סקירה
בדיון שלנו על איך לאזן את הגישות שלנו כלפי עצמנו, כיסינו את התרגולים השונים שיסייעו לנו לפתח התייחסות אחידה- שוות יחס- התייחסות אחידה המכוונת במיוחד כלפי עצמנו במונחים של מה עשינו בחיים שלנו, במונחים של איך התייחסנו לעצמנו וטיפלנו בעצמנו, ובמונחים של היבטים שונים של הגוף והאישיות שלנו. כשאנו מדברים על התייחסות אחידה שוות יחס בהקשר הזה, מה שאנו מתכוונים אליו הוא מצב תודעה המשוחרר מגישות מפריעות או רגשות מפריעים. זאת בהתייחס למצב התודעה החופשי מדחייה או רתיעה (אנחנו לא אוהבים את עצמנו, יש לנו גישה שלילית), ומִן הצד השני גם משוחרר ממשיכה (אנו מאוהבים בעצמנו, "אני כה נפלאה"), ומשוחרר גם מתפיסה נאיבית, מוטעית, שֶׁאִתָּהּ אנו מחשיבים את עצמנו לחסרי ערך ומתעלמים מהצרכים של עצמנו. אך עלינו להיזהר מכך שלא נבין זאת בטעות כמצב תודעה שמשמעותו היא להיות לחלוטין נטולי רגשות. אין הכוונה לכך כלל וכלל.
הבעיה כאן היא התשתית המושגית. בשפות המערביות שלנו, יש לנו את המושג של רגשות, ואנו כוללים המון דברים בתוך הקטגוריה הזאת "רגשות". אבל במסורות הסנסקריט והטיבטית, אין קטגוריה מושגית מקבילה ל"רגשות". אין מילה לרגשות. במקום זאת אנו מדברים במונחים של גורמים מנטליים. אלו כוללים דברים כמעט מכניים באופיים כמו תשומת לב, ריכוז, עניין. אז יש לנו מצבים מפריעים לתודעה, כאלה שהם הרסניים כמו כעס או חמדנות, וכאלה שהם בונים כמו אהבה, סבלנות, או התמדה. יש לנו קטגוריות מעין אלו. את חלק מהמרכיבים של הקטגוריות הללו- הגישות הבונות, ההרסניות, והמפריעות- היינו מחשיבים כרגשות, ואת חלקם לא, כמו התלבטות הססנית. "האם עליי לעשות את הדבר הזה; האם עליי לעשות את הדבר ההוא?" האם זהו רגש? איך נקרא לזה במסגרת החשיבה המערבית שלנו? בגלל התבנית השונה הזאת לניתוח אנליטי של התודעות שלנו, זה מבלבל, מכיוון שכשאנחנו שומעים את המילה "התייחסות אחידה- שוות יחס" אנו חושבים שפירושה היעדר רגשות בכלל.
בדיון שלנו על אודות התייחסות אחידה- שוות יחס כלפי עצמנו, אנו לא מדברים על לפטור עצמנו ממה שנקרא רגשות חיוביים, כמו סבלנות, התלהבות, אהבה, חמלה, נדיבות, וכן הלאה. הדברים הללו הם בסדר. הם לא מחוללי הצרות, למרות שכמובן יכולים להיות מעורבים בהם רגשות מפריעים. במשולב עם אהבה, עשויה להיות בנו גם היאחזות. אז עלינו להבחין כאן בין הרגשות הבונים והרגשות ההרסניים- ובאופן ספציפי יותר מה שאנחנו קוראים לו "רגשות מפריעים". אין צורך להיכנס להבדל הטכני.
אם נתבונן על שלושת מחוללי הצרות הללו שהזכרתי- שהם למעשה כעס, היאחזות, ותפיסה מוטעית, נאיבית- יש לנו כאן, יחד עם היאחזות ועם כעס, הגזמה. באמצעות כעס- וכאן מדובר בלכוון אותו כלפי עצמנו ("אני ממש לא אוהבת את עצמי")- מה שאנחנו עושים הוא הגזמתם של היבטים שליליים (למשל, כשלון, או פגמים באישיות שלנו, או מצבי רוח לא טובים שאנו שוקעים לתוכם). אנו יוצרים הגזמה שלהם, עושים מהם דבר מוצק, הופכים אותם כמעט לאיזו מִן מפלצת, ומאבדים לגמרי את היכולת לראות את כל הדברים החיוביים שיהוו משקל נגד לאיזונם- ההצלחה שלנו, למשל, או נקודות החוזק באישיות שלנו.
כשיש לנו היאחזות- ואנחנו מחזיקים מעצמנו יותר מדי, וכן הלאה- אז אנחנו עושים בדיוק את ההיפך. אנחנו הופכים את המעלות הטובות שלנו או הדברים הטובים שקרו בחיינו לדבר מוצק, ואנו מגזימים אותם ומתעלמים מההיבטים השליליים.
כשיש לנו תפיסה מוטעית- נאיבית- בהחשיבנו את עצמנו לחסרי ערך ובהתעלמות מצרכנו- אנו הולכים לקיצוניות השנייה ומכחישים את כל המעלות באשר הן של עצמנו, בין אם חיוביות או שליליות. אנחנו אפילו מכחישים את זה שאנחנו בני ובנות אנוש ויש לנו זכויות כלשהן.
