התייחסות אחידה, שוות יחס, כלפי היבטים של הגוף והאישיות שלנו

אני חושב שלרובנו יש היבטים מסוימים שאיננו אוהבים בעצמנו. אנחנו אפילו עשויים לשנוא אותם. לדעתי באנגלית אנחנו משתמשים במילה "שנאה" באופן יותר רופף מזה שמשתמשים בו פה ברוסיה. חלק מבני ובנות האדם אומרים באנגלית, "אני שונאת את כפות הרגליים שלי, הן כל כך מגעילות". זה אולי נשמע מוזר ברוסית. אבל, בכל מקרה, אנו בהחלט עשויים לא לאהוב או לשנוא דברים מסוימים ביחס לגוף שלנו, למשל את זה שאנחנו נמוכים או שמנים, או שחלקים מהאנטומיה שלנו הם קטנים בגודלם. 

עשויים גם להיות היבטים באישיות שלנו שאנחנו ממש לא אוהבים ביחס לעצמנו, למשל ביישנות. כמובן שזה בריא לרצות לשפר את החסרונות שלנו, אבל כאן מדובר בגישה ממש שלילית שיש לנו כלפי עצמנו בגלל מה שאנו מחשיבים כפגם אישיותי. 

אז ישנם ההיבטים האחרים שאנחנו ממש אוהבים ביחס לעצמנו ואנחנו כל כך אחוזים בהם. זה יכול להיות הַמַּרְאֶה החיצוני היפה שלנו, זו יכולה להיות האינטליגנציה שלנו, ויש היבטים אחרים של עצמנו שאנו מתעלמים מהם ולא מחשיבים כמשמעותיים בכלל, למשל את זה שֶׁקַּל לנו לדבר עם כל אחד. 

בואו ננסה לזכות בהתייחסות אחידה, שוות יחס, כלפי כל ההיבטים הללו של הגוף והאישיות שלנו. 

לחשוב על היבטים שאיננו אוהבים

תחילה, חישבי על היבטים של עצמך שאינך אוהבת, או אפילו ביתר שֵׂאת, כָּאֵלּוּ שֶׁאַתְּ מרגישה שליליות רבה כלפיהם. "אני חלשה, אני לא מספיק חזקה". "אני שמנה מדי". "יש לי פתיל קצר". "אני לא כל כך חכמה". "אני עצלנית", מה שזה לא יהיה. אנו חושבים במיוחד במונחים של עניינים שאנחנו מורידים מֵעֶרְכֵּנוּ בגללם, שבגינם עולה בנו המחשבה- "אני לא שווה בגלל זה". אך זכרי, כפי שאמרתי,  למישהו יכולה להיות גישה בריאה במונחים של רצון לשפר את החסרונות הללו. זה שונה.

נחשוב, "למה אני מרגיש כל כך שלילי כלפי עצמי בגלל החסרונות הללו"? להזכירכם, חלק מהחסרונות הללו עשויים להיות חסרונות ממשיים או שהם עשויים להיות מדומיינים. אך בכל מקרה, אנו מגזימים בחשיבותם, הלא כן?

ונחשוב, "לכולם יש נקודות חולשה. אך לכולם יש גם נקודות חוזק. יש לי כמה נקודות חוזק. זה לא שכל מה שקשור בי איום ונורא. למען האמת, אם תחשבו על כך, רק בודהה הוא מישהו שיש לו מעלות בלבד. לכל היתר יש כמה נקודות חולשה, אז למה אני מצפה מעצמי? ולכולם יש כמה נקודות טובות. אין מי שאין לו בכלל נקודות טובות כלשהן. כך שזה לא כזה עניין גדול, שום דבר מיוחד, שיש לי נקודות חולשה. על כן אני לא הולך לשנוא את עצמי ולהוריד מערכי רק בגלל התכונות החלשות הללו. אֲסַגֵּל גישה שוות יחס כלפיהן, ואעבוד עם עצמי באיזו רמה שאוכל כדי לנסות להתגבר עליהן. אבל אני לא אדם רע במהותי רק בגלל שאני לא יכול לשחק כדורגל ממש טוב", או מה שזה לא יהיה. זה למעשה די טיפשי כשמתחילים לחשוב על כך. זה אבסורד לחשוב: " אני אדם גרוע כי אני לא טוב במתמטיקה". 

