רלוונטיות ויישום של דרכי-ידיעה

אסכולת הסאוטרנטיקה, מִבֵּין מערכות ההשקפה הפילוסופית הבודהיסטיות ההודיות, כפי שפורשה על-ידי מסורת הגלוג של טיבט, עורכת אנליזה לוגית של שבע דרכים שבהן מתהווה בתוכנו ידיעה של דברים. אלו הן:

1. תפיסת הכרה גולמית(mngon-sum) 
2. תפיסת הכרה הֶיסֵּקית(rjes-dpag) 
3. תפיסת הכרה שלאחר מכן (bcad-shes)  
4. תפיסת הכרה לא מוכרעת(snang-la ma-nges-pa) 
5. הֲנָחָה(yid-dpyod) 
6. התלבטות לא החלטית (the-tsoms)
7. תפיסת הכרה משובשת (log-shes). 

היכולת לזהות את הדרך בה אנו יודעים/ות משהו היא מיומנות הכרחית המאפשרת לנו לבצע הערכה של מה שאנו יודעים/ות או חושבים/ות שאנו יודעים/ות. מכיוון שהתודעות שלנו לפעמים מעורבות בתפיסות מוטעות ובכל מיני הקרנות תודעה שהקשר בינן לבין המציאות קלוש, אנחנו יוצרים הרבה בעיות לעצמנו ולזולת. זה במיוחד המקרה כאשר אין בנו מוּדעוּת לכך שמה שאנו תופסים, או חושבים שאנו קולטים, הוא כוזב, או כאשר קפצנו למסקנות בטרם עת או באופן שגוי.

לדוגמה, נניח שהחַברה שלנו הולכת לקראתנו ברחוב כדי לפגוש אותנו, אבל אנחנו ללא המשקפיים שלנו. כשנסתכל במורד הרחוב, כל מה שנראֵה הוא רק משהו מטושטש הפוסע לעברנו. הראיה שלנו משובשת. אין טשטוש ממשי הפוסע לעברנו. 

נניח שנרכיב את המשקפיים ונסתכל שוב, אבל האדם יהיה רחוק מידי מכדי שנוכל לראות מי זה. תפיסת ההכרה הוויזואלית שלנו תְּקֵפָה במונחים של ראיית מישהו הולך, אבל היא נטולת הכרעה שתאפשר לנו לראות שזו החברה שלנו. אם אנחנו יודעים שהראייה שלנו היא לא מוכרעת, נוכל לדעת בצורה תְּקֵפָה, שיש צורך שהאדם יתקרב יותר לפני שנזהה בביטחון מי זה. נמתין בסבלנות ולא נקפוץ לשום מסקנות.

אנו עשויים לקוות שזו החברה שלנו ובהמשך לכך עשוי להיות שנַמְשִׂיג שזו היא ונקרין דימוי שלה אל תוך התפיסה שלנו של האישה ההולכת במורד הרחוב. אבל תפיסת ההכרה המוּשָּׂגִית (הקונספטואלית) הזאת של האדם רק נראית לכאורה כתפיסת הכרה ישירה; היא אינה תקפה. יש בנו בלבול. תפיסת ההכרה המוּשָּׂגִית שלנו מתעתעת כי היא מטעה אותנו לחשוב שזוהי לבטח החברה שלנו, אך הציפייה שלנו עשויה להתברר ככוזבת.

נניח שלא רק נקווה שזו החברה שלנו הבאה לקראתנו בהתבסס על אינטואיציה בלבד, ללא סיבה ממשית, אלא שנסיק שזו היא. נחשוב שאין צורך לחכות עד שהאדם יתקרב כדי לדעת בבִטחה. נבסס את מסקנתנו על ההנמקה הלוגית שחברתנו הייתה אמורה לפגוש אותנו בשעה זו והנה יש כאן אישה הצועדת לקראתנו. החברה שלנו היא אישה ועכשיו זה הזמן שבו היא אמורה להגיע, אז נסיק מתוך כך ונקבע שחייב להיות שהאישה הזו היא החברה שלנו.

