפסק. יש לזכור, שעם אמונה צלולה בעובדה שזה יסתיים, אנו מנקים/ות את תודעתנו מכול אי-נוחות מעצם המחשבה הזו.

אני אתן דוגמה, של שהייה במחיצת חבר או חברה שאנחנו לא רואים/ות לעיתים קרובות. הוא או היא עוזבים לאחר ביקור קצר ואנחנו לא מרוצים/ות. רצינו שהם יישארו זמן רב יותר. ובכן, מה ציפינו לקבל מאותו ביקור שמעלה בנו תחושה של אי-שביעות רצון מכך שלא קיבלנו? האם באמת ציפינו שאיכשהו להיות עם האדם הזה יעשה אותנו מאושרים/ות באופן אולטימטיבי וישחרר אותנו מהבדידות ומחוסר הביטחון שלנו לנצח? אם הוא או היא היו נשארים חמש דקות יותר, האם היתה בנו תחושה של שביעות רצון?

אנחנו לא מרוצים/ות כי הציפייה שלנו לא התגשמה, אבל זו הייתה ציפייה לא מציאותית לחלוטין. מה שציפינו לו הוא בלתי אפשרי. מצד שני, אם אין לנו ציפייה שמשהו פלאי יקרה, אז אנו מרוצים/ות מכול מה שכן קורה. זוהי קבלת המציאות. נהנה מהביקור, מהארוחה, מהאינטימיות או מכול דבר אחר שיש לנו עכשיו עם האדם. נדע שזה לא הולך להעלים את אומללותנו או בדידותנו או את הרעב שלנו לַנצח; אך גם אין בנו ציפייה לכך. לא נגזים בחשיבות הביקור של חברנו או חברתנו; נתייחס לביקור בראש צלול ולא נחווה סערת רגשות או אכזבה כשהוא או היא יעזבו. נהנה מזה כפי שזה וכשזה יגמר, זה יגמר.

ברגע שהחלטנו באופן נחרץ להשתחרר מהבעיות שעומדות בפנינו ביחס לאושר הרגיל שלנו, איך נרחיב זאת לעבר אושרם הרגיל של אחרות ואחרים? ברור שכאשר אנו מתמקדים/ות בבעיות של מישהו/י אחר/ת ביחס לאושר רגיל, אז, שוב, חשוב מאד שנעשה זאת בראש צלול. כמובן שזה לא שעולה בנו קנאה בכך שהאדם השני מאושר ואנחנו לא, למרות הבנתנו שהאושר שלו לא יספק אותו. במקום זאת, נכיר בכך שהאדם הזה, למשל, מצפה ליותר מדי ממערכת היחסים שלו עם חבר או חברה, או שהוא תמיד יהיה מתוסכל וחסר שביעות רצון, ולא משנה אילו דברים נחמדים יקרו לו. נזהה זאת כבעיה. זה לא שאין לנו רצון שהאחרות והאחרים יהיו מאושרים. ההתמקדות שלנו היא באומללות או בבעיה הנובעת מהדרך שלהם לחוות אושר רגיל.

על-ידי כך שנבחין כאן בין האושר לבין הבעיות עם האושר, יתאפשר לנו לשמוח באושר שחשים מישהו או מישהי אחרים. השמחה בשמחתו של הזולת מודגשת מאוד בתורה הבודהיסטית. אנו שמחים/ות באושרו; עם זאת, אנו מבינים/ות באופן מציאותי את החסרונות של אושר רגיל ויש בנו חמלה לבעיות שעלולות להיות לו או לה עם האושר הזה. אף על פי כן, גם אם מדובר באושר ארצי רגיל, יש לנו את המסוגלות לשמוח בו.

צורת הסבל העמוקה ביותר שעליה הצביע בודהה היא "סבל נרחב שחדור בכול". היא מתייחסת ללידה חוזרת ונשנית באופן בלתי נשלט, מה שמכוּנֶה "סמסרה", שהיא הבסיס לחוויית שני סוגי הבעיות הראשונים. זוהי צורת הסבל שאותה ציין בודהה באופן ייחודי כסבל אמיתי כשלימד את ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. נמשיך להיות בעלי/ות גוף שהוא מה שקרוי "נגוע בפגמים", שבצורה כזו או אחרת, יהיה עליו לעבור בכול פעם מחדש את כול התהליך של הלידה, של הלמידה איך ללכת ואיך לעשות דברים למיניהם, ואשר נפצע בקלות ובאופן בלתי נמנע יחלה, יזדקן, יאבד את יכולותיו וימות. ונמשיך להיות עם תודעה "מוכתמת" שבדרך זו או אחרת תהיה מבולבלת, תחולל הרבה הקרנות, יהיו לה כול מיני מחשבות מוזרות, והיא תמשיך ללא הרף לעלות ולרדת עם מצבי רוח משתנים.