ננסה, אם כן, להתייחס לנקודות החולשה הללו בעצמנו באמצעות התייחסות אחידה, שוות יחס, מבלי להרגיש כל כך שלילי או רע לגביהן. בהתבסס על כך, נוכל להיות יותר אובייקטיביים לגבי החסרונות הללו בעצמנו מבלי לנפח אותם או להכחיש אותם או להמעיט בערכם. 

"אלו הן הנקודות שעליי לעבוד עם עצמי ביחס אליהן. לכולם יש כמה נקודות שהם צריכים לעבוד איתן, ואם כך אלו הן הנקודות שלי בשלב הזה של חיי. בשלב אחר בחיים שלי, זה עשוי להשתנות. 

[הפסקה לתרגול]

לחשוב על היבטים שיש לנו היאחזות בהם

לאחר מכן נחשוב על היבטים שאנו אוהבים ביחס לעצמנו, היבטים שאנחנו כל כך אחוזים בהם הגורמים לנו לחשוב שאנחנו כה נהדרים- אם יש לנו כאלה שביכולתנו לזהות. 

חלק מבני ובנות האדם השקועים באמת עמוק בתוך דימוי-עצמי נמוך לא יכולים אפילו להכיר במעלות טובות כלשהן שיש להם, שלא לדבר על להרגיש "אני כל כך נפלא" בעטיין. אבל אם זהו המקרה לגבינו, עלינו לנסות להיות יותר אובייקטיבים. ככל שנעבוד יותר על הצעד הראשוני הזה של לא לנפח את נקודות החולשה שלנו- לכולם יש נקודות חולשה- אלא על להיווכח בכך שאין מי שיש לו רק נקודות חולשה- כלומר, ככל שנהיה מסוגלים לפתח התייחסות אחידה, שוות יחס כלפי נקודות החולשה שלנו, כך יהיה לנו קל יותר להכיר בנקודות החוזק שיש לנו. 

ברגע שזיהינו חלק מנקודות החוזק שלנו, נבחן את הגישה שלנו כלפיהן. האם יש בנו יהירות בנוגע אליהן? "יהירות" פירושה שאנו חושבים שאנו כה נפלאים בעטיין; אני טוב יותר מכל היתר. זה יכול להיות המראה החיצוני המוצלח שלנו, זה יכול להיות שאנחנו בני ובנות אדם כה נפלאים, חומלים, ואוהבים. זו יכולה להיות האינטליגנציה שלנו. זה יכול להיות מצבנו הכלכלי. זה יכול להיות כל דבר שאנחנו יהירים לגביו. 

אך אם נחשוב על כך, כמובן שיש לנו גם נקודות חולשה. אז מה כל כך מיוחד בנוגע לנקודות הטובות? מה הופך אותן ליותר אמיתיות מנקודות החולשה? ועל כן נקבל החלטה שאיננו הולכים להרגיש שחצנים או יהירים לגבי נקודות החוזק או הנקודות הטובות ביחס לעצמנו. "אין שום דבר מיוחד לגביהן. פשוט אקבל אותן". 

[הפסקה לתרגול]

בדיוק כפי שעלינו לקבל את נקודות החולשה שלנו בתור העניינים שעלינו לעבוד עם עצמנו ביחס אליהם, כך עלינו לקבל את נקודות החוזק בתור החומר בו נוכל להסתייע, היכולות בהן נוכל להשתמש, כדי לעבוד ולהתגבר על החסרונות. במקום להרגיש "הו, אני כה נפלאה", בזכות נקודות החוזק הללו, השתמשי בהן. הסתייעי בהן כדי לשפר את עצמך. נצלי אותן כדי לעזור לאחרים ואחרות. מה התועלת בנקודות הטובות הללו אם איננו משתמשים בהן באופן מיטיב, אולם, מבלי לחשוב "אני כה נפלאה" בעטיין. 

