5 החלטות לגישה חיובית כלפי עצמנו

ישנן חמש החלטות אשר נובעות מחשיבה על תשע הנקודות להתייחסות אחידה שוות יחס כלפי עצמנו:

1. אפסיק להיות הפכפכה, ובמקום זאת אפתח גישה של נועם לב כלפי עצמי באופן שווה כל הזמן

ההחלטה הראשונה היא: לא משנה אם אצליח יותר או פחות, אֲפַתֵּחַ גישה נעימת לב, שוות יחס כלפי עצמי. כשיש לי שנאה- עצמית או דעה מוגזמת לטובה לגבי עצמי, זה מזיק ליכולת שלי לעזור לאחרים ואחרות. הדבר נכון גם ל- אִם אני חושבת שאני סתם אף אחת: זה מזיק ליכולת שלי לעזור לאחרים ואחרות, בנוסף לכך שזה רק הופך אותי לאומללה. על כן ההחלטה כאן היא: "אני נחושה בצורה החלטית לנסות לעשות כמיטב יכולתי להיפטר מהרגשות המפריעים הללו והגישות המפריעות הללו כלפי עצמי אשר גורמים לגישה שלי כלפי עצמי לעלות מעלה ולרדת מטה. הם רק מחוללי צרות". 

אנא חישבו על כך ועשו את ההחלטה הזאת.

[הפסקה לתרגול]. 

2. אשחרר את עצמי מהוקרה-עצמית

ההחלטה השנייה היא לשחרר את עצמנו מהוקרה-עצמית. אנו מגיעים להחלטה הזאת באמצעות חשיבה על איך כל אומללות מגיעה מהוקרת ה"אני" הכוזב. בהקשר הזה, "הוקרה" פירושה להיות עסוקים לחלוטין ב"אני" הכוזב הזה. זה לא אומר לאהוב את ה"אני" הכוזב. זכרו, ה"אני" הכוזב לא קיים כלל; זה רק משהו שאנו מקרינים מתודעתנו: "אני" מוצק המזוהה עם להיות כל כך נורא, או כֹּה חשוב, או מן אף אחד שכזה. נזכיר לעצמנו, "כשיש לי שנאה-עצמית- הגישה השפופה, השלילית הזאת כלפי עצמי- הופכת אותי לאומלל, הלא כן? וכשאני כל כך אחוז בעצמי עד כדי כך שאני עסוק לחלוטין בלהיות מודאג מ-מה הולך לקרות, האם אני עומד להצליח, לחשוש שמא אהיה חולה, פשוט להיצמד לכך ולהיות בְּמִגְנֶנֶת יתר כלפי עצמי- זהו גם מצב תודעה מאוד אומלל. ולחשוב, 'אין בי שום מעלות כלל, אני חסר ערך', גם זה לא מצב תודעה מאוד מאושר".

מה זה גורם לנו לעשות כשיש לנו את הגישות הללו כלפי עצמנו? אנחנו כל כך עסוקים בלהלקות את עצמנו, או בלהיות מודאגים לגבי עצמנו, או בלהתעלם מהצרכים שלנו, שאנחנו לא באמת מסוגלים לשים לב לצרכים של אחרים ואחרות. לעתים קרובות אנו מתנהגים באופן הרסני כלפיהם. למשל, אנחנו עלולים להיות מאוד מוטרדים מעצמנו: "עשיתי משהו כל כך טיפשי!". מה קורה כשאנחנו נמצאים במצב התודעה הזה? אנו לא סבלניים כלפי עצמנו. וכך אנו נעשים מוטרדים גם מאנשים אחרים. במצב תודעה מוטרד, אנחנו גם מתפרצים על אחרים. אנחנו אומרים דברים נבזיים; אין בנו נועם לב כלפיהם או יותר נורא מזה, מה שרק גורם ליותר אומללות אפילו. 

