שמונה המחשבות הארציות
מלבד החוויות והתחושות שבתודעותינו, קיים גם התוכן של חיינו. זה אותו הדבר כאן; עלינו לנסות לא לעשות מזה עניין גדול. התורות הבודהיסטיות מדגישות רשימה של שמונה דברים חולפים בחיים - מה שנקרא "שמונה מחשבות ארציות" או "שמונה דהרמות ארציות" – בהמשך לאותו העיקרון שלפיו הכול נמצא תמיד בתנועה, עולה ויורד.
רווחים והפסדים
לפעמים יש לנו רווחים, לפעמים יש לנו הפסדים. מבחינה כלכלית, לפעמים נרוויח כסף ולפעמים נפסיד כסף. לפעמים נקנה משהו וזה טוב מאוד (זה רווח), אבל לפעמים זה יישבר מהר (זה הפסד). שוב, אין שום דבר מיוחד בכול זה. זה כמו לשחק במשחק קלפים או במשחק ילדים; לפעמים ננצח ולפעמים נפסיד. אז מה? שום דבר מיוחד.
למעשה, עלינו להזכיר לעצמנו לא להיות כמו הילד או הילדה הקטנים האלה שבוכים כשהם מפסידים, וצועקים "אני רוצה לנצח!" למה שהם תמיד ינצחו? זה כמו התקווה שכולם/ן יאהבו אותי. יש אמירה מועילה בבודהיזם, "לא כולם/ן אהבו את הבודהה, אז מהי הציפייה שלנו עבור עצמנו- שכולם/ן יאהבו אותנו?" ברור שלא. לא כולם/ן ילחצו על כפתור ה"לייק" בעמוד הפייסבוק שלנו. יהיו כאלה שפשוט לא יאהבו אותנו. מה לעשות? זה דבר רגיל לגמרי.
הכול כרוך ברווחים והפסדים. כאשר ניכַּנס למערכת יחסים עם מישהו או מישהי, בסופו של דבר היא תסתיים. נעזרנו בעבר בדוגמה של ציפור בר שמגיעה לחלוננו לזמן מה, אולם משום שהיא חופשיה, היא תתעופף לדרכה. זה אותו הדבר בזוגיות. זה לא ישנה אם תגידו "אל תעזוב או תעזבי אותי אף פעם, אני לא יכול/ה לחיות בלעדיך", או אם תישארו ביחד למשך כול חייכם, אחד מכם ללא ספק ימות לפני השני. רכשנו חבר או חברה, איבדנו חבר או חברה, אין בזה שום דבר מיוחד. פשוט כאלה הם החיים. זה לא אומר שלא נוכל לחוש שמחה כשיש לנו את החבר או החברה האלה ולחוש עצב כשנאבד אותם- לא לחוש דבר תהיה הגישה של "מה שלא יהיה", והיא כלל וכלל לא זהה לגישה של "שום דבר מיוחד" - אבל לא נלך לקיצוניות ולא נעשה מזה עניין גדול מאד.
מעניין להתבונן בעצמנו ולראות את אופן התגובה שלנו לנוכח רווחים והפסדים. אני תמיד מסתכל על עצמי כעל דוגמה כי אני די אובססיבי לאתר שלי; זה מעסיק את המחשבות והפעילויות שלי כמעט לאורך כול היום. כמובן שיש לנו תוכנת סטטיסטיקה ולכן אני יודע כמה קוראות וקוראים יש בכול יום. אם באחד הימים יש עלייה מִספרית, אז זה באמת מאוד נחמד, אבל אם זה לא מגיע למספר מסוים או לכמות הצפיות שאני חושב שצריכה להיות, אז זה לא כל כך נחמד. אם כך אלה הם רווח והפסד.
