השקפות בודהיסטיות ומערביות על סקס

באופן כללי, הגישה לקווי מוסר בבודהיזם שונה מאוד מהגישה המערבית. בתרבות המערבית, יש לנו למעשה שילוב של שתי מערכות של קווי מוסר. האחת היא מהרקע המִקראי והשנייה מיוון העתיקה.

בהקשר של הרקע המִקראי, יש מערכת חוקים, הנוגעים לקווי המוסר, שניתנה על ידי סמכות גבוהה יותר. להתנהל באופן מוסרי פירושו למעשה לציית לחוקים. אם אנחנו מצייתים לחוקים, אנחנו "טובים" - אנחנו "בני ובנות אדם טובים". נתוגמל בגן עדן. אם לא נציית לחוקים הללו, אנחנו "רעים" וניענש בחיים שלאחר המוות שלנו. ועל כן, קווי המוסר הם באמת עניין של ציות לסמכות הגבוהה יותר הזו. אנחנו תמיד מחפשים "מה עלַי לעשות?" תמיד יש את הרעיון הזה של "צריך" - "אני צריך לעשות את זה, אבל אני לא עושה את זה, אז אני 'רע', אני אשם." אנחנו נעשים לא בטוחים בעצמנו וחסרי ביטחון, כי אנחנו תמיד רוצים לדעת מה עלַי לעשות?

ביוון העתיקה, יש לנו גם כן מערכת חוקים, אבל לא ציווּיים שניתנו על-ידי סמכות אלוהית. אזרחים יוצרים את החוקים. נציגים של האזרחים מתכנסים בבית מחוקקים ומחוקקים חוקים לטובת החברה ולמען רווחתה. ואז זה, שוב, עניין של ציות. עלינו לפעול לפי החוקים. וזה לא שבכך שאנו פועלים כך אנחנו פשוט בני ובנות אדם מוסריים טובים; עכשיו אנחנו גם "אזרחים טובים". אם לא נפעל לפי החוקים, אנחנו אנשים "רעים" ועלינו לשלם קנס או ללכת לכלא.

אז מערכת קווי המוסר המערביים שלנו היא שילוב של שתי המערכות הללו. שתיהן מבוססות על ציות לחוקים. קווי המוסר הבודהיסטיים אינם כאלה כלל וכלל. אנחנו נעשים מבולבלים כאנשי ונשות המערב הניגשים לבודהיזם, כי אנחנו רוצים שהבודהיזם יגיד לנו מה אנחנו "צריכים" לעשות ומה אנחנו "לא צריכים" לעשות. משום כך, כאשר אנו מסתכלים על תורות הלימוד הבודהיסטיות הנוגעות לקווי המוסר, אנו נוטים להבין אותן במונחים של משהו כמו דיברות מקראיות או חוקים שיפוטיים.

הבסיס של קווי מוּסַר בודהיסטיים שונה לחלוטין. קווי המוסר הבודהיסטיים מבוססים על תורת הלימוד המרכזית של בודהה - ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות, או ארבע עובדות החיים. באופן בסיסי, החיים קשוחים; החיים קשים. אבל יש לכך סיבה, ואם ברצוננו להיפטר מקשיים בחיים, עלינו לחסל את הסיבה. אז מה שבודהה לימד בהקשר הזה היה שישנם סוגים מסוימים של התנהגות שהולכים להסב לנו בעיות ואומללות. אם ברצוננו להימנע מסבל עבור עצמנו, עלינו להימנע מסוגי ההתנהגות האלו. אם לא אכפת לנו מכמות הבעיות שאנו יוצרים לעצמנו, בסדר. קדימה, המשיכו לפעול בדרך זו. זוהי בחירה של כל אחד ואחת.

בודהה לא נתן ציוויים מוסריים כלשהם כמו בתנ"ך. בודהה מעולם לא אמר "אתה צריך לעשות את זה ואם לא, אתה רע." אלא, במקום זאת בודהה אמר, "אם את או אתה עושים את זה, אתם הולכים לייצר לעצמכם בעיות. אם אתם לא רוצים את הבעיות האלו, הפסיקו לעשות זאת." אם נמשיך לעשות את מה שיביא לנו בעיות, זה לא עושה אותנו ל"אדם רע". אם לא נעשה זאת, אם נִמַנָע, זה לא עושה אותנו ל"אדם טוב". אם נמשיך לפעול בצורה שיוצרת לעצמנו בעיות, זה יהיה מטופש מצידנו וזה עצוב. אם נפסיק לפעול בצורה כזו, זה יהיה חכם מצידנו. זה הכל.

קווי המוסר הבודהיסטיים, אם כן, הם במידה רבה מאד עניין של בחירה לגבי מה שאנחנו עושים. בעזרת האִימון הבודהיסטי, אנו שואפים לפתח גישות בונות כגון "החלטה נחרצת להשתחרר". אנחנו מסתכלים על הבעיות שלנו ומחליטים ש"זה לא כיף. אני לא רוצה את זה יותר." ואז, באמצעות ההחלטה הנחרצת להשתחרר, אנו מחליטים בנחישות שעלינו להשתחרר מהבעיות הללו. ליתר דיוק, אנחנו מחליטים לשחרר את עצמנו מהן. אין מי שהולך לשחרר אותנו מלבד עצמנו. לכן, עלינו לקדם ביתר נחרצות בתוכנו את ההחלטה להשתחרר מהסיבות לבעיות. אנחנו הולכים להפסיק ליצור את הסיבות, כך שהבעיות הנובעות מהן לא יצוצו יותר.

לדוּגמה, אם הבעיות שלנו נובעות מהכעס הנורא או מההיאחזות האובססיבית שלנו, אז מכיוון שברצוננו להפסיק לחוות את הבעיות הללו, נקבל החלטה נחרצת להשתחרר מהן ומהסיבות להן. נְפַתֵּחַ את המחשבה הנחושה: "אנסה להשתנות. יש בי את המוכנות לוותר על המזג הרע והכעס שלי. יש בי את המוכנות לוותר על ההיאחזות שלי. בכוונתי לנסות לעשות את זה." מבלי שתהיה בנו המוכנות לוותר על התכונות האישיות השליליות שלנו, אין סיכוי שתהיה לנו התקדמות כלשהי בתרגול הבודהיסטי.

אבל לאמירה חזרתית על טקסט ועריכת טקס פּוּגָ'ה בלבד, מבלי שנהיה מוכנים לוותר על ההיאחזות או על הכעס שלנו, בקושי הולכת להיות השפעה על תכונות האישיוּת ההרסניות שלנו כגון כעס. זאת משום שאנחנו לא הולכים ליישם בחיי היומיום שלנו אף אחת מהגישות החיוביות שאותן אנו מפתחים בפּוּגָ'ה. הטקס יהיה רק כמו משהו צדדי שנעשָה מצידנו בשביל הכיף, כמו צפייה בתוכנית טלוויזיה כל ערב. אז אם אנחנו באמת רוצים להשיג שחרור מהבעיות שלנו, סוגיית קווי המוסר הבודהיסטיים הופכת למרכזית.

חשוב להימנע מלגלות צביעות בתרגול בודהיסטי. רוב בני ובנות האדם שבאים במגע עם בודהיזם, אם הם בוחנים את עצמם בכנות, לעֶבר מה מכוונות השאיפות שלהם באמת? רוב בני ובנות האדם לא באמת מכַוונים לעֶבר הארה. הם אפילו לא שואפים לשחרור. מרביתם פשוט רוצים לשפר קצת את המצב הסמסרי שלהם - חיי היומיום הרגילים שלהם.

ובכן, זה בסדר. בודהה לימד שיטות לשיפור הסמסרה: כלומר איך להשיג לידה חוזרת טובה יותר. זה חלק מהלימוד הבודהיסטי. אבל רובנו אפילו לא מאמינים בסבבי החיים העתידיים, שלא לדבר על הרצון לשפר אותם. מה שאנחנו רוצים זה לשפר את הסמסרה שלנו בסבב החיים הזה בלבד, כבר עכשיו. גם זה בסדר. אבל אנחנו לא צריכים להעמיד פנים ולומר בחוסר יושר: "אני משקיע/ה בעבודה עצמית כדי להפוך לבודהה למען כל היצורים החיים", כשזו לא המטרה שלנו כלל וכלל. כמובן שקווי המוסר שאחריהם עלינו להתחקות, כדי להגיע להארה וכדי לשפר את הסמסרה שלנו של סבב חיינו הנוכחי, נשארים אותם קווי מוסר. אולם, אם נהיה מציאותיים וכנים לגבי מה שאליו אנו מכוונים, לא יהיו לנו כל כך הרבה קשיים בשמירה על קווי המוסר הבודהיסטיים.

אחת הסוגיות שעימן עלינו להתמודד כאן היא, שוב, שרובנו ניגשים לבודהיזם מרקע יהודי-נוצרי. אז הנטייה שלנו היא לחשוב: "אני צריך, או- צריכה להשקיע בעבודה עצמית למען הארה, כי אז אהיה אדם טוב, תלמיד/ה טוב/ה, בודהיסט/ית טוב/ה. אם העבודה העצמית שלי אינה נעשית על-מנת שאהפוך לבודהה ואעזור לכולם, אלא תוך חשיבה רק על איך לשפר את הסמסרה שלי, אז אני אדם רע; אני תלמיד/ה רע/ה, בודהיסט/ית רע/ה." שוב, הדגש הוא על "צריך". אנחנו מתסכלים על מה שאנחנו "צריכים" או-"צריכות" לעשות.

זה לא ככה בבודהיזם. אנחנו מתקדמים לפי מה שמתאים לנו, בשלב שבו אנו נמצאים. אין "צריך". אין "אם את או אתה עושים את זה, אתם טובים ואם אתם בשלב מוקדם יותר, זה רע". אנחנו לא יכולים לומר: "אם אתה מבוגר זה טוב ואם אתה ילד, זה רע. אז גם אם את או אתה עדיין ילדים מבחינה רוחנית, עליכם להיות מבוגר רוחני ולהתנהג כמו אחד."

הסוגייה העיקרית, אם כן, בניסיון לאמץ את קווי המוסר הבודהיסטיים היא לנסות להבין את הקשר בין סיבה התנהגותית ותוצאה: הקשר בין ההתנהגות שלנו לבין רמת האושר או הסבל שאנו חווים כתוצאה מכך. זה חיוני. ללא השתכנעות במערכת היחסים הזו, אין סיבה לאמץ את השיטה הבודהיסטית של קווי המוסר.

אם נסתכל על מה שהבודהיזם מכנה "התנהגות הרסנית", זוהי התנהגות המוּנעת על-ידי כעס, היאחזות או חמדנות, או נאיביות. אלו הם הרגשות המפריעים העיקריים - רגשות או מצבים מנטליים המפריעים לשלוות התודעה שלנו וגורמים לנו לאבד שליטה עצמית. חלק מההסברים מוסיפים ואומרים שלְהתנהגות הרסנית מתלווים גם היעדר תחושה של כבוד-עצמי מוסרי והיעדר דאגה לגבי האופן שבו התנהגותנו משליכה על אחרות ואחרים, כמו על הורינו ועל המורים והמורות הרוחניים שלנו. מה שמוגדר מנקודת המבט של קארמה הוא שהתנהגות המוּנעת על ידי הרגשות המפריעים הללו ומצבי תודעה כאלה הולכת לייצר סבל. היא "תבשיל" לכדי סבל.

