מבוא
במבט ראשוני על הבודהיזם, טוב להתבונן בארבע האמיתות של הַנֶּאֱצָלִים וְהַנֶּאֱצָלוֹת. זו גם דרך הולמת להתבונן משום שכך החל בודהה את דרכו כשהתחיל ללמד. בתקופתו של בודהה, כבר היו שפע של מערכות דתיות ופילוסופיות, וכיום, נפרש בפנינו מגוון רחב עוד יותר של תורות רוחניות. לכן, כשזה מגיע לבודהיזם, חשוב לנסות ולזהות מה הייחודי בגישה הבודהיסטית. מטבע הדברים, הבודהיזם חולק תכני לימוד משותפים רבים עם תורות דתיות אחרות: להיות בני ובנות אדם אוהבים וטובי לב, לנסות ולא לפגוע באף אחד ואחת וכו'. נוכל לראות היבטים אלה כמעט בכל דת ופילוסופיה, ואין צורך לפנות לבודהיזם כדי ללמוד עליהם, אם כי הבודהיזם עשיר למדי בשיטות לפיתוח טוב-לב, נדיבות, אהבה וחמלה. ביכולתנו להפיק תועלת משיטות אלה, בין אם נקבל ובין אם לא נקבל כול דבר אחר שמציעה התורה הבודהיסטית.
עם זאת, אם נשאל, "מה ייחודי לבודהיזם?" אז יהיה עלינו להתבונן בארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. גם במסגרת הדיון שלנו בהן, נמצא הרבה מן המשותף עם שיטות אחרות.
יש לנו את הביטוי הזה "אמת נאצלת", אבל זהו תרגום מוזר למדי. המילה "אציל" עשויה להתקשר בתודעתנו לאריסטוקרטיה של ימי הביניים, אך למעשה היא מתייחסת למי שהגיעו לרמת התפתחות רוחנית גבוהה מאד של ידיעה תבונית. ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות הן אפוא ארבע עובדות אשר נתפסות כאמיתיות על ידי מי שראו את המציאות ישירות, כפי שהיא, באופן לא מושגי. למרות שארבע העובדות הללו נכונות, מרבית בני ובנות האדם לא מבינים אותן, והרוב אפילו לא מוּדעות או מודעים להן.
האמת הראשונה של הנאצלים והנאצלות
העובדה האמיתית הראשונה נקראת בדרך כלל "סבל". בודהה אמר כי חיינו מלאים בסבל, וכי אפילו מה שנחשב בעינינו כאושר רגיל, מכיל מערך שלם של בעיות שמתקשרות אליו. המילה המתורגמת כ"סבל "היא המילה "דוּקְהָא" (“duhkha”) בסנסקריט. יש לנו "סוּקְהָא" (sukha), אושר, ודוקהא, אי-אושר. במונחים לשוניים, Kha הוא מרחב ו- duh הוא קידומת המציינת חוסר סיפוק, אי נעימות. אין צורך שנשתמש במילים שיפוטיות כמו "רע", אבל זה נוטה לכיוון הזה. דוקהא מרמז שיש משהו שהוא לא בסדר במרחב הזה, בהתייחס למרחב המנטלי שלנו ולמרחב חיינו באופן כללי. זה מצב לא נעים.
אז, מה לא נעים בזה? קודם כל אנו חוות וחווים סבל גס, כמו כאב, היעדר אושר ועצב. זה משהו שלכולנו היכולת להבין, וכולם, אפילו בעלי חיים, רוצים להימנע מכך. אין שום דבר ייחודי בכך שהבודהיזם אומר שכאב ואי-אושר הם מצב לא מְסַפק ומוטב שנצא ממנו. הסוג השני של הסבל נקרא סבל של שינוי, והוא מדבר על האושר הרגיל, היומיומי שלנו. מה הבעיה בסוג כזה של אושר? הבעיה היא שהאושר הזה אינו נמשך; הוא משתנה כל הזמן. אם מה שאנו רואות ורואים בו אושר רגיל היה באמת אושר אמיתי, אז ככול שהיה לנו יותר ממנו כך היינו מאושרות ומאושרים יותר. לפיכך, אם חוויית האושר שלנו מגיעה מאכילת שוקולד, אז ככול שהיינו אוכלות ואוכלים יותר שוקולד, שעות על גבי שעות, היינו מאושרות ומאושרים יותר. ברור לכולנו שזה לא המקרה! או, נדמיין דמות אהובה שמלטפת את ידנו במשך שעות ארוכות. התחושה המענגת מתחילה כעבור זמן קצר להכאיב, או להרגיש מוזרה. זה פשוט נובע מכך שהאושר הרגיל משתנה. וכמובן, אף פעם אין לנו מספיק מזה; אף פעם אין לנו תחושת סיפוק. תמיד נרצה עוד שוקולד, אולי לא מיד, אבל אחרי זמן מה.