אנחנו תמיד נהיה במערכות יחסים מסובכות שלעולם לא יהיו מסַפקות. הולכים לקרות לנו דברים שאין לנו רצון שיקרו. לא תמיד נקבל את מה שמוצא חן בעינינו; ולמעשה, לעתים קרובות נופרד ממה שימצא חן בעינינו ונפגוש במה שלא ימצא חן בעינינו. כאשר אחרות ואחרים פועלים בצורה כזו או אחרת, זה לא מוצא חן בעינינו: אין לנו אפשרות שדברים ייעשו על-פי רצוננו. עולה בנו תסכול; אנחנו לא מקבלים/ות את מה שאנחנו רוצים/ות למרות ניסיונותינו המאומצים להשיג את זה, כמו עבודה טובה, שותפ/ה טוב/ה, או כול דבר אחר. אין ודאות, לא רק לגבי חיינו העתידיים, אין ודאות לגבי מה שאנחנו עומדים/ות להרגיש ברגע הבא.

תמיד ניאלץ לנטוש את סוג הגוף הזה ואת מהלך חיינו הנוכחיים ולהיכנס לתוך לידה חוזרת חדשה לגמרי וללמוד הכול מחדש, ליצור חברויות פעם נוספת, וכן הלאה. וכמובן שאין ערובה לכך שנתגלם מחדש כבני או בנות אדם בפעם הבאה; מרבית הסיכויים הם שלא נהיה בני אנוש. יתכן שניוולד בתור ג'וק, או גרוע מזה. עם ההחלטה הנחרצת להשתחרר נמאס לנו מזה.

זה די מעניין לבחון את המצב התודעתי שמעורב כאן ברמת ההחלטה הנחרצת הזו להשתחרר. אני חושב שיש גם מרכיב של היותנו משועממים/ות מהלידה הסמסרית החוזרת ונשנית באופן בלתי נשלט. מכיוון שאין מצידנו הגזמה בנוגע למהותם של החיים הסמסריים, אז במובן מסוים אנחנו לא מוקסמים/ות מהם. זה פשוט לא מעניין אותנו: זה תמיד אותו הדבר שוב ושוב.

אם הבעיות החוזרות הניצחיות שעימן עלינו להתמודד בחיים אינן קוסמות לנו, ולמעשה יש בנו שעמום מהן, זה לא אומר שכתוצאה מכך, לא אכפת לנו מה יקרה. אין מבחינתנו אימוץ של הגישה חסרת העניין ש"יהיה מה שיהיה". במקום זאת, יש בנו הבנה שהגורם לבעיה הנרחבת החדורה בכול, של לידה חוזרת ונשנית באופן בלתי נשלט, הוא הרגשות המפריעים שלנו, הגישות המטרידות שלנו וההתנהגות הכפייתית שלנו המוּנעת מהם. יתרה מכך, אנו מבינים/ות שהגורמים האמיתיים לסבל הזה הם חוסר המודעות והבלבול ששוכנים מאחורי מצבי התודעה המפריעים וההתנהגות הכפייתית שלנו. יש בנו נחישות להשתחרר מהם.

הנחישות הזו להשתחרר מסמסרה היא "הדבר האמיתי", הרמה העמוקה ביותר של ההחלטה הנחרצת להשתחרר. מעבר לכך, יש בנו שכנוע מלא בכך שנוכל להביא סוף לתסמונת הנוראה הזו של לידה סמסרית חוזרת. כתוצאה מכך, אין מה שיטריד את התודעות שלנו כשאנו במצב הזה; התודעות שלנו צלולות. יש בנו נחישות לעשות משהו כדי לשחרר את עצמנו. יתרה מכך, אנחנו יודעים/ות מה לעשות כדי להביא את המצב לסיומו ויש בנו שכנוע מלא שביכולתנו לעשות זאת. כאשר הנחישות הזו להשתחרר מסמסרה מוחלפת על-ידנו מהיותה ממוקדת בעצמנו להתמקדות במידה שווה בכול האחרות והאחרים, אז היא הופכת ל"חמלה גדולה".

ההחלטה הנחרצת להשתחרר והחמלה מוצגות בהקשר של שלושת טווחי המוטיבציה של הלאם-רים, השלבים המדורגים להארה, ולכן ביכולתנו לנתח את הסכנות שעלולות להתרחש בעת פיתוח השתיים על-ידי כך שנתבונן בהן בהקשר הזה. טווח המוטיבציה הראשוני הוא לפעול למען שיפור החיים העתידיים, על-מנת שנמשיך לקבל לידה חוזרת יקרה כבני ובנות אנוש עם כול ההזדמנויות להֵמשך הדרך הרוחנית להארה. הסכנה בעת פיתוח הטווח הראשוני הזה של המוטיבציה היא שבקלות עלולה להתפתח בנו היאחזות בלידה חוזרת אנושית יקרת-ערך. תחושתנו היא ש"ברצוני להיוולד שוב ולהמשיך להיות עם יקיריי ויקירותיי, ושהעושר והנוחות יהיו מנת חלקי", ודברים מסוג זה. אז השאיפה שלנו ללידות חוזרות טובות יותר עלולה להיות מעורבת עם מידה רבה של היאחזות. כשזה קורה, אנחנו מגזימים/ות באיכויות הטובות של חיי אנוש יקרי ערך. השתוקקות והיאחזות, אחרי הכול, מבוססות על הגזמת האיכויות הטובות של דבר כלשהו. עם השתוקקות, עולה בנו המחשבה ש"אני חייב/ת את זה", כאשר אין לנו מַשהו מסוים, ועם היאחזות עולה בנו התחושה ש"אני לא רוצה לשחרר את זה", כשהדבר הזה כבר נמצא אצלנו.