כעת, עלינו להבין את הקביעה הזו. זה לא כל כך פשוט. לא מדובר על מה הן ההשפעות של פעולותינו על מישהו אחר, משום שזה לא ודאי. יתכן שניתן למישהו פרחים עם הרבה מאוד אהבה, והוא ילקה בהתקף אלרגיה נוראי ויהיה חולה מאד. יכול להיות שנגנוב את המכונית של מישהו וזה ישמח מאד את האדם השני כי אותו אדם רצה להיפטר מהמכונית ועכשיו הוא או היא יוכלו לאסוף את כספי הביטוח ולקנות אחת חדשה. לכן זה לא ודאי אילו השפעות תהיינה לפעולות שלנו בהקשר של יצירת אושר או אומללות אצל מישהו אחר. למרות שברור שאנו מנסים לא לפגוע באחרים ואחרות, אף על פי כן, לעולם לא נוכל לדעת מה הם יחוו. אנחנו מבשלים למישהו ארוחה נפלאה והאורח שלנו נחנק ממנה למוות. איך נדע מה הולך לקרות?

אבל, מה שהינו ודאי מתוך הפעולות שלנו, לפי תורות הלימוד הבודהיסטיות, הוא התוצאה שתהיה להן עלינו. לא מדובר על ההשפעה המיידית. אם נאנוס מישהו או מישהי, מיד עם ביצוע אונס האדם אנו עשויים לחוות את ההנאה של אורגזמה מינית. לא מדובר על רמת האושר הנובעת מהמעשה. אנחנו מדברים על משהו שנַחוֶוה בטווח הארוך - ההשפעה ארוכת הטווח על התודעות שלנו ועל מה שאנו הולכים לחוות באופן כללי בעתיד כַּתוצאה מנטיות והרגלים שאנו בונים.

לדוּגמה, ייתכן שיהיה לנו רומן מחוץ לנישואין, ובאותו רגע, אנו עשויים ליהנות מהעונג הכרוך בהיותנו עם אותו פרטנר או אותה פרטנרית אחרים. עם זאת, מאוחר יותר בסבב חיינו נוכחי, ובואו נשים בצד בעיות במערכות יחסים עם בני או בנות זוג בסבבי חיים עתידיים, ללא ספק הולכות להיות לנו הרבה בעיות עם המשפחות שלנו אנו. אז אנחנו לא מדברים על ההנאה המיידית שאולי נקבל במהלך רומן מיני; אנחנו מדברים על ההשפעה ארוכת הטווח.

הנקודה העיקרית שיש להסתכל עליה במסגרת עקרונות המוסר הבודהיסטיים הנוגעים למיניות, אם כן, היא המניע להתנהגות המינית שלנו. פעילות מינית אינה שונה מאוד, כפעולה, מְאכילה, במובן זה שזהו תפקוד ביולוגי הנובע מכך שיש לנו גוף מהסוג שיש לנו. אם יש לנו סוג כזה של גוף, הוא הולך להיות רעב. עלינו להאכיל אותו. באופן דומה, כשיש לנו סוג כזה של גוף, יש בו הורמונים מיניים. נמצא בגוף מרכיב תפקודי ביולוגי בהקשר של סקס שעלינו להתמודד איתו איכשהו. עם זאת, יש הבדל גדול בין סיפוק רעב מיני לבין סיפוק רעב לאוכל. ביכולתנו לחיות בלי סקס, אבל אין לנו יכולת לחיות בלי אוכל.

פעילות מינית, כמו אכילה, יכולה להיות מוּנעת על ידי רגש או גישה מפריעים, כאלה שהם בונים, או ניטרליים. בהתבסס על המוטיבציה, הפעולה של קיום יחסי מין או אכילה הופכת גם היא להרסנית, בונה או ניטרלית. למשל, אם נֹאכַל מתוך חמדנות והיאחזות עצומה - פשוט נאביס את עצמנו כמו חזיר - זהו הרס עצמי. אם נֹאכל כי עלינו להיות איתנים על-מנת לדאוג למשפחות שלנו - כדי שיהיו לנו הכוח והאנרגיה לעבוד, וכן הלאה - זוהי מוטיבציה חיובית; האכילה בונה. אם נֹאכל רק בגלל שהגיע הזמן לאכול וכל השאר אוכלים, זה ניטרלי מבחינה מוסרית.

אותו הדבר נכון לגבי סקס. אם נקיים יחסי מין משום שיש בנו היאחזות ותשוקה עצומות, או מתוך כעס כמו שקורה כאשר חיילים אונסים את נשות האויב ובנותיהם, זה הרסני. אם נקיים יחסי מין על-מנת להביע חיבה ולעזור למישהו או למישהי - אדם מתאים - בתקווה שזה יגרום לאדם להרגיש קצת יותר טוב, זה בונה. אם נקיים יחסי מין רק משום שקשה לנו להירדם וזה יגרום לנו לעייפות כך שנוכל להירדם מהר יותר, אז זה ניטרלי.

התוצאה של מה שנַחווה מאותה הפעולה שונה בהתאם למוטיבציה. "הרסני" פירושו שזה ייצור לנו בעיות בעתיד. עבור רוב בני ובנות האדם, המוטיבציה השלילית לקיום יחסי מין, שתהפוך את הפעולה להרסנית ותגרום להם בעיות בעתיד, היא בדרך כלל היאחזות ותשוקה. מה שעלינו להשקיע בו עבודה, בהקשר של ההחלטה הנחרצת להשתחרר (renunciation), הוא לא האקט המיני עצמו, אלא ההיאחזות והכמיהה המשתוקקת הללו. 

בואו ניתן דוגמה. נניח שאנו נוהים אחַר האורגזמה המושלמת. נְהִיָּיה כזו גורמת לנו לאי-שביעות רצון תמידית מהחוויה המינית שיש לנו. אנחנו תמיד תרים אחר אחת טובה יותר. יש בנו כמיהה תמידית למשהו נוסף, ולעולם לא נוכל באמת ליהנות ממה שיש לנו. גישה כזו גורמת לנו לחוש תסכול ואומללות. זה מוביל לכך שאין לנו אף פעם חוויה מינית מְסַפקת.

כך גם אם אנחנו תמיד מחפשים את הפרטנר או הפרטנרית המיניים המושלמים. לעולם לא נמצא את הפרטנר או הפרטנרית המושלמים. תמיד נחוש חוסר סיפוק; הגישה שלנו תמיד תגרום לנו לחוות אומללות. פעילות מינית המוּנעת על ידי גישות מהסוג הזה היא הרסנית - זהו הרס- עצמי. כשאנחנו מדברים על הרס, זה תמיד הרס- עצמי.

אז זהו הדבר שממנו עלינו להחליט להשתחרר באופן נחרץ - המיתוס של פרטנר או פרטנרית מושלמים ואורגזמה מושלמת, והכמיהה המשתוקקת שהמיתוס הזה מייצר. הכמיהה המשתוקקת שלנו מבוססת על הבלבול הנאיבי ש: "איפשהו שם בחוץ ישנם בן או בת הזוג המושלמים שעימם אחווה אורגזמה המושלמת". זהו מיתוס. זוהי מַעֲשִׂייָּה לילדים. זה לעולם לא יקרה. מִצטַעֵר. 

עלינו לגשת למיניות בעזרת גישה מציאותית יותר. כאשר נעיין בתורות הלימוד כדי לראות אילו סוגי התנהגות מינית הם הרסניים, נמצא כל מיני רשימות. מה שמופיע בכל הרשימות, בכל אופן, הוא קיום יחסי מין עם בן או בת הזוג של אדם אחר. בעת בחינת הדברים, עלינו לנסות להבין למה זה הרסני; למה זה גורם לנו לבעיות? ישנם שני מצבים שבהם הפעולה ההרסנית הזו עשויה להתרחש - או שכבר יש לנו בן או בת זוג למין, או שאין לנו כאלה. בואו נסתכל על הראשון מבין השניים הללו.

אם נגיד שזה הרסני בגלל שניקַלע לצרות עם בן או בת הזוג שלנו אנו - בן או בת הזוג שלנו ייפגעו מכך - או אם נגיד שבן או בת הזוג של האדם האחר עלולים להיפגע מכך, זוהי רמה אחת של אומללות שעשויה להתעורר. אבל זה לא וַדָּאִי. אולי אנחנו נמצאים במערכת יחסים שבה בן או בת הזוג שלנו אומרים שזה בסדר. אולי האדם השני נמצא במערכת יחסים שבה בן או בת זוגו אומרים שזה בסדר. זה עשוי להיות אפשרי.

אבל עלינו לגלות רגישות רבה לגבי הנקודה הזו, מכיוון שבן או בת הזוג שלנו עשויים לומר "אה, זה בסדר שאת/ה מקיים/ת יחסי מין עם אדם אחר. לא אכפת לי", בעוד שלמעשה האישה או הגבר שאומרים זאת אולי אומרים את זה פשוט כי הם לא רוצים לאבד אותנו. אם הם יביעו התנגדות, הם עלולים לאבד אותנו ולכן הם מרגישים שעדיף לשתוק ולהגיד שזה בסדר. אבל בפנים הם מאוד פגועים. זה חיוני ביותר לגלות רגישות כלפי בן או בת הזוג שלנו כדי לראות אם הם באמת כנים באומרם שזה בסדר.

ואם זה בסדר רק באופן חד-סִטרי: זה בסדר מצד בן או בת הזוג שלנו אם אנחנו מקיימים יחסי מין עם אדם אחר, אבל זה לא בסדר מצידנו אם בן או בת הזוג שלנו מקיימים יחסי מין עם אדם אחר, אז באופן ברור יש משהו לא כל כך יציב כאן. ולחשוב על הפרטנר או הפרטנרית שאיתם אנחנו מקיימים יחסי מין ש: "ובכן, כל עוד בן או בת זוגם לא יגלו - והם לא הולכים לגלות - זה בסדר", זה קְצַר רוֹאִי. באופן בלתי נמנע, בן או בת הזוג של הפרטנר/ית כן מגלה.

לפי הכְּתבים הבודהיסטים, התוצאה העיקרית הנובעת מקיום יחסי מין עם בן או בת הזוג של מישהו אחר היא שהיחסים שלנו עצמינו עם בן או בת הזוג יהפכו לא יציבים. בני או בנות הזוג שלנו אנו לא יהיו נאמנים. גם אם אין לנו בן או בת זוג עכשיו, זה עלול לקרות במערכות היחסים העתידיות שלנו. כמו כן, על אף שמצב של אי-נאמנות מצד בן או בת הזוג שלנו לא בהכרח יתרחש בסבב החיים הנוכחי, תוצאות חוסר הנאמנות שלנו עשויות להופיע במהלך סבב החיים הנוכחי בצורה של גירושין עם כל הבעיות הנלוות לכך.

