התמכרות לרשתות חברתיות ולשליחת מסרונים

הבודהיזם תמיד מדבר על הימנעות משני קצוות באומרו שבמקום זאת עדיף ללכת בדרך האמצע. קיצוניות אחת היא לעשות עניין גדול מכול מה שקורה ל"אני", בתחושה שזה חייב להיות משודר לכול העולם כי לכולם באמת אכפת. למעשה, לאף אחד או אחת לא אכפת מה אכלתי לארוחת הבוקר היום בבוקר, או אם אהבתי או לא אהבתי את זה. אבל איכשהו עדיין יש לנו את המחשבה הזו שזה באמת חשוב. ואז הפוסטים שלנו זוכים לסימוני "לייק". אבל למה אכפת לנו מכמות ה"לייקים" לגבי מה שאכלתי לארוחת הבוקר היום? מה זה מוכיח? זה דבר מעניין לחשוב עליו.

אולי לבני ובנות אדם יש חוסר בשיחות בחיים האמיתיים והם רק רוצים לשתף אחרים? ובכן, כן, אני מניח שיש תחושת בדידות. אבל במובן מסוים זה עוד יותר מבודד אותך כי במקום לקיים אינטראקציות אמיתיות עם אחרות ואחרים, את/ה פשוט עושה את זה בסביבה שנחשבת על ידך כמוגנת יותר, במחשב או בטלפון הסלולרי שלך.

מה שאני באמת מציע שנסתכל עליו הוא על השאלה מדוע יש לנו תחושה שעלינו לשתף את רגשותינו? מצד אחד, זה בגלל המחשבה שלנו שלכולם/ן אכפת ושחשוב לאחרות ולאחרים לדעת מה אכלנו לארוחת בוקר והאם אהבנו את הארוחה או לא. זו דוגמה מטופשת כמובן, אבל עדיין, אם לא מספיק בני ובנות אדם אוהבים את הפוסט, זה מדכדך אותנו. אנחנו מעניקים/ות חשיבות רבה מידי ל - "אני", מה שאני עושה, מה שאני מרגיש/ה - ובמיוחד למה שאחרות ואחרים חושבים על כך. במקום לגלות בטחון עצמי  ולהמשיך בחיים, נראַה שיש לנו את הרצון לשדר את זה לכל העולם, כמעט במחשבה שיש לנו חשיבות רבה כול כך עד שהם יעזבו הכול כדי לקרוא את המסר שלנו. האם זו לא הגזמה בחשיבותנו? ובנוסף לכך יש לנו חוסר ביטחון, שהוא לא מצב תודעתי שליו במיוחד. ובנוסף אנחנו כול הזמן בודקים/ות מה כתבו אחרות ואחרים, כדי לוודא שלא נפספס משהו.

בכל מקרה, שני הקצוות שמהם עלינו להימנע הם לחשוב שאנחנו הדבר הכי חשוב אי פעם או לחשוב שאין לנו למעשה שום ערך. או שעל כולם/ן לדעת מה אנחנו מרגישים/ות,  בין אם אכפת להם/ן ובין אם לא, או שאנחנו מתעלמים/ות לחלוטין מהרגשות שלנו.

יש כמובן מצבים שבהם חשוב שנתַקְשר את רגשותינו, כמו למשל אם אנחנו בקשר שלא עושה לנו טוב עם מישהו או מישהי. זה טוב לספר לאחרות ולאחרים ולא רק לשמור את זה בפנים, כאשר יש צורך שמישהו או מישהי ידעו מהן תחושותינו: "מה שאמרת ממש פגע בי", וכן הלאה. אך ביכולתנו לעשות זאת בצורה מאוזנת מבלי שנגזים יתר על המידה, אך גם מבלי שנתכחש לכך. כמובן שאם מדובר במערכת יחסים זוגית אז ישנם שני בני ובנות אדם, וזה לא פחות חשוב (וכמוכן באותה המידה זה גם לא עניין גדול) מה האדם השני מרגיש.