לחשוב על היבטים שאנו מתעלמים מהם

ברובד השלישי, הדברים שאנו מתמקדים בהם הם היבטים של עצמנו שיש לנו נטייה להתעלם מהם, לשכוח מהם, מאחר שאנחנו לא באמת מחשיבים אותם כמשמעותיים, מה שהם לא יהיו. "אני טוב בלשמור על הבית שלי. אני שומר עליו נקי ומסודר". אנו עשויים לחשוב שזה טריוויאלי ("אז מה?"). או "אני נהגת טובה" או "יש לי המון התלהבות. יש לי מלא אנרגיה". כשאנו מתחילים לבחון את עצמנו, עם כל האיכויות וההיבטים המגוונים שלנו, זה יכול להיות די מועיל לערוך רשימה: מהן הנקודות החזקות שלי? מהן נקודות החולשה שלי? מהן הנקודות שאני אף פעם לא באמת מחשיבה כחשובות ביחס לעצמי? עִרְכוּ סקירה, כתבו אותה. זה יכול להיות מאוד מעניין. "אני מאוד זהירה" או "אני מאוד מנומס"- אלו הם דברים שאנו עלולים להתייחס אליהם כאל קלי-ערך.

שימו לב, הדברים הללו שאנו נוטים להתעלם מהם או להחשיב כחסרי משמעות לא חייבים להיות מעלות טובות; הם עשויים להיות גם חסרונות. "אני אוכלת מהר מדי. זה גורם ליתר האנשים שאני אוכלת במחיצתם לחוש שלא בנוח בגלל שאני מסיימת לפניהם- הרבה לפניהם". או "אני אוכל לאט מדי. כולם כבר סיימו, ואני עדיין משחק עם האוכל שלי. וכולם נעשים מאוד חסרי סבלנות ועצבניים בגלל שזה נחשב בעיניהם לא מנומס לעזוב את השולחן, והם מחכים רק לי: 'קדימה, סיים לאכול'". מישהו, בין הנגיסות, מניח בפועל את המזלג או את הכף שלו על השולחן, ואתה אומר לעצמך: "הו אלוהים. מתי כבר הוא מתכוון לאחוז בהם שוב ולקחת את הביס הבא?" אולי אנו עצמנו כאלה. אנחנו אפילו לא ערים לכך שזה מעצבן אחרים שעימם אנו אוכלים. אם אנחנו אוכלים לבדנו, זה לא משנה כמה מהר או כמה לאט אנחנו אוכלים; אני מדבר על לאכול בחברת בני ובנות אדם אחרים. 

ישנם הדברים הקטנים האלה, שלפעמים אכן הופכים לדי משמעותיים מבּחינת הזולת, אבל אנו עצמנו עשויים להתעלם מהם. אני יכול לחשוב על המון דוגמאות של דברים שאנחנו נוטים שלא ממש לקחת בחשבון. אני חושב על בני ובנות אדם שלא מדברים בקול רם מספיק. בגלל שאתה לא מדבר בקול רם מספיק, אנשים לא לוקחים אותך ממש ברצינות. הם לא באמת יכולים לשמוע מה אתה אומר. הם חייבים להתאמץ כדי לשמוע מה אתה אומר, ואז הם לא טורחים אפילו לשים לב אליך. או שיש אנשים המדברים בקול רם מדי. 

אז נחשוב, "למה אני מתעלמת מההיבטים הללו? למה אני חושבת שגם הם אינם חלק ממני? אלו הם היבטים הכרוכים בי בדיוק כמו נקודות החוזק ונקודות החולשה- אלו שאני מבחינה בהן- כך שאין סיבה להתעלם מהם". 

[הפסקה לתרגול]

לחשוב על דוגמאות של כל שלושת ההיבטים

בסופו של דבר, מה שעלינו לחשוב עליו הוא כל ההיבטים הללו של עצמנו- האישיות שלנו, הגופים שלנו, ההרגלים שלנו, וכן הלאה- ושתהיה לנו תחושה אובייקטיבית בנוגע לכל העניין, מבלי להירתע מחלק מההיבטים, להימשך להיבטים אחרים, ולהתעלם מהיבטים, שזוהי עוד קבוצת תחושות, שלישית במספר. הדרך שבה אנו עושים זאת היא לבחור נקודות מייצגות: נקודה אחת שאנו מרגישים ממש נורא לגביה, נקודה אחת שאנחנו מרגישים ממש נפלא לגביה, ואחת ממנה אנו מתעלמים. לאחר מכן נסתכל על שלושת ההיבטים הללו וננסה להשקיף עליהם בלי משיכה, רתיעה, או אדישות. רק להיות בפתיחות לכל השלושה. 