זה מעניין אם נחשוב, "כמה מהאוכל האהוב עלי אצטרך לאכול כדי ליהנות ממנו?" נגיסה קטנטנה אחת אמורה להספיק, אבל למעשה תמיד יש בנו רצון לעוד ועוד ועוד. כעת, הרצון להתגבר על הבעיה הזו של האושר הרגיל והארצי שלנו, אף הוא אינו מטרה בודהיסטית ייחודית בלבד. ישנן דתות רבות המלמדות אותנו להתעלות אל מעבר להנאות הארציות, כדי למצוא צורה כלשהי של גן עדן עם אושר נצחי.
הסוג השלישי של הסבל הינו בודהיסטי באופן מובהק והוא נקרא "סבל נרחב שחדור בכול". נוכל גם לכנות זאת כ"בעיה שמחלחלת בכול". סבל זה מפושט ומצוי בכול החוויות שחווינו ושנחווה ומתייחס לאופן המעגלי של התגלמותנו מחדש כאשר אנו נולדות ונולדים מחדש ללא שליטה, וסוג זה של סבל מהווה את הבסיס האמיתי לעליות ולמורדות של חיי היומיום שלנו. במילים אחרות, להיוולד שוב ושוב, עם סוגי התודעות והגופים שיש לנו, הוא הבסיס לשני סוגי הסבל הראשונים. זה נוגע לנושא ההתגלמות או הלידה מחדש, עליו נוכל ללמוד בהמשך.
יש כמובן הרבה מערכות פילוסופיות הודיות אחרות שמלמדות על לידה מחדש, אז שוב, לא היה בכך חידוש מצד בודהה. עם זאת, הוא הבין ותיאר את מנגנון ההתגלמות והלידה מחדש בצורה עמוקה בהרבה לעומת ההסברים שסיפקו בזמנו כול יתר הפילוסופיות או הדתות שהיו קיימות אז. בודהה נתן הסבר יסודי מאוד על האופן שבו מתהווה ומתקיימת לידה מחדש וכיצד תודעותינו וגופינו חווים עליות וירידות אלו של כאב, אי-אושר ואושר רגיל.
האמת השנייה של הנאצלים והנאצלות
האמת השנייה בוחנת את הסיבה האמיתית לכל אי-האושר הזה שאנו חוות וחווים. בנקודה הזו אין צורך להביא אל תוך הדיון משהו כמו לידה מחדש; במקום זאת נוכל להבין מה הסביר בודהה בצורה פשוטה והגיונית. מדובר על סבל ועל אושר רגיל, שמקורם נעוץ בגורמים וסיבות, אך בודהה התעניין ב"סיבות אמיתיות". יתכן ונחשוב שאושר וכאב מגיעים אלינו כגמול או כעונש וכיוצא באלה, אך בודהה דיבר על הסיבה האמיתית לכך כעל התנהגות הרסנית ובונה.
לְמה הכוונה בהתנהגות הרסנית? האם מדובר רק בגרימת נזק? בדברנו על גרימת נזק, זה יכול להיות במונחים של פגיעה בזולת, או פגיעה עצמית. למעשה קשה מאוד לדעת מה יהיו סוגי ההשפעות של התנהגותנו על אחרות ואחרים, והאם זה יפגע או יעזור. למשל, ייתכן שניתן למישהו או מישהי סכום כסף עצום וכתוצאה מכך אדם אחר שרוצה לגנוב את הכסף ירצח אותם. מטרתנו עשויה להיות לסייע להם, אך למעשה אין לכך כול ערובה. מה שבטוח הוא קיומם של דפוסי התנהגות הרסניים כלפי עצמנו. לזה התכוון בודהה בהתנהגות הרסנית - זהו הרס עצמי.