בדברנו על אימון גישה, זו לא רק הגישה שלי אלא גם הגישה של כול מי שמעורב/ת בסיטואציה. במילים אחרות, ההשקפה שלי היא לא נקודת המבט היחידה, נכון? זהו אחד העקרונות העיקריים המשמשים בטיפול משפחתי, שבו כול אחד ואחת מבני ובנות המשפחה זוכה להתייחס למה שהוא או היא חווה בבית. כך שאם הורים רבים ביניהם, הם לומדים מהילד או הילדה כיצד זה עשוי להשפיע עליהם. אחרת יתכן שההורים לא יהיו מודעים להשפעה של מעשיהם. נקודות המבט שלהם עצמם אינן הדברים היחידים המתרחשים בתוככי התבנית המשפחתית הזו.

הדגש העיקרי, אם כן, באימון הגישה המסורתי או באימון התודעה הוא להתגבר על התעסקות היתר הזו בעצמי המכוּנָה בדרך כלל "הוקרה עצמית", ולפתוח את עצמנו לחשיבה על אחרות ואחרים. בחנו מקודם כמה דרכים שבהן ניתן לעשות זאת, כמו לדמיין את עצמנו בצד אחד ואת כול האחרות והאחרים בצד השני, ולחשוב "מי חשוב/ה יותר? אני כיחיד/ה או כולן וכולם ביחד?" ונעזרנו בדוגמה של פקק התנועה, "האם אני חשוב/ה יותר מכול האחרות והאחרים התקועים בפקק התנועה ולכן עלי להגיע אל מחוז חפצי מבלי שיהיה לי אכפת מכול היתר?

הדבר החשוב הוא שכאשר יש בנו פתיחות לחשוב על כול מי שנתקעו בפקק התנועה, זה בעצם מבוסס על המציאות. המציאות היא שכולן וכולם אכן תקועים בפקקים. אנחנו לא היחידים/ות שנתקעו, נכון? אז כשמדובר על שיפור הגישה שלנו, זה נעשה על בסיס המציאות; אנו רואים/ות מהי המציאות, והגישה שלנו מכווננת על ידנו בהתאם לכך. אחד החברים שלי, מורה בודהיסטי, אמר שאפשר לסכם את הגישה הבודהיסטית במילה אחת: "מציאותיות" (ריאליזם).

בגלל האופן שבו מוצג לפעמים הבודהיזם, בני ובנות אדם חושבים לעתים קרובות שכול מה שכרוך בבודהיזם מסתכם בהדמיות וטקסים פנטסטיים, מעֵין סוג של דיסנילנד בודהיסטי. אבל זו באמת אינה הנקודה העיקרית בבודהיזם כלל וכלל. הדברים הללו נמצאים שם ואין הכחשה לגביהם, אך הם שיטות שמטרתן לנסות ולהתכוונן בהתאמה למציאותיות. כאשר נסתייע בשיטות הללו, נבין את ההבדל בין מציאות לפנטזיה, ואת כוחו של הדמיון.

אנחנו בני ובנות אדם, אז מה מבדיל אותנו מבעלי חיים? נוכל להצביע על הרבה דברים, אבל הדבר העיקרי הוא שיש לנו את כוח האינטליגנציה והדמיון. יש לנו את היכולת ללמוד להסתייע בשני אלה. דוגמה לכך יכולה להיות מצב שבו יש לך תשוקה מינית רבה כלפי מישהי או מישהו. זה יכול להיות מטריד למדי. אז נוכל לשנות זאת, על ידי כך שנסתייע גם באינטליגנציה שלנו וגם בדמיון שלנו.

המאסטר הבודהיסטי ההודי הגדול אריאדווה כתב במסכת 400 הפסוקים שלו (בסנסקריט (Catuhshataka-shastra-karika (III.4)  ::

כול אחד ואחת יכולים למצוא מישהו או מישהי אחרים כמושכים ולהתאהב בהם ולשמוח ביופיים. אולם מכיוון שזה שכיח אפילו בקרב כלבים וכיוצא באלה, הוֹ חסרי וחסרות בינה, מדוע יש בכם היאחזות כה רבה באֵלֶּה שלכם?