[הפסקה לתרגול]

ננסה להתבונן בשלושת האיכויות הללו של עצמנו בעזרת התייחסות אחידה, שוות יחס, תודעה שלווה, עם אותה גישה כלפי כול השלוש. אנו מקבלים את עצמנו. בהתבסס על האיכויות הללו, יש לנו את ה"אני" הקונבנציונלי. זה לא אומר שאנחנו שאננים ולא עושים דבר כדי להשתפר. אנו מקבלים את זה שזה אובייקטיבית מה שעלינו לעבוד עם עצמנו עליו ומה שעלינו לעבוד אתו, כפי שאמרתי, אבל בלי לחשוב שישנו כוח אחר כלשהו, איפשהו שם למעלה, שחילק לנו את הקלפים הללו- כמו במשחק קלפים- ואלו הם הקלפים שאיתם עלינו לשחק את המשחק. זה גורם לחיים שלנו להיות מעֵין טְרִיפּ משונה -שחולקו לנו קלפים לשחק איתם, מישהו אחר שולט במשחק, והחיים הם רק משחק. זה לא המצב. "חולקה לי סדרת קלפים גרועה", אבל אני עדיין הולכת לנסות לנצח עם הקלפים האלה בכל מקרה". אני חייב לומר שזוהי דרך מוזרה מאוד להסתכל על החיים שלנו, זה להטיל את האחריות על מישהו אחר. אנחנו לא חייבים לעשות מזה סיפור שלם, של מישהו המחלק קלפים ואנחנו משחקים את המשחק. במקום זאת, באופן פשוט יותר, "זוהי המציאות. זה מה שיש לי". 

הבעיה עם האנלוגיה הזאת של משחק קלפים היא שבאמצעותה אני מדמיין שאני ישות נפרדת מצד אחד, ושכל ההיבטים הללו של החיים שלי הם קלפים, נפרדים ממני, ובכל זאת, מַשהו אחר- כוח עליון או גורל סתַמי- חילקו לנו את הקלפים הללו. זוהי דרך מנוכרת מאוד להביט דרכה על החיים שלנו. אם יש לנו את ההשקפה הזאת ואנחנו הולכים בעקבות דרך בודהיסטית, יש לנו בעיה גדולה במונחים של עיוות של מה שאנו מתכוונים אליו ב- החלטה נחרצת להשתחרר, מכיוון שאז אנחנו תופסים החלטה נחרצת להשתחרר כ"אני" ממשי, מוצק, האומר, "אני לא רוצה לשחק במשחק הקלפים הזה יותר. זה טיפשי", כאילו יכולנו לזרוק הצידה את הקלפים ועדיין להיות "אני" מוצק  וה- "הו, אני כה נפלא, עכשיו אני לא צריך לשחק במשחק המטופש הזה", אתה עדיין נשאר עם מקור הבעיה: הרעיון הזה של "אני" כוזב שעכשיו הוא לא תלוי במשחק קלפים אווילי. 

בואו נחזור אחורה ונסתכל על כל ההיבטים המגוונים הללו, לא כעל משהו נפרד מאיתנו, לא כמו סדרת קלפים, אלא עם ההבנה ש"אני" מבוסס על כל אלו. כמו כן מה שאני חושב שמאוד חשוב כאן הוא לא להסתכל על ההיבטים השונים הללו של עצמנו- הבסיס הזה לעצמנו- כמפוצל, כאילו שכל אחד מההיבטים היה ארוז בפלסטיק, או מסומן בחוברת צביעה לילדים עם קו גדול ומוצק סביב כל אחד מהם, ואני יכול לצבוע את זה בירוק ואת זה בצהוב. אם יש לנו את הגישה הזאת לגבי היבטים שונים של האישיות שלנו, אז אנחנו באמת בצרה במונחים של פיצול אישיויות וכלל לא באינטגרציה פנימית. מה שעלינו לעשות הוא לראות את כל ההיבטים השונים הללו מקיימים אינטראקציה ומחוברים באופן מרושת אלו עם אלו. אנחנו שלם אינטגרטיבי. אנחנו לא החלקיקים המפוצלים הללו, פיסות קטנות, כמו בחוברת צביעה, עם "אני" שהוא נפרד מחוברת הצביעה.  