עם התייחסות אחידה, ננסה שתהיה לנו ראיה יותר אובייקטיבית של עצמנו, של חיינו, וכן הלאה, מבלי להגזים או להכחיש היבט כלשהו. אנו מקבלים את זה שזאת המציאות שלנו ושאף אחד מההיבטים הללו הוא לא מוצק, אינו קופא על מקומו, ולא יימשך לנצח. אנחנו יכולים לעבוד עם עצמנו, אנו יכולים להשתפר; אך תחילה עלינו לקבל את המצב בפועל כפי שהוא כרגע. סיגול השקפה יותר אובייקטיבית על עצמנו לא חוסמת בשום צורה רגשות חיוביים, כמו אהבה, נועם לב, חמלה, סבלנות, התלהבות, וכד'. למעשה היא הופכת את הימצאותם של רגשות חיוביים בתוכנו להרבה יותר קלה, מכיוון שכשיש לנו את הרגשות המפריעים הללו, בפרט כשהם מכוונים כלפי עצמנו, זה יוצר חסימה. כשיש לנו כעס המופנה כלפי עצמנו, כשאיננו אוהבים את עצמנו, זה עלול לחסום את נוכחותה של חמימות רגשית כלפי עצמנו ואחרים כאחד.
פיתוח גישה חיובית, ובריאה כלפי עצמנו
בואו נעבור לשלבים הבאים של האימון. כעת כשיש לנו בסיס להתייחסות אחידה- שוות יחס- אנחנו רגועים במונחים של הרגשות המפריעים הללו כלפי עצמנו- ביכולתנו לעבוד בהקשר של לנסות לנהוג בנועם לב רב יותר כלפי עצמנו ושתהיה לנו גישה יותר חיובית, בריאה. לשם כך, אנו רוצים לנסות לאזן את גישתנו כלפי עצמנו כך שתהיה שוות יחס ואחידה לאורך כל חיינו.
דנו בהבדל בין ה"אני" הקונבנציונלי, אשר אכן קיים באופן אמיתי- אני כאן, אני עושה דברים, וכו' - ובין ה"אני" הכוזב, שהוא המישהי הנוראית שאני לא סובלת, או זו הנפלאה שאני מאוהבת בה, או אותה אחת חסרת הערך אשר ממנה אני מתעלמת. כשאנו מפתחים גישה חיובית יותר, שיש בה יותר נועם לב כלפי עצמנו, הדבר מכוון כלפי ה"אני" הקונבנציונלי, לא כלפי ה"אני" הכוזב. זה לא ש- "ובכן, אני לא אוהבת את עצמי, אבל אנסה להיות קצת יותר נעימה לעצמי, אנסה לסבול את עצמי קצת יותר". או "אני כל כך מאוהבת בעצמי, אהיה אפילו עוד יותר נעימה אל עצמי ואפנק את עצמי אף יותר". לא בכך מדובר פה. או "אני כל כך מצטערת על אותה אני, שהיא כזאת חסרת ערך. מתוך רחמים אהיה קצת יותר נעימה כלפיה, אבל בתוך תוכי אני יודעת שלא מגיע לי כזה יחס טוב". כל אלה עדיין מכוונים כלפי ה"אני" הכוזב.
אז כדי לפתח את הגישה היותר חיובית הזאת כלפי ה"אני" הקונבנציונלי שלנו, עלינו לחשוב במונחים של מהלך חיינו בכללותם. אם היינו חושבים באופן בודהיסטי אז היינו חושבים על סבבי חיים רבים, אך אנו יכולים, בגרסה קלה יותר של זה, לחשוב במונחים של סבב החיים הנוכחי בלבד. ישנן כמה מחשבות בודהיסטיות בסיסיות שבאפשרותנו ליישם כאן: "זכיתי בלידה חוזרת של חיי אנוש יקרי ערך. יש לי הזדמנויות להיות מסוגל לשפר את עצמי. אפילו אם נולדתי למשפחה ענייה מאוד בחלק של העולם שיש בו קושי רב, שמתרחשת בו מלחמה וכן הלאה, הרי אני בן אנוש, ויש לי תודעה, יש לי רגשות, יש לי את מרכיבי היכולת לנסות לשפר את עצמי". אפילו אם אנחנו נמצאים במצבים חיצוניים קשים בחיים במונחים של הסביבה שלנו, או הַחֶבְרָה, או אפילו אם יש לנו בעיות בריאות כלשהו- עדיין, אנחנו חיים. אנחנו בני ובנות אנוש; אנחנו לא חרקים. ויש לנו עניין לפתח את עצמנו יותר בדרך שניתן לכנות כדרך "רוחנית", לא רק לעשות יותר כסף.