במילים אחרות, אם כלב או חזיר מוצאים את שותפיהם המיניים כֹה מושכים, אז מה הופך את אלה שלנו למשהו מיוחד כול כך? איכותה של משיכה מינית מגיעה רובה ככולה מתודעתו של האינדיבידואל; זה אינו משהו המוּבְנֶה (אינהרנטי) במושא המשיכה. אלמלא כן, חזיר היה מוצא את בן או בת זוגנו ממש יפים ומושכים, והיה עלינו לראות את שותפיו המיניים של החזיר כמושכים. מבחינה אינטלקטואלית, זה לגמרי נכון. בעזרת הדמיון שלנו, נדמיין את החזירים הללו, וזה יסייע לדברים להישמע הגיוניים. אם כך, אין באמת שום דבר מיוחד במישהי או מישהו שנראים לנו מושכים. אני מוצא את האדם הזה מושך, האדם הזה מוצא את האדם ההוא מושך. זה כמו במסעדה: אדם אחד רוצה את הדבר הזה מהתפריט, אדם אחר רוצה מאכל אחר. אז מה? שום דבר מיוחד.

כאשר ביכולתנו להרחיב את סוג החשיבה הזה, זה הופך להיות מאוד מעניין. למה שכולן וכולם יאהבו לעשות את הדברים כפי שאני עושה אותם? כמובן שישנה הוקרה עצמית מאחורי החשיבה שלפיה: "הדרך שבה אני עושה זאת היא נכונה." ואז עולה בנו רוגז כשמישהו או מישהי אחרים מארגנים את השולחן או את תיקיות המחשב שלהם בדרך שונה: "זה כול כך לא בסדר!" טוב להכיר בכך שישנן דרכים רבות ושונות בהן ניתן לעשות דברים, בדיוק כפי שיש הרבה אובייקטים שונים של משיכה מינית.

לאחר שנקרא או נשמע על אימון הגישה הזה שבו הדגש העיקרי הוא להפסיק להוקיר את עצמנו ולהתחיל לחשוב על אחרות ואחרים, אין הכרח לקחת את הדברים במלוא היקפם ולחשוב שכול פעולותינו נעשות כדי להיטיב עם כול היצורים ביקום. נוכל כמובן לעשות את מה שדיברנו עליו קודם לכן ולומר "אני אחד/ת מתוך שבעה מיליארד בני ובנות אדם על הפלנטה הזו, יחד עם אינספור בעלי חיים וחרקים. כולן וכולם מרגישים מאושרים, אומללים או ניטרליים, אז אין שום דבר מיוחד בנוגע אלי". כך החשיבה שלנו בנוגע לתחושות שלנו היא בהקשר של כולן וכולם והתודעה שלנו פתוחה הרבה יותר לעומת החשיבה הרגילה על ה"אני, אני, אני". זה כמו עם התחממות כדור הארץ; עלינו לשקול איך זה ישפיע על הכלל, משום שזה לא נוגע רק לאדם אחד.

עדיין, אין צורך שנרחיק לכת עד כדי כך על מנת לבצע שינוי מיטיב ממשי ולעבור מהוקרה עצמית להוקרתם של אחרות ואחרים. ביכולתנו לעשות זאת גם בקנה מידה צנוע יותר, תוך הסתכלות על הסביבה הקרובה שלנו - "אני לא היחיד/ה במערכת היחסים הזו", או "אני לא היחיד/ה במשפחה הזו". בדרך הזו, לאט, לאט נגלה יותר אכפתיות כלפי הקבוצה הגדולה יותר. אולי עדיין לא נוכל לכלול את כולן וכולם ביקום, אבל ביכולתנו להתחיל בקנה מידה כזה, לא רק ברמה השטחית של לייקים בפייסבוק, אלא במפגשים אישיים ממשיים עם אחרות ואחרים.

כן, זה מוגבל, מכיוון שברשת החברתית באפשרותנו להגיע לכמות רבה יותר לְאֵין עֲרֹךְ של בני ובנות אדם מזו שאליה ביכולתנו להגיע בחיי היומיום שלנו. אבל כשרשת חברתית וירטואלית מחליפה מגע ויחסים בין-אישיים בפועל, אז מתחילות הבעיות. יתכן מצב שבו נהיה עם מישהי או מישהו, אבל לא באמת נהיה שם כי נתעסק בשליחת מסרונים לאנשים אחרים. זו תופעה שכיחה כיום, לא רק בקרב בני ובנות נוער, אלא גם בקרב ילדות וילדים המדווחים שהם חשים מוזנחים מאוד, כי ההורים שלהם כול הזמן שולחים הודעות טקסט ולא שמים לב אליהם.