הסכנה הטמונה בהחלטה הנחרצת להשתחרר דומה לסכנה הזו של ההיאחזות, אבל במימד הדחייה. במקום משיכה הנובעת מהגזמת האיכויות הטובות של לידת אנוש חוזרת יקרת-ערך, עם החלטה נחרצת להשתחרר יש לנו את הסכנה שנגזים בתכונות השליליות של הקיום הסמסרי. עקב ההגזמה הזו, נחוש דחייה ממנה, מה שיוביל לאזור של המיאוס שעליו דיברנו עליו קודם. קיים קשר הדוק בין מיאוס ודחייה.

העבודה שלנו לפיתוח החלטה נחרצת להשתחרר, נעשית על-ידנו בהקשר של השאיפה להפוך להיות בעלי/ות טווח בינוני של מוטיבציה, דהיינו כאלה השואפים/ות להגיע לשחרור מסמסרה, לידה חוזרת ונשנית באופן בלתי נשלט. זה לא כל כך פשוט. ההתמקדות שלנו כעת היא במגרעותיה או בחסרונותיה של הסמסרה, וההתמקדות הזו הינה אחת מתוך מה שנקרא "ארבע המחשבות שמַפנות את התודעה כלפי הדהרמה". אנחנו מנסים/ות לחשוב כול הזמן על החסרונות של סמסרה.

כאשר באמת יש לנו עניין לעשות את זה, אז אנו מסתכלים/ות על חסרונות הסמסרה בכול חוויה שיש לנו בחיים. זה יכול לצבוע את הרגשות ואת חווית החיים שלנו בצורה מאוד חזקה. בכול מצב בו נמצא את עצמנו, המחשבה הראשונה שתעלה בתודעותנו תהיה סבל. לדוגמה, נראֵה מישהו או מישהי, ואולי נרגיש מעט משיכה, אבל אז נחשוב "סבל". נתחיל עבודה חדשה ונחשוב, "סבל; זה הולך להיות נורא." לא משנה מה יקרה, "סבל". הטלפון מצלצל, "סבל". כול דבר. ניכנס למקלחת, "סבל; היא תיכף מסתיימת, ואני פשוט אצטרך עוד אחת מאוחר יותר. מְשַׁעֲמֵם." בדרך זו, קל מאוד לפתח גישה שלילית מאוד לחיים באופן כללי: כלפי כל מה שנחווה ובמיוחד כלפי בני ובנות אדם. ניקנה מחשב חדש, "סבל; זה הולך להישבר; וירוס עומד לחדור אליו." נפגוש חבר או חברה והמחשבה הראשונה שלנו תהיה עד כמה בלתי מספק יהיה הזמן שנעביר בחברתם. אין לנו יכולת ליהנות משום דבר. הגישה השלילית הזו שהכול נוראי וטיפשי יכולה להוביל לדיכאון.

איך נתמודד עם הסכנה הזאת שדיכאון וגישה שלילית יהפכו להיות מנת חלקינו? האם הפתרון הוא פשוט לומר, "תהנו מיופיים של החיים?" ובכן, עלינו לגלות זהירות רבה כאן. האם לשאוב הנאה מהחיים משמעו לגלות נאיביות בנוגע לטבעם הסובל של החיים? האם זה סותר את ההחלטה הנחרצת להשתחרר? הבה נעביר את זה לחמלה; נחשוב, "כמה זה עצוב שכולן וכולם סובלים; כמה זה נורא." האם שילובו של העצב הזה עם חדוות השמחה שיש לנו במפגש עם מישהו או מישהי משמעו, "אני שמח/ה עם הסבל שלך?" לא, זו בהחלט אינה משמעות הדברים. אז איך נוכל לשלב תחושה של חדווה ואושר עם החלטה נחרצת להשתחרר או חמלה?