תשע נקודות מבט
ישנן תשע נקודות מבט שונות שדרכן נוכל להביט על עצמנו ולאזן את גישתנו בנוגע לעצמנו. זה שונה מעט מההתייחסות האחידה, שוות היחס שעל אודותיה ערכנו קודם דיון. ההתייחסות האחידה שוות היחס שהיא הצעד הראשון היא מצב תודעה המשוחרר מרגשות מפריעים כלפי עצמנו. כעת אנו מדברים על איך לפתח גישה שוות יחס של נועם לב, גישה חיובית כלפי עצמנו בכל המצבים. הדגש הוא שונה פה במקצת. איך נוכל לגלות יותר נועם לב כלפי עצמנו? ואנו לא מתכוונים לנועם לב מהסוג של תפנוקים תינוקיים, אלא בדרך בריאה יותר, להיות יותר חיוביים כלפי עצמנו, כמו לטפל בעצמנו, לאכול כראוי, לישון כראוי, להציב גבולות במונחים של כמה אנחנו מסוגלים לעשות, וכן הלאה.
להצבת גבולות, דרך אגב, יש שתי משמעויות כאן. האחת היא היכולת לומר "לא" כשמשהו הוא ממש הרסני או באמת מזיק, בין אם במונחים של מה שאדם אחר מעולל לנו במערכת יחסים לא בריאה, בואו נאמר, או במונחים של מעורבות בפעילות מאוד מסוכנת שאין לה תוחלת. פירוש הדבר להיות מסוגלים לומר "לא". החלופה השנייה היא לשים לב לגבולות כאשר משהו הוא פשוט יותר מדי במונחים של עבודה, במונחים של מחויבויות של לוח זמנים, וכן הלאה. זה יותר מדי, ואם נמשיך בדרך הזאת, זה הולך להזיק לנו. זה אומר להיות מסוגלים לומר, "די! אני לא יכולה להמשיך יותר. אני חייבת לקחת מנוחה".
החלופה השנייה הזאת, לדעת מתי לָקַחַת מנוחה, היא חשובה מאוד לפיתוח התלהבות. אם לעולם איננו נחים, אם אף פעם איננו לוקחים הפסקה, ההתלהבות שלנו הולכת ודועכת, ואין לנו חשק להמשיך כשאנו חוזרים לעבודתנו. מצד שני, לא נרצה להתייחס לעצמנו כאל תינוק כל הזמן. למשל, המורה האישי שלי, צנז'אב סרקונג רינפוצ'ה, שעבורו הייתי נוהג לתרגם- כשהייתי ממש, ממש עייף והייתי מרגיש שאין לי לכאורה יכולת להמשיך עוד, הוא תמיד גרם לי להמשיך בפעולה עוד חמש דקות. הוא תמיד אמר שלא משנה כמה אתה עייף, אתה תמיד יכול להמשיך למשך עוד חמש דקות. אתה לא יכול להמשיך למשך עוד שעה, אבל אתה יכול להמשיך את מה שאתה עושה למשך חמש דקות נוספות. כך שהגבולות שלך יתרחבו והסיבולת שלך תתעצם. באופן הזה, לא תישאר כמו תינוק כל הזמן; אתה תתפתח. בין אם אנחנו עוסקים בתרגום ובין אם אנו מתאמנים בספורט, או מה שלא נעשה, אני חושב שזאת שיטת התנהלות מועילה. עבורי לפחות היא הועילה.
1. היו זמנים בהם הייתה לי גישה חיובית כלפי עצמי
הראשונה מבין תשע נקודות המבט היא לחשוב, "בתקופות שונות בחיי, התייחסתי לעצמי בנועם לב, בין אם כילד או כמתבגר, או מה שלא יהיה. היו תקופות בהן למעשה נהגתי בנעימות כלפי עצמי. בין אם התייחסתי אליי בנעימות והייתה לי גישה חיובית בנקודה כזו או אחרת בחיי, בין אם לפני חמש עשרה דקות או לפני חמש עשרה שנים, עדיין הייתי בנועם לב כלפי 'עצמי'. זה רק עניין של הבדל בתזמון, אבל עדיין מֻשָּׂאוֹ של נועם הלב היה 'אני'. זוהי עובדה, אם כן שנהגתי בנועם לב כלפי עצמי, והרגשתי טוב לגביי. המסקנה שעליי להסיק מכך היא שיש לי את המסוגלות לכך.
נחשוב על זה: זה לא משנה מתי הייתה לנו הגישה החיובית הזו כלפי עצמנו שבמהלכה נהגנו בנועם לב כלפי עצמנו. היה לנו אותה בשלב כזה או אחר, או בשלבים שונים בחיינו, כך שיש בנו את היכולת לכך.
[הפסקה לתרגול].
2. הייתה לי גישה חיובית כלפי עצמי לעתים קרובות יותר מאשר גישה שלילית.
הנקודה השנייה היא שאנו עלולים להתנגד ולחשוב, "ובכן, הייתה לי גישה חיובית כלפי עצמי רק בחלק מהזמן. רוב הזמן הייתי די שלילית ובאמת שלא אהבתי את עצמי בכלל". אבל אם נחשוב על כך, נראה שנועם הלב שלנו כלפי עצמנו היה גדול יותר ותכוף יותר מהפעמים בהן התייחסנו לעצמנו בצורה גרועה. אחרי הכול, האכלתי את עצמי בכל יום ויום בחיי (למעט בזמן שהייתי תינוקת ואמא שלי האכילה אותי), צחצחתי את שיניי, ישנתי- עשיתי מה שנחוץ כדי לטפל בעצמי בצרכים הבסיסיים שלי; אחרת, לא הייתי חיה. למרות שאנו עלולים להמעיט בערכים של הדברים הללו, למעשה הם חשובים מאוד. לא משנה כמה שליליים אולי הרגשנו לגבי עצמנו, עדיין אכלנו, עדיין יָשַׁנּוּ, ועדיין התלבשנו והתמודדנו עם החיים, נכון? אז זו עובדה, אם ננתח זאת באופן אנליטי, זה מוכיח את זה שגילינו נועם לב כלפי עצמנו. מנקודת המבט הזאת התייחסנו לעצמנו בנועם לב בתדירות גבוהה יותר מזו בה התייחסנו לעצמנו בצורה גרועה. "אולי לא אכלתי את הדבר הכי נבון מבחינה תזונתית, אבל אכלתי משהו, ואולי לא ישנתי מספיק, אבל כן ישנתי". חישבו על כך בבקשה.
