שיטות בודהיסטיות להתמודדות עם החיים

הדבר הראשון שבודהה לימד היה מה שידוע כ"ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות". המשמעות היא שישנן ארבע עובדות, שכול מי שיש להם ידיעה תבונית גבוהה מאד ושביכולתם להבין את המציאות, מבינים שהן אמיתיות ותקפות. 

הארבע הללו הן: 

• הבעיות האמיתיות שכולנו מתמודדים ומתמודדות איתן.
• הסיבות האמיתיות להן.
• איך זה יהיה אם תהיה היפסקות אמיתית שלהן כך שלא יהיו לנו את הבעיות האלה יותר.
• דרך ההבנה, הפעולה וכדומה, שתחולל את ההיפסקות הזו של כול הבעיות שלנו.

הבעיות האמיתיות שלנו

לבודהיזם יש הרבה מה לומר על בעיות וכיצד להתמודד איתן. למעשה, כול תורותיו של בודהה נועדו לעזור לנו להתגבר על קשיים בחיים. הגישה היא בפועל מאוד רציונלית ומציאותית. הגישה הזו אומרת שכול בעיות שהן שיש לנו, כולן נובעות מסיבות. אז, עלינו להתבונן בכנות ובאופן עמוק מאד פנימה לתוך עצמנו כדי לראות מהם הקשיים שאיתם אנו מתמודדים. עבור רבות ורבים מאיתנו, זהו לא תהליך קל במיוחד. זה למעשה די כואב לחפש ולראות מהם התחומים הקשים בחיינו. רבּים מבני ובנות אדם נמצאים בהכחשה. הם לא מוכנים להודות שיש להם בעיות - למשל, במערכת יחסים לא בריאה - אבל למרות זאת הם חווים אומללות. אולם לא נוכל להשאיר את הדברים רק ברמה של "יש בי אומללות". עלינו להתבונן עמוק יותר ולבחון מהי למעשה הבעיה.

סיבות אמיתיות לבעיות שלנו

לפיכך, עלינו לחפש כדי לגלות מהן הסיבות לבעיות שלנו. בעיות לא קיימות סתם כך מצד עצמן ומגיעות משום מקום. חייבת להיות סיבה, וכמובן שישנן הרבה רמות של גורמים המעורבים בהתחוללות מצב שאינו מספק. למשל, כשיש קונפליקטים אישיותיים במערכת יחסים, יכולים להיות בנוסף גם גורמים מסבכים הנובעים מהמצב הכלכלי - אין מספיק כסף וכו' - בעיות עם הילדים, או בעיות עם קרובי משפחה אחרים. יכולות להיות כול מיני נסיבות שתורמות לבעיה. אך בודהה אמר שעלינו לבחון את הדברים באופן עמוק יותר ויותר כדי למצוא מהי הסיבה העמוקה ביותר לבעיות שלנו; והסיבה העמוקה ביותר לבעיות שלנו היא הבלבול שלנו לגבי המציאות.

יש בנו אומללות, יש בנו כאב, וזה כמובן נובע מסיבה כלשהי. למשל, יתכן שההתנהגות שלנו מתנהלת באופן שמטריד מאד - עם הרבה כעס, לדוּגמה. אף אחד או אחת לא שמחים בזמן שהם כועסים, נכון? אז עלינו להכיר בכך שהכעס כאן מסב לנו אומללות ושעלינו להיפטר מהכעס בדרך כלשהי.

הבעיה שלנו הגורמת לנו לאומללות עשויה גם להיות שיש בנו דאגה כול הזמן. דאגה היא מצב תודעתי מאוד לא נעים. אף אחד או אחת לא מאושרים בזמן שהם מודאגים, נכון? שנטידווה, מאסטר בודהיסטי הודי גדול, אמר שאם נהיה במצב קשה שבו יש באפשרותנו לעשות משהו כדי לשנות אותו, למה לדאוג? פשוט נשנה את המצב. דאגה לא תועיל. ואם אין שום דבר שביכולתנו לעשות כדי לשנות את המצב, למה לדאוג? גם כאן הדאגה לא תועיל. אז יש בנו בלבול לגבי חוסר התועלת שבדאגה, ולכן אנחנו ממשיכים לדאוג. הנקודה היא שאין כול תועלת מכך שנדאג.

ובנוסף לכך יש לנו גם רמה אחרת של בעיה, שהיא הבעיה שלעולם אין בנו שביעות רצון. יש לנו את רגעי חוויית האושר, כמובן, אבל למרבה הצער הם לא נמשכים לנצח, ותמיד יש בנו רצון לעוד. זה אף פעם לא מְסַפק. אנחנו לא מסתפקים באכילת המאכל האהוב עלינו רק פעם אחת, נכון? ברצוננו לאכול אותו שוב ושוב. ואם אנחנו אוכלים יותר מדי ממנו בבת אחת, אז האושר שהיה לנו בהתחלה משתנה והופך לכאב בטן. ולכן יש בנו קצת בלבול לגבי הסוג הזה של אושר. במקום פשוט להנות מזה כמו שזה ולהבין שהדבר לא יימשך וזה לעולם לא יספק, אנחנו נאחזים בזה; וכשאנחנו מאבדים את האושר הזה, עולה בנו תחושת אומללות רבה.

זה כמו להיות בחברתם של חבר או חברה יקרים או עם אדם אהוב, ואחר כך הם עוזבים אותנו. ברור שהם הולכים לעזוב בשלב מסוים, ולכן עלינו ליהנות מהזמן שבו אנחנו איתם. יש דימוי מאוד יפה שלפעמים ניתן להסתייע בו. כשמישהו או מישהי נפלאים, שיש בנו אהבה רבה כול כך כלפיהם, נכנסים לחיינו, זה כמו ציפור בר המגיעה אל החלון שלנו. כאשר ציפור הבר מגיעה אל חלוננו, ביכולתנו ליהנות מהיופי שבחברתה של הציפור הזו, אבל לאחר זמן מה הציפור תתעופף משם, כמובן, משום שהיא חופשיה. ואם נגלה עדינות רבה, אולי הציפור תחזור. אולם אם נתפוס את הציפור ונכניס אותה לכלוב, הציפור תהיה מאוד אומללה ואולי אפילו תמות. בדומה לכך, בני ובנות האדם האלה נכנסים לחיינו כמו ציפור הבר היפה הזו, והדבר הטוב ביותר לעשות הוא ליהנות מהזמן שבמהלכו הם איתנו. כשהם עוזבים מכול סיבה שהיא, לכול פרק זמן שהוא - ובכן, זה קורה. אם נגלה נינוחות ורוגַע בנוגע לכך ולא נבוא בדרישות - "אל תעזוב/תעזבי אותי אף פעם. אני לא יכול/ה לחיות בלעדיך," דברים מסוג זה - אז סביר להניח שהם יחזרו. אם לא, אז ההיאחזות שלנו בהם והדרישות שלנו מהם רק יבריחו אותם.