כאשר נעשה ניסיון מצידנו למצוא שמחה בחיינו ולשמוח מהמפגש עם אחרות ואחרים תוך מציאת שמחה בחייהם, ההתמקדות שלנו היא במשהו שונה ממה שבו אנו מתמקדים/ות כאשר אנו חווים/ות החלטה נחרצת להשתחרר וחמלה. להתמקדותנו מתלווה שמחה בפוטנציאלים הגלומים בטבע-הבודהה שלנו עצמנו, של האחרות והאחרים ובכל ההזדמנויות הנפלאות להתקדמות רוחנית שחיינו יכולים להציע. לכולנו יש את הפוטנציאלים המאפשרים לנו להגשים את מצב הבודהה וזה משהו לשמוח בו. זהו מקור השמחה. אנחנו לא מתמקדים/ות בשמחה בטבע הסבל של חיינו שלנו ושל חייהם של אחרות ואחרים.

עם החלטה נחרצת להשתחרר, למשל, אנו מביטים/ות על עצמנו ועל חיינו, תוך זיהוי הסבל והכרה בכך שהוא נמצא שם. למרות שזה עצוב, זה לא מדכא אותנו. אנחנו גם לא מאמצים/ות את הגישה של "יהיה מה שיהיה", שהיא למעשה תחושה של חוסר אונים וחוסר תקווה. במקום זאת, עם החלטה נחרצת להשתחרר יש לנו שכנוע מלא בכך שביכולתנו לשחרר את עצמנו מהסבל הזה. יש בנו נחישות החלטית לעשות משהו בקשר למצב הבלתי נסבל הזה; ידוע לנו מה עלינו לעשות ויש לנו שכנוע מלא בכך שנוכל לעשות זאת ולהיפטר מזה. לחשוב באופן הזה ישמח אותנו, הלא כן?

ובכל זאת, זה עניין עדין מאוד לנסות לשלב את שני מצבי התודעה הללו: שמחה ועימה או החלטה נחרצת להשתחרר או חמלה. האם הן מתרחשות בו-זמנית; האם אחת עומדת בבסיסה של השנייה? האם הן מתחלפות ביניהן לסירוגין, כמו בתרגול הטונגלן, לוקחות על עצמן סבל ומעניקות אושר? איך נוכל לחבר ביניהן הלכה למעשה בחיי היומיום שלנו – כך שתהיה לנו החלטה נחרצת וכנה להשתחרר, אך ללא מצב תודעתי שלילי של הרגשה שהכול טיפשי וחסר ערך, ומבלי שנחוש דכאון? נדמה לי שעם החלטה נחרצת להשתחרר או חמלה המלוּוֹת בשמחה, אנחנו פשוט מסתכלים/ות על החיים שלנו ושל הזולת מנקודות המבט של שני היבטים שונים שלהם. אבל אני חושב שעל כול אחד ואחת מאיתנו לנתח את זה בעצמו/ה.

נניח שאכן עולה בידנו לפתח החלטה נחרצת להשתחרר כך שאין בנו משיכה לדברים בקיום הארצי הרגיל שלנו. נניח שאז נגיע למסקנה שכול סוג של מערכת יחסים ארצית שניכנס אליה רק תביא סבל ולכן נחליט להפוך להיות נזיר או נזירה ולחיות במנזר. גם אם זו תהיה ההחלטה שנקבל, עלינו להיזהר מאוד שלא לפתח סלידה מבני ובנות אדם באופן כללי, כי זה הופך להיות מחסום משמעותי לפיתוח תחושת חמלה כלפיהם. זה עלול להביא אותנו בסופו של דבר לחשיבה ש"את/ה זה רק צרות!" חשיבה שבונה הרגל של חוסר רצון לפתח קשרים עם אף אחד או אחת. אם בכוונתנו להפוך להיות אדם חומל, עלינו להיות בקשר עם אחרות ואחרים ולנסות לסייע להם כשהם זקוקים לכך.

סלידה או אדישות לזולת, אם כן, היא אחת הבעיות הגדולות ביותר במהלך פיתוח ההחלטה הנחרצת להשתחרר. כאשר נפגוש מישהו או מישהי, עשוי להיות שנרגיש ש"הם עומדים להיות בסך הכול צרה צרורה". ההתמודדות איתו או איתה רק תביא עלי סבל ובעיות. הם לא יקבלו את עצתי; הם יערימו עליי קשיים" וכו'. זה משהו שעלינו לעשות איתו עבודה פנימית כדי להימנע ממנו.

כאשר אנו מפתחים/ות החלטה נחרצת להשתחרר, עלינו להסתכל על הסבל שלנו משתי נקודות מבט. קודם כול, נראֵה את הסבל שלנו כבלתי נסבל ונגלה נחישות להשתחרר ממנו. יתרה מכך, אנו מכירים/ות בכך שיש בנו את טבע הבודהה, את הפוטנציאלים הבסיסיים המאפשרים לנו להשתחרר מכול סבל ולצאת לחופשי ואפילו להפוך להיות בודהה. ההכרה בפוטנציאל שלנו להשתחרר מכול סבל אינה שוללת את תחושת שמחת החיים, אלא ממלאת אותנו בחדווה. השמחה הזו, אם כן, אינה סותרת את החלטתנו הנחרצת להשתחרר, את הנחישות שלנו להיות חופשיים/ות. למעשה, השמחה הזו מחזקת את ההחלטה הנחרצת שלנו להשתחרר. אז במקום להזניח את עצמנו ולהזניח את עבודתנו על-מנת לשחרר את עצמנו תוך נקיטת גישה אדישה של "יהיה מה שיהיה", עולה בנו אכפתיות רבה כלפי עצמנו ובמובן מסוים, חמלה כלפי עצמנו.

