לחולל הדמיה של בודהה

מורים ומורות רבים מייעצים להתמקד בנשימה בעת תרגול ריכוז על-פי מסורת המאהייאנה, פשוט מכיוון שזו הדרך הקלה ביותר לעשות זאת. יחד עם זאת, התרגול המקובל ביותר במסורת זו הוא להגיע לריכוז באמצעות הדמיה של בודהה קטן. על פניו יכולנו גם לבהות בתפוח ולצבור ריכוז, אך למען האמת, מה התועלת בלבהות בתפוח? אם נתמקד בבודהה, אז בנוסף לכך שנגיע לריכוז, נוכל להיות במודעות גם לגבי מעלותיו של הבודהה וכך יהיה ביכולתנו להוסיף לתרגול את הכיוון הבטוח בחיינו (מקלט) שעליו מצביע הבודהה, במטרה להפוך בעצמנו לבודהות עם בודהיצ'יטה, וכן הלאה.

יתר על כן, המאסטר ההודי הקדום אַסַנְגָה ציין כי ההגעה לריכוז מושלם נעשית באמצעות ההכרה המנטלית, ולא באמצעות אף אחת מההַכַַּרוֹת החושיות. הסיבה לכך היא שבכוונתנו ליישם את הריכוז הזה כדי לחולל אהבה, חמלה, הבנת הריקות וכן הלאה באמצעות התודעה שלנו. על מנת להגיע לריכוז בַּמצב התודעתי שברצוננו לחולל, הדמיה של דמות הבודהה היא אם כך כלי לאימון ההכרה המנטלית שלנו. לפיכך, במיוחד במסורת הגלוג הטיבטית, תמיד מושם הדגש על הדמיה של הבודהה לצורך הגעה לריכוז מושלם.

ומה לגבי המסורות הטיבטיות של הסאקייה, הנינגמה והקאגיו שבהן ניתן למצוא לעיתים קרובות עצות להתמקדות בנשימה, או להתמקדות באמצעות העיניים שמביטות בציור או בפסל של בודהה? האם זה סותר את עצתו של אַסַנְגָה? לא, לא אם נביט בהסבר שלהן לגבי האופן שבו התודעה תופסת ומזהה אובייקטים, שם שלושת האסכולות הללו אומרות שההכרה של העין (מודעות הראיה) מודעת רק לצורות צבעוניות, ורק לרגע אחד בכל פעם. באופן דומה, ההכרה של האוזן (מודעות ההאזנה) מודעת לצלילים בלבד, לרגע אחד בכל פעם. לאחר מכן תפיסת ההכרה המוּשַֹגית מחברת את הכול לכדי מה שנוכל לקרוא לו "אובייקט של תפיסה כוללת ומוסכמת". למשל, תפוח הוא לא רק צורה כדורית אדומה. הוא גם לא רק טעם או ריח. זו לא רק התחושה הפיזית ביד שלך, או הצליל שמושמע עם נגיסתו. הוא לא קיים רק לרגע אחד ואז, ברגע הבא, הוא אובייקט אחר לחלוטין; יש המשכיות לאורך זמן. התפוח בסופו של דבר יירקב ויתפרק, אך יש תפוח קונבנציונאלי (מוסכם) שמחזיק מעמד לאורך מספר ימים. כשאת/ה רואה את התפוח, את/ה בפועל רואה מבנה שנבנה באופן מנטלי.

על פי הסבר זה של תפיסת הכרה מוּשַֹגית, כאשר אנו במיקוד בתפוח או בנשימה, זהו אובייקט מוּשַגי (קונספטואלי), וההתמקדות באובייקטים מושגיים נעשית באמצעות ההכרה המנטלית. באופן מושגי (רעיוני, קונספטואלי), חיברנו יחדיו את הצורות הצבעוניות והריחות ואת רצף הרגעים לכדי אובייקט, שבעזרת תפיסה כוללת ומוסכמת, נוכל לקרוא לו "תפוח", או כול דבר אחר. אז, האסכולות הללו מכבדות אף הן את טענתו של אסנגה כי עלינו לפתח ריכוז באמצעות ההכרה המנטלית.

אם אנו עובדות או עובדים עם דמות הבודהה כדי להגיע לריכוז, אז על הבודהה הזה להיות בערך בגודל האגודל שלנו, ועליו להיות במרחק של כזרוע אחת מולנו. על העיניים שלנו להפנות את המבט כלפי מטה, ולא בפועל ישירות על האובייקט, מכיוון שלא העיניים שלנו הן אלה שמייצרות אותו. נביט מטה כאשר הבודהה מעט מעל למבט שלנו, בגובה המצח שלנו.