על פי הכְּתבים, דבר נוסף שקורה כשאנחנו מקיימים יחסי מין עם בן או בת הזוג של אדם אחר הוא שהפעולה הזו הופכת לסיבה לביצוע כל כך הרבה פעולות הרסניות אחרות. לדוּגמָה, עלינו לשקר לגבי הרומן שלנו. אולי אפילו נצטרך להרוג או לגנוב אם מישהו יתחיל לסחוט אותנו לגבי זה, כדי שלא יספר לבן הזוג שלנו או יגרום לנו לאבד את עבודתנו. עלינו להיפטר מהסוחט כדי שלא יחשוף אותנו. הריון לא רצוי עם פרטנר או פרטנרית מחוץ לנישואין עלול לגרום לנו להפיל את העובר. דברים כאלה עלולים לקרות, אם כי כמובן אין ודאות שהם יקרו.

בדיון על פרטנרים או פרטנריות מיניים לא הולמים, נראָה שהכְּתבים הבודהיסטים הקלאסיים לא מבדילים בין מצב שבו יש לנו כבר בן או בת זוג מיניים לבין מצב בו אין לנו בן או בת זוג מיניים. בכל אופן, אני חושב שיש לומר, במיוחד בהקשר המערבי המודרני, שהשלכות שליליות, כמו אלו שהזכרתי זה עתה, תתרחשנה בעקבות שני המצבים. באופן דומה, הכְּתבים הקלאסיים אינם מזכירים השלכות שליליות שתתרחשנה כשכבר יש לנו בן או בת זוג ואנו מקיימים יחסי מין עם מישהו אחר שאין לו בן או בת זוג או אשר אינו מָנוּעַ מלקיים יחסי מין, מכורח התחייבות להוריו או נדרים שלקח על עצמו. אבל, אני חושב שגם כאן יש לומר, שאותם סוגים של השלכות הכרוכות בסבל יתרחשו גם כן.

אם נבחן לעומק, נגלה שמה שהופך קיום יחסי מין עם פרטנר או פרטנרית של מישהו אחר להרסני הוא חוסר שביעות רצון. אם כבר יש לנו בן או בת זוג, זהו חוסר שביעות הרצון הבסיסי שלנו עצמנו מבן או בת הזוג שלנו שגורם לנו לחפש אחד אחר. גם אם אין לנו בן או בת זוג, אנחנו מוּנַעים לקיים יחסי מין עם פרטנר או פרטנרית של מישהו אחר, בהמשך לאי שביעות הרצון שלנו מהחיפוש אחַר פרטנרים בקרב כאלה שעמם מתאים לקיים מערכת יחסים כזו. יתכן שאפילו לא ניסינו.

חוסר שביעות רצון הוא האשם העיקרי מאחורי כמעט כל צורות ההתנהגות המינית הבלתי הולמת המוזכרות בכְּתבים הקלאסיים - קיום יחסי מין דרך פתחים לא מתאימים של הגוף, בזמנים לא מתאימים, במקומות לא מתאימים וכו'. הנקודה מאחורי כל אלה היא חוסר שביעות רצון. לדוּגמָה, נניח שבאפשרותנו לקיים יחסי מין בפרטיות בחדר השינה שלנו בַּלילה כשאף אחד לא עומד לבוא ולדפוק בדלת. אבל אנחנו לא שבעי רצון מזה - זה לא מספיק מרַגש. אז אנחנו מחליטים לקיים יחסי מין בחוץ בחצר האחורית שלנו באמצע היום, כשכל אחד עלול להופיע, לראות אותנו ולגרום לשערורייה או לכל מיני סוגים של מבוכה. או שאולי נקיים יחסי מין על הריצפה במרכז הסלון באמצע היום, כשהילדים עלולים להיכנס בכל עת ולראות אותנו. זה עלול לגרום לטראומה גדולה לילד.

חוסר שביעות רצון עשוי ללבוש צורות רבות. בעיקרון, אנחנו לא מרוצים ממה שיש לנו ואנחנו רוצים יותר. לדוּגמָה, יש לנו גינונים מיניים שביססנו עם בן או בת הזוג שלנו, במונחים של קיום יחסי מין בתנוחות ובדרכים מסוימות המוסכמות הדדית. זה לא חייב להיות נוקשה באופן פוריטני: ישנה רק תנוחה אחת וזהו. אבל נניח שיש לנו מכלול מבוסס של מַתכֹּנוֹת לקיום יחסי מין.

קודם כל, כדי שמכלול כזה יהיה מתאים, הוא לא יכול לכלול מַתכֹּנוֹת קיום יחסי מין שהן הרסניות באופן רוֹוֵחַ ומוסכם, לא עבור בני או בנות הזוג שלנו ולא עבורנו. אם המכלול הקבוע שלנו הוא כזה שבמסגרתו אנחנו קושרים את האדם האחר בשלשלאות ומכאיבים לו לפני או תוך כדי קיום יחסי מין אתו, התנהגות מינית סאדו-מאזוכיסטית כזו אינה מתקבלת על הדעת. או אם אנו מקיימים יחסי מין לא מוגנים עם מישהו שממנו אנו עלולים לחטוף מחלת מין, או שאנו עלולים להעביר אליו מחלה כזו אם אנחנו נגועים, גם זה יהיה הרסני ובלתי מתקבל על הדעת. המַתכֹּנוֹת של פעילותנו המינית צריכות להיות, ברמה המקובלת, כאלה שהן סבירות ובריאות.

כמובן, יכולות להיות דעות רבות, גם אינדיבידואליות וגם תרבותיות, לגבי אילו מתכֹנוֹת של קיום יחסי מין הן סבירות ובריאות, ואילו הן הרסניות, אבל בואו נשאיר את הדיון הזה בצד. מה שהופך את האקט המיני להרסני כאן הוא שאין בנו שביעות רצון מהדפוס הלא-הרסני המוסכם עלינו, ושעלינו, למשל, לעיין במדריכים של סקס אקזוטי ואזוטרי ולנסות מאה תנוחות שונות כדי להפוך את המין למרגש יותר. אולי אפילו נחשוב: "בואו נעשה סקס תוך עמידה על הראש", כי אנחנו תרים אחר איזשהו תענוג אידיאלי שלעולם לא נמצא - לעולם לא. אנחנו תרים אחר איזושהי חוויה מינית אידיאלית, וזה פשוט מיתוס, כמו המיתוס של בן או בת הזוג המושלמים והאורגזמה המושלמת. זה לעולם לא יקרה.

מביא הצרות האמיתי הוא חוסר שביעות הרצון, הכמיהה הזו לעוד משהו, ליותר; משהו טוב יותר, עוד יותר טוב. הכמיהה הזו מבוססת על היאחזות ב"אני, אני, אני חייב/ת להשיג עוד". במיוחד במקומות כאלה, שבהם קהילת אנשים עם חיבה חמה אלו לאלו חיה בצמוד, הרחק מהעיר, ושם לפעמים בני ובנות אדם שכבר נמצאים בקשר זוגי, מקיימים יחסי מין עם בני או בנות זוג של אחרים, חשוב לבחון את המוטיבציה להתנהגות כזו. חשוב לבדוק אם זה מבוסס על חוסר שביעות רצון מבן או בת הזוג שלהם וחיפוש אחר משהו טוב יותר, טוב יותר, טוב יותר.

אם זה מבוסס על גישה כזו, זה הולך להיות הרס עצמי. זה בהכרח הולך להסב לנו בעיות ואומללות. האם זה מייצר אושר או אומללות עבור בן או בת הזוג החדשים שלנו או עבור הישנים שלנו זו בעיה אחרת. זה בהכרח ייצור לנו בעיות. זוהי הבחירה שלנו. אם ברצוננו להמשיך לחוות אומללות ותסכול - כי חיפוש מסוג זה נידון לתסכול - אז נמשיך. בסדר, זו הבחירה שלנו. אבל אם ברצוננו להפסיק את האומללות הזו, את החרדה הזו של תסכול מתמשך ושל חיפוש תמידי אחר משהו טוב יותר, עלינו להימנע מפעילות מסוג זה.

נקודה נוספת היא שאנחנו עשויים לרמות את עצמנו לגבי מה מהווה התנהגות מינית תמימה. במערב, יש לנו את הרעיון של "הגוף יפה". פולחן הגוף הוא אולי המורשת שלנו מיוון העתיקה ולאחר מכן מתקופת הרנסנס. אתם מכירים את הגישה "הגוף הצעיר כל כך יפה ומושלם", ואנחנו כמעט סוגדים לו. עם גישה מסוג כזה כלפי הגוף, אז אם אנחנו מקיימים יחסי מין, אנחנו רואים בזה דבר נפלא ויפה. אנחנו מאמינים שזה באמת יסב לאדם האחר ולנו אושר גדול. אנחנו מדברים על רעיון מערבי טיפוסי של "אהבה חופשית", שיש לבני ובנות אדם מסוימים.

לדוּגמָה, עשוי להיות שכבר נהיֶה בקשר מיני עם בן או בת זוג ונפגוש מישהו או מישהי במסיבה שנראים לנו מושכים וסקסיים. יכול להיות שנחשוב: "זה לא שבעצם אני לא מרוצה מבן או בת הזוג שלי. אבל הגוף של האדם הזה כל כך יפה; אני חייב/ת ללטף אותו. אנחנו חייבים לעשות אהבה ולחגוג את יופיים של הגופים שלנו. לעשות אהבה יהיה כל כך יפה." אולי אפילו נחשוב ש"לעשות אהבה יהיה מַשהו כל כך רוחני." חשיבה נאיבית כזו היא באמת מקרה של רמייה עצמית. ביסוד האמונה שלנו שקיום יחסי מין הוא "חופשי" ותמים לחלוטין, יפה ואפילו רוחני, עשויה להיות מידה רבה של תשוקה, חמדנות והיאחזות, הנתמכת על ידי הסגידה הנאיבית שלנו לגוף היפה.

כבני ובנות המערב, רובנו לא מחבבים את תורות הלימוד הבודהיסטיות שעניינן הפניית תשומת הלב לְמה שנמצא מתחת לעור, לְמה שיש בתוך הקיבה והמעיים, וכן הלאה. אבל, כאשר אנו מתעלמים מהמציאות של מה שנמצא בתוך הגוף, אנו נופלים טרף למיתוס של הגוף היפה, והגוף הופך אז למושא של תשוקה אובססיבית.

הבודהיזם מסביר כמיהה משתוקקת כרגש מפריע המבוסס על תפיסה שגויה של מושאו. ליתר דיוק, הכמיהה המשתוקקת מבוססת על הגזמה של התכונות הטובות או האטרקטיביות של האובייקט שלה. במקרה בו האובייקט הוא הגוף, הכמיהה המשתוקקת מחשיבה מַשהו שלמעשה אינו נקי, כנקי ונפלא. מספיק שתתהלכו במשך שבוע בימות הקיץ בלי להתקלח או בלי לצחצח שיניים כדי שתיווכחו עד כמה הגוף נקי. או שכמיהה משתוקקת מחשיבה מַשהו, שלמעשה עומד לייצר בעיות, כמקור לאושר האולטימטיבי. או שהיא  מחשיבה מַשהו ארעי ככזה שהינו קבוע. או מַשהו שאין לו מהות מוצקה ככזה שיש לו מהות מוצקה. כאשר אנו פועלים תחת השפעת תפיסה שגויה נאיבית כזו, אנו מייצרים לעצמנו בעיות.

