אין שום דבר מיוחד בנוגע לעצמנו או לרגשות שלנו

נראָה שהעיקרון הבסיסי של החיים הוא שלכולנו יש את הרצון להיות מאושרות ומאושרים ולא לחוות אומללות. זה מעורר בנו השראה לחשוב, "ובכן, מהו למעשה אושר? מהו באמת הרצון שלנו"?

מנקודת המבט הבודהיסטית, אושר מוגדר כתחושה הזו שכאשר אנו חוות וחווים אותה, באופן טבעי אין לנו רצון להיפרד ממנה; התחושה הזו אהובה עלינו ויש בנו תחושת סיפוק מכך שהיא נמשכת.

זוהי חוויה מנטלית שיכולה ללַוות או תפיסת הכרה פיזית, כמו לראות דבר כלשהו או מישהו/י, או תפיסת הכרה מנטלית, כמו לחשוב על מַשהו או על מישהו/י. זה לא כול כך במובן של לאהוב את מה שאנחנו רואים/ות או את המחשבה על מה שנראַה בפנינו; אלא יותר מהמקום של אהבת התחושה שעולה בנו כאשר אנו רואים/ות או חושבים/ות, על זה. אולם, אושר אינו זהה לאותה התחושה הפיזית של ההנאה: זהו מצב מנטלי. הוא גם לא דומה לרגש המפריע של היאחזות, שבאמצעותו יש לנו נטייה להגזים בתכונות הטובות של משהו, כמו שוקולד, נעורינו או אפילו האושר עצמו, ואין לנו רצון להרפות.

רמת האושר שנחווית על ידנו תוך כדי התבוננות במשהו, למשל בסרט, עשויה להיות נמוכה, אבל אם לאחר כמה דקות אנחנו עדיין צופים/ות בו ולא בא לנו להסיט את מבטנו, זה מעיד על כך שיש לנו תחושת סיפוק מהצפייה ואין לנו רצון להיפרד מהתחושה הזו. אולי נֹגיד שעדיין "משמח אותנו לצפות בזה." אם לא היינו מאושרים/ות מזה – כאשר אי-האושר הזה מוגדר כתחושה שבזמן שאנו חווים/ות אותה, יש בנו באופן טבעי רצון להיפרד ממנה - בדרך כלל היינו מנסים/ות לשנות את החוויה שלנו פשוט על ידי הפניית המבט. ואז, כמובן, שלעיתים גם יש לנו תחושות ניטרליות, שבהן אין בנו רצון להיפרד או לא להיפרד ממַשהו; יש בנו אדישות.

בכול מקרה, לעתים קרובות, אם אנו חושבים/ות על המונחים "מאושר/ת" ו"אומלל/ה", החשיבה נעשית במונחים של קיצוניות - או עם חיוך ענק על הפנים שלנו, או עם עצב של ממש ודכאון. עם זאת, תחושות האושר והאומללות אינן חייבות להיות כול כך דרמטיות, מכיוון שכול רגע שנחוָוה על ידנו במהלך חיינו נחוָוה עם רמה מסוימת של אושר או של אומללות, ומרבית הרגעים אינם דרמטיים במיוחד.

בכול רגע, אנו חוות וחווים התרחשויות של כול מיני דברים, וכמו היותנו כאן, אלה נובעים ממיליוני סיבות ותנאים שחוברים יחדיו. תוך כדי כך שנקלט אצלינו המידע לגבי מה שמתרחש או סביבנו או רק בתודעות שלנו, אנו חוות וחווים אותו ברמות משתנות של אושר ואומללות. לעתים קרובות התופעה הזו מתוארת על ידנו במונחים של מצב הרוח שלנו - מצב רוח טוב או מצב רוח רע.

טבעם של החיים הוא שהם עולים ויורדים כול הזמן, לא? ומצב הרוח שבו אנו נתונים/ות לא תמיד תואם את המידע שנקלט על ידנו, את מה שקורה סביבנו ואת מה שאנו עצמנו עושים/ות. לדוגמה, יכול להיות שנעשה משהו שבדרך כלל אהוב עלינו, אבל נהיה במצב רוח רע ולכן לא נשמח או נהנה מזה. או שאולי נעשה משהו לא מהנה במיוחד, כמו אימון גופני תובעני, אבל נשמח לעשות את זה, ונרצה להמשיך. מעניין לראות איך מצבי הרוח שלנו לא תמיד תואמים למה שנעשַה על ידנו בפועל.

