הבה נביט על כמה מהמאפיינים המובחנים של צורת הבודהיזם התהרוודית, הסינית והטיבטית כמייצגות של מערכות הלימוד המרכזיות הקיימות כיום.
תהרוודה
תהרוודה, שתורגלה בדרום מזרח אסיה, הדגישה את תרגול מדיטציית המיינדפולנס. הדבר נעשה באמצעות מיקוד על הנשימה ועל התחושות בגוף בזמן ישיבה, ועל התנועות ותחושות הרצון לנוע תוך כדי הליכה איטית במיוחד. עם תשומת לב קשובה לעלייה ולירידה שיש בכל רגע, זוכה המתרגל/ת להכרה בארעיות על סמך הניסיון. כשהבנה זו מיושמת על מנת לחקור את ההתנסות הכוללת של המתרגל/ת, מתאפשרת הכרה בכך שאין שום עצמי קבוע, שאינו משתנה, הקיים ללא יחס של תלות בכל דבר ובכל אחד אחר. הכול חולף מרגע לרגע. כך, המתרגל/ת זוכה בהבנה של מציאות שתשחרר אותו או אותה מהתעסקות בהתרכזות בעצמו/ה ומהיעדר האושר שדבר זה מביא עימו.
תהרוודה מלמדת גם מדיטציות על אהבה אינסופית, חמלה, התייחסות אחידה ושמחה, אבל רק בעשורים האחרונים מתקיימת בה תנועה של "בודהיזם מעורב חברתית", שהתחילה בתאילנד, על מנת לערב בודהיסטים ובודהיסטיות בתוכניות לסיוע חברתי וסביבתי.
נזירים של התהרוודה לומדים ומזמרים תפילות מהכתבים הבודהיסטים ועורכים טקסים עבור הציבור הרחב. הנזירים יוצאים לסבבים יומיומיים של קיבוץ נדבות שקט, ובעלי הבתים מתרגלים נדיבות באמצעות הצעת אוכל עבורם.
המהאייאנה של מזרח אסיה
למהאייאנה של מזרח אסיה שהגיעה מסין יש שני היבטים מרכזיים: הארץ הטהורה, ומה שביפן נודע כ- זן.
- המסורת של הארץ הטהורה מדגישה אמירה חזרתית של השם אמיתבהה, הבודהה של אור אינסופי, כשיטה להגעה לארץ הטהורה שלו של אושר, מן גן עדן שבו כל דבר הוא אמצעי מסייע כדי להפוך לבודהה.
- זן מדגיש מדיטציה קפדנית שבה המתרגל/ת משקיט/ה את התודעה מכל מחשבה מושגית כך שהטבע הטהור של התודעה כחומלת ושופעת חכמה יזרח מתוכה הלאה.
נזירים ונזירות בשתי המסורות מזמרים פסוקי תפילה מהכתובים, יד ביד עם התרבות הקונפוציוסיאנית, עורכים טקסים במיוחד עבור האבות הקדמונים של הקהילה הלא נזירית.
המהאייאנה הטיבטית
הצורה הטיבטית של הבודהיזם המהאייאני שנמצא בכל מרכז אסיה משמרת את ההתפתחות ההיסטורית המלאה של הבודהיזם ההודי, במיוחד את המסורות של האוניברסיטאות הנודעות של הנזירים כמו נאלנדה. לכן, היא מדגישה לימוד, במיוחד על טבע התודעה, הרגשות, והמציאות, דרך האמצעי של לוגיקה וקרב-שיח (דיבייט), המצטרף למדיטציה אינטנסיבית על הנושאים הללו.
הגישה הזאת משולבת, בטיבט, עם המסורת ההודית בודהיסטית של תרגול טנטרה, שבה המתרגל/ת מסתייע/ת בכוח הדמיון ועובד/ת עם האנרגיות המעודנות של הגוף כדי לחולל את התמרתו/ה לכדי בודהה. זה נעשה באמצעות ריכוז בריקות וחמלה, ובתוך ההקשר הזה, הדמיה עצמית של דמות בודהה מסוימת. על אף שצורות כאלה נקראות לעיתים "ישויות של מדיטציה", הן לא מהוות מקבילה לאלוהים במשמעות או בתפקוד, והבודהיזם הוא בשום צורה לא דת פוליתיאיסטית (מרובת אלים). כל דמות בודהה היא ייצוג סמלי של היבט אחר של הארת הבודהה, כמו למשל חכמה או חמלה. הדמיה עצמית היא צורה כזאת ואמירה חוזרת של ההברות הקדושות (מנטרות) המקושרות לכך מסייעת למתרגל/ת להתגבר על הדימוי העצמי השלילי הכוזב שלו/ה, ולפתח את האיכויות המגולמות באותה דמות. תרגולים כאלה הם מאוד מתקדמים ודורשים הנחייה צמודה של מורה שיש לו/ה את מלוא הכשירות לכך.
בבודהיזם טיבטי יש גם הרבה דגש על זמרת תפילות וטקסיוּת פולחנית, שבדרך כלל מכוונות לסילוק כוחות שליליים ומערבות הדמיה בדמות שדים. במהלך עריכתם של טקסים כאלה ישנה הדמיה עצמית של המתרגל/ת בדמות כוח עוצמתי במיוחד כסיוע מדיטטיבי על מנת לזכות באנרגיה ובביטחון הדרושים לשם התגברות על קשיים. ישנו גם דגש רב על טכניקות מדיטטיביות לטיפוח אהבה וחמלה, שגם בהן מעורב שימוש בהדמיה.
סיכום
בין אם נביט בתרגולי המיינדפולנס של התהרוודה, האמירה החזרתית של המנטרות של אמיתהבה שמו של הבודהה בסין, או קרבות השיח ותרגולי ההדמיות בטיבט, כל צורות הבודהיזם מתאימות לאותו ההקשר. כל אחת מהן מספקת שיטות יעילות להתגברות על סבל ולהכרה ביכולות הצפונות בנו, לא רק עבור עצמנו, אלא גם כדי לאפשר לנו להיטיב עם הזולת עד כמה שרק אפשר.