אם יהיה בנו שכנוע בכך שזוהי החברה שלנו ולמעשה היא לא, אזי שהסקת המסקנה שלנו הייתה שגויה. אם לא יהיה בנו שכנוע מלא, אבל נניח שזוהי החברה שלנו ולמעשה היא כן החברה, אזי שניחשנו ניחוש טוב. אולם ההנחה שלנו לא התבססה על סיבה תקפה. ביססנו את ההנחה על קו הנמקה לוגית שאינו תקף שלפיו החברה שלנו אמורה לפגוש אותנו עכשיו; ישנה אישה הצועדת לקראתנו; זו חייבת להיות החברה שלנו כי החברה שלנו היא אישה והיא אמורה להגיע עכשיו.

עם זאת, ייתכן שתהיה בנו התלבטות אם זו הבאה לקראתנו היא החברה שלנו או מישהו אחר. אנו עלולים להתלבט לכאן או לכאן בין שתי המסקנות, וזה יסב לנו אי-נוחות. נחוש חוסר ביטחון בסיטואציה כי אין לנו שליטה במי למעשה היא האישה הזו. נחוש כך מכיוון שהגורם המנטלי של הססנות הנִלווה להתלבטות לא החלטית הוא מצב תודעתי מטריד. הוא גורם לנו לאבד את שלוות התודעה ולאבד שליטה-עצמית. עלול להיות שנתחיל לדאוג באופן בלתי נשלט.

כשהחברה שלנו רחוקה מכדי שנוכל לראות בצורה תְּקֵפה מי היא, מה אנחנו רואים? האם אנו רואים רק רגע אחד של צורות צבעוניות ולאחר מכן רגע אחר של צורות צבעוניות שונות? לא, אנו רואים אובייקט שלם שהשכל הישר אומר לנו שאפשר לראותו, לשמוע אותו, להריחו, לטעום אותו ולגעת בו, ושהוא נמשך על-פני פרק זמן, לא רק למשך שנייה אחת. האם האובייקט הזה הוא כלום? לא, אובייקטיבית זהו גוף, גוף אנושי, גוף אנושי נשי. האם אנו רואים רק גוף הפוסע במורד הרחוב? לא, אנחנו רואים אדם המיוחס לגוף ומשויך אליו. האם אדם הוא רק גוף? לא, אדם הוא אובייקט שלם שהשכל הישר אומר לנו שיש לו גם תודעה, רגשות, תחושות וכן הלאה, ושגם ממשיך ונשאר על-פני פרק זמן.

נניח שהאדם שאנו רואים פוסע לקראתנו הוא למעשה חברתנו מרי. כשאנו רואים אותה, האם אנו רואים רק אדם, או שאנו רואים את מרי? האדם שאנו רואים הוא לא אף אחד, זוהי למעשה מרי. לוּ היינו שואלים אותה מי היא, היא הייתה מסכימה שהיא אכן מרי וכך גם אחרים המכירים אותה. אבל עכשיו, כשהיא רחוקה מכדי שנוכל להבחין מי היא, אנחנו לא יודעים שזו שאנו רואים היא מרי. עם זאת, אנו רואים את מרי. אנחנו לא רואים מישהו אחר וזה לא שאנו רואים אף אחד.

ברגע שהחברה שלנו התקרבה מספיק כך שניתן היה לראות בצורה תקפה שזו מרי, איך ידענו שזו מרי? ידענו זאת באופן מושגי (קונספטואלי), כלומר דרך הקטגוריה המנטלית שיש לנו לגבי האדם הספציפי, האינדיבידואלי הזה. בכל פעם שאנו רואים את גופהּ או שומעים את קולה או נוגעים בחלק כלשהו מהגוף שלה, זה לא משנה מה היא עושה או מה היא אומרת או מהי תחושתנו הגופנית, אנו מכניסים את כול אלה בהתאמה לתוך הקטגוריה של אותו אדם אינדיבידואלי שאנו תופסים. הקטגוריה הזו היא קבועה; היא לא משתנה, היא אינה עושה מאומה ואינה מושפעת ממה שאנחנו רואים, או שומעים אותה עושה. יתרה מכך, הקטגוריה הזו מכוּנה באופן ייעודי בשם "מרי" ובכל פעם שנראֵה או נשמע אותה, או ניגע בה, נוכל לייחד ולכנות אותה באמצעות השם זה.