ההתייחסות מופנית כלפי החשיבה, ההתנהגות או הדיבור תחת השפעתם של רגשות מפריעים. רגשות מפריעים, בפשטות, מפריעים! הם גורמים לנו לאבד את שלוות התודעה, ולאבד שליטה עצמית. הכוונה היא לכעס, חמדנות, היאחזות, קנאה, יהירות והשקפה מוטעית, והרשימה עוד ארוכה. כאשר החשיבה שלנו לכודה על-ידי אחד מהרגשות הללו, ואופן הדיבור והפעולות שלנו מושפעים ממנה, היא תסב לנו אי-אושר. יתכן וזה לא יהיה מידי, אבל בטווח הארוך זה יוצר אי-אושר, מכיוון שנבנית נטייה להמשיך ולהיות במצב הזה.
מצד שני, יש לנו התנהגות בונה, שהיא התנהגות שאינה מתרחשת תחת השפעת רגשות מפריעים אלה, אלא עשויה אפילו להיות מוּנעת על ידי רגשות חיוביים, כמו אהבה, חמלה או סבלנות.
התנהגות בונה מייצרת אושר. התודעה שלנו נינוחה יותר, ובאופן כללי נחוש יותר ברוגע. בדרך כלל נחווה יותר שליטה עצמית, ובעקבות זאת לא נתנהג בצורה מטופשת או נֹאמר דברים טיפשיים שעלולים לגרום לבעיות. שוב, ההשפעה אולי אינה מיידית, אך בטווח הארוך היא יוצרת אושר. עם זאת, בבסיסו של דבר, נמצאת ההשקפה המוטעית לגבי האופן בו אנו קיימות וקיימים, האופן שבו קיימות וקיימים אחרים, ואופן ראיית המציאות באופן כללי.
האושר ואי-האושר הרגילים שלנו אינם תגמולים או עונשים שניתנים לנו מלמעלה על-ידי דמות חיצונית שכאילו שופטת אותנו. הם באים בעקבות מעשים בדומה מאד לחוקי הפיזיקה. מהו הבסיס שעליו נשענות סיבה התנהגותית ותוצאה? הבסיס הוא הבלבול שלנו, במיוחד לגבי עצמנו. יש לנו מחשבה ש"ובכן, אני האדם החשוב ביותר, והכול צריך להיעשות בדרכי שלי. עליי להיות בראש התור בסופרמרקט. עלי להיות הראשון/ה.” יש בנו התאווּת להיות בראש התור ולכן עולה בנו כעס על אלה שלפנינו. עולה בנו קוצר רוח משום שאֵלה שלפנינו איטיים כל כך וזה לוקח המון זמן, והתודעות שלנו מתמלאות בסוגים שונים של מחשבות לא מאושרות לגביהם. אפילו אם ננהג בצורה בונה, עדיין מסתתר מתחת לזאת בלבול רב לגבי "אני". למשל, ייתכן שנסייע לזולת במחשבה שברצוננו להתחבב עליו, או שנרצה שיעשה משהו עבורנו בתמורה. או שנסייע כי זה יוצר אצלנו תחושה שאנו נחוצות או נחוצים. לכל הפחות נִרצה הכרת תודה!
אף על פי שעזרה לזולת באופן הזה יכולה לגרום לנו להרגיש אושר, מתחת לכך ישנה תחושה פחות נוחה. האושר הזה שיתכן ונחווה, לא יימשך לעולם בטווח הארוך. הוא יהפוך למשהו שאינו מספק. כך זה נמשך וממשיך לאורך כל חיינו, ומבחינה בודהיסטית, גם בחיינו העתידיים.
אם נתבונן מקרוב, נוכל לראות שיש לנו בלבול לגבי כול דבר. למשל, כשאנו אוהבות או אוהבים מאד מישהו או מישהי נגזים לחלוטין בתכונות הטובות שלהם. או כאשר לא נחבב כלל אדם כלשהו נגזים בתכונותיו השליליות ולא תהיה לנו היכולת לראות בו שום דבר טוב. ככל שנחקור יותר, כך נמצא יותר ויותר בלבול שעומד בבסיס כול החוויות שלנו.