או שאנו כה מודאגים וטרודים מכך שאין לנו מספיק לעצמנו, שאיננו נותנים דבר לאף אחד אחר. או שאנו נותנים להם את החתיכה הכי זעירה או עלובה ממה שלא יהיה שיש לנו לאכול אם הם מבקשים לטעום. זה גורם למערכות יחסים גרועות. האדם האחר יתחיל להתרעם עלינו וזה יביא לנו יותר אומללות. או שאנו מתעלמים מהצרכים שלנו עצמנו, או היכולות שלנו, ואנו נעשים עייפים מדי. מה קורה כשאנו מתעייפים מדי? אנחנו עושים יותר טעויות, נכון? אנו לא נמצאים בתשומת לב מספקת. אנחנו מתחילים להיות עצבניים. אנו מתעצבנים מאוד בקלות מכיוון שאנו עייפים מדי, מתוחים מדי, ובמערכות היחסים שלנו עם אחרים ואחרות, שוב, זה מייצר יותר אומללות. 

אז באמת הגישה שלנו כלפי עצמנו היא מאוד מכרעת כאן. אם יש לנו גישה מפריעה כלפי עצמנו, היא מגיעה מההתעסקות הזאת ב"אני" הכוזב, הגישה המפריעה הזאת המבוססת על לחשוב על עצמנו במונחים של איזשהו דבר מוצק. אז נחליט לשחרר את עצמנו מהעיסוק הזה ב"אני" הכוזב, ולשחרר את עצמנו מההוקרה- העצמית הנובעת מכך. 

[הפסקה לתרגול]

3. אעמול על שיפור עצמי

ההחלטה השלישית היא לעמול על מנת להיטיב עם ה"אני" הקונבנציונלי- במלים אחרות, לעבוד לשם התפתחות-עצמית- מאחר שאנו מכירים בכך שזהו המקור לכל אושר. אנחנו לא מדברים על לעבוד עם עצמנו כדי לפתח אגו גדול יותר או מוצלח יותר. לא בזה מדובר. אלא, ככל שנעבוד על התפתחות-עצמית, על שיפור עצמנו, אז לא רק שנהיה מאושרים יותר, נהיה גם מסוגלים יותר להועיל לאחרים ואחרות. ככל שֶׁנְּפַתֵּחַ יותר את התכונות הטובות שלנו, כך נהיה מסוגלים יותר לעזור לאחרים ואחרות, וזהו המקור האמיתי לאושר. 

זה מאוד מעניין. אם אנחנו שלמים עם עצמנו ובטוחים בעצמנו כי יש לנו גישה בריאה כלפי עצמנו, גישה של נועם לב כלפי עצמנו, זה מציב אותנו בעמדה הרבה יותר יציבה להיות מסוגלים לעזור לאחרים ואחרות. במלים אחרות, זה לא משנה אם האדם השני מודה לי או לא מודה לי ;מצב הרוח שלי לא הולך להשתנות. "הו, אני כה נהדרת. הם הודו לי!" או כל דבר מעין זה. "הו, הם לא מעריכים אותי, בגלל שהם לא אמרו לי תודה". ולמרות שכמובן שאנחנו רוצים לעזור לעצמנו להצליח, איננו מבססים את כל ההרגשה שלנו של ערך-עצמי, על הַאִם מה שעשינו הצליח או נכשל. אם זה הצליח או נכשל נובע ממיליון סיבות, לא רק ממה שאנחנו עושים.

אז תחושת ההערכה- העצמית שלי אינה תלויה בכך- זה מאוד חשוב- מכיוון שאני יציבה, אני בטוחה בעצמי, עד כמה שניסיתי ככל יכולתי לעשות בכנות את המיטב שחשבתי שיכול להיות לעזר. ואם עשיתי טעות, או נתתי עצה גרועה, או שלא מילאו אחר עצתי- ובכן, אני בת אנוש, הם בני ובנות אנוש, ולכולנו יש את החסרונות שלנו. 