במובן מסוים אני כן חש רמה נמוכה מאוד של אושר. זה לא דבר דרמטי. לפני כמה שבועות הגענו ל-6,000 כניסות ביום אחד, וזה היה באמת "וואו, 6,000, זה המון!" אבל האושר מכך הוא טריוויאלי מאוד. זה לא היה עניין גדול כי זה לא באמת עשה שום דבר. התחושה הייתה, "ובכן, זה טוב. מה עכשיו? מה עוד חדש?" ואז ביום אחר מספר הכניסות ירד ל-4,500 והתאכזבתי מעט, "אוי, לא כול כך הרבה נכנסו היום לאתר." אבל מה שנראה בולט יותר הוא עיסוק היתר בעצמי, שאני מודה בו, של הרצון לבחון את הנתונים הסטטיסטיים כול הזמן. הבודהיזם אומר שעיסוק היתר הזה בעצמי הוא הרבה יותר חזק מעיסוק בדברים אחרים, מכיוון שחשיבה על "אני" היא כול כך אינסטינקטיבית. זה אפילו לא חייב לבוא לידי ביטוי כמחשבה על עצמנו שאנחנו כול כך נהדרים/ות ונפלאים/ות או לחילופין כמחשבה שאף אחד או אחת לא אוהבים אותנו, אבל תמיד בבסיס הדברים ישנה המחשבה הזאת.
תוכלו לחשוב על דוגמאות משלכם/ן, אולי בהקשר של פייסבוק או של הודעות טקסט? כמה הודעות קיבלתי היום? מי אהבו את הפוסטים שלי היום? באיזו תדירות יש לנו נטייה לבדוק את פייסבוק או להוציא את הנייד מהכיס כדי לראות אם התקבל משהו? לפני כן לא היה דבר כמו האינטרנט הזה, אבל בני ובנות אדם עשו את אותו הדבר עם הדוור. "יש לך מכתבים בשבילי היום?" לא. אין מכתבים: "אוי, אף אחד או אחת לא אוהבים אותי." או שהדואר מכיל רק דברי פרסום שאין לנו צורך בהם. הגישה הזו של "שום דבר מיוחד" יכולה לעזור להפוך את העליות והמורדות הרגשיות להרבה פחות קיצוניות, כי יהיה לנו יותר איזון רגשי והתייחסות אחידה לכל מה שלא יהיה. מה שהרבה יותר קשה זה להתמודד עם העיסוק ברצון התמידי לבדוק ולראות מה נכנס.
שינוי גישות הוא תהליך איטי וארוך. דברים לא משתנים פשוט באופן מהיר, אלא בהדרגה. זה מעניין כאשר אתן ואתם מתחילים להביט בעצמכם בצורה יותר מציאותית ורואים ש"הפכתי להיות עבד למחשב ולטלפון הנייד שלי, כי יש לי צורך מתמיד להביט בהם. יש בי צורך לבדוק באופן תמידי כמה תגובות קיבלתי. מדוע הפכתי לעבד?" תראו את כול בני ובנות האדם ברכבת התחתית וכמה רבים מתוכם מחזיקים את הנייד בידיהם כול הזמן. למה? יש בכך הוקרה עצמית וחוסר ביטחון יחד עם המנטליות של "אני לא רוצה לפספס משהו". למה? מה באמת כול כך חשוב? חלק מהדברים עשויים להיות חשובים, זה לא ששום דבר לא חשוב, אבל יש לנו נטייה להגזים יתר על המידה בחשיבותו של הצורך להיות בקשר כול הזמן ולהיות כול הזמן במצב מקוון. זה מועיל לנתח זאת במונחים של האיזון הרגשי שלנו עצמנו.
אם כך, לפעמים יפקוד אותנו ניצחון, לפעמים הפסד. זה מערך מחשבתי אחד.
דברים מתנהלים כשורה ודברים משתבשים
המערך המחשבתי השני הוא שלפעמים דברים מתנהלים כשורה, ולפעמים הם משתבשים. ניתן להבין זאת בהרבה רמות אבל שוב, התשובה היא "שום דבר מיוחד". יום אחד עשוי להתנהל בצורה ממש טובה, והיום הבא עשוי להיות מלא במכשולים ובאנשים שיקשו עלינו ויהיה לנו הרושם שהכול משתבש. זה נורמלי. בבוקר האנרגיה שלנו יכולה להיות גבוהה, ואחר הצהריים ממש נמוכה. לפעמים אנחנו במצב בריאותי תקין, לפעמים נחטוף צינון. שום דבר מיוחד.
שֶׁבַח וביקורת
המערך המחשבתי הבא נוגע לשבח וביקורת. חלק מבני ובנות האדם משבחים אותנו, ואחרות ואחרים מבקרים אותנו. כיצד נתמודד עם זה? לא הכול שיבחו את הבודהה; כמה אנשים, במיוחד בן דודו, היו מאוד ביקורתיים. אז מדוע שנצפה אנחנו שהכול ישבחו אותנו?