זה כלל אינו קשה כל כך. יש להביט מטה לכיוון הרצפה, ולהחזיק את האגודל מול הפנים בגובה המצח. יש לך תחושה שהאגודל שלך שם, ובלי להסתכל עליו יש לך יכולת להתרכז באגודל שלך, נכון? אם לאחר מכן תניח/י את היד, תוכל/י עדיין להתמקד בנקודה שבה האגודל שלך היה. קַל!

בהרבה תרגולים בודהיסטיים של זרם התהרוודה, מומלץ לשמור את העיניים עצומות, אך בטקסטים של המאהייאנה ההמלצה היא להחזיק את העיניים פקוחות. יש כמה תרגולי מדיטציה ספציפיים שבהם העיניים נשמרות פקוחות לרווחה או עצומות, אך באופן כללי במסורת המאהייאנה העיניים פקוחות, לא עצומות. לא נרצה שהעיניים תהיינה פקוחות לגמרי משום שאז קל להסיח את הדעת. לכן, המבט שלנו מופנה כלפי מטה, לעבר קצה האף. הכוונה אינה לכך שנִפזול אלא שנסתכל לכיוון הרצפה בגובה קצה האף, תוך התמקדות באופן רופף, לא אינטנסיבי מדי: אנחנו לא מחפשים או מחפשות את עדשת המגע שלנו שנפלה על הרצפה.

ישנם גם חסרונות בלמדוט בעיניים עצומות. אם נאמץ את ההרגל של הקפדה על עיניים עצומות לחלוטין על מנת להירגע ולפתח אהבה וחמלה, זה יכול להפוך קשה ליישום במהלך חיי היומיום. בעת אינטראקציה עם בני ובנות אדם אחרים אין אפשרות לעצום לפתע את העיניים ולנסות לחולל מצב תודעתי כלשהו- זה יכול להיראות קצת מוזר. במאהייאנה, אנו פוקחים ופוקחות מעט את עינינו מכיוון שמעשינו מכוונים כלפי כול היצורים האחרים שלהם ברצוננו לסייע; לא נרצה להשאירם מחוץ לתמונה. בעיה מעודנת יותר של מדיטציה בעיניים עצומות, כפי שמציין ה"ק הדלאי לאמה, היא שהעפעפיים נוטים לרטוט מעט ולעיתים קרובות נראות נקודות אדומות קטנות שמרקדות, ומהוות הסחה.

בעת הדמיה, יש לשים לב לשני היבטים חשובים. האחד הוא לייצר או לחולל בדמיוננו מופע של דבר כלשהו, פעולה שמתורגמת לפעמים כ"בהירות", אך זו אינה מילה כל כך מתאימה כי היא מרמזת לכך שדבר-מה נמצא כבר במיקוד. השלב הזה של ההדמיה אינו מכוון לכך, כי מדובר על לגרום למַשהו לעלות ולהופיע באמצעות הדמיון שלנו. ההיבט השני הוא פשוטו כמשמעו "גאווה", שבו נחוש גאווה על כך שכול מה שחוללנו לכדי הדמיה אכן עולה ומופיע באופן ממשי. 

צונגקאפה מסביר שהגאווה הזו, התחושה הזו, חשובה מאוד בהתחלה. אין לנו צורך לדאוג יתר על המידה לכך שההדמיה שלנו תהיה לגמרי ממוקדת, אבל אם באמת נוכל להרגיש שיש שם בודהה מולנו, זה טוב מאוד. כול מה שנחוץ לנו זה מופע כלשהו, אפילו רק אור צהוב, בליווי המחשבה ש"כן, יש שם בודהה אמיתי." שאר הפרטים יגיעו באופן אוטומטי ככול שהריכוז שלנו ישתפר.

אחת הטעויות הגדולות ביותר שנעשות על ידנו בעת התרגול היא ההתעכבות על פרטי הפרטים של איך אמור להיראות האובייקט במהלך הניסיון שלנו להעלות בדמיוננו הדמיה שלו, אילו תכשיטים ובגדים יש עליו, באיזה צבע העיניים וכן הלאה. זה יכול לגרום לנו להיות במתח רב כל-כך עד שלא נוכל כלל לתרגל. זה הופך להיות הרבה יותר גרוע כשאנו מנסים ומנסות לדמיין מערך של דמויות רבות. הטקסטים אף הם לא עוזרים, משום שהם מספקים את כול הפרטים הקטנים, שמעבירים את הרושם שעלינו לגלות מסוגלוּת לדמיין את כולם כבר מרגע ההתחלה. היכולת לדמיין את כול הפרטים של סידור מורכב של דמויות רבות היא התקדמות שלא תיאמן. בסופו של דבר כשנהיה מיומנים ומיומנות להפליא, נוכל לדמיין את הכול, אבל כרגע נוכל לשכוח מזה. אם נדחק בעצמנו חזק מדי כדי לתפוס את כול הפרטים, אז באמת נִלקה במה שמכונה בטיבטית "לוּנג"("lung")  , מצב שבו האנרגיה שלנו מתערערת ועולה תחושה של תסכול.

