התייחסות אחידה, שוות יחס, לגבי האופן בו נהגנו כלפי עצמנו

אותו הדבר עם רגשות של אושר או אומללות; הם לא חייבים להיות דרמטיים. לעתים אנו חושבים שהם ממש חייבים להיות חזקים ומוגזמים כדי שנוכל בכלל להרגיש משהו. חשיבה כזאת מניעה אנשים רבים לספורט אתגרי או ניקוב פירסינג על הגוף כדי לחוות בפועל תחושות חזקות; אחרת, יש להם את התפיסה הזאת שהם לא באמת מרגישים משהו. אלא שזה מבוסס על איזשהו סוג של ניכור מהרגשות של עצמנו. אם נערוך בחינה אנליטית של הניכור הזה באופן עמוק יותר, נמצא שיש כאן תפיסה מאוד מבולבלת בנוגע לרגשות- לגבי מי אנחנו ולגבי מהי בעצם חוויה בחיים. איננו זקוקים לחוויות דרמטיות על מנת לקבוע שאנו קיימים. המחשבה שלחוויות כאלה יש את הכוח לקבוע שאנחנו אכן קיימים באמת היא המחשבה הכוזבת. זו הסיבה שבעטיה ההבחנה הזאת בין ה"אני" הקונבנציונלי וה"אני" הכוזב היא מאוד חשובה. היא הכרחית.

מה שאנו נוטים לעשות זה להזדהות רק עם אירועים קטנים בחיים שלנו או עם היבטים קטנים של עצמנו. לעתים קרובות אלו הם אירועים די דרמטיים מבחינה רגשית, כמו כשלון או איזושהי הצלחה. זה יכול להיות אפילו משהו קיצוני: חוויה של נִצּוּל, למשל. יש לך הזדהות עם זה ואז אתה מבסס את הזהות האמיתית שלך על זה, או כמובן, אתה יכול להכחיש זאת ופשוט לדכא את זה לחלוטין. אבל כשאנחנו מזדהים עם זה, יש לנו דֻּגְמָה מאוד ברורה של ה"אני" הכוזב. אנו מתייחסים לַזֶּהוּת הזאת בתור "אני" ומדמיינים שהיא אני ממשי, מוצק ואמיתי, ואיך שאנחנו כאלה תמיד, בכל המצבים. אבל ה"אני" הכוזב הזה לא תואם לשום דבר אמיתי. הוא רק הקרנת תודעה של הדמיון שלנו.

מה שעלינו לשלול הוא את ה"אני" הכוזב. "לשלול" פירושו של דבר להבין שזה הבל הבלים; זה לא תואם לשום דבר אמיתי. אז עלינו לשחרר את עצמנו מהתפיסה הכוזבת הזאת, מה שכמובן אינו דבר שכל כך קל לעשותו. זאת משום שיש לנו הרגל כל כך חזק של להקרין את זה מתודעתנו ולהאמין בזה. לשחרר את עצמנו מכך דורש תרגול רב, משמעת, ריכוז, מוּדָעוּת מַבְחִינָה ברורה בין מה שהוא מציאות ומה שהוא פנטזיה, וכו'- זהו תרגול גדול- המבוסס על קיומה של מוטיבציה חזקה לעשות את כול זה. תרגול בודהיסטי מתמחה בדברים מעין אלו, אך כאשר אנו מפריכים את ה"אני" הכוזב, זה לא שאנחנו נשארים בלי כלום. אנו נשארים עם ה"אני" הקונבנציונאלי. אני אכן קיים. אתה קיים. זן מאסטר יוכיח לך את זה דרך הכאתך עם מקל ואז תחוש כאב. אז בוודאי שאני קיים.

ה"אני" הקונבנציונלי מכסה את מלוא הטווח של כל דבר בחיינו. הלא כן? זה לא שיש שם "אני" מוצק כלשהו העובר דרך החיים, שאנו מופרדים ממנו כביכול, ומביטים על חיינו הנגלים בפנינו כאילו היינו בסרט. זו גישה מסוכנת לאמץ מכיוון שהיא מובילה לתחושת ניכור, וזה עלול להביא להרבה בעיות רגשיות. ה"אני" הקונבנציונלי הוא ה"אני" המתקיים כביכול על סמך האירועים והחוויות המשתנים תמידית של החיים. זה "אני". ואני משתנה תדיר, גדל, מתבגר, משתנה מרגע לרגע- עם שום דבר מוצק הנשאר תמיד אותו דבר. ה"אני" הקונבנציונלי מבוסס על כל זה.

