שמונה המחשבות הארציות
מלבד החוויות והתחושות שבתודעותינו, קיים גם התוכן של חיינו. זה אותו הדבר כאן; עלינו לנסות לא לעשות מזה עניין גדול. התורות הבודהיסטיות מדגישות רשימה של שמונה דברים חולפים בחיים - מה שנקרא "שמונה מחשבות ארציות" או "שמונה דהרמות ארציות" – בהמשך לאותו העיקרון שלפיו הכול נמצא תמיד בתנועה, עולה ויורד.
רווחים והפסדים
לפעמים יש לנו רווחים, לפעמים יש לנו הפסדים. מבחינה כלכלית, לפעמים נרוויח כסף ולפעמים נפסיד כסף. לפעמים נקנה משהו וזה טוב מאוד (זה רווח), אבל לפעמים זה יישבר מהר (זה הפסד). שוב, אין שום דבר מיוחד בכול זה. זה כמו לשחק במשחק קלפים או במשחק ילדים; לפעמים ננצח ולפעמים נפסיד. אז מה? שום דבר מיוחד.
למעשה, עלינו להזכיר לעצמנו לא להיות כמו הילד או הילדה הקטנים האלה שבוכים כשהם מפסידים, וצועקים "אני רוצה לנצח!" למה שהם תמיד ינצחו? זה כמו התקווה שכולם/ן יאהבו אותי. יש אמירה מועילה בבודהיזם, "לא כולם/ן אהבו את הבודהה, אז מהי הציפייה שלנו עבור עצמנו- שכולם/ן יאהבו אותנו?" ברור שלא. לא כולם/ן ילחצו על כפתור ה"לייק" בעמוד הפייסבוק שלנו. יהיו כאלה שפשוט לא יאהבו אותנו. מה לעשות? זה דבר רגיל לגמרי.
הכול כרוך ברווחים והפסדים. כאשר ניכַּנס למערכת יחסים עם מישהו או מישהי, בסופו של דבר היא תסתיים. נעזרנו בעבר בדוגמה של ציפור בר שמגיעה לחלוננו לזמן מה, אולם משום שהיא חופשיה, היא תתעופף לדרכה. זה אותו הדבר בזוגיות. זה לא ישנה אם תגידו "אל תעזוב או תעזבי אותי אף פעם, אני לא יכול/ה לחיות בלעדיך", או אם תישארו ביחד למשך כול חייכם, אחד מכם ללא ספק ימות לפני השני. רכשנו חבר או חברה, איבדנו חבר או חברה, אין בזה שום דבר מיוחד. פשוט כאלה הם החיים. זה לא אומר שלא נוכל לחוש שמחה כשיש לנו את החבר או החברה האלה ולחוש עצב כשנאבד אותם- לא לחוש דבר תהיה הגישה של "מה שלא יהיה", והיא כלל וכלל לא זהה לגישה של "שום דבר מיוחד" - אבל לא נלך לקיצוניות ולא נעשה מזה עניין גדול מאד.
מעניין להתבונן בעצמנו ולראות את אופן התגובה שלנו לנוכח רווחים והפסדים. אני תמיד מסתכל על עצמי כעל דוגמה כי אני די אובססיבי לאתר שלי; זה מעסיק את המחשבות והפעילויות שלי כמעט לאורך כול היום. כמובן שיש לנו תוכנת סטטיסטיקה ולכן אני יודע כמה קוראות וקוראים יש בכול יום. אם באחד הימים יש עלייה מִספרית, אז זה באמת מאוד נחמד, אבל אם זה לא מגיע למספר מסוים או לכמות הצפיות שאני חושב שצריכה להיות, אז זה לא כל כך נחמד. אם כך אלה הם רווח והפסד.
במובן מסוים אני כן חש רמה נמוכה מאוד של אושר. זה לא דבר דרמטי. לפני כמה שבועות הגענו ל-6,000 כניסות ביום אחד, וזה היה באמת "וואו, 6,000, זה המון!" אבל האושר מכך הוא טריוויאלי מאוד. זה לא היה עניין גדול כי זה לא באמת עשה שום דבר. התחושה הייתה, "ובכן, זה טוב. מה עכשיו? מה עוד חדש?" ואז ביום אחר מספר הכניסות ירד ל-4,500 והתאכזבתי מעט, "אוי, לא כול כך הרבה נכנסו היום לאתר." אבל מה שנראה בולט יותר הוא עיסוק היתר בעצמי, שאני מודה בו, של הרצון לבחון את הנתונים הסטטיסטיים כול הזמן. הבודהיזם אומר שעיסוק היתר הזה בעצמי הוא הרבה יותר חזק מעיסוק בדברים אחרים, מכיוון שחשיבה על "אני" היא כול כך אינסטינקטיבית. זה אפילו לא חייב לבוא לידי ביטוי כמחשבה על עצמנו שאנחנו כול כך נהדרים/ות ונפלאים/ות או לחילופין כמחשבה שאף אחד או אחת לא אוהבים אותנו, אבל תמיד בבסיס הדברים ישנה המחשבה הזאת.