כאשר יש בנו בלבול בנוגע לטבעם של האושר וההנאות הרגילים שלנו בחיים, כמובן שיש לנו בעיות. אין לנו אפילו יכולת להנות מהזמנים המאושרים שיש לנו, כי יש בנו דאגה וחשש מכך שאנחנו הולכים לאבד אותם. אנחנו כמו כלב עם קערת אוכל - הכלב אוכל את האוכל, אבל גם מסתכל מסביב ונוהם כדי לוודא שאף אחד לא יבוא וייקח לו אותו. לפעמים אנחנו כאלה, הלא כן? במקום פשוט להנות ממה שיש לנו ולקבל את העובדה שזה נגמר כשזה נגמר. אבל כמובן שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע - אולי זה אפילו לא נשמע פשוט - אך זה דורש אימון ותרגול, כדי להִתרגל לדרך הסתכלות אחרת על דברים בחיים.

היפסקות אמיתית של הבעיות שלנו

בודהה אמר שזה אפשרי להפסיק את הבעיות שלנו לנצח, והדרך לעשות זאת היא להיפטר מהסיבות. זו גישה מאוד רציונלית, מאוד הגיונית. אם תיפטרו מהדלק, לא תהיה עוד אש. וזה אפשרי, אמר בודהה, להיפטר מהבעיות הללו בדרך שבה הן לעולם לא תחזורנה שוב.

אנחנו לא רוצים להסתפק רק בחופש זמני מהבעיות האלה, נכון? זה כמו ללכת לישון - כשאתה ישן, אין לך את הבעיה של מערכת היחסים הקשה. אז זה לא הפתרון, כי כשאתה מתעורר זה עדיין שם. זה כמו שאתה יוצא לחופשה לאן שהוא, אבל אתה חייב לחזור הביתה, וכשאתה חוזר הביתה הבעיות עדיין שם. אז חופשה היא לא הפתרון הטוב ביותר, הפתרון העמוק ביותר לטווח הארוך ביותר.

ובודהה גם לא אמר פשוט לשתוק ולקבל את הבעיות שלך ולחיות איתן, כי גם זה לא פתרון טוב במיוחד, הלא כן? כי אז נרגיש די חסרי אונים - אין מה לעשות, אז נרים ידיים ואפילו לא ננסה. חשוב מאוד לנסות להתגבר על הבעיות שלנו. גם אם לא נתקדם באופן ניכר, לפחות נרגיש שניסינו.

שיטות להפסקת הבעיות שלנו

אבל אם יש בנו רצון של ממש להשיג היפסקות אמיתית של הבעיות האלה, סיום אמיתי שלהן, אז יש את העובדה הרביעית שבודהה לימד, והיא שעלינו לפעול לפי איזושהי שיטה ולקבל איזושהי הבנה נכונה כדי להיפטר מהסיבה העמוקה ביותר, שהיא הבלבול שלנו. אולם לסגל הבנה טובה זה לא מספיק אם אין לנו יכולת לזכור את הדברים כול הזמן, ולכן עלינו לפתח ריכוז. אך על-מנת שהריכוז יוכל לסייע לנו לזכור ולהישאר במיקוד עם ההבנה הזו, נדרשת מאיתנו משמעת עצמית. אם כך, השיטות הבודהיסטיות הכלליות שבהן נסתייע כדי למנוע את הבעיות שלנו הן ללכת בעקבות איזשהו נתיב של משמעת, ריכוז והבנה נכונה (לפעמים זה נקרא "חוכמה").

בנוסף, אחת הסיבות העיקריות לבעיות שלנו היא האנוכיות שלנו. הרבה מהאנוכיות שלנו מבוססת על בלבול לגבי המציאות, משום שאיכשהו נִראָה שאנו חושבים שאנחנו היחידים הקיימים בעולם הזה. גם אם אנו מכירים בכך שאחרים ואחרות קיימים, הרי שאנחנו בבירור החשובים ביותר ביקום, מרכז היקום שלנו. בגלל התפיסה המוטעית הזו, אנחנו חושבים ש"הדברים צריכים תמיד להיעשות בדרכי שלי. עלי תמיד להשיג את מה שאני רוצה", ואם הדברים אינם מתנהלים על-פי רצוננו, אז יש בנו תחושה רבה של אומללות.

אך זוהי ראייה מאוד מבולבלת של המציאות משום שאין בי שום דבר מיוחד במובן הזה. כולנו זהים במובן שכול אחד ואחת רוצים להיות מאושרים, אין מי שרוצה לחוות אומללות; כול אחד ואחת רוצים להשיג את מה שהם רוצים ואין מי שרוצה לא לקבל את מה שהוא או היא רוצה. ואיכשהו עלינו לחיות ביחד, כי אנחנו אכן חיים ביחד. על כן, עלינו להוסיף אהבה וחמלה, התחשבות בזולת ואלטרואיזם לדרכים להתגבר על בעיות או למנוע בעיות. ממש כפי שהיינו רוצים שאחרים ואחרות יסייעו לנו, כך הם היו רוצים שנסייע להם.

כמובן שלא כול אחד או אחת הם מלאך או בודהיסטווה, זה נכון מאוד. כולם מבולבלים ברמה כזו או אחרת. בגלל שיש בנו בלבול, אנחנו פועלים תחת השפעתם של רגשות מפריעים. למשל, אם אני חושב שאני מרכַּז היקום ואני החשוב ביותר, אז התחושה המתלווה לכך היא של חוסר ביטחון, נכון? כאשר יש בך בלבול, אתה חסר ביטחון ואתה חושב, "טוב, אני צריך להיות הכי חשוב, אבל אנשים לא תמיד מתייחסים אליי באופן הזה." אז יש שם חוסר ביטחון.

מהן האסטרטגיות שבהן נוכל להשתמש כאשר יש בנו חוסר בטחון- אסטרטגיות כדי לנסות להסב לעצמנו תחושת בטחון רבה יותר? אחת מהן היא ש: "אם רק אצליח להשיג מספיק דברים בסביבתי, איכשהו זה יגרום לי לחוש בטחון. לו רק אוּכל להשיג מספיק כסף או מספיק תשומת לב או מספיק אהבה, איכשהו זה ישמח אותי". אבל אז, כפי שראינו, טבעו של הסוג הזה של אושר הוא שלעולם אין לנו מספיק, אף פעם אין בנו שביעות רצון ותמיד יש בנו רצון לעוד.

חִשבו על כך. יש בזה הגיון. האם באמת הרצון שלנו הוא שהאהוב או האהובה שלנו יגידו "אני אוהב אותך" פעם אחת בלבד? אם הם אומרים זאת פעם אחת, אז זה מספיק – אין צורך שהם יאמרו לנו זאת שוב לעולם? אף פעם אין בנו תחושת בטחון בכך. תמיד קיים בנו הרצון לשמוע את הדברים שוב ושוב, ושוב, הלא כן? ואנחנו אף פעם לא מגיעים לנקודה שבה אנחנו אומרים, "טוב, אין צורך שתגיד/י לי את זה יותר. אני יודע/ת את זה." אז כשאנחנו מדברים על חמדנות, זו לא רק חמדנות לדברים חומריים ולכסף. אנחנו גם תאבי אהבה, ורובנו במיוחד תאבי תשומת לב. ניתן לראות זאת עם ילדים קטנים. אז זה מנגנון אסטרטגי אחד: אם רק נוכל להשיג מספיק דברים סביבנו, זה יגרום לנו לחוש בטחון. וזה אף פעם לא עובד.