אז שוב, אם ברצוננו להימנע מאומללות כתוצאה מההתנהגות המינית שלנו, מה שעלינו לעשות זה להימנע מאידיאליזציה של סקס. זה לא אומר שעלינו להפסיק לקיים יחסי מין. אבל בלי לעשות אידיאליזציה. במילים אחרות, להיות מציאותיים לגבי גופו של האדם האחר ולגבי הגוף שלנו. כפות הרגליים לרוב מזיעות ומריחות רע. זה מה שיש, אז אל תעמידו פנים שזה לא כך ושהגוף תמיד כל כך יפה ומרהיב כאילו שיצא מתוך סרט הוליוודי – הוא לא!

וסקס לא הולך להסב אושר אולטימטיבי לאדם האחר הזה או לנו. אז אם אנחנו חושבים ש"הו, אקיים יחסי מין עם האדם האחר הזה וזה יפתור את כל הבעיות שלו וישמח אותו", או "זה יפתור את כל הבעיות שלי וישמח אותי", זהו מיתוס. זה לא יוביל לכך, כמובן. אולי זה יסב להם או לנו הקלה זמנית מסוימת ממתח, אבל הֵיו מציאותיים לגבי זה. ההקלה היא זמנית בלבד. זה לא משהו עמוק. זה לא עניין גדול. זה לא הולך להימשך, כמובן. אז אל לנו לרמות את עצמנו בנוגע לכך.

ואם נשכב ונכרוך את הידיים שלנו סביב האדם השני, ובכן, הזרוע שנמצאת מתחת תירדם בסופו של דבר. יש כל מיני דברים לא נוחים שקורים בהכרח. עלינו להשלים עם כל זה ולקבל זאת כחלק מהבעיות הכלליות של הסמסרה. יש לנו סוג כזה של גוף, שמעורב בבלבול ושגורם לבעיות. אותו הדבר נכון לגבי קיום יחסי מין. גם זה בהכרח יהיה כרוך בבעיות. אז אם נְשָׁוֶוה לסקס אופי רומנטי ונאדיר אותו כמשהו אידיאלי, נחווה אומללות רבה לגביו. עלינו להיות מציאותיים.

נקודה אחרונה, לפני שנפתח את הפגישה לדיון, היא השאלה כיצד להביע חיבה לאחרים. בין אם אנחנו בזוגיות ובין אם לאו, אם אנו חשים חיבה חזקה מאוד למישהו או מישהי אחרים, מהי הדרך ההולמת להביע את החיבה הזו? בני ובנות אדם מסוימים עשויים לחשוב שהדרך האמיתית היחידה להביע את החיבה הזו היא בצורה מינית כלשהי. יתכן שזה לא יהיה כרוך בקיום אקט מיני ממשי עם האדם עד כדי אורגזמה, אבל זה עשוי להיות על ידי אינטראקציה מכוּונת באופן שמעורר מינית – מגרֶה אותנו, אותם, או שני הדברים ביחד. אבל כמובן שלא היינו חושבים ליישם שיטות כאלה על כל מי שיש לנו חיבה אליו או אליה. יש לי חיבה רבה לכלב שלי, למשל, ולעתים קרובות אני מביע את החיבה הזו על ידי ליטוף. אבל לא הייתי חושב לקיים יחסי מין עם הכלב שלי ולא הייתי חושב לעורר אותו מינית.

זו נעשית שאלה מעניינת כאשר אנו מתחילים לבחון כיצד הסוגייה של הבעת חיבה יכולה להיות מושפעת מבחינה תרבותית. לדוּגמָה, כאשר בני ובנות המערב שמים פעמיהם להודו או למזרח התיכון, הם לפעמים מתבלבלים לגבי סימני החיבה של האנשים המקומיים. הסיבה לכך היא שבהודו וברוב המזרח התיכון, שני חברים מאותו המין יתהלכו כשהם מחזיקים ידיים או יחזיקו ידיים במשך זמן רב מאוד. התנהלות כזו במערב הייתה נחשבת כמשהו אחר. בהודו ובמזרח התיכון, אין להתנהלות הזו קונוטציה מינית. באותן תרבויות, החזקת ידיים היא סימן הולם לגילוי חיבה וידידות כלפי מישהו מאותו מין; ואילו בתרבות הבריטית או האמריקאית, הדבר ייחשב כבעל קונוטציה מינית ולכן כהתנהגות בלתי הולמת עבור הטרוסקסואלים.

דוּגמָה נוספת היא בתרבויות מערב אירופה, כאשר גבר מקדם בברכה פני אישה, הוא מנשק אותה על הלחי פעם אחת, שתיים, שלוש או אפילו ארבע פעמים, תלוי בתרבות, ואין לזה שום קונוטציה מינית. למעשה, הוא פשוט מצמיד את הלחי שלו אל הלחי שלה ולא ממש נוגע בשפתיו בפניה. אבל בהודו, למשל, גברים לעולם לא יעשו אפילו את זה. למעשה, במזרח התיכון האסלאמי, גברים מברכים גברים בצורה זו, גם כן ללא שום קונוטציה מינית כלשהי.

נקודה מעניינת נוספת היא שנראֶה שלבני ובנות המערב יש את הדחף הזה לומר "אני אוהב אותך." זה כאילו שהבעת האהבה שלנו במילים יכולה לעשותה לאמיתית. זה כאילו שהמילים עשויות להעניק לאהבה שלנו קיום אמיתי. ואם תֹאמר לי שאתה אוהב אותי, אז גם זה יהפוך את האהבה לאמיתית. מצד שני, אם אתה לא אומר "אני אוהב אותך", או שאתה לא אומר זאת לעתים קרובות מספיק, זה מרמז שאתה לא באמת אוהב אותי. זה מעניין, מנקודת המבט של ריקות, לראות כיצד אנו מדמיינים באופן כוזב שמילים יכולות לבסס או להוכיח את קיומם האמיתי של הרגשות שלנו.

אבל אם נסתכל על החברה ההודית המסורתית, בני ובנות אדם לא אומרים "אני אוהב אותך" זה לזה, אפילו לא לבן/ת זוגם או לילדיהם. בטיבטית, אין אפילו את הביטוי "אני אוהב אותך". אדם מביע את אהבתו ואת חיבתו באמצעות מעשיו, לא באמצעות מילותיו.

הרלוונטיות של האמור לעיל נוגעת לשאלה האם על-מנת להביע את החיבה העזה שלנו למישהו או למישהי, עלינו לקיים מגע מיני עם האדם? אם אנחנו חושבים שכן, אולי אנחנו מרמים את עצמנו. המוטיבציה שלנו עשויה להיות למעשה לא רק נאיביות, אלא גם כמיהה משתוקקת. כאן, הנאיביות תהיה: "עליי לקיים איתך יחסי מין כדי להפגין ולהוכיח את חיבתי. זוהי הדרך היחידה להביע באופן ממשי את אהבתי." גם אם לא נחשוב בצורה כל כך קיצונית, עשוי להיות שיתעורר בנו דחף כפייתי להביע את אהבתנו על ידי נשיקת האדם בלהט על השפתיים. זה נושא חשוב למחשבה. האם לנשק מישהו או מישהי בלהט על השפתיים זוהי באמת פעולה שמבטאת ומדגימה את האהבה שלנו, והאם זוהי הדרך היחידה לתַקשר אותה? זו נקודה מאוד מעניינת, באמת, במיוחד כשאנחנו מעמיקים יותר ויותר בבחינת המניעים לפעילות המינית שלנו.

אבל, אולי זה מספיק עבור התיאור הראשוני. בואו נדון בכמה מהנושאים.

מה לגבי כיף? סקס הוא גם כיף ומשהו יפה עבור שני האנשים. כמו כן, אם נישאר עם האנלוגיה של אוכל ורעב, אני לא רוצה לחיות על לחם ומים בלבד, כל יום. אז אני מנסה לבשל ארוחה נחמדה לפעמים או לצאת לאכול מדי פעם, רק כדי לייצר עניין על ידי הוספת שינוי כלשהו. האין זו גישה הגיונית לנקוט בה כדי לשמור על בריאות ושביעות רצון?

 ישנן שתי נקודות שעולות מהשאלה שלך. הראשונה היא שסקס זה כיף. כן, סקס יכול להיות כיף. הבעיה מתעוררת כשאנחנו מאדירים סקס כמשהו אידיאלי ומדמיינים שזהו הדבר המושלם שיסב לנו אושר. מה שיעורר כאן הכי פחות בעיות יהיה ליהנות מסקס כפי שהוא, ולא להפוך אותו למשהו גדול יותר ממה שהוא. בטח, זה כיף. אבל זה לא אושר אידיאלי נצחי. אכילה היא מהנה ואפילו כיפית; אבל משסיימנו לאכול, אחרי כמה שעות אנחנו שוב רעבים. אותו הדבר נכון לגבי קיום יחסי מין.

הנקודה השנייה שלך נוגעת לאנלוגיה שיימאס לנו לאכול רק לחם ומים כל הזמן, אז לפעמים זה טבעי לרצות משהו יותר מעניין. לחשוב באופן הזה לגבי סקס אומר הרבה על מערכת היחסים המינית שיש לנו עם בן או בת הזוג שלנו. אם מערכת היחסים המינית הזו נראית לנו בדיוק כמו לחם ומים, אז משהו לא בסדר בקשר הזה. לקיים יחסי מין בצורות אקזוטיות - כמו בישול ארוחה נחמדה - או קיום יחסי מין עם מישהו או מישהי אחרים כשינוי - כמו לצאת לאכול - לא יפתור את הבעיה. זה כנראה יחמיר אותה.

הזכרתי את הדוּגמה הזו רק בגלל האנלוגיה שלך לרעב לאוכל בהקשר של רעב מיני. זה טוב ויפה לאכול לחם ומים, אבל לא כל יום אם ברצוננו לשמור על הכיף חי ותוסס.

זה מעלה נקודה מאוד מעניינת. מה זה כיף? כיף הוא דבר שקשה מאוד להגדיר. האם מישהו רוצה לתת הגדרה של "כיף?" אני זוכר, רק כדי לתת לך דוּגמה, שפעם הייתי עם המורה שלי סרקונג רינפוצ'ה בהולנד. התארחנו אצל אנשים אמידים מאד שהייתה להם יאכטה גדולה. הם שמרו את היאכטה באגם הולנדי קטן במיוחד, ויום אחד הם לקחו אותנו לשוט בה. זה הרגיש כאילו אנחנו שטים באמבטיה. כל מה שניתן היה לעשות זה לשוט במעגל סביב האגם הקטן הזה, ולהישאר בקו אחד עם כ-50 סירות גדולות אחרות שכולן עושות את אותו הדבר. האמירה של סרקונג רינפוצ'ה אליי בטיבטית לגבי כל האירוע הזה הייתה "זה מה שהם מכנים כיף?"

אז מה זה "כיף"? זה כיף לעלות על רכבת הרים שעושה לנו בחילה ומפחידה אותנו לגמרי? האם זה באמת אושר?