תוכלו לחשוב על דוגמאות משלכם/ן, אולי בהקשר של פייסבוק או של הודעות טקסט? כמה הודעות קיבלתי היום? מי אהבו את הפוסטים שלי היום? באיזו תדירות יש לנו נטייה לבדוק את פייסבוק או להוציא את הנייד מהכיס כדי לראות אם התקבל משהו? לפני כן לא היה דבר כמו האינטרנט הזה, אבל בני ובנות אדם עשו את אותו הדבר עם הדוור. "יש לך מכתבים בשבילי היום?" לא. אין מכתבים: "אוי, אף אחד או אחת לא אוהבים אותי." או שהדואר מכיל רק דברי פרסום שאין לנו צורך בהם. הגישה הזו של "שום דבר מיוחד" יכולה לעזור להפוך את העליות והמורדות הרגשיות להרבה פחות קיצוניות, כי יהיה לנו יותר איזון רגשי והתייחסות אחידה לכל מה שלא יהיה. מה שהרבה יותר קשה זה להתמודד עם העיסוק ברצון התמידי לבדוק ולראות מה נכנס.
שינוי גישות הוא תהליך איטי וארוך. דברים לא משתנים פשוט באופן מהיר, אלא בהדרגה. זה מעניין כאשר אתן ואתם מתחילים להביט בעצמכם בצורה יותר מציאותית ורואים ש"הפכתי להיות עבד למחשב ולטלפון הנייד שלי, כי יש לי צורך מתמיד להביט בהם. יש בי צורך לבדוק באופן תמידי כמה תגובות קיבלתי. מדוע הפכתי לעבד?" תראו את כול בני ובנות האדם ברכבת התחתית וכמה רבים מתוכם מחזיקים את הנייד בידיהם כול הזמן. למה? יש בכך הוקרה עצמית וחוסר ביטחון יחד עם המנטליות של "אני לא רוצה לפספס משהו". למה? מה באמת כול כך חשוב? חלק מהדברים עשויים להיות חשובים, זה לא ששום דבר לא חשוב, אבל יש לנו נטייה להגזים יתר על המידה בחשיבותו של הצורך להיות בקשר כול הזמן ולהיות כול הזמן במצב מקוון. זה מועיל לנתח זאת במונחים של האיזון הרגשי שלנו עצמנו.
אם כך, לפעמים יפקוד אותנו ניצחון, לפעמים הפסד. זה מערך מחשבתי אחד.
דברים מתנהלים כשורה ודברים משתבשים
המערך המחשבתי השני הוא שלפעמים דברים מתנהלים כשורה, ולפעמים הם משתבשים. ניתן להבין זאת בהרבה רמות אבל שוב, התשובה היא "שום דבר מיוחד". יום אחד עשוי להתנהל בצורה ממש טובה, והיום הבא עשוי להיות מלא במכשולים ובאנשים שיקשו עלינו ויהיה לנו הרושם שהכול משתבש. זה נורמלי. בבוקר האנרגיה שלנו יכולה להיות גבוהה, ואחר הצהריים ממש נמוכה. לפעמים אנחנו במצב בריאותי תקין, לפעמים נחטוף צינון. שום דבר מיוחד.
שֶׁבַח וביקורת
המערך המחשבתי הבא נוגע לשבח וביקורת. חלק מבני ובנות האדם משבחים אותנו, ואחרות ואחרים מבקרים אותנו. כיצד נתמודד עם זה? לא הכול שיבחו את הבודהה; כמה אנשים, במיוחד בן דודו, היו מאוד ביקורתיים. אז מדוע שנצפה אנחנו שהכול ישבחו אותנו?
אני אשתמש שוב בדוגמה שלי עצמי. אני מקבל הרבה מיילים בנוגע לאתר שלי, ובעוד שמרביתם מדברים על עד כמה שהאתר עזר להם, מדי פעם יש ביקורת. כמובן שקל יותר להתמודד עם שבחים; הביקורת יכולה להטריד את תודעותינו הרבה יותר.