אני אשתמש שוב בדוגמה שלי עצמי. אני מקבל הרבה מיילים בנוגע לאתר שלי, ובעוד שמרביתם מדברים על עד כמה שהאתר עזר להם, מדי פעם יש ביקורת. כמובן שקל יותר להתמודד עם שבחים; הביקורת יכולה להטריד את תודעותינו הרבה יותר.
ביחס לשבחים, לא כדאי שנלך לקיצוניות ונחשוב שאנחנו כול כך אדירות ואדירים או להיפך, ש "ובכן, זה לא מגיע לי. לוּ ידעו מי אני באמת, לא הייתי זוכה לאהבה מהם/ן". אבל זה הרבה יותר קל להמשיך הלאה כשמדובר בשבחים. מדוע כשיש ביקורת זה כול כך הרבה יותר קשה? משום שיש בנו הוקרה של עצמנו. בעזרת אימון גישה, נתבונן על הצד שמעביר את הביקורת במקום להתבונן על עצמנו, מה שיוביל אותנו לחשוב על מה שעשינו שאולי גרם להם/ן להעביר עלינו ביקורת. אם נוכל לעשות משהו כדי לסייע, אפילו אם זו רק התנצלות, "אני מכיר/ה בכך שהדברים שלי אולי היקשו עליך. אני ממש מצטער/ת, זו לא הייתה הכוונה שלי". לאט, לאט נוכל להעביר את הפוקוס מהוקרה עצמית להוקרת האחרות והאחרים.
ביכולתנו לעשות זאת במהלך האינטראקציות היומיומיות הרגילות שלנו עם אחרות ואחרים. לפעמים הם יהיו מרוצים מאיתנו ולפעמים לא. כשבני ובנות אדם מרוצים מאיתנו, זה קל. אולם ישנם כמה בני ובנות אדם בחיינו שפשוט קשה לנו להתמודד איתם ושתמיד מבקרים אותנו או מגלים שליליות כלפינו. מה היחס שלנו אליהם? האם הם מזוהים מצידנו רק כאדם קשה מאוד ולא נעים? או שאנחנו מזהים/ות שהם אדם מאוד אומלל? אני בטוח שלכולכם/ן יש אנשים כאלה בחייכם/ן. הם מתקשרים אליך או רוצים להיפגש ולאכול איתך ארוחת צהריים וברור לך שזה יהיה במאת האחוזים כדי לדבר על עצמם ולהתלונן. יכולה לחלוף בראשנו המחשבה ש"אוף, שוב האדם הזה." אבל לא תמיד יש לנו את האפשרות לומר שאנחנו עסוקים/ות!
אם התגובה שלנו היא לחשוב על עד כמה לא נעים יהיה לנו להיות בחברתם ולהקשיב לתלונות שלהם, אז נוכל לשנות את ההשקפה שלנו: הוא או היא מתלוננים כול הזמן בגלל שהם בעצם מאד אומללים וגם בודדים מאד. בני ובנות אדם שמתלוננים בדרך כלל נוהגים כך משום שאף אחד או אחת לא רוצים להיות איתם. לכן, אם עלינו לבלות במחיצתם קצת, נוכל לפתח כלפיהם יותר סימפטיה, ואז זו לא תהיה חוויה כול כך נוראית כי המחשבה שלנו תהיה נתונה להם, ולא בהקשר של חשיבה על "אני".
לשמוע חדשות טובות וחדשות רעות
המערך המחשבתי הרביעי נוגע לשמיעת חדשות טובות ורעות. זה כפי שאמרנו קודם לכן: הכול תמיד עולה ויורד. כמובן שארבעת מערכי החשיבה חופפים זה לזה והעיקרון של "שום דבר מיוחד" חל על כול אחד מתוך השמונה הללו. אין שום דבר מיוחד בלשמוע חדשות טובות או חדשות רעות, זה מה שקורה לכול אחד ואחת מאיתנו בחיינו.
עכשיו, יש בני ובנות אדם שמתנגדים לאימון מסוג זה באומרם שהם אוהבים להיות על רכבת הרים רגשית כי אם אין עליות ומורדות, אז אין תחושה ממשית של להיות באמת בחיים. אבל עלינו לבחון אם זוהי גישה מיטיבה.