[הפסקה לתרגול].
זה די מעניין כאן אם ננתח אנליטית מדוע יש לנו נטייה להדגיש מקרים או תקופות שבהם התייחסנו לעצמנו בצורה גרועה. אני חושב שזה כך מכיוון שישנו מרכיב רגשי חזק- מרכיב מפריע רגשית- במהלך התקופות הללו, יותר מאשר באלו בהן אנחנו פשוט מזינים את עצמנו ואוכלים. אין רגש מאוד חזק שם, נכון? מכיוון שהרגש חזק, במיוחד אם זה רגש מפריע, אנו נוטים להחשיב ולראות אותו בתור אמיתי יותר, במובן מסוים, שזה כמובן אבסורד. איך אירוע אחד בחיינו יכול להיות יותר אמיתי מכל היתר? כולם לוקחים חלק בחיינו.
יש דוגמאות רבות שאני יכול לחשוב עליהן אשר לפיהן אנו מתייחסים לעצמנו בצורה גרועה ובגלל הרגש המפריע החזק המעורב בכך, ההיבטים הללו נראים לנו כיותר אמיתיים מהיבטים פחות דרמטיים של חיינו. למשל, אנו נמצאים במערכת יחסים לא בריאה שהיא די נצלנית. האדם השני מתייחס אלינו בצורה גרועה או מדבר אלינו בצורה מאוד לא נעימה וכן הלאה. זה לא חייב להיות שהוא או היא מכים אותנו, אך הישארותנו בסוג כזה של מערכת יחסים מבוססת, בדרך כלל, על מידה עצומה של היאחזות וחוסר בטחון. אנחנו כה אחוזים שאנחנו לא רוצים לומר "לא", בגלל שאנחנו פוחדים שאז נינטש. "מסכן שכמותי, לא יהיה לי כלום". כשאנו חושבים על החיים שלנו, היבטים שליליים כאלה נראים חשובים יותר מאשר העובדה שצחצחנו את השיניים שלנו מדי יום והלכנו לבית הספר.
דוגמא נוספת היא בני ובנות אדם שאוכלים כל כך הרבה עד כדי השמנת יתר. בדרך כלל יש להם גישה די שלילית לגבי עצמם ואת התפיסה המוטעית, הנאיבית, של לחשוב שאיכשהו הם יוכלו להתגבר על כך דרך ההתענגות שבאכילה. זה די נאיבי ומעורבת בכך גם היאחזות, אך זה מבוסס על דימוי עצמי מאוד נמוך, גישה מאוד שלילית כלפי עצמם. או אם נחשוב על אנורקסיה, או בולמיה- התסמונות הללו אשר כשהן מופיעות את מרעיבה את עצמך או מקיאה לאחר שאכלת. גם הן מבוססות על דימוי עצמי מאוד נמוך. "אני חייבת להיות מושלמת, אבל אני לא מושלמת". יש לך רעיון די משובש לגבי מהי שלמות, ואז את מתייחסת לעצמך בצורה כל כך גרועה על ידי הפרעת אכילה על מנת להיות מתואמת עם הרעיון המשובש שלך.
כפי שאמרתי, למרות שהזמנים בהם התייחסנו לעצמנו בנועם לב, טיפלנו בעצמנו, אולי לא היו דרמטיים מבחינה רגשית, הם לא פחות אמיתיים מאירועים שהם יותר דרמטיים. אם נסתכל על כך בצורה אובייקטיבית, הם עולים בהרבה על התקופות בהן היינו שליליים כלפי עצמנו. בואו נחשוב על כך לעוד רגע לפני שנמשיך הלאה.
[הפסקה לתרגול].
כשאנו משווים את ההתייחסות שלנו לעצמנו בנועם לב להתייחסות שלנו לעצמנו בצורה גרועה, האם אנחנו מדברים על כך שנטלנו סמים, שתינו אלכוהול, עישנו סיגריות, ודברים מעין אלה, ועל הגעה להבנה של עד כמה היה בכך הרס עצמי? במקרה שלי, בכל אופן, לגבי עישון סיגריות, יש פיצול בתודעה שלי. חלק אחד בתוכי אומר, "אל תעשה את זה!" וחלק אחר חושב, "בסדר, עשה זאת, עשן סיגריה. אולי היום זה יום גרוע לוותר בו על עישון". איך אפשר להבין את זה?