במהלך חווייתו של כול רגע, תמיד יש לנו גישה מסוימת כלפיו. גישה היא הנושא שעליו מדובר עכשיו, אז מהי גישה? גישה היא פשוט אופן ההתייחסות שלנו למַשהו. ישנם כול-כך הרבה סוגים שונים של גישה שיכולים להיות לנו, וסוג מצב הרוח שלנו תלוי בסוג הגישה ומושפע מאד מכך. בנסיבות רגילות, אין הרבה שביכולתנו לעשות בפועל כדי לשנות את העליות והמורדות האלה שאנחנו חוות וחווים כול הזמן בחיים. גם אם ניקח איזושהי תרופה שעושה לנו טוב, בטווח הארוך עדיין תהיינה עליות וירידות, נכון? עם זאת, הדבר שאיתו ביכולתנו לעבוד הוא הגישה שלנו.

עכשיו, כאשר מדובר על אימון הגישה שלנו, ישנם שני היבטים. האחד הוא לנסות להתנקות מהגישה ההרסנית או להפסיק לסגל גישה הרסנית כלפי דברים. "הרסנית" עשויה להיות מילה קצת כבדה מדי, אז ביכולתנו לומר גם "לא מיטיבה". אך במובן מסוים זהו הרס עצמי, משום שהגישות האלה רק גורמות לנו להרגיש יותר גרוע. ההיבט השני הוא לאמן את עצמנו לסגל דרך מיטיבה יותר להסתכל על הדברים.

כאן חשוב לציין שלא מדובר על מה שבני ובנות אדם מכנים בדרך כלל כ"כוח החשיבה החיובית", כלומר לגלות אופטימיות עילאית: "הכול נפלא; הכול נהדר ומושלם!" זה יכול לסייע, אבל זה קצת פשטני. על מנת לסגל שיטה יעילה באמת כדי להתמודד עם הגישה שלנו, עלינו לבחון את הדברים יותר לעומק.

בואו נתמקד תחילה בגישה שלנו בנוגע לרגשות שלנו, דהיינו הגישה שלנו לגבי רמתה של תחושת האושר או האומללות שלנו. נבחן זאת בהקשר של בעיה שיש לרוב בני ובנות האדם – הגזמה בחשיבות של מה שהם מרגישים.

אנחנו עושים/ות עניין גדול מעצמנו - מְה"אני" - ועניין גדול מאד ממה שאנחנו מרגישים/ות. הכול נחווה על ידנו במה שידוע כדרך דואליסטית. לדוגמה, יש לנו את ההשקפה הזו של "אני" בצד אחד ואת האומללות בצד השני. יש בנו פחד מהאומללות הזו ואנו מנסים/ות ככול שניתן להגן על עצמנו מפניה ולהיפטר ממנה. אבל איך זה למעשה גורם לנו להרגיש כשיש לנו את הגישה הזו. זה מחמיר את הכול, לא?

חִשבו על זה לרגע: מהי הגישה שלנו כשאנו במצב רוח רע ויש בנו תחושת אומללות? אני לא מתכוון למצב של בכי אמיתי ותחושה ממשית של עצב, אני מתכוון רק לתחושה הזאת שעולה תוך כדי ישיבה והתעסקות בעבודה שיש לנו או בעת צפייה בטלוויזיה או כול דבר אחר, פשוט תחושה של "אוּף, לא טוב לי." האם אנחנו חושבים/ות שזה בדיוק כמו שאנחנו יושבות ויושבים כאן וענן גדול ואפל מגיע אלינו, ואז יש לנו רצון לעטות על עצמנו את המגינים שלנו: "אני לא רוצה את זה!" האם זה חלק מהחוויה שלכם/ן? לעתים קרובות נדמה שכאילו מצב הרוח הרע פשוט מגיע, ואנחנו אף פעם לא רוצים/ות את זה. וככול שנתמקד בזה, בכמה שזה נורא, זה רק ילך ויחמיר. הבעיה כאן היא הנטייה שלנו להגזים במה שקורה ולחַלק את הדברים לשניים- "אני" מצד אחד, ומצב הרוח הרע מצד שני.

עכשיו, מה בנוגע לאושר? שוב, יש לנו נטייה לחוות אושר בדרך דואלית, "אני" מצד אחד ואושר מצד שני - ואז מתעורר בנו פחד שנאבד את זה, אז אנחנו נאחזים/ות תוך ניסיון להחזיק בו. ישנה תחושה של חוסר ביטחון כי יש בנו פחד שהאושר יחלוף ושנאבד אותו; פחד שנפסיק להרגיש טוב. קשה פשוט להירגע וליהנות מתחושת השמחה, שכן חוסר הביטחון הזה למעשה הורס את זה, לא? בנוסף על כך, יכולים להיות כל מיני תִּסבוכים כמו "לא מגיע לי להיות מאושר/ת" וכל זה.

אם נתחיל לחשוב על זה, זה מצחיק איך שאנחנו לעתים קרובות קצת כמו בעל-חיים. תראו איך כלב אוכל. הוא כביכול נהנה ממה שהוא אוכל, אבל הוא תמיד מסתכל גם מסביב, קצת מתוח שמישהו ייקח ממנו את האוכל. האם יש לכם/ן לפעמים את התחושה הזו? יש בנו תחושת אושר אך גם פחד מכך שמישהו יבוא וימצא אותנו וייקח מאיתנו את האושר. זה די מוזר.