בכל מקרה, בואו נחזור לנקודה על מיניות והפיכתה למעניינת. זה מכניס אותנו לכל הדיון על מהו שעמום ומדוע מתעורר שעמום? אני חושב ששעמום נובע מכך שישנן יותר מדי אפשרויות זמינות ולכן ישנה הציפייה לגיוון. מלמדים אותנו לְצַפות למגוון כילדים במערב המודרני. ילד מערבי תמיד נשאל: "מה אתה רוצה? מה אתה רוצה ללבוש היום? מה אתה רוצה לאכול היום?" מגיל צעיר מלמדים ילדים וילדות מערביים לעשות בחירות בתוך מנעד רחב של מגוון אפשרויות. באופן טבעי, הילד מגיע למצב של ציפייה לכך שמגוון ואפשרויות בחירה תמיד יהיו זמינים.

קחו למשל את הסופרמרקטים המערביים ואת מספר הערוצים בטלוויזיה. ישנן מאות אפשרויות. בהתבסס על הציפייה למצוא משהו מעניין בין מגוון האפשרויות הזמינות, שעמום מתעורר במהרה, מכיוון שאנו אף פעם לא מרוצים ממה שיש לנו. אנחנו תמיד מקווים למשהו חדש או אחר שיהיה מעניין יותר או טעים יותר.

נראה שהציפייה הזו לגיוון, והשעמום המתלווה אליה לעתים קרובות, מועתקים ומועברים אל תוך גישותנו המערביות המודרניות כלפי מיניות. כמערביים מודרניים, נראה שאנו אוהבים גיוון במיניות שלנו, מכיוון שאנו נוטים להשתעמם עם אותו הדבר בכל פעם. המגוון הזה יכול לבוא לידי ביטוי בתנוחות שונות עם בן/בת הזוג שלנו, או בכך שנמצא פרטנרים שונים. אז עלינו לחשוב על תפקידו של השעמום בחיפוש שלנו אחר סקס יותר כיפי ומהנה. עלינו לחשוב מה מעניין ומה כבר לא מעניין יותר, ומהם הגבולות לכל אחד ומדוע?

באשר לאופן שבו אנו במערב המודרני יכולים להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הציפייה והצורך הנרכשים שלנו בגיוון, אני חושב שכפי שאמרנו קודם, מכלול מתכּוֹנות שביססנו עם בן או בת הזוג המיניים שלנו יכול להיות הפתרון, במקום לקיים קשרים מיניים עם אחרים ואחרות מחוץ למערכת היחסים שלנו. אם לבן או בת הזוג שלנו ולנו יש נוהג מיני מוסכם, שלא כולל רק תנוחה אחת, אלא נניח מתאפיין במנעד של כמה תנוחות, אז זה נותן לנו קצת גיוון. הדבר שגורם לצרות אפילו כשיש לנו את המגוון הזה עם בן או בת הזוג שלנו הוא אם נחפש כל הזמן את הדרך החדשה והמושלמת לעשות אהבה. חיפוש כזה מבוסס על חוסר שביעות רצון ותסכול תמידי, כך שאנחנו לא נהנים ממה שיש לנו. הגישה הזו היא זאת שמביאה צרות.

אני לא חושב שניתן לומר שזה הרסני מטבעו לקיים יחסי מין בכמה תנוחות שונות עם בן או בת הזוג שלנו ושזה יבשיל לכדי אומללות וסבל. הבעיה הינה הגישה של השעמום, חוסר שביעות הרצון, והחיפוש הבלתי פוסק אחר משהו מעניין יותר, משהו יותר כיפי. זה נכון גם אם עולה בנו מחשבה לטעום משהו אחר בתקווה ליותר כיף עם פרטנר או פרטנרית אחרים, אפילו רק פעם בכמה זמן, ואז לחזור לתפריט המיני הרגיל שלנו.

תוכל לומר עוד משהו על חוסר שביעות רצון?

חוסר שביעות רצון וציפייה קשורים זה לזה באופן הדוק. הם נובעים מהקרנה תודעתית והיאחזות במשהו שלא קיים. כאן, מה שאנו מקרינים מתודעתנו הוא הפרטנר או הפרטנרית האידיאלים והמושלמים. הם יהיו נסיך או נסיכה קסומים על סוס לבן, והם יהיו מושלמים. נקיים יחסי מין לקול תרועת קרנות היער עם זיקוקים ברקע ואנחנו נזכה בכל הקופה. זוהי פנטזיה מוחלטת. זה לעולם לא יקרה. אז חוסר שביעות הרצון נובע מהאמונה במיתוס, בסיפור האגדה שהנסיך הקסום או הנסיכה הקסומה מחכים לנו שם בחוץ, ושקיימת אורגזמה שהיא זכייה בכל הקופה.

כשאנחנו מקיימים יחסי מין עם אדם אחר שלא חולק את חיי היומיום שלנו עם כל הבעיות היומיומיות הנלוות, ושלא עייף בסוף יום קשה בעבודה או עם הילדים, זה הרבה יותר קל. זה הרבה יותר קל אם אנחנו יוצאים החוצה מתוך מערכת היחסים עם בן או בת הזוג השגרתיים שלנו. יש הבדל גדול באיכות החוויה המינית הזו עם מישהו אחר.

ובכן, מה המוטיבציה?

פורקן והפיכת מצבנו לקל יותר.

ובכן, שוב אני חושב שישנן דרכים שונות כדי להקל על המצב. עלינו לקחת בחשבון סיבה ותוצאה (סיבתיוּת). נוכל לצאת לריצה, לעשות ספורט, ללכת לסרט, לאונן בשירותים, או לקיים יחסי מין עם זונה, עם רווק/ה או עם בן או בת זוג של אדם אחר. בחיפושנו אחַר הקלה על מצבנו, איזו מבין הבחירות הללו תהיה הרסנית פחות, איזו תהיה הרסנית יותר? האם כולן שוות ערך?

צורה אחת של חוסר מודעות או בּוֹרוּת נוגעת לסיבתיוּת קארמית. עשוי להיות שנחשוב שלא תהיינה תוצאות בהמשך לפעולות שלנו, או שפשוט אין לנו רצון לחשוב עליהן. אבל, עלינו לחשוב על ההשפעות שתהיינה להתנהגות שלנו במצב הזה, לא רק על עצמנו, אלא גם על בן או בת הזוג שלנו, על בן או בת הזוג של האדם האחר אם יש להם כזה, ועל כל הילדים המעורבים. כדאי אפילו שנחשוב על ההשלכות על הקהילה בכללותה, מכיוון שאתם חיים בקהילה כל-כך קטנה וקרובה. במקרים מסוימים, אם אנחנו טועמים פרי אקזוטי ואז חוזרים ללחם ומים, אנחנו אפילו עוד יותר אומללים.

כמובן, הרבה תלוי במצב האישי. אבל עלינו באמת לבחון את המוטיבציה שלנו, את כל האנשים המעורבים ואת הרגשות שלהם, וברמה הבסיסית יותר, את מערכת היחסים שלנו עם בן או בת הזוג שלנו. עלינו לבחון את ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות הקיימות. זה לא כל כך קל. האם אפשר לקבל את הפורקן הזה, את ההקלה הזו, בדרכים אחרות מלבד חיפוש וקיום רומן מיני עם אדם אחר? או שזו הדרך היחידה? ואם אנחנו חושבים שזוהי הדרך היחידה, אז עולה השאלה החשובה, מדוע זוהי הדרך היחידה? האם קיום רומן מיני הוא דרך להפגין חיבה כלפי האדם האחר הזה, מכיוון שיש לנו רגשות אהבה עמוקים כלפי האדם; או שנקיים יחסי מין עם כל מי שמוכן וזמין? זו גם שאלה מעניינת.

כמו כן, עלינו לבדוק לאיזו רמה אנו מכוונים בתרגול הרוחני שלנו. האם השאיפה שלנו היא לשחרור מוחלט או להארה? במקרה הזה, ברצוננו להימנע מכל דבר שיגרום סבל או יגביל את היכולת שלנו לסייע לאחרים ולאחרות. לכן, נימַנַע מכל רומן מחוץ לנישואים, משום שהוא בהחלט יביא לבעיות נוספות, אשר בסופו של דבר תגרומנה לאחרים ולאחרות לא לבטוח בנו. או, האם השאיפה שלנו היא לשפר את הסמסרה? במקרה הזה, ננסה לבחור את הפעולות הפחות כבדות מבין הפעולות ההרסניות, ואפילו טוב מזה, ננסה למצוא פתרון ניטרלי מבחינה מוסרית. אותו הדבר נכון גם אם איננו הולכים בדרך רוחנית.

אם אנו שואפים לשחרור, למשל, האם זה אומר שעלינו להישאר במצב בו אנו מרגישים לא מסופקים או ממש אומללים? איך נוכל לדעת מתי הגיע הזמן לצאת מהַקשר?

כאשר מערכת יחסים היא הרסנית באופן הדדי ולא עלה בידנו לתקן אותה, זה בהחלט הזמן לסיים את הקשר. תורות הלימוד הבודהיסטיות אף פעם לא אומרות שעלינו להישאר במצב רע או שלילי. אבל חשוב להיות כנים עם האדם האחר. אם בדעתנו לצאת ממערכת היחסים, אז לצאת מתוכה. אל תישארו במערכת היחסים ותהיו עם מישהו מחוצה לה בו זמנית, כי זה עלול רק להחמיר את המצב.

נראה לי שאחת הסיבות למערכות יחסים לא מספקות ולבעיות רציניות בהן היא כניסה לזוגיות עם הציפייה שהיא תימשך לנצח. אתה יודע, הרעיון של "עד שהמוות יפריד בינינו".

מנקודת המבט הבודהיסטית, אנו חושבים במונחים של אינספור סבבי חיים בעבר ובעתיד. מערכת יחסים קרובה עם מישהו או מישהי היא לא מַשהו המוגבל רק לגבולותיו של סבב חיים אחד. אם יש לנו מערכת יחסים איתנה עם מישהו, זה בגלל קשר קארמי מסבבי חיים קודמים. באופן דומה, כאשר אנו מסיימים מערכת יחסים על ידי פרידה אחד מהשני, זה לא שהקשר הקארמי פשוט מתאפס ושלעולם לא ניפגש או נהיה עם אותו אדם בסבבי החיים הבאים. אנחנו לא יכולים לזרוק מישהו לזבל כמו שזורקים כרוב ישן שנרקב.

לכן, אם בן או בת הזוג שלנו ואנחנו מחליטים שעדיף לסיים את מערכת היחסים, נניח להתגרש או להפסיק לחיות ביחד או להפסיק לקיים יחסי מין, עדיף לנסות לסיים את הקשר בנימה חיובית, לא בנימה שלילית. במידת האפשר, ננסה לשמור על קשר ידידותי כלשהו לאחר מכן, ולוּ רק באמצעות היחס שלנו כלפי האדם האחר. זה חשוב במיוחד אם יש ילדים מעורבים. ואם שנינו עדיין מתגוררים באותה קהילה קטנה, אז כשאנחנו נפגשים, עלינו לנסות להיות ידידותיים. אם נגלה עויינות אחד כלפי השני, בהכרח תהיה לכך השפעה שלילית על אחרים ואחרות סביבנו.

