הופעתו של בלבול במערכת היחסים בין תלמיד/ה למורה

התופעה של מרכזי דהרמה מערביים החלה באמצע שנות השבעים כתולדה טבעית של התלהבות ושל כמה וכמה גורמים נוספים. מהפכת התרבות הסינית השתוללה בטיבט וההרס של המנזרים אשר החל ב 1959 כמעט הושלם. הפליטים הטיבטים בהודו חשו חסרי הגנה. רבים ורבות מהם היו עדים מקרוב למלחמת הגבול בין הודו לסין ב 1962 ולמלחמותיה עם פקיסטאן ב 1865 ו 1971. מבלי יכולת לתמוך במיליוני הפליטים מבנגלדש שרק התקבלו על ידן, הרשויות ההודיות שלחו אותם בחזרה. הן היו עלולות בקלות לעשות את אותו הדבר עם הטיבטים.

בו בזמן, הפליטים הטיבטיים בנפאל צפו בחשש כיצד הסינים בנו כביש לצורך צבאי בין להסה וקטמנדו. שני עשורים קודם לכן, הסינים עשו את אותו הדבר בין מערב סין ולהסה. כשהמתח הלך וגבר, סיקים הפכה למדינה בהודו ב 1975, כשהיא מותירה את הטיבטים שהתיישבו שם בתוך אי וודאות גדולה. בהרגישה מאוימת מכל הצדדים, בהוטן נקטה עד מהרה בצעדים לטיפוח אחדות תרבותית וגאווה לאומית. פליטים טיבטים אשר גרו שם החלו לחוש לא רצויים. לאורך אזורי ההימלאיה, טיבטים תרו אחר מקלטים מוגנים יותר למקרה חירום. המשאלה לבית בטוח היא אוניברסלית.

כמה וכמה מורים טיבטים וותיקים יותר עברו למערב בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. הם שמרו על פרופיל נמוך של הוראה, בעיקר כזה המזוהה עם אוניברסיטאות. מספר נזירים טיבטים צעירים יותר בדרגות בכירות באו אף הם למערב בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, בעיקר על מנת לקבל חינוך מודרני. בהגיבם לצמא הגובר להדרכה רוחנית, הם התחילו ללמד בודהיזם במערב עד אמצע שנות השבעים, כשחלקם מסתייעים בשיטות לא מסורתיות, מותאמות לשם הסתגלות. במהרה הם הזמינו את המורים שלהם עצמם מהודו ונפאל לנסוע למערב ולהוות מקורות השראה לתלמידיהם. 

בתחילה, המאסטרים הטיבטים הגדולים שהם הזמינו העבירו בעיקר העצמות (חניכות) טנטריות, אשר בוצעו בטקסים מאוד מפורטים. טנטרה היא צורה מתקדמת של מדיטציה הכרוכה בהדמיה של דמויות- בודהה (ישויות נרתמות) מרובות ראשים וזרועות. קבלת העצמה היא המבואה לתרגול הזה. המוטיבציה הראשית של המאסטרים הטיבטים בביצוע הטקסים הללו הייתה זריעת זרעים של פוטנציאל חיובי (המצבור הַצָּפוּן של הזכוּת merit-) בתודעותיהם של אלו שהשתתפו, כך שאותם אנשים יוכלו להפיק תוצאות מיטיבות בחיים עתידיים. אחרי הכול, הטיבטי הממוצע היה משתתף בטקסים כאלה במטרה לקבל את הזרעים הללו. עם זאת, לרוב המערביים שבאו, הייתה מחשבה קלושה בלבד, אם בכלל, בנוגע לשיפור חיי עתיד. הרוב הגיעו מתוך סקרנות, או לשם הגשמת הפנטזיות שלהם על המזרח המיסטי, או כדי למצוא תרופת פלא לבעיות שלהם. כמעט ללא כל תרגום של ההליכים הטקסיים, או הסבר זמין עליהם, דמיונותיהם של אנשים הרקיעו שחקים. זוהרם של הטקסים הקסים רבים, ובודהיזם טיבטי הפך במהרה לטרנד אופנתי.