ביחס לשבחים, לא כדאי שנלך לקיצוניות ונחשוב שאנחנו כול כך אדירות ואדירים או להיפך, ש "ובכן, זה לא מגיע לי. לוּ ידעו מי אני באמת, לא הייתי זוכה לאהבה מהם/ן". אבל זה הרבה יותר קל להמשיך הלאה כשמדובר בשבחים. מדוע כשיש ביקורת זה כול כך הרבה יותר קשה? משום שיש בנו הוקרה של עצמנו. בעזרת אימון גישה, נתבונן על הצד שמעביר את הביקורת במקום להתבונן על עצמנו, מה שיוביל אותנו לחשוב על מה שעשינו שאולי גרם להם/ן להעביר עלינו ביקורת. אם נוכל לעשות משהו כדי לסייע, אפילו אם זו רק התנצלות, "אני מכיר/ה בכך שהדברים שלי אולי היקשו עליך. אני ממש מצטער/ת, זו לא הייתה הכוונה שלי". לאט, לאט נוכל להעביר את הפוקוס מהוקרה עצמית להוקרת האחרות והאחרים.
ביכולתנו לעשות זאת במהלך האינטראקציות היומיומיות הרגילות שלנו עם אחרות ואחרים. לפעמים הם יהיו מרוצים מאיתנו ולפעמים לא. כשבני ובנות אדם מרוצים מאיתנו, זה קל. אולם ישנם כמה בני ובנות אדם בחיינו שפשוט קשה לנו להתמודד איתם ושתמיד מבקרים אותנו או מגלים שליליות כלפינו. מה היחס שלנו אליהם? האם הם מזוהים מצידנו רק כאדם קשה מאוד ולא נעים? או שאנחנו מזהים/ות שהם אדם מאוד אומלל? אני בטוח שלכולכם/ן יש אנשים כאלה בחייכם/ן. הם מתקשרים אליך או רוצים להיפגש ולאכול איתך ארוחת צהריים וברור לך שזה יהיה במאת האחוזים כדי לדבר על עצמם ולהתלונן. יכולה לחלוף בראשנו המחשבה ש"אוף, שוב האדם הזה." אבל לא תמיד יש לנו את האפשרות לומר שאנחנו עסוקים/ות!
אם התגובה שלנו היא לחשוב על עד כמה לא נעים יהיה לנו להיות בחברתם ולהקשיב לתלונות שלהם, אז נוכל לשנות את ההשקפה שלנו: הוא או היא מתלוננים כול הזמן בגלל שהם בעצם מאד אומללים וגם בודדים מאד. בני ובנות אדם שמתלוננים בדרך כלל נוהגים כך משום שאף אחד או אחת לא רוצים להיות איתם. לכן, אם עלינו לבלות במחיצתם קצת, נוכל לפתח כלפיהם יותר סימפטיה, ואז זו לא תהיה חוויה כול כך נוראית כי המחשבה שלנו תהיה נתונה להם, ולא בהקשר של חשיבה על "אני".
לשמוע חדשות טובות וחדשות רעות
המערך המחשבתי הרביעי נוגע לשמיעת חדשות טובות ורעות. זה כפי שאמרנו קודם לכן: הכול תמיד עולה ויורד. כמובן שארבעת מערכי החשיבה חופפים זה לזה והעיקרון של "שום דבר מיוחד" חל על כול אחד מתוך השמונה הללו. אין שום דבר מיוחד בלשמוע חדשות טובות או חדשות רעות, זה מה שקורה לכול אחד ואחת מאיתנו בחיינו.
עכשיו, יש בני ובנות אדם שמתנגדים לאימון מסוג זה באומרם שהם אוהבים להיות על רכבת הרים רגשית כי אם אין עליות ומורדות, אז אין תחושה ממשית של להיות באמת בחיים. אבל עלינו לבחון אם זוהי גישה מיטיבה.
לפני הכול, בין אם אנחנו על רכבת הרים רגשית ובין אם לא, אנחנו עדיין בחיים. זו התנגדות קצת מטופשת. אז מה קורה כשאנחנו על רכבת הרים רגשית? ובכן, דרך החשיבה שלנו היא לא באמת רציונלית כי אנחנו בהצפה מהרגשות. אם יש בנו יותר רוגע, אז החיים שלנו לא כול כך דרמטיים ויש לנו את היכולת להתמודד עם מצבים בצורה הרבה יותר טובה. כאשר דרך החשיבה שלנו אינה בהירה ועולה בנו כעס, נאמרים על ידנו דברים שעליהם נתחרט מאוחר יותר. להיות במצב של איזון תודעתי מבחינת הרגשות שלנו משמעו שלא נעשים מצידנו דברים מהסוג הזה. ובמונחים של כול מי שרוצים ורוצות אושר, הסוג הזה של האושר הרגוע והשלו הוא הרבה יותר יציב מאשר סוג האושר הדרמטי של "וואו, הופה!".