במצב שבו אנו עושים משהו שיש בו הרס עצמי כמו נטילת סמים או אלכוהול, או עישון, עשויות להיות לנו שתי גישות מנוגדות. האחת היא שאנו מבחינים בכך שזה הרסני, שזה מזיק. אך מצד שני, יש לנו היאחזות, אשר דרכה מתחוללת הגזמה של איכויות או השפעות טובות כלשהן שאנו משיגים מהחומרים הללו והתעלמות מהחסרונות. מנקודת המבט הבודהיסטית, היינו מנתחים את המרכיבים המנטליים המעורבים במצב התודעה הזה. כאן יש לנו מודעות מבחינה בכך שעישון הוא רע לנו, אלא שיש לנו גם היאחזות בו. לא רק שהמודעות המבחינה אינה חזקה יותר מההיאחזות במקרה הזה, נראה שההיאחזות חזקה יותר. שים לב שכל המרכיבים המנטליים הללו נמצאים על הספקטרום שבין להיות מאוד חלש ומאוד חזק.
בנוסף נוכחת במצב התודעה הזה התלבטות הססנית חסרת החלטיות: "האם עליי להימנע מלעשן"? "האם עדיף שלא אשתה עוד כוסית או שכן כדאי לי לשתות עוד אחת?" אז יש שם הססנות בלתי החלטית- אינך בטוח מה עליך לעשות, שזה מצב תודעה מבלבל- ומשמעת ושליטה עצמית מאוד חלשות, משמעת לומר "לא" להיאחזות ולהתייצב לצד המודעות המבחינה אשר מבינה שזה מזיק לי.
במקרה הזה, עלינו לחזק את המודעות המבחינה שלנו, שפירושו של דבר לתת לה תוקף מחודש, לזכור אותה, להישאר בתשומת לב מודעת עליה. תשומת לב מודעת היא הדבק המנטלי הזה אשר מדביק אותך אליה ושומר עליך מלשכוח. בנוסף, עלינו לשים דגש רב על משמעת, משמעת- עצמית, שאפילו אם מתחשק לי לעשן עוד סיגריה, או לשתות עוד כוסית, אז מה? זה רק מכוחו של הרגל, ואני לא הולך להיות עבד של זה. שנטידווה, מאסטר בודהיסטי גדול, אמר את זה בצורה מאוד יפה. אם לחזור על מה שהוא אמר, הוא אמר- בתודעות שלנו, אנו מדברים אל הרגשות המפריעים שלנו- "הייתי עבד שלכם מספיק זמן. גרמתם לי למספיק צרות ומספיק נזק במשך הזמן. הזמן בו אתם יכולים לגרום לי את כל הצרות הללו בא אל סופו".
נדרש כוח רצון חזק כדי לומר, "מספיק ודי!" כמובן שזה לא כל כך פשוט, אבל באמת שזו הדרך היחידה, בהתחלה, להפסיק הרגל של הרס עצמי כמו עישון. כמובן שעלינו להעמיק יותר ויותר לתוך העניין ולגלות מה נמצא מאחורי הרגש המפריע שלנו, אך הצעד הראשון הוא פשוט משמעת, פשוט שליטה-עצמית, פשוט "די! אפילו שמתחשק לי עוד כוסית, זה לא משנה. אז מה?". או מה שלא יהיה המצב. "אני רוצה לאכול עוד פרוסת עוגה, אבל אני מבין שאני באמת חזיר, ואני ממש שבע. באמת שהספיק לי". ואז אתה אומר "לא", אפילו שכמובן ממש תרצה לקחת עוד אחת. "אני רוֹצָה להישאר במיטה יותר בבוקר, אבל אני חייבת לקום". ישנן דוגמאות רבות שנוכל להתייחס אליהן בחיים שלנו על מנת לתת תוקף מחודש לכך שאכן יש לנו את היכולת לתרגל שליטה-עצמית- אפילו שנרצה להישאר יותר זמן במיטה.
אתה מבין, השאלה שלך מתייחסת למעשה לראשונה מבין תשע הנקודות כאן: מתן תוקף מחודש לכך שאכן יש לנו את היכולת לגלות נועם לב כלפי עצמנו. לעתים אנו חושבים, "אני לא מְסֻגָּל". אבל אנו לא חסרי מְסֻגָּלוֹת. אנחנו פשוט ממעיטים בערכן של הדוגמאות בהן הייתה לנו מְסֻגָּלוֹת.
3. עליי לסגל גישה חיובית בגלל שאני עלולה למות בכל רגע.
הנקודה השלישית לפיתוח הגישה שוות היחס הזאת כלפי עצמנו היא לחשוב על מוות, במיוחד לחשוב שמוות יכול להגיע בכל רגע. וזה נכון: אנו יכולים למות בכל רגע. אנחנו לא חייבים להיות חולים. אנו עלולים להיפגע ממשאית בכל רגע.