מה שמעניין הוא שבמצב הזה יש לנו לעתים קרובות את הגישה הזאת של "יכולתי לעשות יותר טוב". ראשית עלינו לנתח אנליטית: האם זה מציאותי? האם באמת יכולתי לעשות יותר טוב? או שאני פשוט מאשים את עצמי בגלל שמה שעשיתי לא עבד? האם זה מציאותי או לא מציאותי שיכולתי לעשות טוב יותר, שהיה בכוחי לעשות טוב יותר? ובכן, שוב, אנחנו בני ובנות אדם. כמובן, אם הייתי מודע לכמה גורמים נוספים שהיו מעורבים במצב, יכולתי לקבל החלטה טובה יותר, אבל לא ידעתי. ואם לא עשיתי את המיטב שלי כי הייתי עייף מדי או הייתי עצלן או מה שלא יהיה, אנו רואים שעלינו לעמול על מנת להיות מסוגלים לעשות טוב יותר, אבל הסוגייה של הערכה-עצמית היא למעשה ממש לא רלבנטית. ברגע שנתחיל לחשוב במונחים של הערכה-עצמית, אנו מייצרים אומללות עבור עצמנו, ללא קשר ל-אם השיפוט שלנו הוא "אני כה נפלאה", או "אני כל כך נוראית". כשאנו חושבים שאנחנו כה נפלאים, אנו הופכים ליהירים. ואז מה שקורה זה שאנו מתחילים להתרשל; אנחנו חסרי זהירות. אנו נעשים בטוחים מדי בעצמנו, ואז אנחנו עושים טעויות. חישבו על כך לרגע. 

[הפסקה לתרגול]

4. אני מסוגלת להחליף את הגישות שלי לגבי ה"אני" הכוזב ו- ה"אני" הקונבנציונלי

ההחלטה הרביעית היא שאני מסוגלת להחליף זו בזו את הגישות שלי לגבי ה"אני" הכוזב ו-ה"אני" הקונבנציונלי. במלים אחרות, עד עכשיו היינו כל כך טרודים לגבי ה"אני" הכוזב ודי התעלמנו מ- ה"אני" הקונבנציונלי, ומה שנרצה לעשות עכשיו זה להיות מסוגלים להחליף בין הגישות. זה לא אומר להתעסק מעתה בצורה נוירוטית עם ה"אני" הקונבנציונלי. אלא, זה אומר להיות כרויים ל"אני" הקונבנציונלי בדרך בריאה ולשכוח מ-ה"אני" הכוזב הזה, בגלל שהוא מעולם כלל לא היה קיים. 

אנו מסוגלים לעשות זאת. מדוע? מכיוון שֶׁכְּשֶׁהוֹעַלְנוּ לעצמנו בעבר, למעשה הוֹעַלְנוּ ל"אני" הקונבנציונלי. יתרה מכך, מאחר ש-ה"אני" הכוזב לא קיים כלל, כך שכשחשבנו על עצמנו במונחים של "אני" כוזב, -"הו, אני כה נפלא", ו"עליי לעשות כך וכך", וכן הלאה, למען ה"אני" הכוזב הזה - אם הייתה איזושהי תועלת מכך, היא לא הייתה מועילה ל"אני" הכוזב; היא הייתה מועילה ל"אני" הקונבנציונלי. עלינו לחשוב על כך. 

אם זה מבלבל מעט, הרשו לי לתת דוגמא. בואו נאמר שאנחנו לחלוטין טרודים ומודאגים לגבי עצמנו: "אני חייבת להצליח בצורה מושלמת בבית הספר". אנחנו מודאגים אם ילך לנו טוב, ואנו לומדים ממש, ממש קשה לקראת הבחינה. ואנחנו עוברים. קיבלנו ציון טוב. מי הפיק מכך תועלת, ה"אני" הכוזב או ה"אני" הקונבנציונלי? ה"אני" הכוזב כלל לא קיים. אני הפקתי מכך תועלת- ה"אני" הקונבנציונלי הפיק מכך תועלת. אפילו שחשבתי במונחים של ה"אני" הכוזב הזה- "הו, אני כל כך מוטרדת בקשר לזה", ו"אני חייבת להצליח" ומחשבות מעין אלו- למרות זאת, זה ה"אני" הקונבנציונלי אשר הפיק מכך תועלת. אז אף על פי שאנחנו גורמים אולי ל"אני" הקונבנציונלי להיות די אומלל בגלל שהיינו כל כך מודאגים, נהגנו גם בנועם לב כלפי ה"אני" הקונבנציונלי הזה מאחר שעברנו את הבחינה. זו הסיבה לכך שאני אומר שיש בנו את המסוגלות להיות בנועם לב כלפי ה"אני" הקונבנציונלי- מכיוון שלמעשה- כך נהגנו. כל דבר מועיל שהענקנו לעצמנו היה עבור ה"אני" הקונבנציונלי. 