ואז יש את התחושה הניטרלית, שוב מנקודת מבט דואליסטית של "אני" מצד אחד והתחושה הניטרלית מצד שני. יש לנו נטייה להקצין את התחושה הניטרלית לכדי כלום, לכדי היעדר תחושה בכלל. זה קורה לעתים קרובות למדי, כאשר תחושתנו היא כאילו שאנחנו לא מרגישים/ות כלום. זה גורם לנו למעין תחושה שכאילו אנחנו לא באמת חיים וחיות את החיים. התחושה הניטרלית הזו למעשה גורמת לנו לחוש קצת אומללות. אנחנו לא באמת אוהבים/ות את התחושה של לא להרגיש שום דבר.

עם כול אחת מהאפשרויות של תחושת אושר, אומללות וניטרליות, ככול שנגזים ונהפוך את התחושות לעניין גדול, זה למעשה יגרום לנו לחוות אפילו יותר אומללות. לפיכך, הגישה שלנו לגבי הרגשות שלנו קריטית מאוד מבחינת ההשפעה שלה על החוויה שלנו. יש לנו נטייה לראות את התחושה המאושרת או האומללה או הניטרלית כמשהו קצת מיוחד, ובדרך כלל אנו רואים/ות אותה כנפרדת מעצמנו.

דמיינו שיש לפניכם/ן שלוש מנות אוכל. אחת איומה, אחת טעימה ואחת פשוט תפלה; המנות הללו הן כמו תחושות האומללות, האושר והניטרליות. כשעולות בנו התחושות האלו ההרגשה היא שאנחנו לוקחים/ות אותן אל תוכנו, אנחנו "אוכלים/ות" אותן. ובמובן מסוים, נדמה לכאורה שיכולנו לבחור שלא לאכול, אבל לא באמת ניתן לעשות את זה עם רגשות, הלא כן? - "הלוואי שלא היו לי רגשות". אבל הרי שאז גם לא הייתה בנו תחושה של חיוּת, כך שזה לא מְסַפק. ביכולתנו לבדוק אם יש לנו את העניין הדואליסטי הזה של "אני" כאן וההרגשה ומצב הרוח, שם, בנפרד מאיתנו.

הדבר הראשון שעלינו לעשות במהלך אימון הגישות, הוא לסגל גישה של "שום דבר מיוחד". זה אולי לא נשמע כמו משהו רב-משמעות , אבל זה בעצם מאוד עמוק. "אין שום דבר מיוחד במה שאני מרגיש/ה עכשיו" - החיים עולים ויורדים, לפעמים אנחנו במצב רוח טוב, לפעמים במצב רוח רע, ולפעמים לא קורה יותר מיד בכלל. אין בזה שום דבר מפתיע, ואין שום דבר מיוחד בנו, כאילו שיש איזה הכרח שנרגיש בדרכים מסוימות ולא נרגיש רגשות אחרים. העיקר שפשוט נמשיך עם החיים שלנו בלי קשר לאיך שאנחנו מרגישים/ות.

אם עלינו לטפל בילדים שלנו, למשל, זה לא משנה אם יש לנו מצב רוח טוב או רע, עדיין נצטרך פשוט לעשות זאת. בין אם נרגיש טוב או רע עדיין ננהג במכוניתנו ונלך לעבודה. ככול שנתמקד יותר בעצמנו ובאיך שאנחנו מרגישים/ות, כך נהיה אומללים/ות יותר. זה לא אומר שעלינו להפסיק להרגיש משהו בכלל, זה לא העניין. עלינו לגלות מודעוּת למה שאנו מרגישים/ות, אבל בו זמנית לא לעשות מזה עניין גדול.

נראָה שלחלק מבני ובנות אדם יש פחד אמיתי מפני תחושת האומללות, כי הם חושבים שזה עומד להכריע אותם לגמרי. בדומה למצב שבו מישהו מת או משהו נורא קורה, יש בך רצון להגן על עצמך מלַחוש אומללות כי זה יהיה יותר מדי. זה עשוי להיות לא מודע; זו לא חייבת להיות חסימה מודעת של התחושה. על-פניו נראָה שברצוננו לדחות את התחושה הזו כאילו שזה משהו חיצוני שמנסה להיכנס פנימה. ומצד שני, יש את אותם בני ובנות אדם שחושבים שלא מגיע להם להיות מאושרים. אולי הכול אצלם מתנהל כהלכה אבל הם חושבים שלא ראוי שהם יהיו מאושרים כי הם בעצם לא טובים. ואז יש את אותם בני ובנות האדם שלא יכולים פשוט להרגיש ניטרליים, שעליהם להעסיק את עצמם כול הזמן, למשל באמצעות האזנה מתמדת למוזיקה. הם מרגישים שזה יבדר אותם וישמח אותם, ולכן חוששים מהתחושה הניטרלית של השקט. לפיכך, במובן מסוים, לעתים קרובות יש בנו פחד מרגשות. מדוע? פשוט כי יש לנו נטייה לעשות מהם עניין גדול, ולהגזים בחשיבותם. אבל רגשות הם בסך-הכול חלק נורמלי לחלוטין מהחיים; הם האופן שבו נחוָוה על ידנו כול רגע באופן טבעי. זה מה שמבדיל אותנו ממצלמת הווידאו, אז שום דבר מיוחד. זה נשמע פשוט, אולם זה לא כל כך פשוט.