אותו הליך של ניתוח הדברים חל גם על פיתוח חמלה כלפי כול האחרות והאחרים. שאיפתנו היא שגם הם ישתחררו ממצבי הסבל שלהם ויש בנו שמחה בעובדה שבהתבסס על טבע-הבודהה שלהם, יכולים אף הם להפוך להיות חופשיים. לאחר מכן ננקוט בצעדים מציאותיים על מנת לסייע להם. במילים אחרות, יש בנו רצון שמצבי הסבל שלהם ייעלמו, אך אכפת לנו מאותם בני ובנות האדם שחווים את הסבל ואין לנו כול רצון שהם עצמם ייעלמו.

ניישם תחילה את הגישה הזו על עצמנו. "אני רוצה שהסבל שלי ייעלם, אבל זה לא שאני רוצה להרוס את עצמי. הגישה השלילית שלי של דחייה מתמקדת בסבל, לא בי כאדם". זה עשוי להיות קל מאוד לבלבל בין שני הדברים ולחשוב, "אני אהרוג את עצמי כדי להיפטר מהסבל שלי." כאשר ההבחנה הזו ברורה ביחס לעצמנו, אז ביכולתנו לחשוב באופן דומה עם חמלה, "אני רוצה שהסבל שלך ייעלם, אבל אני לא רוצה שאת/ה תעלמ/י".

זה לא כל-כך פשוט לעשות את ההבחנה הזו. באותו האופן, לא מאוד פשוט לנו להיפטר מלחולל החלטה נחרצת להשתחרר באופן קלוקל, מה שגורם לנו לחוש סלידה כלפי בני ובנות אדם ולהימנע מליצור קשר עם מי מהם במחשבה ש"פשוט תעזבו אותי בשקט. אני רק רוצה ללכת למערה או למנזר שלי ולמדוט". גם אם הרגשות המפריעים שלנו כל-כך חזקים עד שהם פוגעים בצורה רצינית ביכולת שלנו לעזור לאחרות ולאחרים ועלינו  למדוט בבדידות כדי לעשות עבודה עם הרגשות הללו, עדיין עלינו להימנע מלהיות בעלי/ות גישה שלילית כלפי הזולת או כלפי עצמנו ולהימנע מהיעדר חמלה.

איך נמַנע מהבעיה הזו של פיתוח גישה שלילית? לשם כך, עלינו לבחון את מה שנמצא מעֶבר להיקף של מה שאני מכנה "דהרמה-לייט" ולנתח את הדברים במונחים של "דהרמה של ממש". "דהרמה-לייט" מציגה שיטות המבוססות אך ורק על דאגות לתקופת החיים הנוכחיים; ואילו "דהרמה של ממש" מבוססת על הכרה בקיומם של חיי עבר ועתיד.

חיים שלמים כרוכים ברצף של מכלול הרגעים בחיינו. תקופת החיים שלנו אינה מזוהה עם רגע אחד כלשהו, וגם אינה מתרחשת באופן עצמאי ללא תלות באף אחד מהרגעים הללו. יתרה מכך, אין ביכולתנו אפילו לומר שתקופת החיים שלנו זהה לסכום כול הרגעים שלה, כי כול הרגעים של חיינו לא מתרחשים בו-זמנית. בבגרותנו, תקופת הילדוּת שלנו כבר לא מתרחשת. תקופת החיים שלנו משויכת לרצף בלבד.

על פי "דהרמה של ממש", באופן דומה, בני ובנות אדם כרוכים ברצפים מנטליים אינדיבידואליים. אולם הרצפים המנטליים שבהם הם כרוכים לא נמשכים לכול אורכם של החיים הנוכחיים בלבד. הם נמשכים לנצח ללא התחלה וללא סוף. בני ובנות אדם גם אינם זהים לאף רגע אחד של הרצף המנטלי שבו הם כרוכים; הם גם לא קיימים מצד עצמם ללא תלות ברצף או תוך היותם מזוהים עם הרצף כולו כאילו שהרצף בכללותו מתרחש בבת אחת. 