[הפסקה לתרגול]

5. בהחלט אֲשַׁנֶּה את הגישות שלי בנוגע ל"אני" הכוזב ול"אני" הקונבנציונלי

ההחלטה האחרונה היא תיקוף לכך שאנחנו הולכים לנסות לעשות כמיטב יכולתנו על מנת להפסיק את הופעתן של הגישות המפריעות והדרכים המפריעות הללו שבאמצעותן אנו מתייחסים לעצמנו, המתבססות על הזדהות עם ה"אני" הכוזב, ובמקום זאת לסגל גישה חיובית, נעימת לב כלפי ה"אני" הקונבנציונלי ולהתייחס לעצמנו כיאות. לשם כך, נחשוב במונחים של עשר הפעולות ההרסניות ועשר הפעולות הבונות כפי שצוינו בספרות הבודהיסטית. 

כאן עלינו לגלות מעט גמישות ויכולת דמיון יצירתית בדרך ההבנה שלנו את הפעולות ההרסניות והבונות הללו, ולא להגביל אותן רק לדרך המדויקת בה הן מוגדרות בכתבים, אלא להרחיב מעט את היישום שלהן. למשל, לא נחשוב רק במונחים של לקיחת חיים של אחרים ואחרות, אלא נכלול בקטגוריה הזאת גם פגיעה פיזית או גרימת כאב פיזי. וכמובן שנחשוב כאן במונחים של לא לעשות זאת לעצמנו.

הרשימה המסורתית של פעולות הרסניות כוללת שלוש פעולות פיזיות:

• לקיחת חיים
• לקיחת מה שלא ניתן לנו
• מעורבות בהתנהלות מינית בלתי הולמת- הכרוכה בבסיסה בהתענגות מהתנהלות מינית לא בריאה או מזיקה. 

לאחר מכן ארבע של דיבור:

• אמירת שקר- לומר את מה שאינו אמת.
• דיבור מפלג- לומר דברים שליליים למישהו או מישהי על החברים שלהם במטרה לפלג ביניהם.
• דיבור לא נעים- לומר דברים פוגעים.
• פטפוטי סרק- פשוט "בלה-בלה-בלה" שמפריעים ומבזבזים את הזמן של כולם. 

לאחר מכן שלוש דרכים הרסניות של חשיבה:

• חשיבה חמדנית- לחשוב מתוך קנאה, "אני חייב להשיג את מה שיש לאותו אדם מסוים", וְלִזְמֹם איך נוכל לעשות זאת.
• חשיבה מתוך כוונת זדון- לחשוב על איך נוכל לפגוע במישהו מסוים ולרקום מזימה ולתכנן מה נִתָּן לומר לו כשנתראה אתו בפעם הבאה שאכן הולך ממש לפגוע בו/ה. 
• לחשוב בצורה משובשת מתוך אנטגוניזם: למשל, מישהו עושה משהו חיובי- נניח שהם הולכים לתרגול רוחני כלשהו- ולחשוב אחר כך- "זה כל כך טיפשי. זה כל כך נורא. איך אוכל לעצור בעדם? אילו דברים שליליים אני יכולה לומר שיגרמו להם להבין שזה טיפשי?". יש הרבה צורות חשיבה מהסוג הזה. 