בתגובה לעניין הנלהב בקרב בני ובנות המערב ולחוסר הבטחון הגובר שהורגש בהודו ובארצות סביבה, מורים טיבטים רבים מהדור המבוגר יותר והדור הצעיר כאחד חשבו להקים בסיס במערב. כמעט כל אחד מהמורים שהגיעו ייסדו את המרכז הפרטי שלה או שלו ללימוד ומדיטציה, אשר בדרך כלל מתייחסים אליו כאל מרכז דהרמה- דהרמה פירושה תורות הבודהה. אף תופעה כזאת לא התקיימה קודם לכן בהיסטוריה של הבודהיזם. לפני כן, מורים שנסעו לארצות שהיו חדשות לבודהיזם ייסדו רק מנזרים, לא מוסדות מדיטציה ולימוד. 

חלק מהמורים הנמרצים יותר הפכו למקור משיכה לקבוצות בכמה ערים וארצות. על מנת לספק את הדרישה הגוברת, חלקם הזמינו מדריכים אחרים- הידועים כמוסמכי תואר גשה או לאמות – מהקהילות הטיבטיות בארצות ההימלאיה לחיות וללמד במרכזים הרבים שלהם. ככאלה שאף הם הגיעו מרקעים לא בטוחים, רבים מאנשי הגל השני הזה של מורים ביקשו, באופן דומה, ליצור נסיבות חיים יציבות עבור עצמם במערב. 

מרבית המורים הזוטרים הללו היו נותרים הרחק מתשומת הלב הציבורית בטיבט או בקרב בני ארצם בגלות. הנסיבות, על כל פנים, דחפו אותם במערב לעמדות של סמכות רוחנית שבאופן רגיל היו שמורות לבעלי הישגים רוחניים הרבה יותר גבוהים ואז נותרו לבדם והיה עליהם להסתדר בכוחות עצמם. ראשי המנזרים והעומדים בראש ארבע המסורות הבודהיסטיות הטיבטיות אינם משמשים כממונים על אלו שנמצאים תחת אחריותם. תפקידם העיקרי הוא לכהן כמנהלי טקסים ואם הם חלק ממוסד הנזירוּת, להסמיך נזירים ונזירות. לכן, בהיותם מבודדים ממוריהם ועמיתיהם ומבלי איזונים או בלמים כלשהם, מורים זוטרים רבים, בבדידותם, אימצו צורות התנהגות המוכרות מטיבט הטרום- קומוניסטית. הם לקחו על עצמם את תפקידי האדונים הפיאודליים המיטיבים שבידיהם השליטה בתחומי הידע והפעילות הרוחניים, ושיש לתמוך בהם ולשרתם בנאמנות ובמסירות. 

התלמידים המערביים אשר שבו מהודו ונפאל מילאו את תפקיד הצד השני של הפנטזיות של המורים הללו באמצעות חיקוי ההתנהגות שאותה הם ראו שהחניכים הטיבטים הפגינו כלפי המאסטרים הבכירים ביותר שם. אלה שלא חוו את החוויה האישית של אסיה למדו את קוד ההתנהגות הזה תוך צפייה בדרך שבה המורים הטיבטיים שלהם התייחסו למאסטרים שלהם עצמם במסע לימוד במערב. לימודים מסורתיים על מה שֶׁמְּכֻנֶּה מסירות לגורו והתרגול המתקדם של לראות את המורה כבודהה, כאשר הוסברו באופן שטחי בלבד ולא הובנו היטב, הובילו לעוד יותר בלבול. 

כמה כוחות נוספים לקחו חלק בעיצוב מערכות היחסים שצמחו בין סטודנטים מהמערב ומורים טיבטים. מרבית המורים הטיבטים הגיעו למערב עם מידע מוקדם מזערי, אם בכלל, על אמונות הבסיס של התרבות המערבית ויצאו מנקודת הנחה שמערביים חולקים את רוב, אם לא את כל הנחות היסוד הטיבטיות, כגון קיום של לידה חוזרת ללא ראשית. יתרה מכך, רוב המורים הללו לא היו מודעים לגיוון הרב של תרבויות ומנהגים שהם ימצאו. מבחינת רוב הטיבטים, כל המערביים הם אינג'יס (Injis)- המונח הטיבטי עבור האנגלים- וחולקים את אותו רקע תרבותי. התמונה של הארצות המערביות הַמְּגֻוָּנוֹת עבור הטיבטי הממוצע היא מבולבלת ומעורפלת כמו זאת של רוב המערביים ביחס לְלוח הצבעים העשיר (פָּלֶטָה) של החברות האסייתיות. 