אז נחשוב, "נניח שאלו היו רגעיי האחרונים, שעתי האחרונה". בואו נאמר שהייתי אסיר שעומד להיות מוצא להורג, אנחנו לא חייבים להיות פושע; יכול להיות שזה בזמן מלחמה, והולכים לירות בנו. איך נרצה להעביר את השעה האחרונה שלנו? האם אני רוצה להעביר אותה רק בלחשוב תוך שנאה-עצמית כמה נורא הייתי וכמה זוועתי אני? או בריצוי עצמי מפנק? אני הולך להאביס עצמי בגלידה במהלך השעה האחרונה הזאת או שיהיה לי כמה סקס שיכול להיות לי בשעה האחרונה הזאת? או להתעלם מהצורך שלי שיהיה לי מצב תודעה רגוע מאחר שהולכים לירות בי- רק להמשיך לקרוא ספר, למשל, או לעלעל באיזה מגזין אופנה במהלך השעה האחרונה הזאת? האם כך אני הולך להעביר את השעה האחרונה של חיי? או להסתכל בטלוויזיה במצב של הכחשה שזוהי שעתי האחרונה? מן הסתם העברת השעה האחרונה שלנו תוך הימצאות של גישה מפריעה של כעס, היאחזות-יתר או תפיסה מוטעית נאיבית כלפי עצמנו תהיה בזבוז של אותו זמן יקר ערך באשר הוא שנותר לנו.
בדומה לכך, מצב בו תהיה לנו גישה מפריעה כלפי עצמנו הוא בזבוז זמן של שארית חיינו: אנו יכולים למות בכל רגע. לחשוב כך עוזר לנו לפתח תמיד גישה אחידה, שוות יחס כלפי עצמנו. בכל מצב שבו נהיה, עדיין נחשוב, "אני הולכת לנהוג בנועם לב כלפי עצמי. אני הולכת לנסות לסגל מצב תודעה רגוע ולהיות בשלום עם עצמי, בגלל שאני עלולה למות ברגע הבא שיגיע". חשיבה כזאת היא דרך להיות לנעימי לב כלפי עצמנו. אז נחשוב על כך.
[הפסקה לתרגול]
4. אני רוצה להיות מאושר
הנקודה הרביעית היא שאני רוצה להיות מאושר ואני לא רוצה להיות אומלל. אני חושב שזה נכון לגבי כולם.
אנחנו חושבים במונחים של איך בני ובנות אדם אחרים מתייחסים אלינו: "אני לא מרוצה כשאחרים ואחרות מסתייגים ממני או מתייחסים אליי לא טוב, נכון? ואני לא אוהב את זה שאחרים ואחרות נצמדים אליי או מגוננים עליי יתר על המידה, דואגים לגביי כל הזמן. ואני גם לא מרוצה כשאחרים ואחרות מתעלמים ממני לחלוטין. אני לא מאושר כשאחרים ואחרות מתייחסים אליי על פי כל אחד מהאופנים הללו".
נחשוב אז על איך אנחנו מתייחסים לעצמנו: "למעשה כשאני מתייחסת לעצמי לא טוב, אני לא מרגישה מאושרת, נכון? ואם אני לגמרי עסוקה בעצמי ואני תמיד מודאגת בנוגע אליי ואני מגוננת על עצמי יתר על המידה בהקשר של בריאות או מה שלא יהיה, היפוכונדריה- זה גם לא מצב תודעה מאושר. וכשאני מתעלמת מהצרכים שלי, גם זה לא מצב תודעה מאושר. אז אם אני לא רוצה שאחרים ואחרות יתייחסו אליי כך, למה שאתייחס כך לעצמי? זה רק הופך אותי לאומללה, בין אם מישהו אחר מתייחס אליי כך ובין אם אני מתייחסת כך לעצמי. ובעיקרו של דבר אני כן רוצה להיות מאושרת. אין לי רצון להיות אומללה. אני לא נהנית מלהיות אומללה. אז למה להפוך את עצמי לאומללה? יש הרבה אנשים אחרים שיכולים להפוך אותי לאומללה, למה שאהפוך אני את עצמי לאומללה"? חישבו על כך.
[הפסקה לתרגול]
5. יש לי את הזכות להיות מאושרת
ואז הבא, החמישי: למשך כל חיי יש לי את הזכות להיות מאושרת וזכות ליחס טוב מעצמי, לא רק בחלק מהזמן. חישבו על כך. "האם יש לי את הזכות להיות מאושרת? האם אני מרגישה שעליי להרוויח זאת, שאני חייבת להיות ראויה לכך, שאיכשהו מדובר בפרס? או שהאם למעשה העניין הוא שיש לי את הזכות להיות מאושרת, בלי קשר למה שאני עושה?".
[הפסקה לתרגול]
זוהי נקודה מעניינת למען האמת. האם אנחנו נכנסים לתוך חשיבה סוציאליסטית כאן, או שזו פשוט אחת מזכויות האדם הבסיסיות, הזכות להיות מאושרים? זכויות אדם בסיסיות לא בהכרח מרמזות על מערכת פוליטית סוציאליסטית, נכון?
6. יש לי את הזכות שלא להיות אומלל
הנקודה השישית היא די דומה: למשך כל חיי יש לי את הזכות שלא להיות אומלל ויש לי את הזכות שלא להתייחס גרוע לעצמי, לא רק בחלק מהזמן.
הכַּוונה עם הנקודות החמישית והשישית היא לגישה שוות יחס למשך החיים שלי. זה לא שרק למשך חלק מהזמן יש לי את הזכות להיות מאושר ולא להיות אומלל; זה תמיד המצב. זה לא רק שאני רוצה להיות מאושר ולא להיות אומלל. יש לי את הזכות הבסיסית לכך. זה לא דבר לא הגיוני לִרְצוֹת. אין שום דבר שהוא לא בסדר בי בגלל שאני רוצה להיות מאושר.