ניתוח דומה תקֵף לגבי כול מאפיין של הרצף המנטלי שבו כרוך כול אדם. במקרה של החלטה נחרצת להשתחרר וחמלה, המאפיין של הרצף המנטלי הוא סבל נרחב החדור בכול. בני ובנות אדם קיימים וחווים סבל, אך הם אינם זהים לשום מצב סבל ספציפי המתרחש עם הרצף המנטלי שבו הם כרוכים. הם גם אינם זהים לסבל הנרחב החדור בכול שהתרחש על הרצפים המנטליים שלהם שאין להם התחלה. בהביננו את העובדות הללו, איננו מזהים/ות את "אני" או אף אחת או אחד אחרים עם הסבל שמישהו מאיתנו חווה. מכיוון שאין כאן בלבול מחשבתי שמזהה את הסבל עם "אני" או "את/ה", אז כאשר רצוננו הוא שהסבל הזה ייעלם, אין לנו רצון שגם "אני" איעלם או "את/ה" תיעלם.

בדרך זו, יש לנו ראייה ברורה הרבה יותר של ה"אני" של אחרות ואחרים ושל עצמנו. ניתן להסיר את הסבל ואת הסיבות שלו מהרצפים המנטליים שלנו, כך שהם לעולם לא יחזרו שוב, אך לעולם לא ניתן להסיר את בני ובנות האדם שחוו את הסבל הזה. ממש כפי שלרצפים מנטליים אין סוף, כך אין סוף גם לבני ובנות האדם הכרוכים בהם, כאשר בכול אחד מהם כרוך "אני".

אם אנו מבינים/ות את טבעו הטהור של הרצף המנטלי ואת היכולת להסיר את הסבל והגורמים לו לנצח, עלינו גם להיזהר שלא לזהות "אני" עם הרצף המנטלי הטהור. אחרת, עלול להיות שנתפוס בצורה מוטעית את הסבל ולא ניקח ברצינות את הסרתו, מכיוון שנאמין שהסבל לא קיים באופן ממשי.

המחשבה על הסבל של אחרות ואחרים או על הסבל שלנו, היא עצובה. בהחלט אין בנו תחושת שמחה מכך שאנו סובלים/ות או שמישהו או מישהי אחרים סובלים; יש בנו תחושת צער על כך שזה קורה. בתורות על הטונגלן, נתינה ולקיחה, ההתמקדות שלנו היא בסבלם של אחרות ואחרים, או אפילו בסבל שלנו, ובאופן טבעי יש בנו תחושת עצב על כך. זה לא שאין בנו שום רגש שהוא, כאילו שהסבל הוא לא ממשי ואינו כואב. אז אנו מדמיינים/ות את לקיחת הסבל על עצמנו; יש בנו קבלה מרצון לחוות זאת בעצמנו. לאחר מכן אנו נותנים/ות להם/ן או לעצמנו אהבה, שהיא המשאלה להיות מאושרים/ות. כך מתקיים בנו מעבר מתחושת העצב של הסבל שקיבלנו על עצמנו לתחושת האושר ששלחנו החוצה.

ביצוע המעַבר הזה מתחושת עצב לתחושת שמחה הוא אבן נגף עבור רבות ורבים בעת תרגול טונגלן. כיצד ניתן בפתאומיות לשנות ולעבור מתחושת עצב לתחושת שמחה? אחרי הכול, שני אלה הם רגשות מנוגדים. ראינו סוגיה דומה כאשר דנו באופן שבו ניתן לאזן בין התמקדות בסבל עם החלטה נחרצת להשתחרר, מבלי להיכנס לדיכאון, ויחד עם זאת גם לחוות את שמחת החיים ואת האפשרויות שבצידה על-מנת להשתחרר. כאן זהו עניין מאותו הסוג.

נוכל להבין את חשיבות היכולת לאזן בין עצב לאושר כאשר נחשוב על הדוגמה של ביקור אצל קרוב/ת משפחה או חבר/ה חולה. יש בנו עצב על כך שהם חולים וסובלים. אבל אם, בזמן שנבקר אצל יקירנו ויקירותינו, נישאר עם עצב וחוסר שמחה, זה לא יעזור להם כלל וכלל. עלינו לעודד את קרוב/ת משפחתנו או את מי שחולה. אבל איך ניתן לחולל תחושת שמחה במצב הזה? האם זה נעשה רק באופן מלאכותי? האם פשוט נעלה חיוך גדול על פנינו, בעוד שבתוכנו נרגיש נורא?

כדי לעשות כאן מַעבר כן ואמיתי מעֶצב לאושר, נוכל ליישם את התורות המתקדמות למדי של מהמודרה, "החותם הגדול של טבע התודעה". קודם כול, כאשר ניקח על עצמנו את הסבל של הזולת או של עצמנו, נקבל על עצמנו את הסבל מרצון. כשנעשה זאת בצורה כנה, זה יעניק לנו תחושה של ביטחון עצמי וחוסן פנימי. כך לא תהיה לנו מה שנקראת "מנטליות של קורבן" של מסכנ/ה שכמותי, אני סובל/ת.