בעזרת התבוננות מעמיקה יותר, נוכל לראות שהבסיס לכך הוא המגבלות העצמיות שלנו. עם התודעה והגוף שיש לנו, ישנן מגבלות. כשאנו עוצמות או עוצמים עיניים, נדמה כאילו ששאר העולם לא קיים, שיש רק אותי. יש את הקול הזה בראשנו שהוא ככול הנראה "אני", כאילו שמתקיים "אני" בתוך עצמי. זה די מוזר. ובכל זאת יש לנו הזדהות עם ה"אני" הזה כי הוא זה שתמיד מתלונן, "עליי להתקדם; עליי לעשות את זה." זהו ה"אני" שתמיד מודאג. נדמה לנו כאילו שהקול הזה בתוך ראשנו הוא מיוחד וייחודי וקיים בנפרד באופן שאינו תלוי באחרות ובאחרים, כי כשנעצמות העיניים, אין שום דבר מלבד "אני".
זוהי דרך חשיבה מבולבלת מאוד מכיוון שברור שאין לנו קיום עצמי שאינו תלוי בקשרי קיום הדדיים עם כול האחרות והאחרים; ובאמת, אין שום דבר מיוחד באף אחד ואחת. כולנו בני ובנות אדם. נוכל לדמיין מאה אלף פינגווינים שמצטופפים באנטארקטיקה המקפיאה: מה הופך את האחד למיוחד יותר מהשני? למעשה, כולם זהים. כך גם אנחנו. כנראה שבעיני הפינגווינים, כול בני ובנות האדם נראים זהים זה לזה! בכל מקרה, על בסיס חשיבה זו, "יש בי ייחוד רב ואין לי קשרי תלות הדדיים עם כול האחרים והאחרות", הכול צריך להיעשות בדרך שלנו ועולה בנו כעס כאשר זה לא כך.
ביסודו של דבר, החומרה ממנה מורכבים הגוף והתודעה שלנו תורמת לבלבול הזה. זה אולי נראה מוזר, אבל אנחנו חוות וחווים את העולם בעיקר דרך שני החורים האלה בקדמת הראש שלנו. אין לנו יכולת לראות מה נמצא מאחורינו. ביכולתנו לראות רק את מה שקיים מולנו כרגע; אין ביכולתנו לראות מה היה קודם או מה יופיע אחר-כך. זה די מוגבל. ואז אנחנו מתבגרות ומתבגרים, והשמיעה כבר אינה טובה כפי שהייתה. מישהו או מישהי אומרים דבר מה שלא נשמע באוזננו כהלכה, ובמחשבה מוטעית שהם אמרו משהו אחר נגיב בכעס. זה די פתטי, אם נקדיש לכך מחשבה.
הבעיה הכול-כך נרחבת וכוללת הזו שלנו היא שאנחנו מתגלמות ומתגלמים בלידה מחדש באופן מעגלי שוב ושוב, עם סוג הגוף והתודעה הללו, שמנציחים את הבלבול הזה. על בסיס בלבול זה, נתנהג בצורה הרסנית, או בדרך בונה רגילה, וזה מה שמייצר את אי-האושר ואת האושר הרגיל שאנו חוות וחווים.
אם נעמיק אפילו יותר, נגלה שזה הופך מורכב ואין צורך להיכנס לזה כרגע, אבל הבלבול עצמו הוא זה שמניע באופן מחזורי את הלידה הזו מחדש ללא שליטה. זהו הגורם האמיתי לבעיות האמיתיות שלנו. בלבול זה, או חוסר מודעות, מתורגם לעיתים קרובות כ"בורות". אני מעדיף לא להשתמש במילה הזו, מכיוון שהיא מרמזת על טיפשות; אבל זו לא באמת הבעיה, וזה אינו ההקשר המתאים. חוסר מודעות בסך הכול מצביע על כך שאין לנו ידיעה ברורה לגבי אופן קיומנו ולגבי אופן התקיימותן של תופעות. אין לנו מודעות במובן של החשיבה שאנחנו האדם החשוב ביותר - מרכז היקום - כאשר הדבר סותר לחלוטין את המציאות. המציאות היא שכולנו כאן ביחד. זה לא שאנחנו טיפשים או טיפשות, אבל הגוף והתודעה שלנו גורמים לנו לחשוב באופן שבו אנו חושבים וחושבות.