לפני הכול, בין אם אנחנו על רכבת הרים רגשית ובין אם לא, אנחנו עדיין בחיים. זו התנגדות קצת מטופשת. אז מה קורה כשאנחנו על רכבת הרים רגשית? ובכן, דרך החשיבה שלנו היא לא באמת רציונלית כי אנחנו בהצפה מהרגשות. אם יש בנו יותר רוגע, אז החיים שלנו לא כול כך דרמטיים ויש לנו את היכולת להתמודד עם מצבים בצורה הרבה יותר טובה. כאשר דרך החשיבה שלנו אינה בהירה ועולה בנו כעס, נאמרים על ידנו דברים שעליהם נתחרט מאוחר יותר. להיות במצב של איזון תודעתי מבחינת הרגשות שלנו משמעו שלא נעשים מצידנו דברים מהסוג הזה. ובמונחים של כול מי שרוצים ורוצות אושר, הסוג הזה של האושר הרגוע והשלו הוא הרבה יותר יציב מאשר סוג האושר הדרמטי של "וואו, הופה!".
התשתית המושגית של "שום דבר מיוחד"
בואו נבחן את הבסיס, או את התשתית המושגית, לגישה הזו שבה דנו. כאן חשוב להבין את מהות המחשבות המושגיות. מהי מחשבה מושגית? מחשבה מושגית היא השקפה על דברים או חוויה של דברים דרך קטגוריה, שיכולה להיות כמו "משהו מיוחד". זה דומה לכך שיש איזושהי קופסה מנטלית, שכאשר אנו חווים/ות משהו אנחנו מכניסים/ות אותו לתוך הקופסה המנטלית הזו של "משהו מיוחד".
זה משהו שנעשה על ידנו כול הזמן, מכיוון שזהו האופן שבו ביכולתנו להבין ולעבד דברים. ישנה קופסה מנטלית של "אישה". אני רואה דמות אדם ומכניס/ה אותה לתוך הקופסה המנטלית של "אישה". בצורה כזו, יש ביכולתנו לחבר ולהכניס את הדברים השונים שנחווים על ידנו לתוך קופסאות מנטליות שונות. לדוגמה, אותו אדם שהכנסנו או לקופסת ה"גבר" או לקופסת ה"אישה" יכול גם להיכנס לתוך קופסה מנטלית של "אדם צעיר" או "אדם מבוגר" או "שיער בלונדיני" או "שיער כהה". יש כול כך הרבה קופסאות.
במציאות, דברים לא קיימים בקופסאות. למרות שזה אולי נראה מובן מאליו, זה עדיין דבר שקשה מאוד להבין ולעכל. למשל, אולי נכניס מישהו לתוך קופסה של "אדם נורא", אבל אף אחד או אחת לא קיימים רק בתור אדם נורא, כי אם הם באמת היו קיימים ככה, אז כולן וכולם היו רואים אותם ככאלה, והיה עליהם להיות כאלה מאז שהיו תינוקות.
הקופסאות המנטליות הללו מסייעות לנו להבין ולמצוא הגיון בדברים, וגישתנו לאחרות ולאחרים נקבעת במידה רבה מאד על ידי הקופסאות המנטליות שלתוכן אנו מכניסים/ות את הדברים. עלינו לזכור שהקופסאות המנטליות הללו הן פשוט מִבנה מנטלי והן אינן מתייחסות למציאות – הרי אין קופסאות שם בחוץ, הלא כן?!
איך נוצרות על ידנו הקופסאות האלה?
עכשיו בואו נראה כיצד מתבצע על ידנו תהליך הזיהוי והמיקום של דברים בקופסה המנטלית מהסוג הזה ולא בקופסה המנטלית מהסוג ההוא. זה נעשה באמצעותנו על בסיס תכונה מסוימת של הפריט שלדעתנו באמת מבדילה אותו מדברים אחרים. אפשר לקרוא לזה "המאפיין המגדיר" כמונח טכני. דוגמה פשוטה תהיה לראות מה המאפיין המגדיר כאשר מוכנסים על ידנו דברים לקופסה של "מרובע". ובכן, צריך שיהיו לפריט ארבע צלעות שוות - אז דברים שיש להם את המאפיין המגדיר הזה יוכנסו על ידנו לקופסה המנטלית שנקראת "מרובע".