באמצעות מתוֹדַת המהמודרה, נתייחס לתחושת העצב שנרגיש עם הסבל הזה כמו לגל על פסגת האוקיינוס של התודעה. עם הכוח הפנימי שצברנו מכך שקיבלנו על עצמנו את הסבל מרצון, לא ניטלטל רגשית על-ידי הגל. ברוגע, נאפשר לגל העצב שנחווה לשקוע. ברגע שהגל הזה יִשְׁכַּךְ באופן טבעי, תהיה לנו היכולת להתחבר לשמחה השקטה הטבעית של התודעה. היא זורחת בטבעיות מתוך הלב שלנו וזה מה שאנחנו נותנים/ות לזולת או מה שאנחנו חווים/ות בעצמנו בטונגלן.

אין שום דבר שמפריע או מטריד בנוגע לשמחה הטבעית הזו של התודעה. אין פה הכרזה או עשיית הצגה מהשמחה שלנו, כמו "כמה חבל שאת/ה חולה. אני מרגיש/ה רע בשבילך, אבל אני מרוצה מהחיים שלי. הכול מסתדר לי כהלכה". השמחה הנינוחה והטבעית שלנו מנחמת ומרגיעה בשקט את הזולת ואת עצמנו.

כשהתחלנו את ההרצאה שלנו, ציינתי שצונגקאפה הסביר שעל-מנת לחולל מצב תודעתי, למשל חמלה, נדרש קודם כול לדעת על גבי מה הוא בנוי. חמלה נבנית על בסיס פיתוחה כראוי של ההחלטה הנחרצת להשתחרר שנעשה לפני-כן. עם החלטה נחרצת להשתחרר, יש בנו נחישות להשתחרר מהרגשות המפריעים שלנו, המניעים את לידנו החוזרת ונשנית באופן בלתי נשלט, ואנו פועלים/ות על-מנת לפטור את עצמנו מהם.

השלב הבא בבניית היסודות לחמלה הוא לפתח התייחסות אחידה על בסיס החלטתנו הנחרצת להשתחרר; במילים אחרות, על בסיס עבודתנו לסילוק הרגשות המפריעים שלנו. עם התייחסות אחידה, אנו מתמקדים/ות בכול היצורים בצורה פתוחה, ללא הרגשות המפריעים של משיכה, סלידה או אדישות כלפי אף אחד מהם. יש בנו פתיחות באותה המידה כלפי כולם/ן, משום שכולנו שווים/ות בכך שכול יצור כרוך אך ורק ברצף מנטלי ללא ראשית ואינסופי. מכיוון שלאורך זמן ללא ראשית, היו לנו את כול סוגי מערכות היחסים עם כול סוגי היצורים, אנו לא מזהים את אף אחד מהיצורים עם סוג מערכת היחסים שיכולה הייתה להיות לנו עם כול אחד מתוכם בכול זמן שהוא: חבר, אויב או זר. לכן, אין בסיס למשיכה, סלידה או אדישות.

אין שום תועלת בהתמקדות בזמנים שבהם כול יצור היה במהלך זמן מסוים האויב שלנו ואפילו הרוצח שלנו. הרבה יותר מועיל להתמקד בכך שכולם היו בזמן זה או אחר האימהות שלנו ואז לחשוב על נדיבות הלב שכולם הראו לנו כאימהותינו או כמי שהיו המטפלות העיקריות שלנו. אפילו אם אמא שלנו בחיים הנוכחיים התעמרה בנו והייתה איומה, נדיבות הלב המינימלית שהיא הפגינה הייתה שהיא לא ביצעה הפלה איתנו. או היא, או בימינו אולי האם הפונדקאית שלנו, הייתה חביבה אלינו במיוחד כי היא נשאה אותנו ברחם.

השלב הבא מתורגם בדרך כלל כ"להחזיר על נדיבות הלב הזו", אבל אני נוטה לחשוב שהמונח "להחזיר" נותן רושם מוטעה. הסיבה לכך היא ש"החזר" מרמז על חוב בעסקה עסקית, ואם לא נחזיר את החוב שלנו, תהיה בנו תחושת אשם. במקום תחושת חובה או אשמה, הטון הרגשי שנועד כבסיס לשלב הזה הוא הערכה והכרת תודה על נדיבות הלב שקיבלנו. ואז, על בסיס הרגש הזה, כשנעלה בדמיוננו את האימהות שלנו כעיוורות, מבולבלות והוזות, העומדות ליפול מצוק לתוך תהום של התנהגות מזיקה ואת עצמנו כעומדים/ות ליד אימנו ויודעים כיצד לעזור, כמובן שבאופן טבעי ניקח על עצמנו אחריות לעשות כול שביכולתנו כדי למנוע את נפילתה. אם בנה או בתה שלה לא יעזרו לה, מי יעזור?

על בסיס הרגשת הכרת תודה עמוקה על נדיבות הלב שכולם/ן גילו כלפינו בזמן זה או אחר, ורצוננו העז להביע את הכרת התודה שלנו באמצעות סיוע ממשי, אנו מפתחים/ות באופן אוטומטי מה שנקרא "אהבה מחממת לב". יש בנו תחושה של קשר חם כול-כך עם כולם/ן, עד שבכול פעם שנפגוש במישהו או מישהי, נרגיש קירבה אליהם באופן אוטומטי, כמו שמרגישה אֵם לילדה או ילדתה היחידים היקרים שלה. יש בנו דאגה אמיתית לרווחתם ונחוש עצב אם יקרה להם משהו רע.