מה שדרוש לנו זה איזון עדין. כמובן שההעדפה שלנו היא להיות מאושרים ומאושרות, אבל להעדפה הזו עדיין יכולה להתלוות התחושה של אי-הרצון להרוס כול אושר שהוא שיש לנו עכשיו, ולכן אנחנו נאחזים/ות בו ויש בנו תחושת חוסר ביטחון לגביו. מהניסיון שלנו עצמנו, אנחנו יודעים/ות שהאושר שיש לנו עכשיו בהחלט הולך לחלוף. הוא אינו נמשך כי החיים מעצם טבעם כרוכים בעליות ומורדות. אם אנחנו יודעים/ות זאת, אז אין טעם לדאוג. זה משחרר אותנו ומאפשר לנו פשוט ליהנות מהאושר כול עוד הוא נמשך.

ישנה דוגמה נהדרת לכך, שאני נעזר בה לעתים. דמיינו שציפור בר יפה מאוד מגיעה לחלון שלנו ונשארת שם לזמן מה. עכשיו, נוכל פשוט ליהנות מיופייהּ של הציפור, אך נכיר בכך שזו ציפור בר ושהיא עומדת להתעופף. אם ננסה לתפוס אותה ולהכניס אותה לכלוב, הציפור הזו תהיה מאוד מאוד אומללה. במהלך לכידתה, הציפור תפחד, תנסה לעוף ולברוח ולא תחזור לעולם. אבל, אם נשמור על רוגע ופשוט נהנה מיופייהּ של הציפור כול עוד היא שם, לא ייווצר מצב של פחד או אומללות אצל מי מאיתנו ואולי היא תחזור שוב.

נראָה שהאושר דומה לזה מאד, הלא כן? זה ככה גם עם בני ובנות אדם שיש לנו חיבה ממשית כלפיהם. כשהם באים לבקר, לעתים קרובות יש לנו את הגישה הזו של "למה שלא תישארו לזמן ממושך יותר?" עוד אפילו לפני שהם פשטו את המעיל. "מתי תבואו שוב?" דברים מהסוג הזה. זה די אופייני לדרך שבה אנחנו הורסים/ות את האושר שלנו.

שום דבר מיוחד. שום דבר מיוחד בכלל. ציפור מגיעה לחלון שלנו; חבר או חברה באים לבקר אותנו; החבר או החברה שלנו מתקשרים - שום דבר מיוחד. פשוט להנות מזה כול עוד זה נמשך, כי כמובן זה ייגמר. אם כן, לְמה אתן ואתם מצפים? כן, יש לנו רצון להיות מאושרים/ות. כאשר נַחוֶוה אומללות נקבל זאת כמשהו שנחווה על ידנו כרגע. גם בזה אין שום דבר מיוחד או מפתיע. גם האומללות הזו תחלוף. כאשר נעשה מצידנו ניסיון להדוף את האומללות, זה רק מחמיר את המצב.

אם כן, ביכולתנו לנתח את הרגשות שלנו ולבחון מפני מה באמת יש בנו פחד. האם יש בי פחד מלחוש אומללות? האם יש בי פחד מלחוש אושר כי זה לא מגיע לי? האם יש בי פחד מתחושת הניטרליות משום שאז פשוט אין כלום? מפני מה יש בנו פחד?

פיתחתי משהו שנקרא אימון רגישות, ואחד התרגילים מסייע לבני ובנות אדם להתגבר על הפחד שלהם מרגשות. זה פשוט; דגדגו את היד שלכם/ן, ואז צבטו אותה, ואז פשוט החזיקו בה. הראשונה היא תחושה נחמדה, השנייה לא כול כך נעימה, והאחרונה פשוט ניטרלית. אבל אין שום דבר ייחודי במיוחד באף אחת מהן, נכון? אלו הן רק תחושות. אז מה? זהו סוג הגישה שעלינו לפתח. אני לא במצב רוח טוב - אז מה? אין בכך שום דבר מיוחד. נכיר בכך שאנחנו במצב רוח רע ואם יש משהו שביכולתנו לעשות כדי לשפר אותו, אז למה לא? אם אין, אז פשוט נתמודד עם זה. למעשה, אין אפילו צורך אמיתי להתמודד עם זה, אפשר פשוט להמשיך ולעשות כול דבר שאנחנו עושים/ות. אם יש לנו רצון אמיתי לשנות את הדרך שבה אנחנו חווים/ות את התחושה הזו, אז עלינו לבחון דרכים אחרות לשינוי הגישה שלנו לגבי המצב.