אם כן, האם אני מבין נכון שכשאני בקשר באופן קארמי עם מישהו או מישהי, הקשר הזה לא מגיע לסופו עם סיום מערכת יחסים אינטימית עם האדם? הקשר רק משנה את הצורה שבה הוא בא לידי ביטוי? הקשר משנה צורה, ולפיכך גם כשאני מפגין רשעות ועויינות כלפי בן או בת זוגי לשעבר, אני עדיין מקושר לאותו האדם? אז אתה אומר שעדיף להתייחס לאדם בצורה חיובית, אבל פחות אינטנסיבית ואינטימית. דהיינו, לאפשר לצורת הקשר להשתנות תוך שמירה על הרעיון שלפיו ישנה שרשרת חיים והמשכיות של קארמה. האם אני מבין נכון?

כן, למרות שזה אולי לא יהיה קל, במיוחד אם בן או בת הזוג שלנו הם אלה שיזמו את הפרידה ואנחנו עדיין מרגישים פגועים או עצובים. אבל, איכשהו, עלינו להתגבר על הכאב הזה ולנסות לפתח מצב תודעתי יותר חיובי. הדבר העיקרי הוא להמשיך בחיינו, מבלי להיתקע במחשבות על העבר. ממילא אין לנו ברירה. החיים ממשיכים.

אם אנחנו עדיין מזהים את עצמנו כחלק ממערכת יחסים גרועה או לא מְסַפקת, נמשיך להרגיש פגועים ויהיו לנו רגשות שליליים כלפי בן או בת הזוג הקודמים שלנו. אבל, אם התחלנו פרק חדש בחיינו ועם זה אנחנו מזדהים - בין אם זה פרק חדש כרווק/ה או כמי שנמצא/ת במערכת יחסים אחרת - נהיה במסגרת רגשית הרבה יותר יציבה. עם יותר יציבות רגשית וביטחון עצמי ביכולת שלנו להמשיך בחיינו, תוכל להיות לנו איזושהי גישה חיובית כלפי בן או בת הזוג הקודמים שלנו. נוכל להתמקד יותר בתכונות הטובות של האדם, ולא בחסרונות שלו ובקשיים שהיו לנו יחד.

האם אנחנו לא קשורים ומחוברים לכל אחד ואחת ולכל דבר בדרך כלשהי? אנחנו פשוט מיחסים יותר חשיבות לחיבור הזה כאשר אנחנו נמצאים במערכת יחסים משותפת עם אותו אדם.

זה חוזר לאותה השאלה שהעליתי קודם, לגבי האופן בו אנו מביאים לידי ביטוי את הקשר הזה והאם זה הכרחי לבטא זאת באמצעות קיום יחסי מין עם מישהו או מישהי, באמצעות החזקת ידיים, אכילה משותפת, יציאה משותפת או מה?

השאלה הזו של איך להביע חיבה היא ממש מורכבת. הסיבה לכך היא שאם נבחן את תשובת הדהרמה הנכונה, היא תהיה שעלינו לגלות חיבה בדרך בה האדם האחר יכול לקבל אותה בצורה הטובה ביותר ולהבין אותה ללא פרשנות שגויה. הבעת החיבה שלנו צריכה לתקשר בצורה מדויקת עם האדם האחר, נכון?

עכשיו, עם חלק מהבְּרִיוֹת, זה קל. אני יכול להביע חיבה לכלב שלי על ידי ליטוף ראשו או על ידי כך שאתן לו עצם. אלו הן דרכים מתאימות לבטא חיבה לכלב, באופן שהכלב יכול להבין ולהעריך. אני לא חושב להביע חיבה לכלב שלי באותה הדרך בה הייתי מביע חיבה לבן או בת אדם, למרות שלפעמים יתכן שארצה לחבק את הכלב שלי. אבל הכלב שלי לא ממש אוהב שמחבקים אותו. זוהי דרך פחות מתאימה להביע חיבה לכלב. כלבים, לעומת זאת, מגלים חיבה זה לזה, במיוחד אם הם עומדים לקיים יחסי מין, בכך שהזכר נושך את הנקבה בצוואר. עם זאת, זו תהיה דרך לא הולמת עבור אדם לגלות חיבה לכלב שלו, או לאדם אחר.

באופן דומה, בקֶרב בני ובנות אדם, הדרכים ההולמות והבלתי הולמות להביע חיבה לגברים, נשים, ילדים, מבוגרים, הודים, איטלקים, גרמנים, בריטים, אמריקאים, יפנים וכדומה, הן כולן שונות. ההבדלים טמונים לא רק באדם שכלפיו אנו מביעים חיבה. הם תלויים גם בשאלה אם אנחנו גבר, אישה, ילד או בוגר, ובעמדות בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו, בנסיבות שבהן אנחנו נפגשים, באנשים שסביבנו וכו'. עם זאת, לעתים קרובות יש לנו אמונה לא מוּדעת ש"הרגשות שלי קיימים באופן מוצק ואמיתי ועליי לבטא אותם בדרכי".  יש שם "אני, אני, אני" גדול, שגורם לנו לפעול בצורה כפייתית.

קשה מאוד להתגבר על ההיאחזות הזו ב"אני" מוצק. זה קשה כל-כך כי אנחנו טועים לחשוב שעל ידי הבעת החיבה שלנו, אנחנו נהיים אדם אוהב. אנחנו אף פעם לא חושבים על כך שזה עלול לגרום לאדם השני לאי נוחות, או שזה עלול להיות הרסני. אנחנו חושבים שאנחנו אדם אוהב, ואם האדם האחר לא מקבל את הבעת האהבה והחיבה שלנו, משמע שהוא מביע דחייה כלפינו.

מצד שני, אם אנו מגלים חיבה באופן שבו האדם האחר יוכל לקבל ולהבין זאת, אך זו אינה הדרך "שלי", אנו חשים חוסר שביעות רצון. הפגנת החיבה לא נראית לנו אמיתית. לדוגמה, נניח שהדרך "שלי" להביע חיבה היא ליצור מגע פיזי עם מישהו או מישהי, כמו לתת לאדם חיבוק, וזו הדרך היחידה שמרגישה לי אמיתית. זו תהיה בעיה גדולה אם אני גבר וארגיש חיבה לאישה מוסלמית מסורתית שאינה אשתי.

מה עם המצב של התמודדות עם תשוקה במיידיות של הרגע שבו היא מתעוררת, ההיאחזות הזו בעונג שמתעוררת פתאום? לדוּגמה, אנחנו פוגשים מישהו או מישהי; חשים קִרבה כלפי אותו אדם; ויש לנו דרך טובה להבין אחד את השני. ואז קורה שיש בינינו משיכה וברצוננו לקיים יחסי מין. זה מצב נפוץ מאוד שלדעתי כל אחד ואחת מכירים. קל להבין את כל הרעיונות שהסברת, קל לחלוק אותם ולעקוב אחריהם. אבל באותו הרגע, אין לנו רצון להכיר בהם. אנחנו שמים את מבטחנו ברגש הזה שעולה ואנחנו חושבים שזה בסדר להיסחף אחריו. איך נוכל להתמודד עם הרגש הזה באותו הרגע? כפי שאמרת קודם, המיניות עצמה היא לא הבעיה; זה הרגש שמאחוריה שמולו עלינו לפעול.

ובכן, כידוע, הבעיה הזו לא מוגבלת לסקס. למשל, הילדים מתפרעים ובאותו הרגע אנחנו מתכעסים וצועקים עליהם. אנחנו יודעים באופן שִכלי שזה לא יעזור; זו לא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המצב. אבל המיידיות של המצב כל כך חזקה, שאנחנו פשוט כועסים וצועקים באופן אינסטינקטיבי. אותו הדבר קורה לגבי קיום יחסי מין עם מישהו או מישהי. אין הבדל גדול מבחינת ההתמודדות עם הרגש של הרגע.

בשני המקרים, הדבר היחיד שעוזר הוא לתרגל הרבה מדיטציה קודם לכן. המדיטציה מסייעת לנו לבנות הרגל מועיל יותר של קשיבות, ערנות, ומוּדעוּת למה שקורה, והחלת כוחות נוגדים וכו'. עם התוודעות מַספקת , ההרגלים החדשים שלנו יתעוררו גם באותו הרגע שבו תעלה בנו התשוקה ונוכל ליישם אותם.

יש עוד מרכיב שיכול להשפיע על הקושי שלנו לשלוט בתשוקה המינית שמתעוררת לפתע ברגע שבו אנחנו עם מישהו או מישהי. זה אולי לא רלוונטי לכל אחד ואחת, אבל ישנם בני ובנות אדם שיש להם הרגשה ש"הנה הזדמנות לקיים יחסי מין עם מישהו" ובאופן לא מודע הם מרגישים את עצמם כמו כלב מורעב. בין אם כבר יש להם בן או בת זוג מיניים ובין אם לא, הם חושבים "אם לא אנצל את ההזדמנות הזו, לא הולכת להיות לי אחת נוספת." כך שגם אם האדם אינו הבחירה הכי מוצלחת כפרטנר, הם לוקחים את מה שהם יכולים להשיג. וריאציה של התסמונת הזו מתרחשת לעתים קרובות אצל בני ובנות אדם שחווים משבר אמצע החיים, עם התחושה שזו ההזדמנות האחרונה שלהם לסקס מרגש לפני שהם נעשים מבוגרים מדי ולא מושכים.

אם חווינו סוג זה של תסמונת, זה יכול להיות מאוד חשוף לבחון מדוע אנו מרגישים כמו הכלב המורעב. עלינו לחקור את ההיאחזות ב"אני" מוצק שעומד בבסיס תחושת הרעב שלנו לחיבה - הגישות של "מגיע לי לקבל חיבה", "למה כולם מקבלים חיבה ולא אני", "אף אחד לא אוהב אותי" וכן הלאה.

אחת הדרכים המועילות להתגבר על תסמונת זו היא השיטה שפותחה על ידי טְסוּלְטְרִים אַלִיאוֹנֶה, שנקראת "האכלת השֵׁד". זוהי גירסה מותאמת שהיא פיתחה מתוך תרגול הצ'וֹד הבודהיסטי על מנת לגדוע היאחזות בַּעצמי באמצעות האכלת השֵׁדים כשגופך הוא מזונם. 

השיטה היא להניח מולנו כרית ואז לשבת מולה, לזהות איזו בעיה רגשית קשה שיש לנו, נניח של רעב לחיבה שיש בנו. ההרגשה הזו של היותנו רעבים גרמה לנו לשוטט באופן כפייתי בניסיון למצוא פרטנרים אחרים. נדמיין וננסה להרגיש שהבעיה אורבת בתוכנו, כמו איזה מין שֵׁד שרודף אותנו. לאחר מכן ננסה לדמיין איך השֵׁד הזה נראה. איזה סוג צורה וצבע יש לו? הוא חלקלק? האם יש לו אלף זרועות וידיים, שכולן מושטות כדי לאחוז במישהו? האם יש לו קוצים חדים על הגב וניבים מחודדים? האם הוא גדול ושמן, או קטן וכחוש?

לאחר מכן נדמיין שהשֵׁד יוצא מאיתנו ומתיישב על הכרית. ואז נשאל אותו "מה אתה רוצה?" לאחר מכן, או שנדמיין את השֵׁד עונה, או שנלך ונתיישב בפועל על הכרית מולנו ונתבונן על המקום שבו ישבנו קודם ונשיב "אני רוצה חיבה. אני רוצה שתהיה לי היכולת לקבל חיבה מבלי שאף אחד יפריע או ייקח אותה ממני", או מה שזה לא יהיה שהשֵׁד רוצה.