[הפסקה לתרגול]

הדימויים הללו, האנלוגיות האלה- עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין, אך הם די עוזרים להזכיר לעצמנו שזה טיפשי כשאנו מתחילים להתנהג כאילו יש לנו סדרת קלפים ואנחנו משחקים משחק, או כאילו יש לנו את חוברת הצביעה הזאת. הדרך בה נתאר זאת במונחים בודהיסטים היא שאנחנו יכולים לבודד רעיונית היבטים שונים של עצמנו; זהו תהליך רעיוני. אך בפועל הכול קשור וכרוך זה בזה. זה מאוד עמוק למען האמת, אם נחשוב לעומק על כך ונבין זאת. 

בסופו של השלב הראשון הזה הנוגע להתייחסות אחידה, שוות יחס- שהוא ככל הנראה השלב הארוך ביותר, יש לו הכי הרבה חלקים- אנו מגיעים אל המסקנה הבאה: יש לנו בסיס רחב מאוד של תיוג ה"אני" הקונבנציונלי שלנו. יש לנו את כל האירועים השונים והדברים שעשינו בחיים או שקרו לנו: לפעמים כשלון, לפעמים הצלחה, לפעמים טעויות, לפעמים הכול הולך כשורה, לפעמים שום דבר מיוחד לא קורה. היו לנו תקופות שונות רבות בהן הרגשנו מאושרים, הרגשנו אומללים. היינו בכל מיני סוגים של מצבי רוח שונים. ויש לנו היבטים מגוונים של עצמנו- של האישיות שלנו, הגוף שלנו, כל הדברים מעין אלו- אשר מכוננים את חיינו. "אני" כרוך בכל זה. זהו הבסיס ל"אני" וכול אלה כרוכים זה בזה ומקיימים זיקות גומלין ביניהם, ואפילו לא הכנסנו לכאן את הדברים האחרים המעורבים פה: מערכות היחסים שלנו עם אחרים ואחרות, וכו'. אבל, בכל מקרה, זהו הבסיס ל"אני", המשתנה מרגע לרגע. איננו יכולים לברור ולבחור היבטים של חיינו ולהחשיב רק אותם בתור "אני" ולזרוק החוצה אחרים- זה מה שאני ממש אוהב, ואת זה אני ממש שונא, וזה מה שאין לו חשיבות"- כאילו היינו קונים כרובים. אתה מסתכל בערמת הכרובים הזאת: "הכרוב הזה לא טוב!: אתה זורק את זה הצידה. והכרוב הזה, "הו, הוא נראה ממש טוב!" ומהאחרים אנו מתעלמים. 

בואו ננסה, אם כן, להתייחס לכול ההיבטים האלה של חיינו באמצעות התייחסות אחידה, שוות יחס: לא להימשך, לא להירתע, לא להתעלם- לא כמו לקנות כרובים. פירושו של דבר להיות ברגיעה, פתיחות, ושלווה, ולקבל את כולם, וזה מה שיהווה את הבסיס לעשיית משהו בונה עם כל ההיבטים. אלו אינם מהווים בסיס להישענוּת אחורה מבלי לעשות דבר.

[הפסקה לתרגול]

מה שחשוב, על אף שאולי זה צעד מתקדם מדי, הוא להתגבר על תחושת הדואליות הזאת של "אני" השרוי בשלווה עם "עצמי": "אני" מקבל את "עצמי", כאילו שישנם שני "אני". למרות שזה עשוי להועיל מעט לחשוב באופן זמני בדרך הדואליסטית הזאת, כדי להתמודד עם בעיות מסוג זה, אם אנחנו שקועים מדי במצב תודעתי אומלל, בסופו של דבר עלינו להתגבר על דרך החשיבה הדואליסטית הזו לגבי עצמנו ופשוט, במובן מסוים, להיות שלמים ושלווים עם עצמנו מבחינת ה"אני" הקונבנציונלי והבסיס עבור ה"אני" הקונבנציונלי.