הגישה הזו של "שום דבר מיוחד", היא הרמה הראשונה. אין שום דבר מיוחד במיוחד לגבי האופן שבו אני מרגיש/ה, ואין "אני" שנמצא בנפרד מהרגשות האלה, ושעלינו להגן עליו. ישנן עליות ומורדות, כך פשוט מתנהלים החיים.

הגישה של "שום דבר מיוחד בנוגע להרגשה" כרוכה בגישת ה"אין שום דבר מיוחד בנוגע אלי ולְמה שאני מרגיש/ה עכשיו". זה מכניס אותנו לנושא המכוּנֵה "הוקרה עצמית" בבודהיזם. אנחנו חוות וחווים הכול במונחים של הוקרה עצמית. מה זה אומר בעצם? זה אומר דאגה מוחלטת אך ורק לגבי עצמנו. המיקוד שלנו הוא בעצמנו ובמה שאנחנו מרגישים/ות כרגע, תוך התעלמות מכול השאר: "זה לא משנה מה מרגישים האחרות והאחרים. אני אומלל/ה."

שוב, הטריק הוא לחשוב על כך שאין שום דבר יותר מידי מיוחד בנוגע לעצמנו ולמחשבותינו. ככול שהתודעה שלנו צרה יותר מבחינת ההיצמדות ל"אני", כך נהפוך למעשה להיות אומללים/ות יותר. זה ממש כמו שריר מאוד נוקשה ומתוח. התודעה שלנו היא כזו - "אני, אני, אני" - אבל אם נחשוב על שבעה מיליארד בני ובנות האדם ואינספור בעלי החיים על הפלנטה הזו, הרי שמה שאנו מרגישים/ות הוא חסר ייחוד. כולן וכולם מרגישים משהו עכשיו. חלק מרגיש מאושר, חלק אומלל וחלק ניטרלי (אולי החלק הזה ישֵן!), ואצל כול אחד ואחת באופן אינדיבידואלי, זה משתנה ללא הרף. אם נסתכל על הדברים באופן הזה, אז מה כול כך מיוחד בי ובמה שאני מרגיש/ה עכשיו?

זה כמו למשל להיתקע בפקק תנועה נורא. האם המחשבה שעולה בכם/ן היא שכול האחרות והאחרים שתקועים בפקק הזה באמת נהנים מזה ושמחים על כך? ככול שנחשוב יותר "אני, אני, אני - אני כאן ואני תקוע/ה ואין לי יכולת לצאת מכאן, כמה נורא!" כך נהפוך להיות יותר אומללים/ות, הלא כן? אם נחשוב על כולן וכולם בפקק, אז זה יוביל אוטומטית לכך שהתודעה שלנו תהיה פתוחה יותר, רגועה יותר.

אני זוכר שכשהגענו לכאן היום, התנועה לא זזה בכלל, והיה רחוב צדדי שכול המכוניות שהיו בו רצו להשתלב בנתיב התנועה של הרחוב שבו היינו אנחנו. המכוניות הללו רצו לחצות את הנתיב שלנו ולהשתחל לנתיב שנסע לכיוון הנגדי, שגם הוא לא זז, והן רצו איכשהו לעבור בין הנתיבים השונים של הכיוון שלנו ולהגיע לצד השני. כמובן, נהגי הרכבים לא נתנו להם לעבור, ועולה בך המחשבה "אלוהים אדירים, איך הם יצליחו לעבור?" הם מתחילים להידחף ולפלס את דרכם ונכנסים עם האף של המכונית פנימה, וכן הלאה, וזה מתחיל להיות באמת מאוד מעניין. ואז הבחור שלפנינו, אפילו שהיה יכול להתקדם, דיבר בסלולארי שלו ולא שם לב. אז הוא לא זז, והמכוניות מאחור נלחצו מאוד בגלל זה.

כשכול זה מתרחש, אז לפתע, אתה לא חושב על: "מסכן שכמותי, אני תקוע בפקק הזה." זה הופך להיות כמו דרמה שלמה שאתה צופה בה. על ידי כך שעולה בך התהייה "איך המכוניות יצליחו לפלס את דרכן? באיזו דרך?" אתה לא חושב רק על עצמך. שינית את הגישה שלך. אתה לא עושה כזה עניין גדול מ"אני". וכשאנחנו מפסיקים/ות לעשות את העניין הגדול הזה מ"אני" - "אני כול כך מיוחד/ת. אני המיוחד/ת בפקק התנועה הזה" - אז כול הדרך שבה נחווה על ידנו המצב הזה משתנה. חִשבו על כך.