עלינו להימנע משתי נקודות קיצון כאן. נקודת קיצון אחת היא ניהיליזם המכחיש לחלוטין את קיומו של "אני". כשאנו הולכים לקיצוניות הזאת, אנו חווים נאיביות ביחס לעצמנו: אנו מתעלמים מהצרכים שלנו. איננו מבטאים את עצמנו, איננו מעניקים תוקף לרצונות או לצרכים שלנו, כמו גבולות בהקשר של מערכות היחסים שלנו, העבודה שלנו, וכן הלאה. נקודת הקיצון הראשונה, אם כן, היא הכחשה של ה"אני" הקונבנציונלי. ניהיליזם משמעו לחשוב: "אני לא נחשבת; אני לא שווה כלום".

נקודת הקיצון השנייה היא הקיצוניות של ניפוח ה"אני" הקונבנציונאלי לכדי "אני" כוזב ואז זיהוי עצמנו בתור ה"אני" הכוזב. התוצאה של זה היא מה שמכונה על ידנו במערב "נרקיסיזם": "אני כל כך חשובה. מה שאני חושבת ומרגישה כל כך חשוב, כולם צריכים לדעת את זה". כאילו שכולם באמת מעוניינים בכך. החשיבות-העצמית הנרקיסיסטית הזאת מגיעה בימינו לכדי הגזמה עם המדיה החברתית, כמו פייסבוק וטוויטר, מרחבים בהם אנשים מרגישים שעליהם לשדר לעולם מה הם מרגישים לגבי כל דבר ודבר שקורה בחיים שלהם. המקבילה הרגשית של זה היא ההרגשה הזאת של "אני כל כך חשוב, אני כה מיוחד. אני כזה נפלא".

כשיש לנו גישה שלילית של כעס כלפי עצמנו, היא עלולה להגיע לאחת משתי נקודות הקיצון הללו. באופן ניהיליסטי, עשוי להיות שנכחיש את הצרכים שלנו כאדם ונתעלם מהם: "אני כל כך טיפשה וכל כך רעה שלא מגיע לי להיות אהובה. לא מגיע לי שיהיו לי חברים או שאהיה מאושרת, מכיוון שאני חסרת ערך". גישה שלילית כזאת כלפי עצמנו הולכת לקיצוניות של ניהיליזם. ביסודו של דבר, היא מכחישה את ה"אני" הקונבנציונאלי: "אני לא קיימת. אני לא נחשבת".

הקיצוניות האחרת, הגזמת היתר של עצמנו בליווי כעס, מביאה עימה אשמה עצומה ואת ההרגשה שעלינו להעניש את עצמנו בגלל שאנחנו כל כך רעים. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי מבחינה פסיכולוגית בדרכים רבות, בדרך כלל בצורה לא מודעת. אחת מהדרכים הלא מודעות היא שאנו מכשילים כל קשר שאליו אנו נכנסים, תוך כדי שאנו מוודאים את זה שהוא לא יעבוד ושנמשיך להיכשל. במובן מסוים, זה כמו להעניש את עצמנו. כשאנו חשים אשמה, זו באמת אובססיה עם "אני", שאנו מנפחים לכדי "אני" כוזב שאנחנו באמת מדמיינים שקיים כ"רע". אנו מתקבעים על "אני כל כך רע. מה שעשיתי היה כל כך רע"- ואנחנו לא מרפים. תסמונת נפוצה נוספת היא אכילת יתר קיצונית המובילה אותנו להשמנת יתר שתבטיח שאף אחד לא יראה אותנו כאטרקטיביים. בדרכים שכאלו, גישה שלילית כלפי עצמנו עלולה להגיע לאחת משתי נקודות הקיצון.

כל זה רלבנטי לדיון שלנו כאן לגבי התייחסות אחידה. מה שאנו מנסים להגיע אליו הוא מין אמצע- מה שנקרא בבודהיזם "דרך האמצע", נתיב אמצעי. "דרך אמצע" אין פירושה חצי ניהיליזם וחצי הגזמת יתר של עצמנו. לא לכך הכוונה ב"דרך אמצע". אלא, פירושה הוא ללכת מעבר לקוטביות מעין זו ולאשש את ה"אני" הקונבנציונלי ולהפסיק להזדהות עם "אני" כוזב. אנו עושים זאת באמצעות הניסיון להשקיט או להרגיע את הגישות המפריעות והרגשות המפריעים הללו שיש לנו בנוגע לאירועים בחיים שלנו ולגבי "עצמי" ביחס לאירועים הללו.