זו הייתה קטגוריה פשוטה, אבל מה דעתכם/ן על הקטגוריה של "אדם מעצבן"? מהם המאפיינים בצד של האדם שגורמים לנו לראות אותו בקופסה הזו של "אתה אדם מעצבן"? מעניין לנסות ולראות מהו בדיוק הדבר הזה שמעצבן. מה המשותף לזבוב שמזמזם סביב ראשנו ולאדם הזה, שגורם לנו לשים את שניהם בקופסה ה"מעצבנת"?
מה שהייתי אומר זה ששניהם עושים משהו שגורם לי לאבד את האיזון הרגשי ואת שלוות התודעה שלי, את המצב התודעתי הרגוע שלי. אז למעשה, הגדרת הקופסה המנטלית נעשית על ידנו במונחים של "אני" ולא באמת במונחים שלהם, כי מה שאני אמצא כמעצבן אולי לא יעצבן אותך. ובאשר לדברים שגורמים לי לאבד את שלוות התודעה שלי, זה יכול להיות גם משהו שאני לגמרי נמשך אליו, שגורם לי להתפרע. אז הדבר המעניין הוא שהאופן שבו מוגדרים על ידנו דברים ומוכנסים לתוך קופסאות מוכתב למעשה רובו ככולו מדאגות שסובבות סביב עצמנו.
ואז יש לנו את כול הרגשות האלה. עכשיו זה מתחיל להיות מעניין (אולי זה כבר היה מעניין עוד קודם לכן). אז יש לנו את הקופסה המנטלית של "מאושר/ת". איך מוכנסים דברים לקופסה של "מאושר/ת"? זה מאוד קשה לומר. מישהי או מישהו שואלים אותנו, "האם את/ה מאושר/ת?" ולא עולה בידנו לדעת אפילו מה לענות. אם נשאל את עצמנו, "האם אני מאושר/ת?" ובכן, אין לנו אפילו ידיעה ממשית של מה זה אומר. אז מהו המאפיין המגדיר של להיות מאושר/ת? יש בנו כמיהה רבה כול כך לחוות אושר, אבל אנחנו אפילו לא יודעות ויודעים מהו אושר. תמוה, לא? ההגדרה היא שזה משהו שכאשר הוא נחווה על ידנו, אין בנו רצון להיפרד ממנו; יש לנו רצון שזה ימשיך. זו ההגדרה שניתן למצוא בספרות הבודהיסטית, אז זה קצת עוזר לנו.
מה לגבי הפייסבוק? איך מוגדרים על ידנו דברים שיסומנו ב"לייק"? זה יכול להיות משהו שגורם לנו לחייך וגורם לנו להרגיש טוב. אך דמיינו מה היה קורה לוּ היה עלינו להסתכל על זה ולא על שום דבר אחר במשך כול היום, זה היה מפסיק להיות משהו שאהוב עלינו, נכון? אז זה מוזר, לא?
כאשר יש לנו מחשבה מושגית, ישנו תמיד דימוי מנטלי של מה שמייצג את הקטגוריה. אז כשנחשוב "כלב", תהיה לנו מעֵין תמונה מנטלית של כלב, שאני בטוח שהיא שונה עבור כולם/ן. זה אותו הדבר עם הדימוי המנטלי של מה שמייצג אדם סקסי או אדם מעצבן.
אז מה מייצג מַשהו שאני אוהב/ת? זה יותר קשה. אבל יש לנו את אופן הדיבור הזה, הלא כן? הדיבור של "הסגנון הזה אהוב עליי, סוג האוכל הזה אהוב עליי, סוג הסרט הזה אהוב עליי, הבחורה הזו היא לא הטיפוס שלי, הבחור הזה הוא הטיפוס שלי." מה מייצג את מה שאהוב עליי? מה עם תמונה בפייסבוק? האם נשווה אותה לחוויה שלנו בנוגע למה שאהוב עלינו ואז נכניס אותה לקטגוריית ה"לייק" שלנו? עלינו לזכור שכול זה מגיע מהצד של התודעות שלנו, לא מצד האובייקט עצמו. אם היה משהו שהיה מגיע מהאובייקט, כמו יכולת התחבבות מובנית בתוך האובייקט, אזי שעל כולם/ן היה לאהוב את האובייקט. כך שהכול סובייקטיבי.