נחזור לאחר מכן למקום בו ישבנו, אם עברנו לשבת על הכרית, ובדמיון שלנו, נאכיל את השֵׁד. ניתן לשֵׁד את מה שהוא רוצה - במקרה הזה, חיבה פיזית – וניתן אותה מעצמנו. נאכיל את השֵׁד בכמות בלתי מוגבלת, עד שזה יספיק לו. זה יכול להיות מאוד מועיל. טְסוּלְטְרִים אַלִיאוֹנֶה נוכָחה לראות תועלות רבות מיישום השיטה הזו, במיוחד עם חולי איידס וסרטן. נראה שזה עוזר לחזק את המערכת החיסונית. אנא נסו זאת כעת עם בעיות כלשהן שעשויות להיות לכם. 

[הפסקה לתרגול]

האם יש לכם הערות או שאלות לגבי התרגול?

מצאתי עושר רב כשתרגלתי את זה. באמת הרגשתי שיש לי את היכולת לתת הכול, כי בדרך כלל זו אינה ההרגשה שלי. אבל כשתרגלתי את המדיטציה הזו, באמת הרגשתי שיש כל כך הרבה שביכולתי לתת. לדעתי זוהי תוצאה נלווית משמעותית. מלבד להאכיל את השד הזה ולהתמודד עם הבעיה, זה גם מביא לתחושה שיש כל כך הרבה עושר שניתן להעניק. 

תחושת העושר הזו דומה למה שמגיע תוך תרגול טנטרה כאשר אנו מקדשים את המנחות. תחילה אנו מטהרים את האובייקטים שאנו מציעים, כגון פרחים, קטורת, נרות או מזון, באמצעות ההבנה שלנו של ריקות. לאחר מכן אנחנו עושים טרנספורמציה ומתמירים את האובייקטים לנקטרים וצורות טהורות אחרות. לבסוף, אנו מכפילים אותם כדי שיהיו אינסופיים מבחינת הכמות, כך שנוכל להגיש את המנחות באופן בלתי מוגבל. הן לעולם לא יאזלו. אם באמת נפנים את ההליך הזה כאשר נגיש מנחות, אז תוך כדי התרגול הזה של האכלת השֵׁד, נרגיש שיש לנו כמות אינסופית של חיבה להעניק, או תשומת לב, או מה שזה לא יהיה שהשֵׁד הפרטי שלנו רוצה.

גם אני מצאתי שלתת לשֵׁד את מה שהוא רוצה זה משהו שמגיע באופן טבעי מאד. ברגע שהוא מקבל זאת, זה נעלם. אבל איך אנחנו מגיעים לידי כך? לפני כן, אנחנו כל כך מזוהים עם השֵׁד שבתוכנו, שאנחנו לא רוצים לתת שום דבר לאף אחד. זה באמת מוזר.

זה מוזר. זה עובד, כי אנחנו נותנים לשֵׁד את מה שאנחנו בעצמנו רוצים וזקוקים לו, וזה מאוד מרפא. לתת לאחרים ולאחרות את מה שאנחנו עצמנו זקוקים לו זה הפתרון כאן. אם הייתה לנו מערכת יחסים גרועה עם אחד מהורינו או עם שניהם, למשל, אז הדרך האמיתית היחידה להתגבר על זה היא להיות הורה טוב לילדים שלנו עצמנו ולילדים אחרים. עלינו לתת להם את מה שרצינו שיעניקו לנו, אבל בתקווה שלא בצורה נוירוטית, אלא בדרך חיובית. זה יכול להיות מאוד מרפא. בני ובנות אדם רבים מתנהלים באופן הזה במונחים שהם מעניקים לילדיהם את היתרונות וההזדמנויות החומריים שהיו חסרים להם בילדותם. אבל, מה שחשוב יותר מבחינה פסיכולוגית הוא לתת להם את תשומת הלב והחיבה שאולי היו חסרים לנו.

הנתינה לשֵׁד מעניקה לי תחושה של שביעות רצון רבה.

אני חושב שזה משום שכתוצאה מהתרגול אנחנו מקבלים את הביטחון העצמי שיש לנו יכולת לתת. אכן יש לנו מַשהו להציע, והיכולת שלנו לתת אותו למישהו שיקבל זאת, כלומר השֵׁד, מעניקה לנו תחושת ערך עצמי גדולה יותר.

סיבה עמוקה יותר לכך שהתרגול עובד היא משום שבמובן מסוים, כמו בתרגול הצ'וד, אנחנו גודעים את ה"אני" המוצק. אנחנו גודעים את ה"אני" המוצק, כי אנחנו מזהים את הבעיה שלנו עם השֵׁד, המייצג את זהותו של ה"אני" המוצק. למשל, אם השֵׁד רוצה שיאהבו אותו ואנחנו מעניקים לו אהבה והבנה ללא הגבלה כדי שהשֵׁד יהיה שבע רצון ויעלם, אז ה"אני" המוצק הזה שהזדהה עם השֵׁד כבר לא נמצא שם. זה מסַפק את ההזדמנות לחזק תחושה בריאה של "אני". לאחר שהוכחנו לעצמנו שאנו מסוגלים לתת, תחושת הערך העצמי שלנו, המבוססת על התחושה הבריאה הזו של "אני", מתחזקת. זה מאפשר לנו לתת בחופשיות לאחרים ולאחרות את מה שהיינו זקוקים לו נואשות בעצמנו. זוהי המטרה הכוללת של תרגול הצ'וד, לגדוע את ה"אני" המוצק.

כשביצעתי את התרגיל, השֵׁד שלי היה תחושת החרדה שאני חווה בתוכי שגורמת לי לנסות באופן כפייתי להבין מה הציפיות של אנשים אחרים ממני. מה שנתתי לשֵׁד היה המרחב להיות הוא עצמו, ללא הצורך התמידי לְרַצות אחרים. זה הרגיש מאוד משחרר.

זוהי דוגמה טובה לאופן ההתמודדות עם הבעיה הבסיסית שעלולה לגרום לנו לקיים קשרים מיניים מחוץ למערכת היחסים עם בן או בת הזוג שלנו. אנו עשויים להרגיש שבתוך מערכת היחסים שלנו עם בני או בנות הזוג, עלינו תמיד לעשות מה שהם מצפים מאיתנו. לכן, כשעולה בנו תחושה של קלסטרופוביה, עולה בנו צורך כפייתי למצוא פרטנר או פרטנרית חיצוניים שעימם יתאפשר לנו להירגע. כמו שמישהו אמר קודם, ביכולתנו ליהנות איתם ללא כל הלחצים והבעיות שאנחנו מרגישים בבית. אבל אם הענקנו לשֵׁד, דהיינו לעצמנו, את המרחב להיות עצמנו, תחושת הקלסטרופוביה שלנו מתחילה להיעלם. בעקבות זאת נוכל להיות רגועים יותר גם בתוך מצב ביתי קשה. בנוסף לכך, זה מאפשר לנו לתת מרחב גם לבן או בת הזוג שלנו. 

לכן, אלו הם אותם סוגי מדיטציה כמו זה, המועילים מאוד להתמודדות עם חוסר שביעות רצון במערכות יחסים מיניות שעשויות להניע אותנו באופן כפייתי לחפש תמיד עוד ועוד ועוד. הדחף הכפייתי הזה הוא שֵׁד, אז האכילו את השֵׁד!

האם אתה חושב שמה שעומד מאחורי הימשכות לבני ובנות אדם אחרים הוא כמעט תמיד אי שביעות רצון במערכות היחסים שלנו?

לא, לא בהכרח. זה אפשרי להפיק הנאה עצומה מיופיים של אחרים ואחרות מבלי שזה יגרום לנו אי פעם לחרדות, כל עוד אין בנו היאחזות באדם. רק ליהנות מהיופי. אנחנו לא חייבים לגעת בכל מה שנראה לנו יפה, למשל שקיעה יפה או מדורה.

לראות וליהנות מיופי לא אמור להיות משהו שמפריע. כאשר התודעות שלנו מלאות בהיאחזות, המבוססת על תחושה של "אני" מוצק שאולי מרגיש משולל אהבה, זה למעשה מפריע לנו לפגוש ביופי באדם אחר. המשמעות היא שאין לנו את היכולת ליהנות מהיופי הזה גרידא, באופן נקי, נטול בלבול. 

בתרגול טנטרה, אנו עורכים התמרה (טרנספורמציה) נוספת בנוגע להגשת המנחות. אנו מדמיינים שאנו מסוגלים ליהנות מהן בצורה טהורה, ללא כל בלבול. לבנות זאת כהרגל מועיל היא אחת הסיבות להגשת כל כך הרבה מנחות בטקסים טנטריים. אנו מדמיינים שאנו נהנים מהמנחות הללו ללא כל הפרעה, בצורה נקייה מבלבול, בדרך בה היה עושה זאת בודהה. ואז אנחנו מנסים באמת ליהנות מהן בצורה כזו. בעזרת מספיק תרגול והתוודעות לדרך הזאת, נוכל ליהנות מהיופי של בני ובנות אדם אחרים מבלי שכשנראה אותם נחוש אי נוחות. כבר לא נרגיש שיש לנו צורך לגעת באדם, או שאנחנו חייבים לקיים אתו או איתה מפגש מיני. עם הגישה הרגועה יותר והפתוחה הזו, נזכה למעשה ליותר הנאה.

כדי להבין למה אני מתכוון כאן, חשבו על הדוּגמה של תחושת הנינוחות הרַבה הנסוכה בנו כאשר יש לנו את היכולת ליהנות מהיופי של ציפור בר שאנו רואים בשדה, מבלי שיש בנו היאחזות בה ככזו שהיא "שלי". אם ניאחז ביופייה, זה יגרום לנו להילחץ. ננסה ללכוד אותה, ואם נצליח, נשים אותה בכלוב בבית שלנו. הציפור המסכנה נמצאת כעת בכלא. כמה מאושרת היא מרגישה לדעתכם? 

אנחנו עוסקים כאן בחושים שונים. ניתן להבין את הנושא בכללותו במשמעות שלפיה לראות זה בסדר, אבל לגעת זה לא בסדר. איך זה שמגע גורם להבדל רב כל כך, במיוחד אם ביכולתנו לכרוך את היד שלנו סביב מַשהו ולחוש את הצורה שלו?

זוהי שאלה מאוד מעניינת וחשובה. במונחים של ניתוח אנליטי של ריקות, אם אנחנו נוגעים במשהו, האם זה הופך אותו לאמיתי? האם נגיעה בו הופכת אותנו לאמיתיים? עלינו לחקור את זה לעומק. אחרי הכול, יש בני ובנות אדם עם הפרעות פסיכולוגיות שמרגישים באופן כפייתי שהם חייבים לגעת בכל דבר, כמו למשל בכל הבגדים על המדפים בחנות.