פיתוח התייחסות אחידה, שוות יחס, במונחים של איך שנהגנו כלפי עצמנו

בואו נמשיך הלאה עם החלק הזה של התרגול של התייחסות אחידה, שוות יחס. ההיבט הבא שאותו נבחן הוא איך נהגנו כלפי עצמנו, איך טיפלנו בעצמנו- לא בהכרח ביחס לאירוע, אלא פשוט באופן כללי- סוג הגישה שיש לנו כלפי עצמנו. היא יכולה להיות משלושה סוגים.

בראש ובראשונה, הגישה שלנו יכולה להיות פשוט הערכה עצמית נמוכה באופן כללי. זה יכול לבוא לידי ביטוי בדיבור מאוד מחמיר כלפי עצמנו בתודעות שלנו: "אני כזאת אידיוטית", "אני כזה לוּזֶר ", קרוב לוודאי שאנו משתמשים בשפה הרבה יותר מחמירה מזו.

גישה מן הסוג השני עשויה להיות דעה גבוהה מדי על עצמנו- "אני כל כך נפלאה, אני כל כך מיוחדת"- ואז ניטה להגזמה וריצוי עצמי מפנק. זה יכול להתבטא בדרכים רבות, כמובן. " אני תמיד חייבת להיות במרכז תשומת הלב", למשל. "אני תמיד צודקת"- דברים מעין אלו. אנחנו מאוד מעמיסים את עצמנו על אחרים ודוחקים בהם כשזה נוגע אלינו.

הגישה השלישית היא התעלמות מהצרכים שלנו, והדבר בא לידי ביטוי ביחס לא הוגן כלפי עצמנו. זה עשוי להופיע לעתים תכופות כשיש לנו תינוקות או פעוטות. אז, כמובן, הצרכים של התינוק גוברים על הצרכים שלנו, ואנו עלולים לדחוק את עצמנו אל מעבר לגבולותינו בכך שלא נספק לעצמנו מספיק שינה, וכן הלאה. זו סיטואציה מסוג שונה. כאן בכל אופן אנו מדברים על להיות פרפקציוניסט ולדחוף את עצמנו חזק מדי: אין לנו גישה מציאותית לגבי עצמנו, לגבי הצרכים שלנו, ולגבי הגבולות שלנו.

בואו ניישם את אותה שיטה אשר בה הסתייענו אתמול במונחים של אירועים בחיינו על מנת להירגע ולהשיג התייחסות אחידה, שוות יחס יותר לגבי האופן שבו ראינו את עצמנו ונהגנו כלפי עצמנו.

לחשוב על הזמן בו היה לנו ערך עצמי נמוך

תחילה נחשוב וננסה להעלות בתוכנו הרגשה שאולי הייתה לנו של ערך עצמי נמוך. "אני לוּזֶר ", "אני אידיוטית", גישה מעין זו, שאני בטוח שהייתה לרובנו בזמן כזה או אחר. ננסה לשחזר את ההרגשה כדי שנוכל לבחון אותה (זה לא שלכאורה אנחנו מתַרגֵלים במטרה להרגיש אותה). "אף אחד לא אוהב אותי. למה שמישהו יאהב אותי? אני לא ראויה להיות אהובה". יכולות להיות לכך צורות ביטוי רבות.

לאחר מכן נערוך ניתוח אנליטי של זה: "אם באמת הייתי כזה- שאין בי תועלת, שאני לא ראוי להיות אהוב- הרי שהייתי צריך להיות כזה מבחינת כולם. הכלב שלי לא היה אוהב אותי; אמא שלי לא הייתה אוהבת אותי; אף אחד לעולם לא היה אוהב אותי. אבל רק רגע. למען האמת, הכלב שלי כן אוהב אותי, אז לא יכול להיות שֶׁכֹּל כֻּלִּי רע. אמא שלי עדיין אוהבת אותי, יש לקוות." אז אנחנו רואים שאין סיבה אמיתית לחוש תמיד כל כך שליליים כלפי עצמנו. אין באמת בסיס נצחי לכך, נכון?