להגדיר "מיוחד"
השלב הבא הוא לבדוק מה הופך משהו למיוחד. האם קיים משהו מצידו של האובייקט או שיש רק קופסה מנטלית של "משהו מיוחד", שהגדרנו בעצמנו? כאשר נבדוק מהו הדבר שהופך משהו למיוחד, נתחיל להבין את הבסיס התיאורטי ל"שום דבר מיוחד". אין בנמצא לחלוטין שום דבר מיוחד בצד של האובייקט עצמו. כול רעיון של "מיוחד" מגיע לחלוטין מהרעיונות שלנו, מהקופסה המנטלית שלנו של "מיוחד". זהו פילטר שדרכו נקלטים על ידנו דברים: זה מיוחד וזה לא.
ואז נוכל לשאול את עצמנו, איך נגדיר מיוחד? יש שיגידו שזה כאשר משהו הוא ייחודי: "זה ציור ממש מיוחד" או "זו ארוחה מיוחדת". אבל האם לא הכול ייחודי? אין שני דברים זהים לחלוטין. כול כרוב בערמת כרובים הוא כרוב ייחודי.
אז אולי נחשוב ש"ובכן, דברים צריכים להיות שונים. כדי להיות מיוחדים, הם צריכים להיות שונים". אבל עד כמה עליהם להיות שונים? איך ואיפה נמתח את הקו בין רגיל למיוחד? איך נוכל בכלל להחליט?
אז נוכל לומר שמשהו מיוחד חייב להיות משהו חדש. אבל האם זה משהו שחדש לי, או שזה חדש ליקום? בדרך כלל הנטייה שלנו היא להגדיר הכול במונחים של "אני", וכול חוויה שיש לנו אי-פעם היא חדשה, הלא כן? אני לא חווה את אותו הדבר שחוויתי אתמול באותו האופן שבו אני חווה זאת היום. היום זה לא אתמול. אז במובן מסוים, הכול מיוחד, מה שבעצם אומר ששום דבר אינו מיוחד. הכול ייחודי, הכול שונה, והכול אינדיבידואלי, אז אין שום דבר שנוכל להניח שהוא מיוחד. אם נֹאמר שמשהו מיוחד בגלל שהוא מוצא חן בעיננו, ובכן, ידוע לכולנו שדעתנו לגבי מה שאהוב עלינו משתנה כול הזמן; אם יהיה לנו יותר מדי מהדבר האהוב עלינו, לא נאהב אותו יותר, ואם יש ברשותנו מַשהו יותר מדי זמן, נשתעמם ממנו.
אלו הם הדברים שלגביהם עלינו לעשות עבודה עצמית על מנת שזה יסייע לנו להתגבר על ההתמכרות שלנו להכנסת דברים לקופסה של ה"מיוחד". "מה שאני מרגיש/ה עכשיו הוא כול כך חשוב." למה? למה זה נמצא בקופסה של "חשוב"? אז הניסיון שנעשַה מצידנו הוא לא להכניס שום דבר שאנו רואות ורואים לתוך קופסאות מנטליות מיותרות. כמובן שישנן קופסאות שימושיות והכרחיות; לא היה ביכולתנו להבין שפה בלעדיהן. בני ובנות אדם משמיעים צלילים שונים עם מבטאים שונים ובעוצמות קול משתנות כדי לומר את אותה המילה, שאותה ביכולתנו להבין רק הודות לכך שיש לנו קופסה מנטלית עבור המילה.
אם כך, לא נוכל לזרוק את כול הקופסאות. עם זאת, קופסאות מנטליות מסוימות אינן מועילות, כי הן סובייקטיביות לחלוטין, כמו הקופסה של "משהו מיוחד". כשנתחיל לנתח את זה ניווכח שהכול טמון בגישה שלנו: מה שלגביו יש בנו אמונה שהוא משהו מיוחד, אפילו אם אין ביכולתנו להגדיר מה זה מיוחד.
בדרך הזו, לא נסתייע רק בשליטה עצמית ובמשמעת כדי לומר "אין בכוונתי לראות דברים כמשהו מיוחד", כי זה למעשה קשה מאוד ליישום. אבל באמצעות הבנה, נוכל להיווכח שמכיוון שהכול הוא רק עניין של בנייה מנטלית, אז באמת שום דבר אינו מיוחד.