ולגבי אחיזת מַשהו בידנו, אם נחשוב על היאחזות בקיום אמיתי לכאורה, היאחזות היא דרך חזקה לאחוז באופן מנטלי באובייקט. כאשר, בנוסף לאחיזה המנטלית הזו, אנו אוחזים פיזית משהו ביד שלנו, האחיזה הפיזית שלנו מחזקת את האחיזה המנטלית שלנו. לכן יש בנו תחושת בטחון רבה יותר כשאנחנו נאחזים במשהו, או כשאנחנו מחבקים מישהו, או כשמישהו מחבק אותנו. אנחנו אפילו מרגישים בטוחים יותר למגע שמיכה שעוטפת אותנו. למרות שבתאוריית תפיסת ההכרה הבודהיסטית, אנו אומרים שתודעת העין תופסת מראות, תודעת האוזן צלילים וכן הלאה, איננו חווים את תפיסת ההכרה באופן מודע כאחיזה פיזית באובייקט שלה.

ישנו גם הבדל גדול בין לגעת או לאחוז בפריט לבוש לבין לגעת או לאחוז ביד של מישהו או ללטף חלק בגופו. ההבדל קשור לצורך הביולוגי והפסיכולוגי שיש לבני ובנות אדם ולמרבית בעלי החיים במגע פיזי עם בְּרִיָה אחרת והצורך בחיבה. רופאים הוכיחו שהיעדר מגע פיזי וחיבה אנושיים פוגעים מאד בהתפתחות של ילד. גם אצל מבוגרים, ובמיוחד אצל קשישים, למגע גופני וחיבה אנושיים תפקיד חשוב בחיזוק המערכת החיסונית לבריאות טובה ואריכות ימים. לפיכך, במקרה של רצון לגעת או לאחוז במישהו, גורמים ביולוגיים תורמים לדחף שלנו.

עם זאת, יש הבדל בין מגע פיזי בריא לבין אובססיה או כפייתיות לכך. עלינו עדיין להבחין בין דפוסי מגע פיזיים הולמים ובלתי הולמים ביחס למגוון הרחב של בני ובנות אדם שאנו פוגשים ומכירים.

לפעמים לחבק מישהו זה לא מספיק. פתאום זה מוביל לקיום יחסי מין. מה לעשות כשאנחנו מרגישים שלחבק זה לא מספיק?

עלינו לבחון בקפידה רבה את הדחף שלנו לחוות אורגזמה. כאשר לגברים יש אורגזמה, זה מבשר את סופה של ההנאה המינית שלהם. חווית האורגזמה היא שחרור מאוּשָׁר ומרוֹמֵם של מתח שמצטבר לפני ובמהלך האקט המיני, אבל זה לא רק מביא אל סופו את המתח, זה גם מביא אל סופה את תחושת האושר המרומם. אז אם הגבר מחפש הנאה ממושכת מהחוויה, קבלת אורגזמה היא תבוסה עצמית. במקרה של נשים, למרות שהן יכולות לחוות אורגזמות מרובות והאושר המרומם שלהן אינו מסתיים עם הראשונה שבהן; אף על פי כן, גם אנרגיית האושר המרומם תגיע בסופו של דבר לסיומה לאחר שחרורה.

השאלה המעניינת הופכת אז להיות: מהו באמת הרצון שלנו? האם הרצון שלנו נעוץ באורגזמה הזו, שאחר כך תסיים את כל האירוע, או שיש בנו רצון לתחושת החיבה והמגע הפיזי המתרחשים לפני כן? עבור בני ובנות אדם רבים, האחרון חשוב יותר מהאורגזמה הסופית, במיוחד ככל שאנו מתבגרים. למרות שזה לא כל כך דרמטי, זה במובנים רבים יותר מְסַפֵּק. ואם תגידו שאחרי אורגזמה, נוכל להשתרע יחדיו ועדיין לחלוק חיבה, ובכן זה יכול להיות המקרה. אבל מעשנים בדרך כלל מרגישים צורך לעשן סיגריה, ורוב בני ובנות האדם, באופן כללי, נרדמים במהירות.

זה מאוד מעניין להשוות אורגזמה עם גירוד. אם נְתַּרְגל מדיטציית מיינדפולנס ונמקד את תשומת הלב שלנו בגירוד, נגלה שגירוד הוא למעשה תחושה מרוממת של אושר. אבל זה מרומם מדי, ולכן אנו מרגישים בעל כורחנו שעלינו לגרד ולהרוס אותו. זה יותר מדי, ולכן אנחנו הורסים את תחושת האושר המרוממת. מה שקורה עם אורגזמה די דומה. ככל שההנאה המינית גוברת כשאנחנו מתקרבים לשיא האורגזמה, אנו נמשכים באופן כפייתי להביא את האושר המרומם לנקודה שבה הוא עומד להסתיים. אנחנו למעשה הורסים את מוּדעוּת האושר המרומם, באותו האופן של הריסת גירוד. זה מאוד מעניין.

אם ננתח בצורה הזו באופן אנליטי את הדחף הכפייתי שלנו לחוות אורגזמה, זה עשוי לעזור לנו לחוש סיפוק באמצעות דרכים נאותות יותר של הבעת חיבה וקבלת חיבה מבני ובנות זוג של אחרים ואחרות, או, באופן כללי, מאנשים שנמצאים מחוץ למערכת היחסים הזוגית שלנו. לגלות חיבה למישהו לא צריך להוביל לאקט מיני ולאורגזמה.

קראתי בעיתון שהתאהבות וקיום יחסי מין במצב התודעתי האוֹפוֹרי הזה משחררים הורמונים מסוימים בגוף שהם ממכרים. בגלל זה, אנחנו מתמכרים למצבי האופוריה הללו. במערכת יחסים שבה אנחנו כבר לא מאוהבים בבן או בת הזוג שלנו וקיום יחסי מין כבר לא מרגש, אלא רק שגרתי, שחרור ההורמונים לא כל כך עוצמתי. אז אנחנו תרים אחַר תחושה מרוממת חדשה. זה דוחף אותנו למצוא בן או בת זוג אחרים ומרַגשים יותר מחוץ למערכת היחסים.

חשבו על הדוּגמה של שני מגנטים. אם נחזיק שני מגנטים מעט בנפרד זה מזה, המתח, ובמובן מסוים ההתרגשות, גדולים יותר מאשר אם המגנטים נוגעים זה בזה. אם אנחנו מחפשים את סוג ההורמון המרומם שמתארים העיתונים, זה יכול להיות הרבה יותר מרגש פשוט להיות בחברת אדם שנראה לנו מושך, אבל יהווה שותף מיני בלתי הולם, במקום להיות איתו באופן אינטימי במיטה.

חשבו על כך. כשיש לנו משיכה חזקה למישהו או למישהי ואנחנו מסתכלים עליהם, הם תופסים באופן ניכר את מרחב תשומת הלב שלנו. אבל אם נחבק את האדם במשך זמן רב, נסתכל על הקיר או על המיטה, לא על האדם; או שנעצום את עיננו. ככל שהחיבוק יימשך, ברוב המקרים נגלה שעולה בנו מעט שעמום. התודעה שלנו תתחיל לשוטט ולנדוד. קשה מאוד לשמור את תשומת הלב שלנו ממוקדת באדם האחר. אולי אפילו נתחיל לפנטז על מישהו או מישהי אחרים. מצד שני, אם נהיה במרחק של כמה מטרים מהאדם, נהיה מאוד מרוכזים בו. יהיה בינינו משהו כמו מתח מגנטי.

החוכמה היא ליהנות מהמתח המגנטי הזה, בלי האובססיה להרוס אותו, כמו שהיינו הורסים גירוד או את המתח הגובר של אורגזמה. זה כמו להתגבר על רגישותנו לדִגדוג. בני ובנות אדם רבים משתגעים מרגישות לדִגדוג, אבל למעשה, בכך שיש בנו רגישות לדגדוג, אנו מונעים מעצמנו את ההנאה מהתחושה המענגת כאשר מדגדגים אותנו. מה שעלינו לעשות הוא להחליט שאין לנו רגישות לדִגדוג. מתוך הבנה שזה רק עניין של הגישה שלנו, כבר לא נזהה את עצמנו כאדם שרגיש לדִגדוג. באמצעות שינוי גישה נוכל להירגע וליהנות מתחושת הדִגדוג.

ביכולתנו לעשות דבר דומה עם המתח למראהו של אדם זַר יפהפה שמרגש ומדליק אותנו, או המתח של השהייה במחיצת האדם אם הוא הופך לחבר, או אפילו המתח כשיש קשר של חיבה אתו. ביכולתנו פשוט ליהנות מההנאה המרגשת - בין אם נתאר אותה במונחים של פֶּרֶץ הורמונלי ובין אם לאו - ללא הצורך להרוס אותה על ידי התנהגות מינית בלתי הולמת.

אני חושבת שהייתה לי חוויה דומה ביוגה במהלך תרגולים שאנחנו עושים עם שותף. לפעמים אנחנו נוגעים בשותף או בשותפה שלנו וזה טוב לגעת, אבל אנחנו קוראים לזה "מגע ריק". זוהי מעין נגיעה המלוּוָה במוּדעוּת לַיד ולַרגשות, אבל מבלי לדחוף או למשוך, וללא הזיהום של משיכה או היאחזות בנגיעה. רק להיות עם המגע ולהרגיש את הקִרבה, החמימות והרצון הטוב שיש בנגיעה. אני יכולה ליהנות מזה מאוד, בלי שזה יהפוך להיות מיני.

זוהי דוּגמה טובה לְמה שדיברנו עליו. אז כפי שאתם רואים, דרכים כאלה להתמודדות עם דחפים להתנהגות מינית בלתי הולמת, הן אפשריות.

אלו הן, אני חושב, כמה מהנקודות החיוניות החשובות ביותר של קווי המוסר המיניים הבודהיסטיים, לגבי האופן בו נוכל למזער את כמות הבעיות והאומללות שאנו גורמים לעצמנו עם ההתנהגות המינית שלנו. עלינו לבחון בכנות רבה את המוטיבציה לפעילות המינית שלנו, גם עם בני או בנות הזוג שלנו עצמנו וגם עם בני או בנות הזוג של אחרים, אם יש בנו משיכה לסוג כזה של פעילות. עלינו גם לבחון היטב איך אנו מתייחסים לסקס. האם אנחנו מאדירים סקס יתר על המידה כמַשהו אידיאלי או שאנחנו מסתכלים על זה בצורה מציאותית יותר? אם אנחנו מעוניינים להשתחרר מהבעיות שלנו - או אפילו אם אנחנו לא מעוניינים במטרה כל כך נעלה, אלא רק מעוניינים לשפר את הסמסרה ושתהיינה לנו פחות בעיות בסבב החיים הנוכחי - עלינו לנסות להימנע מהתנהגות מינית המוּנעת על ידי רגש מפריע או פנטזיה כלשהי. ואז, כמובן, עלינו לנסות כמיטב יכולתנו שלא לגרום לבעיות עבור האדם האחר באמצעות ההתנהגות המינית שלנו, למרות שזה קשה מאוד להבטיח מה תהיינה ההשפעות של מעשינו על מישהו או מישהי אחרים.

זכרו, אין בנמצא שום דבר בקווי המוסר הבודהיסטיים שאומר: "עליך לפעול כך ולא לפעול אחרת." זה הכל שאלה של רצון להפסיק לגרום בעיות לעצמנו ושל הבנה מציאותית של סיבה ותוצאה התנהגותיות.