ההרפתקנים המערביים המעטים שאותם עשויים היו המורים הללו לפגוש בהודו או נפאל היו ייצוג לחלוטין לא מייצג של מה שהם יפגשו במערב. וגם ניסיונם בתרבות ההודית או הנפאלית לא הכין אותם למפגש. היה עליהם להתמודד לא רק עם הוראת אנשים מהשורה, בִּמְקוֹם ללמד את מי שהם אך ורק נזירים, אלא גם להתמודד עם קהל מעורב של גברים ונשים בִּמְקוֹם קהל הכּולל גברים בלבד. בנוסף, נשים מערביות היו אסרטיביות ודרשו יחס שווה לזה של הגברים. עבור רבים מהמורים הטיבטים, הפער התרבותי היה גדול יותר מזה שאיתו הם יכלו להתמודד. הרושם הכללי שהיה קיים בהודו, שהתקבל מסרטים, לפיו כל הנשים המערביות הן פתוחות ומשתוקקות לסקס לא עזר לדברים.  

כמו כן, מורים טיבטים רבים היו האנשים היחידים מארצם אשר גרו בעיר או במדינה מסוימת. לחילופין, הם היו שם עם מלווה אחד בלבד או מתרגם שאיתו הם יכלו לשוחח בשפת אימם. כשהתמודדו עם מחסום השפה בהודו או נפאל, רוב הטיבטים למדו את שפת המקום המדוברת. היכולת לדבר הייתה חיונית על מנת לערוך קניות ובשביל כל יתר ההיבטים המעשיים של החיים. במערב, לעומת זאת, היה למורים הללו קיום מיוחס, עם תלמידים הזמינים בחפץ לב לשרת את הצרכים היומיומיים של המורים שלהם. כתוצאה מכך, מורים טיבטים רבים לא למדו את השפה של המדינה שהיו בה ולכן הפכו להיות די מבודדים. היה להם מגע קלוש, אם בכלל, עם החיים האמיתיים של התלמידים שלהם. רבים נסוגו לתוך העולם הפנימי והקדישו את רוב זמנם לקריאה או מדיטציה. 

בנוסף לכך, עם סיומה של המהפכה הסינית והרגיעה הסינית בגבול הטיבטי-נפאלי, כמויות גדולות של טיבטים הציפו את הודו בשנות השמונים. מְנוּעִים במשך יותר משני עשורים מהאפשרות להפוך לנזירים ונזירות, הללו ש"זה מקרוב באו" נהרו למנזרים ולמנזרי הנשים. מוסמכי התואר גֶשֶה והלאמות שלימדו במערב כבר נשאו עימם את נטל הציפייה להגדלת קרנות הסיוע לבניית המקדשים עבור מוסדות הנזירוּת שהוקמו מחדש. כעת הופעל עליהם לחץ בלתי פוסק לממן את הדיור וההזנה של הנזירים והנזירות שזה עתה הוסמכו. 

הדינאמיקה של הכוחות הללו הובילה במקרים רבים למערכות יחסים פחות אופטימליות בין שוחרי רוח מן המערב ומורים טיבטיים. בני ובנות המערב, בחלקם הגדול, מבטאים בחופשיות את מה שעולה בתודעתם, בעוד טיבטים נוטים פחות לבטא באופן מילולי או שהם נוטים יותר לדבר באופן עקיף. למשל, אם מוצעת מנה נוספת של קינוח, מערביים ישיבו בחיוב באופן ישיר אם הם רוצים עוד. מאידך טיבטים לרוב יסרבו שלוש פעמים לפני שייעתרו. אמירת הן מיידית מצביעה על תאוותנות והיאחזות. בגלל הבדלים תרבותיים כגון אלו והמדיניות האוניברסלית של מורים שלא לשתף את תלמידיהם בבעיות האישיות שלהם, החסר התקשורתי הזה הלך והחמיר בהדרגה. לאלו שנמנו על מרכזי הדהרמה היה מושג קלוש בלבד בנוגע ללחצים הרגשיים והכלכליים שהמורים הטיבטיים שלהם התמודדו עימם. 

במהרה החלו להופיע פגיעות מיניות, כלכליות, וכן ניצול לרעה של כוח. לטיבט המסורתית הייתה לא מעט שחיתות דתית משלה. אין חברה שהיא מחוסנת. ניצול לא הופיע עם זאת בהיקף שהתעמולה הסינית ניסתה להוביל אותנו להאמין בו. מצד שני, לא כל אחד שהיה מורה היה קדוש, למרות הפנטזיות שהיו עשויות למערביים תמימים מְצֹעֲפֵי מבּט. הנסיבות המאתגרות של החיים במערב הוציאו רק את הגרוע מכל מחלק מהמורים שכבר היו מוּעָדִים להתנהגות גסה.