המנגנון הבא הוא כעס ודחייה: "לו רק אוּכל להרחיק ממני דברים מסוימים שלתחושתי מאיימים עליי, זה יגרום לי לחוש בטחון." אבל אף פעם אין בנו תחושת בטחון; אנחנו תמיד מרגישים מאוימים; ואנחנו תמיד על המשמר למקרה שמישהו או מישהי יעשו משהו שאנחנו לא אוהבים - ואז עולה בנו כעס ואנחנו מרחיקים אותם. לפעמים זה יכול להוביל לתבוסה עצמית ניכרת. אני חושב על הדוגמה של מערכת יחסים שבה יש לנו תחושה שהאדם השני לא מקדיש לנו מספיק תשומת לב, לא מפַנה עבורנו מספיק זמן, ואז אנחנו צועקים עליו. אנחנו מתכעסים וצועקים: "עליך לשים לב אליי יותר! עליך לבלות איתי יותר זמן!" וכן הלאה. מה התוצאה של זה? בדרך כלל הם מתרחקים אפילו יותר. או שהם עושים לנו טובה גדולה ונשארים איתנו לזמן מה, אבל ניתן לחוש שזה לא נוח להם. איך יכולנו בכלל לחשוב שלכעוס על מישהו יגרום לו לחבב אותנו יותר? ממש אבסורדי, לא? רבים מהמנגנונים הללו שבהם אנחנו משתמשים בתקווה שהם יגרמו לנו לחוש יותר בטחון למעשה רק מחמירים את המצב.

מנגנון נוסף בו אנו משתמשים הוא הצבת חומות. זה מבוסס על תפיסה שגויה (naivety), מתוך מחשבה שאם לא נתמודד עם הבעיה באופן כלשהו, אז או שהיא לא קיימת או שהיא תיעלם מעצמה. "אני לא רוצה לשמוע על זה" - סוג כזה של גישה, ואתה מציב את החומה. אבל, כמובן, גם המצב הזה של תפיסה שגויה לא עובד. הבעיה לא תיעלם רק על ידי התעלמות ממנה מבלי שנכיר בה.

אם כך, בהתבסס על הרגשות המפריעים האלה, מה שקורה הוא שאנחנו פועלים בכול מיני דרכים הרסניות. אנחנו צועקים. אנחנו עלולים אפילו לפגוע במישהו. אם התחושה שלך היא "מסכן שכמותי. אין לי כלום," אתה עלול לגנוב, במחשבה שזה איכשהו יועיל לך. או, למשל, הדוגמה שעולה בדעתי בהמשך לכך שחייתי בהודו במשך הרבה מאוד שנים. הודו היא ארץ החרקים – המון, המון, המון חרקים, כול סוג שתוכלו לדמיין. ואי אפשר להרוג את כולם; אין סיכוי שתוכלו לנַצח. הפתרון היחיד הוא ללמוד לחיות איתם. אם אינך אוהב שהחרקים השונים נמצאים בחדר שלך, אתה ישן בתוך כילה נגד יתושים - יש לך רשת סביבך ואתה במרחב המוגן שלך. זהו פתרון שליו, במקום לצאת למרדף ולצוד את כול היתושים בחדר שלך, ולהיות ער כול הלילה כי תמיד יהיו עוד כמה להרוג. תמיד יש חריץ מתחת לדלת, או שהחלונות לא נסגרים כמו שצריך - תמיד יהיו עוד. אבל הדחף הזה להתנהגות הרסנית מתעורר באופן כפייתי: "אני חייב להיפטר מהם!"

ישנן הרבה צורות שונות של התנהגות הרסנית. שקרים, שימוש בשפה פוגענית, ניאוף, אונס - כול הדברים האלה קיימים. וכשאנחנו פועלים בצורה הרסנית, זה למעשה מייצר אומללות - אומללות לא רק עבור אחרים ואחרות, אלא בעיקר אומללות עבור עצמנו. אם תחשבו על כך, הבודהיזם מדבר באופן חזק מאוד על לא להרוג, נכון? עכשיו, הנקודה כאן היא שאם נסגל את ההרגל להרוג כול דבר שלא נאהב - כמו שקורה עם יתושים, למשל - אז זו תהיה התגובה האוטומטית הראשונה שלנו, לא? וזה לא רק בנוגע להרג. אם יהיו מישהו או מישהי שלא ימצאו חן בעינינו, נתנער מהם בצורה מאוד אלימה - זה יכול להיות מילולי, זה יכול להיות פיזי, זה יכול להיות באופן רגשי - במקום ללמוד להתמודד עם הדברים בעזרת מצב תודעתי רגוע.

לפעמים כמובן אולי תיאלצו להרוג. למשל, יתכן שיהיו חרקים שמכרסמים ביבולים; יכולים להיות חרקים עם מחלות וכו'. בודהיזם אינו כרוך בפנאטיות. אבל שלא תהיה לכם תפיסה שגויה  לגבי הדברים. נסו לעשות את מה שנדרש בלי כעס ושנאה - "אני שונא/ת את יתושי המלריה האלה!" ואל תִּתְפסו באופן שגוי את ההשלכות השליליות שיבואו בעקבות הפעולות הללו. רק דוגמה פשוטה: אם נרסס בקוטלי חרקים את כול הירקות והפירות שלנו - ובכן, אנחנו גם נאכל את זה, וזה עלול לגרום למחלות. אז יש תופעות לוואי שליליות. הנקודה כאן, אם נחזור לנקודת המוצא המקורית שלנו, היא שהשיטות שלנו הן משמעת, ריכוז והבנה נכונה יחד עם אהבה וחמלה.

כיצד ניישם את צעדי המניעה האלו כדי לחסוך בעיות בחיים? הרמה הראשונה, הדבר הראשון שנעשֶה, הוא ליישם משמעת עצמית מוסרית, שהיא להימנע מהתנהגות הרסנית. התנהגות הרסנית משמעה לפעול בהשפעת הרגשות המפריעים הללו - כעס, חמדנות, היאחזות, קנאה, תפיסה שגויה, יהירות וכן הלאה. זה אומר שכאשר יתחשק לנו לפעול בצורה הרסנית, נחליט בצורה ברורה מאוד, "לא, אני לא רוצה להתנהג ככה."

כשמתחשק לי לצעוק עליך בגלל איזו טעות שעשית, ידוע לי שצעקות רק יחמירו את המצב. יתכן שאצטרך לתקן אותך או להתמודד עם טעות כלשהי שנעשתה, אבל הצעקות רק יחמירו את המצב, נכון? במיוחד לכנות אותך בשמות גנאי ולקלל אותך - זה בוודאי לא יעזור למצב. אז משמעת עצמית מוסרית כרוכה בכך שנשים לב בהקדם האפשרי, עוד בטרם נפעל בצורה הרסנית, לכך שאנו עומדים לפעול באופן כפייתי בצורה הרסנית. עולה בנו הדחף להתנהג כך ואנחנו עושים הבחנה: "זה לא יועיל בכלל", ומרסנים את עצמנו מלפעול מתוך הדחף שלנו.