"אני" כרוך בבסיס הזה. "אני" אינו נפרד. אין "אני" שהוא נפרד מהחיים שלי, נכון? למרות שלפעמים אנחנו מרגישים כך, הלא כן? "אני לא אוהבת את החיים שלי", כאילו שהיה "אני" שהוא נפרד מהחיים שלי. זה דבר קשה להבנה. אך לפחות אם אנחנו מתחילים עם התחושה ש- "זה די מוזר, לחשוב שיש 'אני' שהוא נפרד מהחיים שלי", אז נתחיל ללכת בכיוון הנכון של הבנה נכונה. 

זה אותו הדבר, כָּזָב זהה, להרגיש ש"החיים שלי יצאו משליטה", כאילו שהיה "אני" בּנפרד מהחיים שלי אשר יכול לשלוט בהם. גם זה די מוזר. בפשטות, יש את כל האירועים, אחד אחרי השני ברצף ועל בסיס כל אלה- יש את "אני". אבל לא משהו נפרד ממנו, העובר ממקום למקום כמו במשחק לוח של ילדים, שבו אתה זורק את הקובייה הקטנה כמה צעדים קדימה. החיים אינם כאלה, בבקשה! חישבו על כך.

[הפסקה לתרגול]

ניגש עכשיו לכמה שאלות. הכי טוב להתקדם לאט עם התרגילים הללו מאחר שֶׁמַּעֲבָר דרכם מביא אתו רגשות רבים, תגובות רבות. אז זה טוב לא לנסות לעשות יותר מדי בבת אחת במהלך סשן אחד.        

לְגַלּוֹת התחשבות באחרים ואחרות

אני חושב שבדוגמא עם האוכל, נגעת בנקודה מאוד עדינה. יכול להיות שחלק מבני ובנות האדם לא מרגישים בנוח עם הדרך בה אני אוכל, אלא שאין לי יכולת למלא אחר רצונותיהם של אנשים אחרים. אבל, במחשבה על-כך שאני לא רוצה לגרום לאי-נוחות לאנשים אחרים, אז האם הפתרון הוא לא לצאת לאכול איתם בכלל? מה זה אומר לשים לב לרווחתם ואי רווחתם של אחרים ואחרות ביחס להרגלים שלנו?

אני לא חושב שעלינו להימנע מללכת למסעדות עם אחרים ואחרות בגלל הרגלי האכילה שלנו; אבל מצד שני, אני חושב שזה מאוד חשוב לְגַלּוֹת התחשבות כשאנחנו נמצאים בחברת אחרים ואחרות, משום שהדרך בה אנו מתנהגים משפיעה עליהם. אל לנו לחשוב שזה לא משפיע עליהם. אני חושב על כמה דוגמאות של בני ובנות אדם שאני מכיר שהם אכלנים איטיים מאוד, אך מתחשבים מאוד באחרים ואחרות שעימם הם אוכלים. אנחנו נפגשים לצוהריים, קבוצה מאיתנו, ומישהי מאיתנו אומרת לכולם, "תראו, אני אכלנית מאוד מאוד איטית. אתם לא חייבים לחכות לי עד שאסיים. אם עליכם לחזור חזרה לעבודה, או לכל עיסוק אחר שלכם, זה בסדר". זה מאוד מתחשב. הַחֲבֵרָה הזאת יכולה לאכול עד כמה לאט שהיא רוצה, וכל היתר לא מרגישים מחויבים לשבת שם ולחכות עד שהיא תסיים. או שאם אתה אכלן ממש מהיר, תוכל לומר ליתר האנשים, "תראו, אני אכלן מהיר. אל תרגישו שלא בנוח עם זה. בבקשה קחו את הזמן שלכם. זה לא שאני ממהר. זה פשוט איך שאני אוכל".

במלים אחרות, ישנן דרכים להביע התחשבות מבלי להתפשר בהכרח על הרגלים מסוימים שיש לנו. חוסר ההתחשבות כאן הוא הבעיה האמיתית. או אם אתה בקבוצה של אנשים המטיילים יחד והקבוצה צריכה לעזוב על מנת להספיק לרכבת- או שאתה עם המשפחה וכולם מוכנים לנסוע במכונית- ולא סיימת לאכול, תוכל לומר, "אני לא יכול לסיים את מה שיש לי בצלחת. תנו לי לארוז את מה שנשאר ולקחת את זה איתי. אסיים את זה יותר מאוחר". יש דרכים לְגַלּוֹת התחשבות. 