אחד מהמורים הטיבטים הגדולים, ששמו קוּנוּ לאמה, הציע תרגיל המסייע מאוד. הוא אמר, דמיינו את עצמכם בצד אחד, ואת כול היתר בצד השני, והסתכלו על כך באופן נפרד, כצופה. ה"אני" בצד אחד של התמונה הזו הוא אומלל, אבל כך גם כול השאר בצד השני. או שאת/ה תקוע/ה בפקק תנועה וכך גם כול בני ובנות האדם האחרים האלה. עכשיו, כצופה הניטרלי/ת, מי חשוב יותר? האדם האחד, ה"אני", שדוחף כדי לעקוף את כולם/ן, או כול הקהל שנקלע לפקקים? אנא נסו זאת.

כמובן שהקבוצה הגדולה יותר חשובה יותר מאדם בודד, נכון? זה לא אומר שאנחנו כלום. למעשה, אם אכפת לנו מכולן ומכולם ויש בנו דאגה כלפיהם, הרי ש"כולם/ן" כולל גם אותנו. זה פשוט שאנחנו לא מיוחדות ומיוחדים יותר מכול האחרות והאחרים, במיוחד בכול הקשור לרגשות שלנו.

אם כך, הבעיה היא הוקרה עצמית, תחושת ה"אני, אני, אני. אני כל כך חשוב/ה" התמידית הזו. המחשבה הזו שלנו שיש את הענן הזה שמרחף מעלינו כאשר יש בנו תחושת אומללות ושיש "אני" שנמצא שם באופן נפרד, זוהי החשיבות העצמית של ה"אני". גם כאשר יש בנו תחושה של אושר, זה הכול "אני, אני, אני". אין לנו רצון שיבוא כלב גדול יותר כדי לקחת את העצם שלנו. ואז לפעמים יש לנו "אני, אני, אני. אני לא מרגיש/ה כלום. אין מה שיבדר אותי. יש לי צורך בבידור כלשהו."

העיסוק הזה בעצמי, המתמקד בצורה המוגבלת הזו ב"אני" וברגשותיי, הוא הבעיה. מה שעלינו לעשות הוא לשנות את נקודת המבט הזו, לחשוב במונחים של כולן וכולם ולסגל מוטיבציה במונחים של כולן וכולם: "שכולם/ן ייצאו מפקק התנועה הזה." אם נחשוב על כך, הרי איך נוכל רק אנחנו בלבד לצאת מהפקק? צריך לשחרר את פקק התנועה, וזה כולל את כול מי שבפקק. אם לדאגה שלנו יש את הטווח הזה הרחב הרבה יותר שכולל את כולם/ן, אז יש בנו הרבה יותר רוגע. אין בנו את המתח ואת הלחץ הזה מכך שנתקענו בפקק. וכשתצאו סוף סוף מפקק התנועה הזה, אל תחשבו רק "הו זה נפלא, יצאתי!" אלא חִשבו במונחים של "זה נפלא, כולן וכולם הגיעו למחוז חפצם." בצורה כזאת אין לנו את ההיאחזות הזו באושר הזה כאילו שמישהו הולך לקחת מאיתנו את העצם.

זהו למעשה מה שקרוי בפינו חמלה, שמשמעה לחשוב על אומללותם של האחרות והאחרים, לגלות אכפתיות בנוגע לזה באותו האופן שבו יש בנו דאגה לעצמנו, ואז לקחת אחריות והלכה למעשה לסייע לכולן ולכולם להתגבר על האומללות הזו - למרות שאולי היא איננה משהו מיוחד. אין טעם להיכנס לדיכאון, לחשוב על כול הזוועות המתרחשות בעולם. זה טבעי וקורה כול הזמן; אבל עדיין, ייטב יותר לכולן ולכולם כאשר הם יהיו מאושרים, נכון?

כאשר ניטול על עצמנו מרצוננו החופשי מידת אחריות כלשהי, במחשבה ש"ברצוני לדאוג לכולם/ן ושאיפתי היא שכולן וכולם ישתחררו מסבלם", זה יְפַתֵּחַ בנו תחושה עצומה של אומץ וביטחון עצמי. זהו מַשהו שה"ק הדלאי לאמה מדבר עליו לעתים קרובות מאוד. אם המחשבה שלנו סובבת רק סביב עצמנו וסביב האומללות שלנו, אז למעשה אנחנו חלשים/ות מאד. אבל לחשוב מרצוננו החופשי על כול האחרות והאחרים ועל אומללותם מצריך חוסן רב מאד. זה אינו סימן לחולשה כלל וכלל, אלא סימן לחוסן שמוביל לביטחון עצמי אדיר. הגישה החיובית הזו גם מובילה אוטומטית לתחושת שמחה. זה מצב שאין בו את כול ה"אוי מסכנ/ה שכמותי, אני תקוע/ה בפקק". במקום זאת, מחשבתנו נתונה לכול מי שנתקעו בפקק התנועה הזה, מתוך רצון אמיתי שכולן וכולם יוכלו להשתחרר ממנו. זה הרבה יותר אמיץ לחשוב על כול מי שנמצא/ת בפקק, ואז בסופו של דבר ניטעת גם בנו תחושה חיובית יותר לגבי עצמנו. המצב הזה של פקק התנועה לא מחליש או מדכא אותנו; יש בנו חוסן פנימי. 