זה על בסיס אותה אהבה מחממת לב שיש לנו את סוג האהבה המטופח בבודהיזם: המשאלה שכול היצורים יהיו מאושרים באותה המידה ושתהיינה להם הסיבות לאושר. על בסיס האהבה הזו לכול אחד ואחת, אנו מפתחים/ות חמלה: המשאלה שכולם/ן ישתחררו מסבל ומהסיבות לסבל. אם כך, ביכולתנו לראות שמה שעומד בבסיס החמלה ותומך בה הוא מכלול של רגשות חיוביים רבים, כגון תחושת פתיחות וקרבה כלפי כולם/ן, הכרת תודה על נדיבות לבם/ן, אהבה מחממת לב, חיבה וכו'. כול אלה כלולים בתוך החמלה.

בהרחבה, אם כן, אם חמלה היא המצב התודעתי של ההחלטה הנחרצת להשתחרר המכוונת לסבלם של אחרות ואחרים, הרי שהיסוד של החמלה צריך להיות נוכח אף הוא בצורה כלשהי יחד עם ההחלטה הנחרצת להשתחרר. משמעות הדבר היא שקודם כול עלינו לגלות התייחסות אחידה כלפי עצמנו - ללא משיכה, ללא דחייה וללא אדישות. לאחר מכן עלינו להבין שזה לא מועיל להתמקד בדברים השליליים שעשינו בחיים הנוכחיים ובחיים קודמים. במקביל להכרה שלנו בכך שאחרות ואחרים היו האימהות שלנו וגילו נדיבות לב כלפינו, עלינו להתמקד בדברים החיוביים והמיטיבים שעשינו למען עצמנו. העובדה שכרגע אנו נהנים/ות מכול הנסיבות המיטיבות של חיי אנוש יקרי ערך היא תוצאה קארמית של פעולות בונות שעשינו בעבר. יש בנו הוקרה לנדיבות הלב שהפגנו כלפי עצמנו על שפעלנו כך ויש בנו הכרת תודה. זה מוביל לאהבה מחממת לב כלפי עצמנו, ללא שנאה עצמית. אנו דואגים/ות באמת ובתמים לרווחתנו ונרגיש נורא אם משהו רע יקרה לנו.

בעת העבודה עם חמלה, אחד העקרונות המרכזיים שיוצר שוויון אחיד בין כולם/ן הוא שכולם וכולן רוצים להיות מאושרים, אף אחד ואחת לא רוצים להיות אומללים, ולכולם/ן באותה המידה יש את הזכות להיות מאושרים, לא אומללים. המילה "כולם/ן", כאן, כוללת גם את עצמנו. לפיכך, גם לנו יש את הזכות להיות מאושרים/ות; גם לנו יש את הזכות לא להיות אומללים/ות. אי-לכך, פיתוח החלטה נחרצת להשתחרר- את הנחישות הזו לצאת לחופשי - הוא למעשה פיתוח חמלה כלפי עצמנו.

אנא אל תבינו זאת באופן מוטעה. אני לא מעודד יחס דואליסטי כלפי עצמנו, ש"אני" החומל על עצמי שונה מה"אני" שכלפיו אני חש חמלה. "לגלות נדיבות לב כלפי עצמנו" הוא רק צורת ביטוי. אבל אם ברצוננו לגלות נדיבות-לב כלפי עצמנו ולשחרר את עצמנו מסבל ואומללות, עלינו לפתח את הגישה, למשל, של "אני לא רוצה להיכנס למערכת יחסים חולה עם האדם הזה; אני לא רוצה להתכעס; אני לא רוצה להתעצבן; אני לא רוצה לפתח היאחזות." בדרך זו, אנו עובדים/ות עם הנחישות הזו להשתחרר מהבעיות שלנו, וזו עוד זווית לאופן שבו אנו מאזנים/ות את תחושת "הכול הוא סבל" עם תחושה בסיסית של שמחה מחממת-לב ורוגע.

כיסינו כמות נרחבת של חומר, אבל רציתי להציג תמונה מלאה יותר של הנושא החשוב מאד הזה בבודהיזם. זה לא שזהו רק נושא שאנו לומדים ולומדות, אלא שגם יש לו חשיבות מבחינת ההתפתחות האישית שלנו, כדי להצביע על הדרך שבה אנו מפתחים/ות החלטה נחרצת להשתחרר וחמלה. בדקנו כיצד נוכל לבצע את המעבר מהחלטה נחרצת להשתחרר אל עבר חמלה בצורה בריאה ויציבה ואת הקשר שבין שני מצבי התודעה הללו.