[הפסקת תרגול].
7. המאסטרים הגדולים לא רואים אותי כמי שהיא באמת נוראית, באמת נפלאה, או באמת סתם אף אחת.
הנקודה הבאה, השביעית: אם באמת הייתי נוראית, או באמת מיוחדת ונפלאה, או באמת מִן אף אחת שכזו, אז הבודהות והמאסטרים הגדולים היו רואים אותי כך; אבל הם לא.
זוהי נקודה קשה אם לא פגשנו שום בודהות, מה שמן הסתם אכן לא קרה לנו, ואם אין לנו קשר קרוב עם מאסטרים רוחניים גדולים כלשהם. אבל לי הייתה הזכות להיות קרוב לכמה מאסטרים רוחניים באמת גדולים- הוד קדושתו הדלאי לאמה, המורים שלו, וכן הלאה- ואני יכול לומר לכם מהניסיון שלי שאף אחד לא מיוחד מבחינתם. כולם זהים. הם פתוחים באופן שווה לכולם.
אני תמיד חושב על הדוגמא של המורה הראשי שלי עצמי, צנז'אב סרקונג רינפוצ'ה. הייתי אתו כמתרגם שלו למשך תשע שנים, הסתובבתי אתו בעולם, והייתי אתו כשפגשנו את האפיפיור הקודם וכשנקרו בדרכנו שיכורים ברחוב. הוא התנהג באותו אופן כלפי כולם, בין אם כלפי האפיפיור או השיכור. הדבר נכון גם לגבי הוד קדושתו הדלאי לאמה כשהוא נפגש עם נשיאים של מדינות שונות או עם סתם אנשים פשוטים. כשהוא נכנס לאירוע ומברך את האנשים, זו אותה פתיחות, אותה חמימות, אף אחד אינו מיוחד. זה לא אומר שהוא קריר וחסר רגשות כלפי כולם באופן שווה. זה אומר שהוא פתוח, חם, נעים לב, ושמח לפגוש כל אחד.
תמיד נדהמתי מסרקונג רינפוצ'ה כי, כשנסענו למרכזים בודהיסטים רבים ברחבי העולם, בדרך כלל היה שם מורה טיבטי. לא נראה היה שלרינפוצ'ה היה אחד כזה שהוא החבר הכי טוב שלו. לא משנה עם מי הוא היה, הוא התנהג כלפיהם- כלפי אותם מורים טיבטים- כאילו היו חבריו הטובים ביותר. זה היה באמת די מיוחד; הוא באמת התנהל אותו הדבר עם כולם.
אז אם אנו עצמנו אכן היינו נוראיים, או אכן היינו מיוחדים ונפלאים, או אכן היינו סתם אף אחד, הבודהות והמאסטרים הגדולים היו רואים אותנו ככאלה, אבל הם לא. הם היו רואים אותנו ככאלה אם באמת היינו כאלה, אבל הם לא. למען האמת יכולנו לכלול בנקודה הראשונה הזאת לא רק את הגורואים, אלא את כולם, כמי שהיו רואים אותנו ככאלה, אבל הם לא.
[הפסקה לתרגול]
זה באמת מצחיק כיוון שאם נערוך ניתוח אנליטי, נאמר, "ובכן, הם לא באמת מכירים אותי. אם הם באמת היו מכירים אותי, הם היו יודעים איזה אדם נוראי אני. אבל הם לא מכירים את ה'אני האמיתי' ". שוב, זאת הזדהות עם ה"אני" הכוזב. אנחנו בוחרים רק את הדברים השליליים בנו ומגזימים אותם ושוכחים מכל יתר הדברים הנוגעים אלינו. כפי שציינתי קודם לכן מספר פעמים, לכולם יש נקודות חוזק, לכולם יש נקודות חולשה. אין שום דבר מיוחד בכך- קצת יותר מהאיכות הזאת, מעט פחות מהאחרת, אבל שום דבר מיוחד.
8. יש בי איכויות ותכונות שיכולות להשתנות
הנקודה הבאה, מספר 8, היא שאם באמת הייתי אדם נוראי- או באמת אדם נפלא, או באמת אף אחד שלא סופרים אותו- הייתי חייב להיות כזה תמיד. זה לעולם לא יכול היה להשתנות, והגישות שלנו לגבי עצמנו לעולם לא יכולות היו להשתנות. אבל זה לא המצב. נסיבות כן משתנות, והגישות שלנו לגבי עצמנו כן משתנות, אם נבחן זאת לאורך חיינו. רק חִשְׁבוּ על מהי הגישה שלנו כלפי עצמנו כשאנחנו במצב רוח טוב וכשאנחנו במצב רוח רע. זה די ברור שהגישות שלנו משתנות. הבלבול פה הוא שאנחנו מרגישים שאיכשהו, כאדם, אנחנו מטבענו אדם טוב – או מטבענו אדם רע או מטבענו מִן אף אחד שכזה- כאילו שזהו הטבע האמיתי שלנו. בלי קשר למצב הרוח שלנו או באופן שאינו תלוי כלל במצב רוחנו, או לא מתקיים באופן יחסי אליו, ולמה שקורה, או לתקופות שונות בחיים שלנו, או לדבר כלשהו בכלל.