זו הסיבה לכך שהאמיתות מכונות על ידנו "האמיתות של הנאצלים והנאצלות". אלה הרואים ורואות את המציאות כפי שהיא, רואים ורואות אותה באופן שונה מהאופן שבו היא נראית לעיני כול השאר. בנו יש אמונה ממשית שהבלבול שלנו וההקרנות שמקרינה תודעתנו תואמים את המציאות. אנו מאמינות ומאמינים באמיתותם. למעשה, אנחנו אפילו לא חושבות או חושבים על כך, כי האינסטינקט שלנו הוא "אני הכי חשוב/ה, הכול צריך להיעשות בדרך שלי, על כולם/ן לאהוב אותי." או שלחילופין יש הסבורים או סבורות הפוך, "על כולם/ן לשנוא אותי, אני לא טוב/ה." זה אותו הדבר, רק מצידו השני של המטבע. זה הסיבה האמיתית.
האמת השלישית של הנאצלים והנאצלות
האמת השלישית היא מה שנוכל לכנות כ"עצירה אמיתית". מתורגם בדרך כלל כ"היפסקות אמיתית" בהתייחס לעובדה שאפשר לעצור ולהיפטר מהבלבול הזה, כך שהוא לעולם לא יחזור שוב. אם ניפטר מהבלבול, שהוא הסיבה האמיתית, ניפטר בעצם מהבעיות האמיתיות שהן העליות והמורדות והלידה המעגלית הזו ללא שליטה שיש לנו כבסיס. אם נעשה זאת, נשיג מה שמכונה "שחרור". אני בטוח שכולכם/ן ראיתם/ן את מילות הסנסקריט הללו, "סמסרה" להתגלמות מחדש בלתי נשלטת, ו"נירוונה" לשחרור.
בתקופתו של בודהה היו שיטות הודיות אחרות שדיברו על שחרור מסמסרה. זה היה נושא נפוץ בהודו. בודהה ראה, עם זאת, ששיטות אחרות אלו אינן מעמיקות מספיק בזיהוי הגורם האמיתי. יתכן ואפשרי לזכות בהפוגה מהבעיות החוזרות ונשנות הללו, למשל להיוולד באיזו ממלכה שמיימית ששם תהיה התודעה שלנו כלוח חלק במשך עידנים, אך עם זאת, זה יסתיים בסוף. באמצעות אותן שיטות לא היה שחרור אמיתי.
בודהה לימד על היפסקות אמיתית, וחשוב להבין ולבטוח ללא סייג בכך שאפשר באמת להיפטר מהבלבול הזה, כך שהוא לעולם לא יחזור שוב. אחרת, מדוע בכלל לנסות להיפטר מזה? אם אין לך עניין לעצור את הבלבול לתמיד, אפשר לשתוק, לקבל את המצב ולהפיק ממנו את המיטב. ייתכן וזו מטרתן הסופית של שיטות טיפוליות רבות: ללמוד לחיות עם זה, או לקחת גלולה!
האמת הרביעית של הנאצלים והנאצלות
האמת הרביעית מתורגמת בדרך כלל כ"דרך אמיתית", והיא מסייעת לנו להבין את האמת השלישית. הכוונה היא למצב תודעתי שאם נְפַתֵּח, יהפוך לדרך המובילה לשחרור. נוכל לקרוא לזה גם "נתיב התודעה", אך קשה לתרגם את המונח הזה לשפות אחרות.
תודעותנו מקרינות הבלים מוחלטים. אך ישנן גם רמות להקרנות ההבל הללו. הרמות הקיצוניות יכולות להיות סכיזופרניה או פראנויה, כאשר יש חשיבה אמיתית שכולם/ן נגדנו. זה יכול להיות גם פחות קיצוני, כמו ב"זו פיסת עוגת השוקולד הנפלאה ביותר שראיתי אי פעם; אם אוכל אותה, זה באמת ישמח אותי." חוויתי זאת בטיסה לבוקרשט, שם עשיתי עצירת ביניים בווינה. חשבתי, "ובכן, שטרודל תפוחים וינאי צריך להיות הכי טוב בעולם." הזמנתי חתיכה, וזה לא היה הכי טוב. ההקרנות שלי לגבי איך זה צריך להיות היו שטותיות. שטרודל התפוחים היה קיים - זו לא הייתה הקרנה מתודעתי; אך הדרך בה השטרודל צריך להתקיים, כדבר הנפלא ביותר שבאמת ישמח אותי, הוקרן מהתודעה שלי.