עכשיו, לא נאמר כאן שתאגרו את הכעס בתוככם, והוא יאכל אתכם מבפנים, ופשוט תמשיכו לאגור אותו עוד ועוד עד שתתפוצצו. זו לא השיטה. ואם לא הצלחתם להתמודד עם הכעס, והוא רק הולך ומצטבר בתוככם – ובכן, אל תשחררו את הכעס על האדם השני. ולהכות בקיר – פעולה כזו רק תוביל לפגיעה ביד שלכם, אז זה טיפשי. אז תשחררו את הכעס באיזושהי דרך אחרת, נכון? הכו באיזו כרית או שטפו את כול הרצפות בביתכם – משהו מעין זה בשיטת "חוכמתה של אמא" להתמודדות עם כעס ותסכול, ולמען האמת, לבצע עבודות בית מאומצות או לצאת לריצה ארוכה או להתאמן חזק בחדר כושר הן פעולות שאכן מסייעות לכם לפוגג את האנרגיה של הכעס המתסכל הזה.

אם נִתְרַגֵל יותר ויותר לדרך ההתנהגות הזו, ונרסן את עצמנו מלפעול בצורה הרסנית כשמתחשק לנו לפעול באופן הזה, הדבר שבו נסתייע כאן הוא מה שנקרא "המודעות המבחינה (shes-rab)" שלנו. נעשית על-ידנו הבחנה בין מה שמועיל למה שמזיק, ועל בסיס זה ביכולתנו לשמור על רוגע ולא רק לאגור את הכעס בפנים. אז הדבר העיקרי שאותו אנו מטפחים כאן הוא מה שמתורגם בדרך כלל כ"תשומת לב מודעת" (מיינדפולנס)  (dran-pa). זאת אומרת "לזכור". זהו מעין דבק מנטלי המסייע לנו לשמור על המשמעת ולהחזיק בה- מה אני רוצה לעשות, איך אני רוצה להיות במהלך החיים, איך אני רוצה לפעול בחיי - להחזיק במשמעת הזו ולא לשכוח את הדברים. זוהי תשומת לב מודעת (מיינדפולנס). זו אותה מילה כמו "לזכור באופן פעיל".

אז מה שננסה לעשות זה לגלות יותר ערנות. המילה "בודהה" פירושה למעשה "מישהו שהוא ער לחלוטין". אנחנו מנסים להיות ערים לטיבם של הרגשות שאנחנו מרגישים, למהות הדחפים העולים בתודעותינו באופן כפייתי הגורמים לנו להתנהג כך או אחרת, ואנחנו מנסים לא להיות עבדים לדברים הללו, אלא להכיר בכך שבאמצעות הבנה, ביכולתנו לבחור את אופן ההתנהגות שלנו. אם אני במצב רוח רע, זה יכול להשתנות; ביכולתי לעשות משהו כדי לשנות את זה.

לפעמים הפתרון לכך שאנו במצב רוח רע הוא פשוט למדי. אחת השיטות הפשוטות ביותר היא "להשכיב את התינוק העצבני לישון". יש לנו הרגשה הדומה לזו של תינוק שעֵר לאורך זמן ממושך מאד והוא - "וואהההה" - בוכה כול הזמן, וכן הלאה. לעתים קרובות כשאנחנו במצב רוח רע, אנחנו כאלה. אז נשכב לנוח, ננמנם, נלך לישון. כאשר נתעורר המצב בדרך כלל יהיה הרבה יותר טוב.

או אם יש לכם אי-הסכמה עם מישהו, וזה מגיע למצב מתוח מאוד - ובכן, אתם יודעים שבמצב הזה האדם השני כבר לא באמת מקשיב לכם ואתם לא באמת מקשיבים לו. עדיף לסיים את השיחה - "הבה נחזור לזה אחר כך, לאחר ששנינו נרגע" - ולצאת לטיול, או משהו דומה, כדי להירגע.

אלו הן שיטות פשוטות מאוד. הבודהיזם למעשה מלמד שיטות פעולה הרבה יותר עמוקות מזה, אבל זוהי התחלה. עלינו להתחיל עם יישום שיטות שבאמת יש לנו מסוגלות ליישם. אולם הדבר החשוב הוא העיקרון, והעיקרון הוא לחפש ולראות מהי הסיבה לבעיה ולעשות משהו כדי להתגבר על הבעיה. אל תהיו רק קורבן לבעיה. במובן מסוים, קחו שליטה על מה שקורה בחייכם.

עכשיו, אם נוכל לפתח את תשומת הלב המודעת כך שתשמור על ההבנה שיש לנו לגבי מה מועיל ומה מזיק בהתנהגות שלנו, אם נוכל לשים לב למה שקורה ולזכור איך ברצוננו להתנהג ואז לתקן זאת במידה ואנחנו לא מתנהגים כך - אם נוכל לעשות זאת בהקשר של איך שאנחנו פועלים עם הגוף שלנו, האופן שבו אנחנו מדברים, הרי שאז פיתחנו את כוחה של היכולת שלנו לעשות את הדברים באמצעות התודעות שלנו, עם הֵלך המחשבה שלנו.

אז כשמתחיל לבצבץ בתוכנו קו המחשבה הזה של דאגה, או קו המחשבה של: "מסכן/ה שכמותי. אף אחד לא אוהב אותי", וכו' וכו', דברים כאלה, נאמר לעצמנו, "קדימה! אני לא רוצה לצאת למסע הזה של רחמים עצמיים, של דאגה וכו'. זה רק יעשה אותי אומלל/ה", ונחזיר את תשומת הלב שלנו למשהו חיובי יותר. יש הרבה יותר דברים חיוביים שביכולתנו לעשות עם הגוף שלנו, עם התודעה שלנו, מאשר רק לשבת ולדאוג. יש הרבה יותר דברים חיוביים שביכולתנו לחשוב עליהם במקום לחשוב על כמה נורא הכול יכול להיות, כמו שקורה כשיש בנו דאגה. כי, אתם מבינים, מה שאנחנו מנסים לפתח כאן הוא ריכוז על-מנת שנוכל להחזיר את תשומת הלב שלנו כשהיא משוטטת.

לדוגמה, כאשר אנחנו בעיצומה של שיחה עם מישהו או מישהי והתודעה שלנו מתחילה לשוטט- זו לא בהכרח חייבת להיות דאגה, השיטוט יכול להיות לגבי: "מתי הם יפסיקו לדבר?" או "מה אני אוכל לארוחת ערב?" זה יכול להיות לגבי כול דבר – ואז אנחנו מפסיקים לשים לב לאדם האחר, או שאנחנו מעירים הערות בתודעתנו: "מה שהם אמרו זה מטופש". במצב כזה נחזיר את תשומת הלב שלנו ופשוט נתמקד בהקשבה להם.