אימון תודעה באמצעות הבנת המחשבה המושגית
ישנן כול כך הרבה רמות שבהן נוכל לעבוד עם הגישות שלנו על ידי אימון תודעה. ביכולתנו לתפוס דברים באמצעות קופסאות מנטליות שונות, וביכולתנו להעביר את האובייקטים שנתפסים על ידנו מקופסה אחת לאחרת. אז במקום למקם מישהו או מישהי בתוך קופסה של "אדם מעצבן ומתלונן" נמקם אותו או אותה בתוך "אדם אומלל ובודד", מה שמשנה לחלוטין את כול דרך ההתמודדות שלנו עם אותו אדם. יש לנו את ההבנה שאין שום דבר מובנה (אינהרנטי) מצידו של האדם שהופך אותו לכזה או לאחר, אלא שזוהי הגישה שלנו של איך שהוא נתפס על ידנו המשפיעה על האופן שבו נחווה אותו ועל אופן ההתמודדות שלנו איתו.
כמה קטגוריות מנטליות, כמו "מיוחד", פשוט אינן מועילות בכלל. יש בני ובנות אדם מיוחדים ואירועים מיוחדים וכול מיני. אבל האם חשבתם/ן על כמה שרירותית היא המחשבה שלנו שימי הולדת או ראש השנה הם כול כך מיוחדים? מה הופך אותם למשהו מיוחד? רק העובדה שבני ובנות אדם החליטו שזה מיוחד. אין שום דבר ייחודי במיוחד בנוגע ל-1 בינואר, והתאריך אפילו אינו תואם לשום דבר מבחינה אסטרונומית. כדור הארץ מסתובב סביב השמש, ואי אפשר לקבוע נקודת התחלה: "אה! זהו היום הראשון של השנה". אין ראשון, וזוהי הסיבה שלכול תרבות יש את השנה החדשה שלה. אין שום דבר מיוחד בזה. אם אַתן או אתם חיים בתרבות שחוגגת שנה חדשה, אין צורך לקטר או לחשוב שזה טיפשי, אבל גם אין צורך להתרגש כול כך ולעשות מזה עניין גדול.
כאשר מובן לנו הטבע הבסיסי הזה של האופן שבו פועלת המחשבה המושגית, עם קופסאות מנטליות וקטגוריות ועם התכונות או המאפיינים המגדירים הללו, אז ביכולתנו להסתייע בכך כאשר זה מועיל ולשמוט זאת כאשר זה אינו מועיל.
לבסוף, על מנת לשנות ולשפר את הגישות שלנו, חייבת להיות לנו מעט מוטיבציה, והרבה סבלנות. ככול שתהיה לנו היכרות קרובה יותר עם השינוי באמצעות תרגול חוזר, כך השינוי יבוא לידי ביטוי באופן טבעי יותר בחיי היומיום שלנו. כול שעלינו לעשות כשעולה בנו תחושת אומללות זה להזכיר לעצמנו ש"היי, אני רק חושב/ת על עצמי, עָלַי, עָלַי".
אימון גישה הינו תהליך ארוך, אך כזה שמשתלם מאוד.
סיכום
אנחנו מתעוררים ומתעוררות בכול בוקר עם אותה מטרה: הרצון שלנו לעתיד טוב יותר ומאושר יותר. בכך, הרצון של כולנו זהה. מה שאף הוא משותף לכולנו היא המחשבה ש"אני" הוא מרכז היקום, עובדה שגורמת לנו לבעיות עצומות. עקב ההוקרה העצמית, שנראית כול כך מושכת כי היא דואגת ל"אני", אנחנו למעשה רצים ורצות לעבר אומללות, והרחק מהאושר שיש בנו כמיהה רבה כול כך אליו. כאשר מתחילה לחלחל בנו ההבנה של המציאות, של האופן שבו באמת קיימים הדברים, כול זה מתהפך. החיים כרוכים בעליות ובמורדות, וכך הם יהיו תמיד; אין לנו יכולת לשלוט בזה, אבל מה שביכולתנו לשלוט בו הוא בגישה שלנו: אופן התגובה שלנו, בכול רגע, לדברים שנחווים על ידנו. בעזרת מאמץ, נוכל להפוך את חיינו לחיים שמחים, שבהם באמת אכפת לנו מעצמנו ומאחרות ואחרים, ולא משנה מה תהיינה הנסיבות החיצוניות.