באופן דומה, אני קיים ואתם/ן קיימות וקיימים. בודהיזם לא אומר שאנחנו לא קיימים. בודהיזם פשוט טוען שאנחנו מקרינות ומקרינים על המציאות דרך קיום שכלל אינה תואמת את אופן קיומם האמיתי של הדברים. באמת ובתמים יש לנו את הרעיון הזה שהדברים קיימים באופן עצמאי, בלתי תלוי, מצד עצמם, כשזו דרך קיום בלתי אפשרית. דברים נובעים מסיבות ותנאים, והם משתנים כל הזמן. למרות זאת, אין לנו ראייה של זה; הראיה שלנו היא רק של מה שנמצא לנגד עינינו. למשל, קבענו להיפגש עם מישהי או מישהו והם אינם מופיעים. נראה לנו שהם לכאורה אדם איום, שתמיד מאכזב אותנו, שכבר לא אוהב אותנו. אנו סבורות או סבורים שחייהם/ן מתקיימים ללא תלות בפקקי תנועה, או בעומס עבודה במשרד, או במי יודע מה. אך מכיוון שהכול נובע מסיבות ותנאים, זה בלתי אפשרי שהם אדם איום מצידם הם במהותם, ללא תלות הדדית או קשר לכול דבר שהוא. ובכל זאת, תודעותינו מקרינות את הרעיון הזה ונאחזות בו תוך יצירת כעס, רגש הרסני. ואז כשנראה אותם/ן בפעם הבאה, נביט בהם/ן בצורה שונה, ונצעק עליהם/ן מבלי לתת להם/ן אפילו הזדמנות להסביר. לאורך כול המתואר, אנחנו אלה שבאמת חוות וחווים תחושת מסכנות מסוימת ואי-אושר, הלא כן?
אז אנחנו קיימים וקיימות, אבל דרך חשיבתנו על אופן הקיום שלנו - כמיוחד ובלתי תלוי בכול השאר - היא הקרנה מוחלטת. שטויות והבלים, ללא התייחסות לשום דבר אמיתי. זה מה שמכונה על ידנו בבודהיזם כ"רִיקות"-voidness המתורגם לעתים קרובות כ"ריקות"- emptiness. בסנסקריט המילה זהה ל"אפס" ומשמעותה היא "כלום", היעדר מוחלט של שום דבר אמיתי. כמו בשעה שנקרין על בן או בת זוג חדשים שהם נסיך או נסיכה מושלמים מהאגדות על סוס לבן - זה בלתי אפשרי. אין אף אחד או אחת שקיימים באופן הזה, אולם אנחנו עדיין בחיפוש מתמיד אחר זאת. ואז כשהאדם לא עומד בציפיות של הקרנתנו, עולה בנו אכזבה ומתחיל חיפוש אחר מישהו או מישהי אחרים, על אף העובדה שזהו חיפוש אחר דבר-מה בלתי אפשרי.
לפיכך, דרכה האמיתית של התודעה היא ההבנה שכול המתואר לעיל הוא גיבוב של הבלים ושאין בפועל שום דבר מציאותי שתואם את ההקרנות שלנו. אם נסתכל על הסיבה האמיתית, הסבל נובע מהאמונה שההקרנות שלנו אכן תואמות למשהו אמיתי. הדרך האמיתית היא להבין לעומק שאין להן התאמה לדבר אמיתי כלשהו. הקרנות הפנטזיה והמציאות שלנו בלעדיות באופן הדדי זו לזו. אחזור - הבלבול הוא לחשוב שההקרנה הזו תואמת למשהו אמיתי או מציאותי כלשהו, וההבנה הנכונה היא לראות שאין דבר כזה. בפשטות, או שיש משהו שמתאים או שאין. זה כן או לא; אין לנו אפשרות לחשוב ששניהם נכונים בו זמנית.