זהו יישום מעשי מאוד של ריכוז, אך הוא דורש משמעת; ואנחנו מפתחים את המשמעת הזו בראש ובראשונה מבחינת ההתנהגות הפיזית והמילולית שלנו. כאשר נְפַתח את המיומנות הזו, המיומנות הזו של להחזיר את תשומת הלב שלנו ולתקן כול חֲרִיגוֹת שהן, אז תהיה לנו היכולת ליישם זאת בכול מיני מצבים. זה באמת מאוד, מאוד מועיל. לדוגמה, נתחיל לגלות מודעות לאופן החזקת הגוף שלנו. אם הכתפיים שלנו מורמות ומתוחות כמו בעמידת "הקשב", והצוואר שלנו מתוח, וכן הלאה - אם נגלה תשומת לב מודעת ונשים לב לכך, פשוט נשמוט את הכתפיים בחזרה כלפי מטה ונרגיע אותן. זה רק עניין של לשים לב, לזכור ולעשות משהו בנידון. או אם נתחיל להתלהט מאד, בצורה שלגמרי לא הולמת את הסיטואציה, ונתחיל לדבר בקול רם יותר ויותר ובאופן אגרסיבי אל מישהו, נשים לב לכך ופשוט נשנה זאת. פשוט נֵרגע, כמו עם שמיטת הכתפיים בחזרה כלפי למטה, אבל נעשה זאת ברמה אנרגטית, ברמה רגשית.

זה כול הסוד של איך תיישמו את שיטות הדהרמה הללו בחיים. רק זכרו אותן ושתהיה לכם מספיק משמעת פשוט לעשות זאת, פשוט ליישם את זה. ותעשו זאת לא בגלל שאתם רוצים להיות טובים או מתוך רצון לְרַצות את המורה שלכם או משהו כזה. זה נעשה על-ידכם כי ברצונכם להימנע מבעיות - קשיים - מתוך הידיעה שאם לא תעשו שום דבר בקשר לזה, פשוט תהפכו להיות אומללים, וזה לא כיף, נכון? אז עלינו ליישם את המשמעת העצמית שלנו בתחום המנטלי במונחים של ריכוז - במונחים של התמודדות עם הרגשות שלנו, אפילו. כמובן שההתמודדות עם רגשות היא עדינה יותר והרבה יותר קשה. אבל כפי שאמרתי, אם יש בכם להיטות יתר, יש לכם את היכולת להירגע.

ברגע שנפַתֵּח את הכלי של הריכוז, לפחות ברמה מסוימת, אז הדבר שבאמת נרצה שתהיה לנו היכולת להתרכז בו הוא בהבנה נכונה של מה שקורה. יש לנו כול מיני סוגים של בלבול לגבי המציאות - לגבי האופן שבו אנחנו קיימים, לגבי איך שאחרים קיימים, לגבי איך שהעולם קיים - ובגלל הבלבול הזה, יש לנו כול מיני הקרנות תודעתיות של מה שהוא למעשה אינו אמיתי, נכון? אנחנו יכולים להקרין: "אני לא טוב. אני מפסידן." או שנוכל להקרין: "אני הדבר הכי נפלא בעולם." אנחנו יכולים להקרין: "מסכן שכמותי. אף אחד לא אוהב אותי." אבל אם באמת ניתחנו את המצב תוך שכללנו את כול אחד ואחת שבחיינו, אז זה אומר שאמא שלי מעולם לא אהבה אותי, שהכלב שלי מעולם לא אהב אותי - אף אחד מעולם לא אהב אותי. זה רחוק מאד מהאמת.

אם כך, אנחנו מקרינים מתודעותינו את הפנטזיות האלה ואנו מאמינים שהן נכונות; זה הדבר הנורא. אנחנו מאמינים שביכולתנו להגיע מאוחר, או לא להגיע לפגישה, וזה לא משנה: "אין לכם רגשות", נכון? ובהמשך לכך אנחנו מאוד לא מתחשבים בזולת. אבל לכול אחד ואחת יש רגשות, בדיוק כמו שלי יש רגשות. אף אחד או אחת לא רוצים שיתעלמו מהם. איש לא אוהב את המצב שבו נקבעה פגישה והאדם השני לא מתקשר להודיע או מגיע מאוחר. אף אחד לא אוהב זאת. אז מה שעלינו לעשות הוא להסתייע בריכוז שלנו כדי לחתוך דרך הפנטזיות האלה ולהפסיק להקרין מתודעתנו את כול השטויות האלה, למשל על כך שההתנהגות הלא מתחשבת שלנו לא פוגעת בזולת, כי זוהי באמת הסיבה העמוקה ביותר לבעיות שלנו: "אני מרכז היקום. הכול צריך תמיד להיעשות בדרך שלי. אני הכי חשוב/ה". ברור שזו הקרנה של פנטזיה. אף אחד או אחת הם לא הכי חשובים. אבל על בסיס האמונה שהפנטזיה שלנו נכונה, יש בנו אנוכיות. לכן, אם ברצוננו להתגבר על אנוכיות, עלינו לפרק את הפנטזיה הזו ולהפסיק להקרין אותה. גם אם זה מרגיש כאילו אני מרכז היקום ואני היחיד/ה שקיים/ת (כי כשאני עוצם/ת את עיניי יש את הקול הזה בראש שלי, ואני לא רואה אף אחד אחר, אז זה נראה לכאורה שאני היחיד/ה שקיים/ת), עלינו לזכור שזו אשליה ולנסות לא להאמין בה: "זה לא כך. זה רק נראה כך לכאורה."

בודהה אמר שלשמור על ההבנה הזו כול הזמן זו הדרך האמיתית להשגת היפסקות אמיתית של הבעיות שלנו. אם תהיה לנו את ההבנה הנכונה הזו כול הזמן, לא יהיה בנו שום בלבול. ואם לא יהיה בנו בלבול, לא יהיה בנו כעס; לא תהיה בנו היאחזות, חמדנות וכו'. ואם לא יהיו בנו אף אחד מהרגשות המפריעים האלה, לא נתנהג בצורה הרסנית. ואם לא נתנהג בצורה הרסנית, לא נביא על אחרים ועל עצמנו כול מיני סוגים של בעיות. זוהי השיטה הבודהיסטית הבסיסית לאופן ההתמודדות שלנו עם קשיים בחיים.

אם ברצוננו לקיים מערכות יחסים מאושרות יותר, עלינו להכיר בכך ש:

• אני יצור אנושי. את/ה יצור אנושי. לכולנו יש את אותם הרגשות וכו'.
• לכול אחד ואחת יש נקודות חוזקה. לכול אחד ואחת יש נקודות תורפה. לי יש אותן, וגם לך.
• אף אחד או אחת הם לא נסיך או נסיכה מהחלומות על הסוס הלבן.

האם יש לכם את הדימוי הזה בסיפורים שלכם? אנחנו תמיד בחיפוש אחר בן או בת הזוג המושלמים, אלה על הסוס הלבן, אבל זו אגדה. זה לא קיים, אבל התודעות שלנו מקרינות את זה. בגלל האמונה באגדה הזו, יש לנו את המחשבה שהאחד הזה או האחת הזו יהיו הנסיך או הנסיכה, וכשהם לא כאלה עולה בנו כעס עליהם, ולפעמים זה אפילו מוביל לכך שאנחנו פוסלים אותם. ולאחר מכן אנחנו מקרינים מתודעותינו על השותף או השותפה הפוטנציאלי/ת הבא/ה שאנחנו פוגשים, שהוא או היא הנסיך או הנסיכה. אבל אנחנו אף פעם לא מוצאים את הנסיך או הנסיכה, כי אין דבר כזה.