ישנן רמות רבות שבהן נוכל לתרגל אימון של התודעה. זה לא חייב לכלול שום סוג של תרגול אקזוטי; כל מה שעלינו לעשות הוא להסתייע באינטליגנציה שלנו במונחים של מה שנראה לנו מציאותי. מה שמציאותי הוא שאנחנו לא האדם היחיד ביקום, ואנחנו לא האדם הכי חשוב ביקום, אבל כמובן שזה גם לא שאין לנו כול ערך. אנחנו אחד ואחת מתוך יצורים רבים ביקום, אנחנו חלק מזה. ביכולתנו להסתייע בדמיון שלנו במונחים של אמפתיה, כדי לנסות להבין את המצבים והרגשות של בני ובנות אדם אחרים ואת האופן שבו הם חווים דברים.

האינטליגנציה והדמיון שלנו הם שני כלים נהדרים שביכולתנו להיעזר בהם. את האינטליגנציה שלנו נאמן עם הגיון ואת הדמיון שלנו נאמן באמצעות דברים כמו הדמיה, לא כדי שנהפוך להיות כמו מחשב מבחינת האינטלקט שלנו או כדי לזכות במדליית זהב בהדמיה של כול מיני פרטים פנטסטיים, אלא כדי להתגבר על קשיים ובעיות בחיים שלנו. בטווח רחב יותר, אנו עושים/ות זאת גם על מנת שנוכל לסייע לאחרות ולאחרים לעשות את אותו הדבר. זה טוב שיש לנו את הטווח המקיף והנרחב מאוד, שבו יש לנו את היכולת להבין ולגלות אמפתיה לכולן ולכולם בהקשר של כול מה שקרה להם, מה שקורה להם בהווה, ומה שיכול באופן פוטנציאלי לקרות להם בעתיד. זה כרוך גם באינטליגנציה רבה וגם בדמיון רב!

ביכולתנו להביא זאת אל תוך חיי היומיום שלנו במגוון דרכים. הרמה הפשוטה ביותר היא לסגל את התחושה הזו של "שום דבר מיוחד", דהיינו להגיע להבנה שכול אשר יקרה, טוב או רע או ניטרלי, אינו משהו מיוחד במיוחד. לאורך ההיסטוריה, לפחות מתקופת יוון העתיקה ועד היום, נאמר כבר ש"זהו הגרוע שבזמנים: הדור הצעיר הוא מנוון לחלוטין, נורא ומושחת". אם נבחן את הספרות לאורך זמן, כולם אמרו את זה, אבל זה לא באמת נכון. אין שום דבר מיוחד במה שקורה, אין שום דבר מיוחד לגבַּי ואין שום דבר מיוחד במה שאני מרגיש/ה. זה פשוט זורם עוד ועוד ועוד, ומוּנַע על ידי אינספור סיבות ותנאים המקיימים אינטראקציה אלו עם אלו. עלינו פשוט להתמודד עם זה בצורה מיטיבה ככול האפשר, תוך הסתייעות באינטליגנציה ובדמיון שלנו כדי לגלות אמפתיה כלפי עצמנו וכלפי אחרות ואחרים.

כול אחד ואחת מאיתנו הם רק אחד או אחת מתוך יותר משבעה מיליארד בני ובנות אדם על הפלנטה הזו, אבל אין בין כולנו שוני מהותי כלשהו. כאשר ננסה להתגבר על גישת ההוקרה העצמית שלנו, נהפוך באופן אוטומטי למציאותיים ומציאותיות יותר: נראֵה איך שכולנו בתוך זה ביחד, במקום לחשוב שהכול נגדנו. התובנה שאין בנו שום דבר מיוחד במיוחד, תביא לשיפור עצום באיכותה של רווחתנו הרגשית ובאינטראקציה שלנו עם אחרות ואחרים.