צונגקאפה מספק עצות מעשיות מאוד לגבי הדמיות מורכבות, תוך ציון של שתי מסורות. האחת היא לעבוד על הפרטים העדינים אחד, אחד, ולהוסיף אותם עד שנקבל את כול התמונה. השיטה הזו מתאימה לקומץ בני ובנות אדם מיוחדים במינם, הוא אומר. מרביתנו נצטרך להתחיל בעזרת דימוי או תחושה מעומעמים של כול העניין בשלב הראשון, ולאחר מכן, בתוך המסגרת הזו, למלא את הפרטים במהלך הזמן.

חשוב שהתהליך הזה של הוספת הפרטים יהיה תהליך מצטבר, כאשר במהלכו יהיה בידנו פרט אחד במיקוד חד, ולאחר מכן נוכל להוסיף עוד פרט מבלי לאבד את הראשון. אז יהיו לנו שני פרטים במיקוד חד ונוכל להוסיף פרט נוסף מבלי לאבד את השניים הראשונים. זה חשוב באופן מכריע לא לאבד את המיקוד במה שכבר שימרנו עם הוספת עוד משהו מעבר לכך. 

אם נייצר הדמיה של בודהה, צונגקאפה מייעץ לנו להתחיל בעיניים. לאחר מכן הוא אומר שאם הצורה הכללית של הגוף ברורה, עלינו להחזיק בכך. אם הצורה הכללית אינה ברורה אך חלקים מסוימים ברורים, אז נחזיק בעזרת תשומת ליבנו בכול ההיבטים הברורים. אם החלקים המעטים הללו הופכים גם הם למעומעמים, אז עלינו ליצור ולחולל את כול הצורה הכללית הגסה פעם נוספת.

מה הטעם בכול ההדמיות המורכבות האלה? זה לא רק כדי לפתח מיומנויות אתלטיות מנטליות, שם בסופו של דבר נזכה במדליית הזהב האולימפית בהדמיה. כל הפרטים מסייעים להרחיב את המודעות וההבנה של התודעה שלנו לגבי דברים רבים ושונים בו-זמנית. הנקודה היא לא איך הכול נראה, אלא במקום זאת מה כול פרט מייצג.

ניקח למשל את התרגולים הסיבתיים המרובים המובילים להפיכה לבודהה: ישנם 32 תרגולים עיקריים. יהיה קשה מאוד לתת את דעתנו במקביל ל-32 התרגולים השונים הללו, במיוחד אם נעשה זאת באופן מופשט לחלוטין. אם נייצג (בתודעתנו כהדמיה) את ה -32 בצורה גרפית כ- 32 הסימנים המציינים את גופו של בודהה, כמו השיער המסתלסל עם כיוון השעון, יהיה קל יותר להציג את כולם ביחד במסגרת ההדמיה, וזה מה שאליו אנו שואפים ושואפות. אם לא הצלחנו לייצר את כול אחת מההדמיות האינדיבידואליות האלה בנפרד, אז איך נוכל בכלל לשזור את כולן יחדיו לכדי הדמיה אחת? שאיפתנו היא להיטיב עם כול היצורים, כלומר להיות מודעים ומודעות לכולם בו-זמנית. לשם כך עלינו להרחיב את תודעותנו על מנת שלאט, לאט נגדיל את המודעות שלנו. הדמיות מסובכות אלה מסייעות לנו לעשות זאת.

זו אינה עצלות כאשר יש בנו התלהבות אמיתית מעשיית דבר כלשהו, אבל נבחר לדחות ולעשות זאת לאחר שניקח הפסקה כדי לנוח; חשוב מאוד לדעת מתי נחוצה לנו מנוחה, על מנת שלא נגיע למצב של שחיקה ונוותר לגמרי. ברגע שנראה באמת את התועלות המיטיבות של למידת התורות, בחינתן ולאחר מכן ביצוע תרגולי המדיטציה עליהן, הנמרצות החיונית, הנתמכת על ידי התמדה וחדווה, תגיע לאיטה. בנוסף על כך, שיטות ההדמיה הבודהיסטיות הן דרך מצוינת לחדד את הריכוז והמודעות שלנו לרמות מדהימות. המפתח לכך הוא לדעת שעלינו לעשות זאת צעד אחר צעד, ואם נמשיך לאורך זמן, נוכל להגיע למצבי תודעה מועילים ומיטיבים באופן יוצא מן הכלל עבור עצמנו ולטובת הסיוע לכול האחרים והאחרות.