אז אם יש בנו רצון לנהל מערכות יחסים בריאות, הרי שעלינו לקבל את המציאות. המציאות היא, כפי שאמרתי, שלכולם/ן יש נקודות טובות, לכולם/ן יש נקודות תורפה, ועלינו ללמוד איכשהו לחיות ביחד, ואף אחד או אחת אינם מרכז היקום. ואז יש את התורות הכלליות שניתן למצוא בכול דת או בכול פילוסופיה הומניסטית, שהן לגלות נדיבות-לב, להתחשב, לגלות אהבה וכו', לסגל סבלנות ואורך-רוח, לגלות נדיבות, לגלות סלחנות. כול דת וכול פילוסופיה הומניסטית מלמדות את אותו הדבר, וכך גם הבודהיזם.

אותם העקרונות חלים על מערכות היחסים שלנו בעבודה. אם אתם מגלים נדיבות-לב כלפי מי שעובדים איתכם במשרד (או אם אתם מעסיקים אחרים, תגלו נדיבות-לב כלפי העובדים שלכם), כול העסק מתנהל בצורה חלקה יותר. אם אתם עובדים בחנות ואתם אדיבים ונעימים עם הלקוחות, כול האווירה הרבה יותר נעימה, הלא כן? ואם אדם מתנהל באופן ישר - אינו מרמה אחרים וכן הלאה - שוב, הדברים מתנהלים הרבה, הרבה יותר טוב. זה לא אומר שלא ננסה להרוויח ולהתפרנס, אבל העניין הוא לא לגלות חמדנות לגבי זה.

וכשאחרים מרמים אותנו - כי לא כולם יתנהלו בצורה כזו - ובכן, למה אתם מצפים? אבל מנקודת המבט הבודהיסטית, לא היינו אומרים שמדובר בבני ובנות אדם רעים; היינו פשוט אומרים שהם מבולבלים. הם מבולבלים. הם לא מבינים שפעולה כזו רק תייצר להם עוד ועוד בעיות: איש לא יאהב אותם. לכן הם מושא לחמלה ולא מושא לשנאה. אם נראֵה בהם מושא לחמלה ותהיה בנו סבלנות אליהם, לא נסבול מבחינה רגשית כשהם ירמו אותנו, ובהמשך לכך ננסה לגלות יותר זהירות עם הבאים אחריהם כדי שלא נְרוּמֶּה שוב. אבל לְמה אתם מצפים מבני ובנות אדם? הרבה אנשים הם כאלה. אז זוהי המציאות. ההקרנה היא שכולם ישרים. כולם לא ישרים! זה היה יכול להיות נחמד אם כולם היו ישרים, אבל לא כולם כאלה. אז לפחות אנחנו נוכל לנסות להתנהל ביושר.

עכשיו, האם עלינו ללכת בדרך רוחנית בודהיסטית קפדנית של מדיטציה וטקסים וכן הלאה, על-מנת ליישם את השיטות הללו? ובכן לא באמת. אנחנו לא חייבים ללכת בדרך רוחנית קפדנית ותִּקנית כדי ליישם את כול הדברים האלה. הוד קדושתו הדלאי לאמה מדבר תמיד על אתיקה חילונית וערכים אנושיים – לגלות נדיבות-לב, לגלות יותר תשומת-לב, לא לתפוס את הדברים באופן שגוי, לא להקרין פנטזיה וכו'. אלו הם קווים מנחים כלליים שכול אחד ואחת יכולים לפעול על-פיהם.

וכשאנו מדברים על מדיטציה, אנחנו פשוט מדברים על שיטת הִתוודעות שלנו לדרך החשיבה הזו על-ידי כך שנשב וננסה לחשוב באופן הזה, וכאשר תשומת הלב שלנו תשוטט, נחזיר אותה. ובכן, באפשרותכם לעשות את זה בזמן שתשבו במדיטציה ותתמקדו בבודהה או בנשימה שלכם, אבל תוכלו לעשות זאת גם במהלך קריאת ספר, במהלך בישול, במהלך כול דבר שתעשו. כשאתם מבשלים, פשוט תמשיכו להתמקד בבישול, וכאשר התודעה שלכם תשוטט לעֵבר כמה שִׁיגְיוֹנוֹת מחשבתיים, פשוט החזירו את המיקוד לבישול. זה לא חייב להיות תרגול מדיטציה בודהיסטית פורמלי. ישנן דרכים רבות מאד שבהן ביכולתנו להתוודע לדרכי החשיבה ודרכי הפעולה המיטיבות יותר הללו וכן הלאה, מבלי שזה יהיה כרוך בשום סוג של טקס בודהיסטי או מסגרת בודהיסטית פורמלית.

זוהי, אם כן, הדרך בה אנו מיישמים את הדהרמה - צעדי מניעה - כדי לסייע לנו להימנע מבעיות. אילו שאלות יש לכם?

להיות במודעות לגבי מה שקורה באופן פנימי וחיצוני

כדי להימנע מבעיות, האם אנחנו פשוט צריכים להיות מרוכזים כל הזמן?

במובן מסוים, כן. אבל זו לא התמונה המלאה. עלול להיות למשל, שנהיה מרוכזים מאד בלצעוק ולהכות מישהו, אז זו לא התמונה המלאה. עלינו גם להיות ערים במובן הזה שעלינו להיות במודעות לגבי מה שקורה בתוכנו פנימה - המחשבות שלנו, הרגשות שלנו וכו' - ובו בזמן לגלות מודעות ודריכות לגבי מה שקורה סביבנו עם אנשים אחרים. כשמישהו או מישהי חוזרים הביתה - בן/ת משפחה שלנו, או אדם אהוב, או מַשהו דומה- אולי תִּראו שהם עייפים מאד. עליכם לגלות ערנות בנוגע לזה. זה לא הזמן להתחיל לנהל איתם דיון נרחב על משהו חשוב - הם עייפים. כך שהרצון שלכם הוא להישאר תמיד במצב ערני, מרוכז, וממוקד במה שקורה סביבכם. לראות מה מצבם של אחרות ואחרים, לא רק מה המצב שלי.

אז לא נלך לקיצוניות של לגלות מודעות רק כלפי לעצמנו ולא כלפי הזולת; או הקיצוניות האחרת, שהיא רק לשים לב לזולת ולא לעצמנו. גם זו קיצוניות שיש להימנע ממנה. יש רבים ורבות שיש להם את התסמונת של חוסר היכולת לומר "לא", ולכן הם תמיד עושים דברים למען הזולת, למען המשפחה שלהם או למען מי שזה לא יהיה, והם נעשים כול כך עייפים ומותשים עד שהם פשוט נשברים או שהם נעשים ממורמרים. חשוב לשים לב גם לאיך שאנחנו מרגישים ולדאוג גם לצרכים שלנו. כשעולה בנו צורך לנוח, אז ננוח. כשעלינו לומר, "לא, אני מצטער/ת; אני לא יכול/ה לעשות את זה. זה יותר מדי. אני לא מסוגל/ת," אז נאמר "לא". באופן אידיאלי כשאנחנו אומרים "לא", עלינו לתת להם אלטרנטיבה כלשהי, אם אנחנו יכולים. תוכלו להציע איזושהי הצעה של: "אבל אולי האדם האחר הזה יכול לעזור לך."

בקצרה, פשוט לגלות ערנות לכול מה שקורה, באופן חיצוני ופנימי, ואז ליישם הבנה נכונה ואהבה וחמלה.