אם המחשבה שלנו נתונה לאחרות ולאחרים שנתקעו בפקק התנועה ולא סובבת רק סביב עצמנו, זה מסייע בעקיפין לאחרות ולאחרים. למשל, לא נגלה תוקפנות תוך שנצפור ללא הרף (וללא ספק אין בכך טעם מכיוון שאין אפשרות לזוז בכל מקרה). כשהמכונית הזו מהרחוב הצדדי תידחף לפנינו ותעקוף אותנו, לא נפתח את החלון כדי לצעוק קצת גסויות. בצורה כזו שני הצדדים רגועים. אבל, אין לנו יותר מידי יכולת להשפיע על המתרחש. 

זוהי דוגמה פשוטה לאופן שבו ביכולתנו לשנות את הגישה שלנו כדי לשנות את איכותה של הדרך שבה אנו חוות וחווים את העליות והמורדות הטבעיים של החיים. כול מה שנדרש זה תרגול וקצת אומץ להתגבר על התחושה שאנחנו כול כך מיוחדות ומיוחדים ושרגשותינו מיוחדים כול כך, ולהפיק את המיטב מכול מצב.

אם נתקענו בפקק תנועה ומכונית מנסה לעקוף אותנו, עלול לעלות בנו הבזק בלתי נשלט של כעס. דרך נוספת לשנות את הגישה שלנו היא לחשוב על כול הסיבות השונות שעשויות לגרום למצב הזה לקרות, כמו אולי שלנהגת או לנהג יש תינוק חולה והם מנסים להגיע לבית החולים. זה יכול לסייע לנו להרגיש הרבה יותר רגועים/ות.

אך העניין הוא שהבזקי הכעס הראשוניים האלה עדיין ממשיכים כול הזמן. זהו תהליך ממש ארוך להתגבר על הנטיות וההרגלים של כעס. שינוי הגישה שלנו, כמו בדוגמה הזו, על ידי מחשבה שלאדם הממהר עשויה להיות סיבה טובה לכך, היא רק דרך זמנית להתמודד עם כעס. עלינו להעמיק הרבה, הרבה יותר, כדי לעקור את שורשי הכעס, וזה קשור לאופן הבנתנו את עצמנו ואת בני ובנות האדם האחרים.

יש לנו נטייה לזהות את עצמנו ואת הזולת רק עם מקרה קטן אחד שמתרחש בחיים. לדוגמה, האדם הזה בפקק התנועה נראה בעינינו כאדם איוֹם שמנסה לעקוף אותנו וזו המחשבה היחידה שעולה בנו בנוגע לאותו אדם. אז אנחנו מזהים/ות אותו עם דבר בודד שקורה בחייו, במיוחד כאשר זה גם כרוך איכשהו בנו. אנחנו מעניקים/ות לו זהות מוצקה, בדיוק כמו זו שיש לנו לגבי עצמנו. ואז יש את ה"אני" המוצק הזה שכועס.

עלינו לנסות ולרופף את דרך ההסתכלות הזאת, עד לנקודה שבה אנחנו לא מזהים/ות אותו או אותי עם שום דבר. אך זהו תהליך עמוק וארוך. חִשבו על תמונת סטילס של מישהי או מישהו. זהו רגע אחד של אותו אדם, אבל לחלוטין לא כול מה שנוגע אליו. אז עלינו להפסיק להסתכל על עצמנו ועל חיינו ועל בני ובנות האדם האחרים במונחים של תמונות סטילס. הכול משתנה כול הזמן. ולאחר שרופפנו את הסתכלותנו המתעתעת על הדברים, עלינו להתרגל לכך, כי הנטייה היא תמיד להילחץ. בסופו של דבר זה בהחלט אפשרי לא לחוות שוב את ההילחצות הזו מתוך כעס או קנאה או מה שזה לא יהיה.

האימון הזה של לא לעשות עניין מיוחד מהרגשות שלנו או מעצמנו ולא להטיל זהויות קבועות ומוגבלות על אף אחד או אחת, כולל על עצמנו, מסייע לנו לשפר את איכות חיינו. מצבים קשים הופכים להיות הרבה יותר קלים להתמודדות, וכך החיים כרוכים בפחות מאבקים. אנו הופכים להיות בני ובנות אדם מאוזנים יותר מבחינה מנטלית ומאושרים יותר.