יש הבדל גדול כאן כשאנו מדברים רק כל "אני" כבן או בת אדם. להיות אדם, אינדיבידואל, זוהי תופעה ניטראלית, לא טובה ולא רעה. יד היא לא טובה או רעה. יד היא רק יד. כעת, כמה דברים שאולי עשינו הם הרסניים או שליליים; כמה דברים שאולי עשינו הם חיוביים; כמה דברים שאולי קרו לנו היו כואבים; כמה דברים אחרים אולי היו מהנים. זה משהו אחר. אך כאדם, אנחנו לא טובים ולא רעים. וכחלק מהטבע האנושי, אני רוצה להיות מאושר, ואני לא רוצה להיות אומלל. כולם רוצים בזאת. וכזכות אדם בסיסית, יש לי את הזכות להיות מאושר ולא להיות אומלל.
על חסרונות ניתן להתגבר; הם לא משהו קבוע ובלתי משתנה. אם עשינו טעויות בחיים- אֶת חלק מהטעויות ניתן לתקן; עם אחרות אתה פשוט מתמודד ומוציא את המיטב מהטעויות שעשית. למשל, ביצענו השקעה גרועה והפסדנו כסף. אתה מנסה להוציא מזה את המיטב. אם הפסדת את הכסף, אז הפסדת את הכסף. ואין שום דבר שתוכל לעשות לגבי העניין. אז נסה להסתגל למצב. המציאות היא: "או.קיי, הפסדתי את הכסף. עכשיו מה אעשה?" או שאולי עשיתי טעות. זה לא הופך אותי לאדם רע, כאדם. זו הייתה טעות טיפשית, זה הכול. עלינו להבחין כאן בין "אני" כאדם לבין מה שאולי עשיתי (או שתכונות ואיכויות שונות שאולי יש לי עשויות להשתנות בהתאם לנסיבות).
[הפסקה לתרגול]
9. גישתי כלפי עצמי משתנה בהתאם למצב
זה מביא אותנו לנקודה התשיעית. אם הייתי בת אדם נוראית באמת- או נפלאה כל כך, או מִן אף אחת שכזאת- הייתי צריכה להיות כזאת למשך כל חיי ולא רק ביחס למצב כלשהו או למשהו שקורה; אבל זה בלתי אפשרי.
כאן, אנחנו לא מדברים על להיות באופן מוּבנֶה אדם נפלא או נורא, וכך הלאה. אנחנו מדברים על הגישה שלי כלפי עצמי. אם הייתי כזה, באופן מסוים ותוּ לא, הגישה שלי כלפי עצמי הייתה צריכה להיות תמיד כזאת בלי קשר לסיטואציות. אבל העובדה היא שהגישה שלי משתנה, והשתנתה בעבר, בתלות בסיטואציות שונות- הצלחתי, נכשלתי, עשיתי בחירות טובות, עשיתי את הבחירה הלא נכונה, ההחלטה הלא נכונה.
אז אין שום טעם בגישה המפריעה הזאת כלפי עצמי: "אני כזאת באופן מוחלט, בלי קשר למה שקורה". זה לא חייב להיות ככה. אנחנו יכולים להשתנות אם אנו מבינים שהתחושה שלנו כלפי עצמנו תמיד הייתה תלויה בנסיבות או במצבים, אך בבסיסו של דבר אין שום דבר לא בסדר לגבי; אין שום דבר מיוחד בי. אז יכולה להיות לנו גישה שוות יחס כלפי עצמנו בכל הזמנים, גישה שוות יחס של נועם לב וכבוד. כבוד-עצמי הוא מאוד חשוב.
אני חושב ש- במיוחד כמתרגלים בודהיסטים, אך לא בהכרח רק בהקשר של מתרגלים בודהיסטים - אנו נוטים לחשוב שעלינו להיות מושלמים. ואם איננו מושלמים, אנו חושבים שאנחנו רָעִים. "אני חסרת ערך, אני כשלון". אבל אני חושב שעלינו לזכור ש- "אני עדיין לא בודהה, אני בת אדם רגילה ובני אדם רגילים עושים טעויות. עצם זה שאני עושה טעויות, אין בכך שום דבר מיוחד, נכון? לְמָה אני מצפה? אין שום סיבה לשנוא את עצמי, או שתהיה לי דעה כל כך גרועה על עצמי, רק בגלל שעשיתי טעות. זוהי ציפייה לא ריאלית שלעולם לא אעשה יותר טעויות ושלעולם לא אכשל במה שאני מנסה לעשות. כמובן שאכשל מפעם לפעם. כל הדברים המצערים שמתרחשים, קורים בגלל נסיבות שונות למיניהן. אבל ביסודו של דבר, בבסיס כל מה שקורה לי, אני רק אדם, תופעה ניטראלית".
אז ננסה לעשות את המיטב וננסה ללמוד מהטעויות שלנו מבלי להיות שיפוטיים לגבי עצמנו: "אני כה נפלא" או "אני כזאת נוראית".
[הפסקה לתרגול]