תראו, זו הבעיה האמיתית. כשאנשים נמצאים עמוק מאוד בתוך ערך-עצמי נמוך, הם לא יכולים אפילו להעלות בדעתם אף היבט חיובי בנוגע לעצמם או לכל אחד אחר שבאמת אוהב אותם- כמו הכלב שלהם או אמא שלהם או כל אחד בחיים שלהם- כאילו שמעולם לא היה להם אף חבר, מה שממש לא סביר. אנו מנסים לאזן את זה ולראות: "ובכן, לא תמיד הייתה לי גישה שלילית כלפי עצמי. לפעמים זה היה בסדר." נתמודד מאוחר יותר עם השאלה של מאיזו גישה יש יותר; מהגישה החיובית או מהגישה השלילית; זה עניין נפרד. אבל אם נביט על כך באופן אובייקטיבי, נראה שלפעמים לא חשבנו בצורה כל כך רעה על עצמנו, ולמעשה, התייחסנו יפה לעצמנו- אפילו אם זה אומר רק לקנות לעצמנו חטיף שוקולד ולאכול אותו, כי אנחנו אוהבים שוקולד. ננסה לחשוב על דוגמאות פשוטות כמו זאת.

נחליט: "באמת שאין סיבה תמיד לחשוב רעות על עצמי ולהתייחס לעצמי בצורה רעה ולנזוף בעצמי. אני בהחלט מסוגלת להתייחס יפה לעצמי, כמו בדוגמא של לקנות לעצמי חטיף שוקולד." נחליט בתוכנו ש- "אני הולכת לנסות לא לדבר לעצמי בצורה כל כך מחמירה בתודעה שלי או להתייחס לעצמי בצורה כל כך גרועה". הבינו, עלינו להכיר בכך שהתנהגות כזאת גורמת לעצמנו אומללות, ולמה שארצה להיות אומללה? אף אחד לא באמת רוצה להיות אומלל. אנחנו באופן טבעי אומללים בחלק גדול מהזמן בכל מקרה. למה לאמלל את עצמנו אפילו יותר באמצעות גישה שלילית כלפי עצמנו?

[הפסקה לתרגול]

לחשוב על הזמן שבו הייתה לנו דעה מופרזת לחיוב ביחס לעצמנו

לאחר מכן אנו משחזרים מתי הייתה לנו דעה מופרזת לחיוב על עצמנו, אשר בעקבותיה תגמלנו את עצמנו באמצעות פינוק יתר, האבסנו את עצמנו עם שוקולד או שתינו יותר מדי אלכוהול. אז נחשוב, "למה אני מגזימה כך עם פינוק יתר של עצמי? האם זה בגלל שאני חושבת שאני כזאת נפלאה? ובכן, אני לא תמיד חושבת ככה, נכון? כך שאין צורך מצד אחד לתגמל את עצמי בהגזמה ומצד שני למנוע מעצמי". זו הנקודה. האחת היא למנוע מעצמנו- "לא מגיע לי שיהיה לי את זה"- והשנייה היא לפנק את עצמנו פינוק יתר: "אני כל כך נהדרת; מגיע לי לאכול את כל עוגת השוקולד; מגיע לי לקחת שבוע חופש מלא".

[הפסקה לתרגול]

אז, אנחנו לא חייבים ללכת לנקודות הקיצון של גלידה כל יום או גלידה אף פעם. לפעמים זה בסדר; הכול במידה. אנחנו לא חייבים להיות בחופשה נצחית או לעולם לא לקחת חופשה. מתינות. כעת, כמובן שרובנו לא הולכים לנקודות הקיצון המוחלטות, אבל לרבים ורבות מאיתנו יש את הנטייה ללכת בכיוון של ההקצנות הללו. בקצרה, אין טעם בלומר לעצמנו תמיד, "אני אידיוטית. אני מטומטמת." ומצד שני, אין סיבה לומר כל הזמן לעצמנו, "אני כל כך נפלא. אני נהדר."

לחשוב על הזמן בו התעלמנו מצרכינו

הַדֻּגְמָה השלישית היא לזכור מתי התעלמנו מהצרכים שלנו עצמנו, כאילו שהיינו חסרי משמעות, כלומניקים שאף אחד לא סופר ממטר, ואנחנו לא מתייחסים לעצמנו בצורה הוגנת. מן הסתם נוכל לנתח זאת באופן יותר ויותר עמוק. יכולות להיות סיבות רבות מאחורי זה, בואו נאמר, לא לבטא את הצרכים או הרצונות שלנו. אנו עלולים לפחד שאם נבטא אותם, נחווה דחייה או נטישה. ישנן גרסאות רבות כאן.