אני חושב שעם קצת דמיון נוכל לחשוב על גרסאות של אלו שתהיינה מתאימות כאן לאופן בו אנו מתייחסים לעצמנו, מדברים לעצמנו וחושבים על עצמנו. נחשוב על החסרונות של כל אחת מעשרת צורות ההתנהגות ההרסניות המכוונות למה שאנו תופסים בתור ה"אני" הכוזב וניצור הנגדה אליהן באמצעות היתרונות הנובעים מכך שננתב את הִפּוּכָן של צורות ההתנהגות ההרסניות- הפעולות הבונות- אל עבר ה"אני" הקונבנציונלי. בין אם הפעולות ההרסניות מכוונות ל"אני" הכוזב ובין אם ל"אני" הקונבנציונלי, זה עדיין לא מועיל כלל. 

הראשונה תהיה לנסות להעניש את עצמנו בגלל שאנחנו חסרי ערך, משהו מעין זה, בניגוד ל-להיות כרויים לעצמנו, להתייחס טוב ל"אני" הקונבנציונלי. אנחנו חושבים על עצמנו במונחים של ה"אני" הכוזב ומתייחסים אליו בצורה גרועה, במקום להתייחס בנועם לב כלפי ה"אני" הקונבנציונלי. נחשוב על החסרונות של האחת ועל יתרונותיה של השנייה. 

התייחסות כרויה ל"אני" הקונבנציונלי אין פירושה ריצוי עצמי בפינוק יתר ונתינה של כל מה שמתחשק לנו לעצמנו. זה גם לא אומר למנוע מעצמנו משהו להבדיל מ-לתת לעצמנו משהו, למנוע מעצמנו כי "לא מגיע לי", גישה מעין זו. זה היה נכנס לקטגוריה של לגנוב מעצמנו- לא לתת לעצמנו משהו שאנו זקוקים לו. אנחנו עושים את זה לפעמים. לעתים אנו ממש מתייחסים לעצמנו בזִילוּת ובקמצנות. לעולם לא נוציא משהו על עצמנו כדי להפוך את החיים למעט יותר קלים. למרות שיכולנו להרשות זאת לעצמנו- אנחנו מדברים על מצב בו יש ביכולתנו להרשות זאת לעצמנו- הואיל ומתאפשר לנו למעשה להתייחס לעצמנו בנועם לב.

עולה בדעתי דוגמא. כמו, למשל, אנחנו נמצאים מחוץ לבית מאוחר בלילה. אני לא יודע איך זה כאן במוסקבה, אבל בברלין הרכבת התחתית והאוטובוסים כן פועלים בלילה, אלא שהתדירות שלהם נמוכה מאוד. ואם צריך להחליף קו פעם או פעמיים בדרך על מנת להגיע הביתה, זה יכול לקחת לכם שעות להגיע לשם. אז דוגמא  לגריעת משהו מעצמנו תהיה אי-נכונות שלנו להוציא את הכסף על מונית כדי להגיע הביתה מאוחר בלילה- התנהגות מהסוג הזה. ומי הולך לסבול? אני הולך לסבול כי אני צריך לקום בבוקר וללכת לעבודה. אם רק היו לי שלוש שעות שינה, איך אני הולך להיות מסוגל לעשות את זה? הגישה הזאת של "אני לא הולך להוציא את הכסף, אפילו שיש לי את הכסף לקחת את המונית". על כך אני מדבר. אם אין לנו את הכסף, זה משהו אחר.

דוגמא נוספת היא שבמקום לדבר בצורה לא נעימה לעצמי- "את כזאת אידיוטית. את כזאת נוראית!"- לתת ל"אני" הקונבנציונלי עידוד: "קדימה, את יכולה לעשות את זה". במקום לשקר לעצמי, להיות ישרה עם עצמי. אלו הן דוגמאות להתייחסות חסרת נועם לב כלפי עצמנו, בניגוד להתייחסות כרויה, נעימת לב. ואנו רואים את החסרונות של להיות עם הרס-עצמי ולהתייחס לעצמנו בלי נועם לב, והיתרונות של להיות נעימי לב כלפי עצמנו עם גישה בונה. עם ההחלטה האחרונה הזאת, איתה נעבוד. אין לנו באמת זמן להיכנס לתוך העשר בזו אחר זו ביחס לכל אחת מהפעולות ההרסניות והבונות, אבל קלטתם את הרעיון. 

[הפסקה לתרגול]