להתמודד עם כעס

דיברת על טאטוא הרצפה כשיטה להתמודדות עם כעס או רגשות הרסניים אחרים, אבל ציינת שלבודהיזם יש הרבה שיטות עמוקות יותר. תוכל בבקשה לתת לפחות רמז היכן לחפש את אלה?

ובכן, אם נלך קצת יותר לעומק, רמה אחת להתמודדות עם כעס כשעולה בנו כעס על מישהו היא לפתח סבלנות. עכשיו, איך אנחנו מפתחים סבלנות? יש הרבה מאוד שיטות, אבל שיטה אחת, למשל, נקראת "סבלנות דמוית מטרה מסומנת": "אם לא הייתי מציב את המטרה, אף אחד לא היה קולע אליה." למשל, אני מבקש ממך לעשות משהו עבורי, ואתה עושה זאת בצורה לא נכונה. הנטייה היא שאני אתכעס עליך. או שבכלל לא עשית את מה שביקשתי. אז מי אשם בכך? זו בעצם אשמתי כי התעצלתי מידי לעשות זאת בעצמי וביקשתי ממך לעשות את זה. אז לְמה אני מצפה? כשאתה מבקש ממישהו לעשות משהו, לְמה אתה מצפה? נניח שאתה מבקש מילד קטן בן שנתיים להביא לך כוס תה חם והוא שופך את התה. כמובן שהוא ישפוך את זה. אז זה אותו הדבר - לְמה אנחנו מצפים כשאנחנו מבקשים ממישהו לעשות משהו בשבילנו?

אז אני מבין שהעצלות שלי היא זו שגרמה למעשה לבעיה. לא עולה בי כעס על האדם השני. ואני מודע לכך שכשאני מבקש ממך לעשות משהו עבורי, זה משום שאני עצלן מכדי לעשות זאת בעצמי - או עצלן מדי, או שאין לי זמן, מה שזה לא יהיה. אבל הנקודה היא שאם אני מבקש ממישהו אחר לעשות את זה, אני לא צריך לצפות שהוא או היא יעשו את זה בצורה מושלמת - או באותה הצורה שבה אני הייתי עושה זאת, שאולי אף היא לא תהיה נכונה בסופו של דבר. גם אני עושה טעויות. ואם אני מבצע את זה בעצמי ואני עושה טעות, אין סיבה להתכעס על עצמי. "אני לא מושלם - אף אחד או אחת לא מושלמים - ועל-כן כמובן שאני עושה טעויות". אז אתה פשוט מקבל את המציאות. "אני בן אדם; בני ובנות אדם עושים טעויות: אני עשיתי טעות." ואם יש ביכולתי לתקן זאת, אז אתקן את זה. לא אתכעס על עצמי. אין טעם להתכעס על עצמי. רק לתקן את זה, אם יש לי את היכולת. אם אני לא יכול, אז זהו - פשוט נניח לזה וננסה לא לחזור על הטעות בעתיד.

רמה הרבה יותר עמוקה של התמודדות עם כעס היא להבין את המציאות לגבי עצמנו. עכשיו, אני מדבר על הבנה ברמה מאוד פשוטה, אבל אפילו ברמה הפשוטה הזו זה מועיל. "אני לא מרכז היקום. למה אני תמיד רוצה שדברים יעשו בדרכי שלי? למה? מה כול כך מיוחד בי שתמיד הכול צריך להיעשות לפי רצוני ולא לפי רצונו של אף אחד אחר? באמצעות מחשבות כאלה, אתה מתחיל לפרק את ההשקפה המוצקה הזו של "אני" כדבר החשוב ביותר ביקום. "אני" מוצק. ואז כמובן אפשר לפרק עוד, ועוד, ועוד. כאשר יש לך את ההשקפה הזו שלפיה ה"אני" הינו הדבר המוצק הזה כאן ושהדברים תמיד צריכים להתנהל עפ"י דרכי, אז כמובן שאתה מתכעס כאשר אינך משיג את רצונך, נכון?

לבודהיזם יש הרבה מה לומר על האופן שבו אנחנו קיימים ועל האופן שבו כולם וכולן קיימים. אנחנו אכן קיימים, אך אנו לא קיימים בדרכים הבלתי אפשריות האלה שבהן אנחנו מדמיינים שאנחנו קיימים, למשל כ"אני" קטן היושב בראשי ומדבר ושהוא זה היוצר את הקול הזה שבראשי. נראה לכאורה שכאילו יש "אני" קטן בפנים המדבר ומתלונן: "מה עליי לעשות עכשיו? הו, אני אעשה את זה," ואז, בהמשך לכך, אנחנו מבצעים מעין תזוזה עם הגוף שלנו, כאילו שהגוף היה מכונה. אבל זו אשליה. אין באפשרותנו למצוא שום "אני" קטן בתוכנו, נכון? אבל בכול זאת אני אכן קיים - אני מדבר; אני עושה דברים. על כן עלינו לסלק את האמונה שלנו בהקרנות התודעה הללו, כי זה נראה לכאורה כאילו שהן תואמות את המציאות. זה נראה כך. יש את ההתרחשות המתמשכת של הקול הזה, אז בטח יש מישהו שמדבר שם בפנים.

אם כן, לבודהיזם יש הרבה מה להציע בכול התחום הזה של מה שניתן לכנות  "פסיכולוגיה".

לעבוד עם הגוף שלנו

יש לי שתי שאלות. הראשונה היא: אולי תוכל לספר לנו קצת יותר על העבודה עם הגוף. ציינת שעלינו להרפות את הגוף שלנו, אבל אולי אנחנו צריכים לעשות עוד כמה דברים. והשאלה השנייה היא: מה המקור לכול ההקרנות הללו? למשל, האיש הזה המדבר בתוך הראש שלנו - למה זה מופיע?

יש כמובן הרבה דיסציפלינות שבאפשרותנו ליישם למען בריאות גופנית. יש רפואה בודהיסטית, למשל, שניתן למצוא במסורת הטיבטית, שיש לה קשר נרחב לאיזון האנרגיות בגוף. האנרגיות שלנו והבריאות שלנו באופן כללי מושפעות מאוד מהתזונה שלנו ומההתנהגות שלנו - התנהגות כמו למשל לצאת החוצה כשקַר ולא להתלבש מספיק חם, ואז לחלות. מדובר על סוג כזה של התנהגות. או לעבוד יותר מידי - סוג כזה של התנהגות יעשה אותך חולה.

ננסה גם לשמור על מודעות למצב הגוף שלנו. ככול שתהפכו להיות שקטים יותר מבחינה פנימית, כך תהפכו להיות ערניים יותר לא רק למצבכם התודעתי אלא גם למצב האנרגיה בגופכם. כאשר תשימו לב לכך שהאנרגיה שלכם מאוד עצבנית, למשל – תוכלו לחוש שהדופק שלכם מהיר מאוד, וכן הלאה - ישנם דברים מאוד בסיסיים שתוכלו לעשות, אפילו רק באמצעות התאמת התזונה שלכם. למשל, אפשר להפסיק לשתות קפה ותה חזק, ואפשר לצרוך מזונות כבדים יותר שֶׁיְּמַתְּנוּ את האנרגיות, כמו אוכל שומני - גבינה או כול דבר אחר. ושִמרו על חמימות הגוף; אל תשהו במקום סוער עם רוחות חזקות. ואל תהיו בקרבת המכונות האלה בעלות המתח הגבוה המשמיעות קולות זמזום חזקים של בזזזזזז. זה רק יפריע עוד יותר לאנרגיה. תהיו במצב רגוע. אז, יש את הרמה הזו של תרגול.