דוגמא נוספת: חלק מקרוביי לא אוהבים את זה שאני מעורב בתרגול בודהיסטי ושאני כאן, כך שאני לא יכול לגרום להם נחת רוח. או שמישהו לא מחבב את הדרך בה אני לובש את בגדיי או את התספורת שלי. מה לעשות אז?

מה שמאוד עוזר במצב מעין זה הוא לזכור ש"לא כל אחד חיבב את הבודהה בזמן שהוא היה חי. אז לְמָה אני מצפה מעצמי? לכך שכל אחד ואחת יאהבו את הדרך בה אני עושה דברים"? כמובן שאיננו יכולים לְרַצּוֹת את כולם. אז הקרובים שלא אוהבים את זה שאתה הולך לאירועים בודהיסטיים- אל תאמר להם. אתה לא חייב לומר להם לאן אתה הולך. אתה לא צריך לשקר, אך אתה יכול לומר, "אני פוגש חברים". אנחנו חברים פה, אז זה נכון שאתה פוגש חברים. כך שתמיד ישנן דרכים להימנע מלפגוע באחרים ואחרות, אבל אנחנו לעולם לא הולכים לקבל את האישור של כולם. לבודהה לא היה כזה, אז למה שלנו יהיה? 

האם תוכל בבקשה להסביר מה זה אומר שאין שם "אני" המזיז חלקים במשחק ילדים ממקום אחד לשני? אם אני מתכנן מה לעשות בערב ואני יכול לבחור דבר זה או אחר לעשות, יש איזושהי הרגשה שמישהו מקבל את ההחלטה הזאת. אפשר לומר שזה כמו כוח רצון.

כן, בהחלט יש כוח רצון וקבלת-החלטות, זה בטוח, אבל הבעיה היא איך שאנחנו ממשיגים את זה. זה לא כאילו שיש "אני" נפרד אשר לוקח מרחק מהחיים שלנו ומקבל את ההחלטה. 

כל העניין פה הוא כזה: האם יש ישות- "אני"- הנפרדת מ- ה"אני" אשר מעורב בפועל בעשיית דברים? ישנו הפַּן הביקורתי הזה שיש לנו בדרך כלל, שישנו "אני" היושב מאחור ומבקר ומתמרן את מה שאני עושה, כאילו שיש איזה "אני" נוסף שהוא הפריט על לוח המשחק הזה שמועבר ממקום למקום תוך כדי מהלך החיים. כמובן שנעשות החלטות. ישנו כוח רצון. ישנה כוונה. כל זה הוא חלק מכל רגע. אם תשאל, "מיהו זה שמקבל את ההחלטה"? אני מקבל את ההחלטה; זה לא מישהו אחר. אך מה שנרצה להימנע ממנו הוא התחושה הזאת של הפרדה או ניכור מהחיים והאירועים הללו, כאילו שאנחנו איזשהו דבר מרוחק ונפרד מהם, לשחק משחק. זה לא משחק. במלים מאוד פשוטות, אתה פשוט עושה את זה. אתה פשוט עובר דרך החיים ואתה עושה דברים. אתה מקבל החלטות וכך הלאה בלי התחושה הזאת של "הו, מה עליי לעשות עכשיו"? ו-"הו, הייתי באמת איום ונורא"! ו"הו; זה היה ממש טוב. התקדמתי שתי משבצות קדימה, יצא לי שתים עשרה בהטלת הקוביות, זזתי קדימה שתים עשרה משבצות. נהדר! נפלא!" אנחנו פשוט חיים את החיים שלנו בלי מחשבות או תחושות כאלה. 

זו הבחנה מאוד דקה כאן. זה מאוד דק, אך מה שעלינו לזהות הוא את הרעיון והתחושה שחלק ממני הוא השופט או השולט וחלק ממני הוא הקורבן, זה העומד לדין. זה שמתמרנים אותו ושולטים בו- "אני חייב לשלוט בעצמי; אחרת אני באמת הולך לעשות טעות"- כאילו שקיימים לכאורה שני "אני". עליך רק לתרגל שליטה-עצמית בלי לעשות את הדיכוטומיה הזאת. רק להיות נחרץ ולפעול. פשוט לעשות את זה.