כעת נוכל לנתח ולבדוק מה חזק יותר מבחינתנו: ה"כן" או ה"לא"? אם נבחן זאת בצורה הגיונית, הרי שברור שזה "לא", מכיוון ש"כן" אינו תואם את ההיגיון. כשנעצום עיניים האם כל השאר יפסיקו להתקיים? לא, ברור שלא. האם זה נכון שתמיד צריך הכול להיעשות בדרכי משום שאני האדם החשוב ביותר בעולם? לא, זה מגוחך. ככול שנעמיק לבחון זאת יותר, כך נוכל להתחיל לחקור את ה"אני" הקטן הזה שבתוך הראש שלנו. אם נתחיל לבחון את המוח, היכן בתוך המוח נמצא ה"אני" שמדבר בתוך הראש שלנו ומקבל החלטות? מה קורה בדיוק? בהמשך לבדיקה המעמיקה ולניתוח הדברים, אין בנמצא דבר שניתן לקרוא לו "אני". כמובן, אני מתפקד/ת, אני עושה דברים, אני מדבר/ת. זה אינו מוכחש. מה שמוכחש הוא שיש את ה"אני" המוצק הזה שעל פיו יישק דבר, מכיוון ששום דבר מסוג זה אינו נתמך על ידי ההיגיון. באמצעות הנמקה מושכלת וחקירה נוכל לראות כי לא קיים דבר כזה, ולכן הבלבול שלנו, שסבור כי ה"אני" תואם למשהו אמיתי או מציאותי אינו נתמך בשום דבר.
מהי התוצאה של החשיבה שאנחנו קיימות וקיימים בצורה בלתי אפשרית זו? אנו מאמללות ומאמללים את עצמנו! מהי התוצאה של המחשבה שאין בנמצא אופן קיום שכזה? שחרור עצמי שלנו מכל הבעיות הללו. כשנחשוב, "אין דבר כזה, זה שטויות", בלתי אפשרי שנחשוב בו זמנית שזה תואם משהו שהינו מציאותי או אמיתי. הבנה נכונה יכולה להכניע ולהחליף הבנה מוטעית. אם היה ביכולתנו לשמור על התמקדות בהבנה הנכונה כל הזמן, אז בלבול לעולם לא היה מתעורר שוב.
גם כאן, תורתו של בודהה כי הבנה נכונה של המציאות יכולה להחליף את אי ההבנה ולהביא לשחרור מסבל ומלידה מחדש, לא הייתה ייחודית. שיטות הודיות אחרות טענו זאת אף הן. הדבר הייחודי היה ההבנה הספציפית שביכולתה להסיר לנצח את רמת הבלבול העדינה ביותר לגבי המציאות. על מנת להגיע לריכוז מושלם באמצעות מדיטציה, כדי להטמיע את ההבנה הנכונה הזו בתודעתנו ולהשיג היפסקות אמיתית של בלבול, השתמש בודהה בשיטות המשותפות לכל המסורות ההודיות. באמצעותן נוכל להשיג בלימה אמיתית של הסיבה האמיתית, ולפיכך היפסקות אמיתית של סבל.
מה שמעניק לתודעותנו את עוצמת היכולת להתמיד ולהישאר עם הבנה נכונה של המציאות, ולחתוך מבעד לכול הרגשות ההרסניים, היא המוטיבציה. כאן נכנסות אהבה, חמלה וכן הלאה. מכיוון שאנו רואים ורואות שבין כולנו מתקיים חיבור הדדי, ושלכולנו רצון זהה לאושר, עלינו להיפטר מהבלבול שלנו כדי שתהיה לנו היכולת לסייע לזולת באופן מלא.
זוהי הסקירה הבסיסית של ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. על מנת להבין אותן יותר לעומק, עלינו ללמוד קצת יותר על ההבנה הבודהיסטית של תודעה וקארמה.
סיכום
בעוד שהבודהיזם חולק הרבה במשותף עם רבות מהמערכות הדתיות והפילוסופיות המרכזיות האחרות, ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות, מִשנתו הראשונה של בודהה, היא הצגה ייחודית של הדרך בה אנו קיימות וקיימים, הסבל שאנו חוות וחווים וכיצד נוכל להתגבר על בעיותינו.
לעתים קרובות מֻשְׁוֶה בודהה לרופא. רופא יאשר שאנו חולים או חולות, כמו שבודהה הצביע על סוגי הסבל המרובים שחווים יצורים בכול מקום. רופא יחפש את סיבת המחלה שלנו, בדיוק כמו שבודהה הצביע על הגורם האמיתי כבלבול בנוגע לאופן ההתקיימות שלנו. לאחר מכן יגידו לנו הרופאות או הרופאים אם ניתן לרפא אותנו או לא, ויספקו לנו תרופות אם יוכלו. באותו האופן, בודהה לימד היפסקות אמיתית, ואת הדרך להגיע לשם. בסופו של דבר, זה תלוי בכול אחת ואחד מאיתנו אם לקחת את התרופה, או ללכת בדרך, אם ברצוננו להתגבר על סבלנו.