איך ידענו להתאים ולהכניס את האדם הזה לתוך הקטגוריה המנטאלית שלנו "מרי?" הִבְחַנוּ בכמה מאפיינים אופייניים בולטים ולא שכיחים של האדם שראינו וכמו כן הִבְחַנוּ גם במאפיין מורכב כלשהו של הקטגוריה "מרי". מאפיין אופייני בולט הוא כזה שיש אך ורק למרי ולא לאף אחד אחר. מאפיין מורכב הוא כזה המשותף לכל הפריטים המסוימים המתאימים לקטגוריה. זהו מאפיין מורכב של כל הפעמים שבהן או שראינו אותה, או שדיברנו איתה או שחשבנו על מרי. הסקנו שזוהי מרי בהתבסס על קו של הנמקה לוגית. אם לאדם יש מאפיין אופייני לא שכיח כזה וכזה, הוא מוכנס לתוך הקטגוריה שיש בה מאפיין מורכב כזה וכזה.

אם חשבנו באופן מוטעה שהיא סוזן, אזי שכשראינו את מרי מרחוק, ראינו אותה דרך הקטגוריה של האדם האינדיבידואלי המכוּנֵה באופן ייעודי בשם "סוזן". עקב שיקול דעת שגוי, החשבנו את המאפיין האופייני הבלתי שכיח של מרי לכזה שהוא המאפיין האופייני הבלתי שכיח של סוזן. בהתבסס על כך, הסקנו בטעות שזו סוזן, כי הנחת היסוד שלנו, שיש לה את המאפיין האופייני הבלתי שכיח של סוזן, הייתה שגויה. בהתבסס על הטעות הזו, הכנסנו את מרי לתוך הקטגוריה של סוזן, או שבאפשרותנו לומר שהקרנו מתודעתנו את סוזן אל תוך מרי. תפיסת ההכרה המוּשָּׂגִית שלנו של מרי בתור סוזן הייתה מתעתעת. למרות שהיא נראתה כמו סוזן, זה היה שגוי.

כאשר מרי מתקרבת יותר ואנו מזהים אותה בצורה נכונה, באופן מושגי (קונספטואלי) בתור מרי, אנחנו גם יודעים שהיא לא סוזן. אנחנו שוללים את היותה סוזן. כיצד אנחנו תופסים זאת? קודם כל, יכולנו לדעת שזו לא סוזן רק אם הייתה לנו היכרות קודמת עם סוזן. אם לא הייתה לנו היכרות קודמת עם סוזן, לא הייתה לנו היכולת לשלול שזו סוזן ולזהות את מרי בתור "לא סוזן". כאשר השתכנענו בכך שזו הנראית לעיננו היא מרי, שללנו את היותה כל אחד אחר מלבד מרי; וכמובן שכל אחד אחר מלבד מרי כולל את סוזן. אך בטרם קבענו בוודאות מלאה שזוהי מרי, בשלב בו חשבנו שזו סוזן או שאולי זו סוזן, שללנו באופן ספציפי שזו הייתה סוזן. הדרך בה אנו יודעים זאת היא על-ידי כך שאנו מזהים אותה באופן מושגי, במפורש כמרי, בעוד שבמרומז אנו מזהים אותה כ"לא סוזן" כמו גם כ"לא אף אחד אחר מלבד מרי". "במפורש" משמעו שמרי מופיעה בתפיסת ההכרה שלנו, ו"במרומז" משמעו שלמרות שאנו יודעים שזו לא סוזן או מישהו אחר מלבד מרי, לא מופיע בפועל מַשהו רֵיק המייצג היעדר (אי-הימצאות) של סוזן או היעדר של כל אחד אחר מלבד מרי.

יתרה מכך, כאשר אנו מזהים לראשונה שזוהי מרי, הרגע הראשון של תפיסת ההכרה ההֶיסֵּקית המוּשָּׂגִית שלנו הוא רגע טרי. אנחנו חושבים, "אה, זאת מרי מגיעה." לאחר הרגע הזה, כבר לא מבוצע על-ידנו תהליך ההֶיסֵּק באופן פעיל. כעת יש לנו את תפיסת ההכרה שלאחר מכן שלפיה זוהי מרי והמוּדעוּת שלנו לכך כבר אינה טרייה. אנחנו יודעים שזוהי מרי, אבל הידיעה הזו שלנו כבר לא נמצאת כל-כך במודעות התפיסה ההכרתית כפי שהייתה ברגע בו הבנו לראשונה מי זו הייתה. 

דוגמאות אלו, אם כן, ממחישות מה הן שבע דרכי-הידיעה וכיצד הן מיושמות, ואת התועלת שיש בזיהוי שלהן בחיי היומיום שלנו