שאיפה נרחבת יותר היא לחשוב על אחרות ואחרים ועל אופן ההתמודדות שלנו איתם. אם יש לנו חיי משפחה וילדים ואם יש לנו חברות, חברים, עמיתות ועמיתים לעבודה, אז אם תמיד נהיה במצב רוח רע ונחשוב כול הזמן "מסכנ/ה שכמותי" וכיוצא בזאת, נהיה בעמדה מאוד חלשה מבחינת המסוגלות שלנו לעזור להם, ולמעשה זה יסב להם אומללות. לפיכך, ברצוננו להתמודד איכשהו עם מצבי הרוח שלנו בצורה מיטיבה יותר משום שזה ישפיע על אחרות ואחרים, זה ישפיע על המשפחה שלנו וכן הלאה, ואכפת לנו מהם. זוהי סיבה נוספת לעשות עבודה עם עצמנו.

הדחף לאושר הוא כמעט דבר ביולוגי ואין שום דבר פסול בלהיות מאושרים/ות, ועלינו לנסות להשיג אושר. אולם משיש לנו אותו, עלינו להכיר בטבע שלו, כלומר שהוא בר-חלוף והוא יעבור, ואז פשוט ליהנות ממנו כול עוד הוא שם. ככול שנהיה רגועים/ות יותר לגבי זה, כך נרגיש מאושרים/ות בתדירות גבוהה יותר. ולפעמים יש בנו תחושת אומללות, אבל אז מה? לְמה אנחנו מצפים/ות? זה לא עניין גדול. שום דבר מיוחד.

כאשר דרך החשיבה שלנו היא שאין משהו מיוחד מאד במה שמתרחש, זו כשלעצמה דרך רגועה יותר להפוך למאושרים/ות יותר. הנקודה היא שאין בנו דאגה, אין בנו את הדחף הנוירוטי התמידי הזה: "עלי תמיד להיות מאושר/ת, עלי תמיד להתבדר, עלי תמיד להשיג את מבוקשי". סוג כזה של חשיבה הוא למעשה לא נעים. זִכרו את מה שאמרנו, היותנו מאושרים/ות לא בהכרח תואם למעשינו, יתכן שנעשה את אותו הדבר ונרגיש שמחה, אומללות או תחושה ניטרלית בימים שונים. זה רק עניין של מה שבו נתמקד.

אתן דוגמה. אני מאוד נהנה ללכת לרופא השיניים, כי רופא השיניים שלי הוא בחור נהדר, ויש לנו יחסים ידידותיים מאוד, תמיד מתבדחים וכו'. זה נעים ללכת לשם מכיוון שאני לא מתמקד ב"אני ממש מודאג מכך שאולי הוא יצטרך לקדוח או לעשות את זה ואת זה". אין שם כול חרדה. אני מסתכל על זה באושר "נהדר, אזכה לראות את החבר שלי מחר."

אולי תחשבו שאני קצת מוזר, אבל פעם עברתי טיפול שורש, ונהניתי מאוד. זה היה מעניין כי הפה שלי היה פעור לרווחה והם המשיכו להכניס עוד ועוד כלים, והתחלתי לצחוק כי לא יכולתי לדמיין כמה עוד כלים יהיה ביכולתם להכניס. לתשומת ליבכם/ן, הייתי תחת אלחוש של נובוקאין, כך שלא הרגשתי כלום!

כלומר, כמובן שהזרקת הנובוקאין כואבת, אבל אז מה? האם תעדיפו לא לקבל את הזריקה ולחוות 30 דקות של כאב במהלך טיפול השורש או לחוות כמה שניות של כאב מהזריקה? אתה שמח לקבל את הזריקה הזו גם אם היא כואבת, כי זה רק לזמן קצר.

הכול תלוי בגישה שלנו. זהו אימון גישה. זה עובד ומשפר את איכות חיינו. אם יהיה עלינו לעבור טיפול שורש, האם נעבור זאת כעינוי או כמשהו שאינו כול כך נורא? עלינו לעבור את החוויה הזאת, אין ברירה, אז אם כבר, כדאי אולי שנהפוך את הטיפול לחוויה חיובית ככול האפשר. זה העיקרון שמאחורי הדברים.

אף אחד או אחת לא מתעוררים בבוקר ומייחלים לבעיות או לסבל; כול מעשינו מכוונים להפיכתנו למאושרים/ות יותר. עם זאת, נדמה שהמטרה החמקמקה הזו אף פעם לא הופכת להיות קרובה יותר. על ידי כך שנתרכז בעצמנו ונגזים בחשיבות של מי שאנחנו, בחשיבותם של מעשינו ובחשיבותן של תחושותינו, או שלא נצליח ליהנות מהאושר שיש לנו או שנתעכב על הקשיים שעומדים בפנינו. באמצעות אימון הגישה שלנו לכלול יותר את האחרות והאחרים ואת רגשותיהם, נפתח דלת לחוויה נינוחה ושמחה יותר של העליות והמורדות שכולנו עוברות ועוברים.