כשמתרגלים מערביים וותיקים החלו אף הם ללמד בודהיזם טיבטי בשנות השמונים המוקדמות במערב, היעדר הנחייה נאותה הוביל לעתים למצבים של ניצוּל דומה בקרבם. הדור המבוגר יותר של מאסטרים באמת מעוררי השראה עבר לאט אך בהתמדה מן העולם. מאבקי כוח על המשך השושלת וסוגיות של מגן דהרמה בקרב מנהיגים רוחניים מוערכים בתוך הקהילה הטיבטית הוסיפו דלק לבלבול הגובר. מגיני דהרמה הם יישויות עוצמתיות, בלתי נראות, המגויסות על ידי מאסטרים גדולים להגן על תורות הבודהה מכוחות הרסניים. למרבית שוחרי הרוח מהמערב יש הבנה מועטה בנוגע למגינים או לסוגיות חברתיות פוליטיות העומדות בבסיסן של המחלוקות הללו בנוגע אליהם.  

בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 המצב הפך קריטי. שערוריות נחשפו ועוררו את מחאת הציבור. בעקבות זאת הגיעה במעגלים רבים התפכחות מאשליות. חלק מהמערביים עזבו את המורים שלהם בתחושה של שאט נפש וויתרו על תרגול בודהיסטי, בעוד אחרים ואחרות נכנסו למצבים של הכחשה והפכו מתגוננים. קבוצות דהרמה התפצלו סביב המשכיות השושלת וסוגיות של מגינים ועד אמצע שנות התשעים רַבּוֹת מהן החלו לקיים מחאות ציבוריות כנגד האחרות. הדימוי של הבודהיזם הטיבטי ושל המורים הרוחניים שלו הפך להיות מוכתם. מעגלים ציניים השתמשו בחופשיות בתוויות מזלזלות כגון "אוטוריטרי", "פטריארכלי" ו"סקסיסטי". 

ככל שהמילניום התקרב אל לסיומו, מערביים רבים יצאו בקריאה לבודהיזם מערבי טהור, משוחרר מסממנים דתיים ותרבותיים לא רלבנטיים של המזרח. הבדלת המהות מן הסממנים, על כל פנים, היא אף פעם לא משימה פשוטה. אנשים לעתים משליכים בחיפזון מרכיבים חשובים מבלי לבחון באופן מעמיק את התוצאות האפשריות. הגישה הַפָנָטִית של אנשים כאלה הזכירה לאחרים את המלומדים והמיסיונרים הויקטוריאנים שהכריזו בצדקנות-עצמית על "לאמאיזם" כצורה מנוונת של בודהיזם. כתוצאה מכך, התלקחו דיונים סוערים בין "מסורתיים" ו"מודרניסטים" בקרב קהילת הבודהיזם המערבית. הדיונים סבבו גם סביב השפה שבה יש להשתמש לשם ביצוע טקסים במערב, וסביב מקומה של האמונה בלידה חוזרת בהליכה בעקבות הדרך הבודהיסטית.

כעת, כשהמאה העשרים-ואחת מפציעה, רבות מן הבעיות נותרו בעינן וההשלכות מהן נשארות בלתי פתורות. מחאה ציבורית, ניצול, ומחלוקת סוערת ממשיכים להופיע. כפי שסצנות חוזרות ונשנות של אלימות ואי צדק שבוֹת ומופיעות בטלוויזיה. ההתנהלות הבלתי הולמת החוזרת ונשנית הובילה כמה מתרגלי/ות דהרמה להפוך להיות אדישים. בלי אמון באף אחד יותר, רבים מצאו שהתרגול הרוחני שלהם נחלש והפך לחסר תועלת. פתרון הבעיות וריפוי של פצעים נחוצים באופן נואש על מנת ששוחרי/ות רוח שיש בהם כנות יוכלו להתקדם הלאה בעבודת ההתפתחות הרוחנית. מערכת היחסים בין תלמיד למורה כפי שהובנה והתפתחה במערב זקוקה לבחינה מחודשת ואולי לעדכון.