המסורת הטיבטית עצמה אינה שמה דגש על תרגילים פיזיים או הסוג הזה של עבודה עם הגוף כמו שניתן למצוא למשל במסורות בודהיסטיות סיניות או יפניות עם אומנויות לחימה. אבל ללא ספק סוגים שונים של אומנויות לחימה - טאי-צ'י, צ'י-קונג, דברים מסוג זה - יכולים להיות מאוד מועילים. אלה הן גם שיטות לפיתוח ריכוז באמצעות תשומת לב מודעת לתנועה שלכם. התרגילים הגופניים שהטיבטים עושים הם הרבה יותר עדינים וקשורים לעבודה עם מערכות האנרגיה בצורה אחרת, לא בדרך של אומנויות לחימה. זו דרך מעט שונה, יותר בכיוון של היוגה. אז, באופן הזה תעבדו עם הגוף.

מקור הקול בראשנו

בנוגע למקור הקול בראש שלנו, זה כרוך בטבע התודעה וזה הופך להיות מעט מורכב. בבודהיזם, כשאנחנו מדברים על תודעה, לא מדובר על איזשהו דבר מסוים. מדובר על פעילות מנטלית, והפעילות המנטלית הזו כרוכה בחשיבה, בראייה, בלַחוש רגשות. זה מאוד, מאוד רחב. מה שקורה במהלך הפעילות הזו הוא שישנה התעוררות של איזושהי הולוגרמה מנטלית. לדוגמה, כאשר אנו רואים משהו, אור חודר לרשתית, מעורר פּוּלסים חשמליים ותגובות כימיות בנוירונים, וכתוצאה מכך נוצרת איזושהי הולוגרמה מנטלית של איך שמַשהו נראה. אבל זוהי למעשה הולוגרמה מנטלית. היא נובעת מכול הכימיקלים והפּוּלסים החשמליים האלה.

אבל הולוגרמות הן לא רק חזותיות. ההולוגרמות המנטליות הללו יכולות להיות גם קוֹליות, כמו מילים. אנחנו לא שומעים משפט שלם ברגע אחד - אתם שומעים חלקים קטנים ממנו, במהלך רגע אחד בכל פעם - ובכל זאת יש את ההולוגרמה המנטלית הזו של המשפט כולו ואנחנו מבינים את משמעות הדברים. באותו האופן יש הולוגרמות מנטליות בצורה של רגשות, הולוגרמות מנטליות בצורה של מחשבות, וגם הולוגרמות מנטליות בצורה 

מילולית - הקול הזה. הדברים האלה פשוט מתעוררים. מעורבת בזה גם מידה מסוימת של קוגניציה. אז זוהי מהותה של הראייה, או החשיבה או התחושה. זה מה שזה. והפעילות המנטלית הזו מתרחשת מבלי שיש "אני" נפרד ממנה המתבונן בה או שולט בה וגורם לזה לקרות. זה פשוט קורה. אז חלק מההולוגרמה המנטלית הזו הן מחשבות על "אני" - "הקול הזה הוא אני". מי חושב/ת? אני חושב/ת. זה לא את/ה שחושב/ת - אני חושב/ת. אבל זה רק חלק מכול התהליך הזה של ההולוגרמות הללו.

מה מקור הקול הזה בראש שלנו? זהו רק אחד המאפיינים של פעילות מנטלית. זה אינו בהכרח האופן שבו מתנהלת כול הפעילות המנטלית. הקול אינו רוחש לאורך כול הזמן, ואני בספק אם תולעת האדמה חושבת בקול. לתולעת האדמה יש בהחלט מוח, יש לה תודעה, היא רואה דברים ועושה דברים.

למעשה זה מתחיל להיות מאוד מעניין כשאנחנו חושבים על זה. הולוגרמה של צליל קול היא צורה כלשהי של תקשורת, הלא כן? זוהי מעין הַמְשָׂגָה המבטאת או מְתַקְשֶׁרֶת מחשבה בצורת צליל מנטלי של מילים. השאלה המעניינת היא: מישהו חירש ואילם מלידה שאין לו שום מושג לגבי צליל - האם יש לו קול בראש, או שהוא חושב במונחים של שפת הסימנים? זו שאלה מאוד מעניינת. מעולם לא מצאתי את התשובה לכך.

אז בין אם זה קול, בין אם זו שפת הסימנים, מה שזה לא יהיה - או איך חושבת התולעת-  האשליה היא שיש מאחורי זה "אני" נפרד שמדבר, יושב בחדר הבקרה, ומידַע נכנס ומופיע על המסך דרך העיניים, ויש לו את המיקרופון הזה והוא מדבר, ואז הוא לוחץ על הכפתור כדי לגרום לזרועות ולרגליים לזוז. זוהי אשליה מוחלטת. אבל זהו הסוג הזה של "אני" היושב בחדר הבקרה שהוא האובייקט האחראי ל"אוי, מה אנשים יחשבו עליי?" ו"מה עלי לעשות עכשיו?" זה מה שאנחנו מודאגים ממנו, ה"אני" הזה בחדר הבקרה.

כשאנחנו מבינים שה"אני" הזה הוא כמו אשליה, אז אין בנמצא שום דבר שיש לדאוג לגביו. אנחנו מדברים, אנחנו פועלים. כמובן שזה אני: אני מדבר/ת, אני פועל/ת. ואם אנשים לא אוהבים את זה, הם לא אוהבים את זה. אז מה? בודהה לא מצא חן בעיני כולם. לא כולם אהבו את הבודהה, אז מה אני מצפה לגבי עצמי? אנחנו פשוט מסתייעים בהבנה, אהבה, חמלה, ואנחנו פועלים. וזה הכול. ואל תדאגו לגבי: "מה הם יחשבו עליי?" בפועל זה לא כול כך פשוט כפי שזה נשמע.

לשלוט בעצמנו כשאחרים כועסים

כשאדם אחר כועס עלינו, איך נוכל לשלוט בעצמנו?

בעקרון נבין שהוא כמו ילד קטן. אם הילד בן השנתיים יכעס עלינו כשנאמר, "הגיע הזמן ללכת לישון" ויגיד, "אני שונא אותך. את/ה נוראי/ת" ואז הוא יעשה מזה עניין גדול, האם נתכעס? ובכן, יש כאלה שכן כועסים; אבל זה רק ילד בן שנתיים, למה אתם מצפים? נסו להרגיע את הפעוט. היו עדינים, כמו שעושים עם ילד בן שנתיים. חִשבו על זה: איך מתמודדים עם ילד בן שנתיים כזה? בדרך כלל כשילד בן שנתיים מתנהג בצורה כול כך נוראית, אם תרימו אותו ותחבקו אותו ותרעיפו עליו חיבה הוא יירגע, לא? לצעוק עליו רק יגרום לו לבכות אפילו עוד יותר. אז בני ובנות אדם הם כאלה - תינוקות מגודלים.