יותר מכך, שלוש המגמות הללו של ערך עצמי נמוך, הערכה עצמית מופרזת, והתעלמות מעצמנו לא פשוט מופיעות להן בנפרד לחלוטין אלו מאלו. בדרך כלל ישנו שילוב, כמו בַּדֻּגְמָה הזאת: "אתעלם מהצרכים שלי ולא אומר דבר או לא אציב שום גבולות (אז זוהי נאיביות) בגלל שאני מפחד שידחו אותי אם אעשה זאת (זהו ערך- עצמי נמוך). 

עלינו לערוך ניתוח אנליטי: "אבל האם יש איזושהי סיבה לא להתייחס לעצמי באופן הוגן? אני לא מישהי חסרת ערך, נכון? יש לי צרכים, בדיוק כמו לכל אחד אחר. יש לי גבולות , בדיוק כמו לכל היתר. אם יש עוגה, למה שלא אקח פרוסה כמו כל אחד אחר?"

[הפסקה לתרגול]

ישנה עוד נקודה אחת להרהר עליה. "אם אחרים ואחרות יכולים לומר לי 'לא', למה אני לא יכול לומר להם 'לא' ?" זו נקודה הרבה יותר קשה. כמובן אנחנו מתייחסים לאמירת "לא" כשזה הגיוני לומר "לא", לא סתם להיות מישהו שתמיד אומר "לא". זוהי קיצוניות. כפי שאמרתי, זו נקודה מעניינת וכזו שקשה לעשות לה ניתוח אנליטי. "האם אני כל כך רעבה לחיבה שאני מפחדת לומר 'לא' בגלל שאני ממש רוצה שאחרים ואחרות יאהבו אותי?" האם זוהי המנטליות שמאחורי העניין? אני רעבה לחיבה, אני רעבה לכך שאנשים יאהבו אותי, ולכן אני לא רוצה לומר 'לא'. אני רוצה לקבל עוד ועוד ועוד, בגלל שאני מרגישה שאף פעם אין לי מספיק חיבה, או שמעולם לא הייתה לי, ואני זקוקה לזה באופן כל כך נואש, אז אני לא הולכת להגיד 'לא', אני לא הולכת להציב גבולות". אנחנו מדברים על גבולות במערכות יחסים. אז כשאחרים מנצלים אותי או מתנהגים אליי גרוע, אנחנו לא רוצים לומר "לא" כי אנחנו כל כך רעבים לחיבה, כאילו שאנחנו מורעבים לאוכל.

לאחר מכן נחשוב, "איך זה יהיה אם המשאלה שלי אכן תתגשם?" אם מישהו אכן היה רוחש לי חיבה ומכרכר סביבי כל הזמן, זה היה מתחיל להיות מאוד מעצבן, נכון? מצד אחד, אנחנו מרגישים שלעולם לא יהיה לנו מספיק. מצד שני, זה מתחיל להציק אם יש לנו יותר מדי. דמיינו את הכלב מלקק את הפנים שלכם במשך היום כולו. זה היה משגע אתכם. הייתם הודפים את זה מעליכם. זוהי, אגב, שיטה בודהיסטית. אתם משתמשים בדוגמאות קיצון אבסורדיות כדי לגלות: האם זה באמת מה שאני רוצה, שהכלב ילקק את הפנים שלי במשך כל היום? האדם השני אומר, "הו את/ה כל כך נפלא/ה!" ומחבק אותנו לאורך כל היום ונוגע בנו? כעבור כמה זמן, ברור שנאמר, "די כבר!"

עכשיו אולי תתנגדו: "אבל האם בלתי אפשרי שיהיה לי לפחות מעט?" אלא שמעט אף פעם לא מספיק. זה מה שמעצבן בזה. כמה מהאוכל החביב עלינו נצטרך לאכול על מנת להנות ממנו? זו שאלה מעניינת. האם כף אחת מספיקה? באמצעות הדוגמא הזאת, נוכל לראות שלעולם איננו באים על סיפוקנו. חישבו על כך.

[הפסקה לתרגול]

לחשוב על כל שלושת המצבים

לבסוף, אנחנו חושבים על עצמנו בשלושת מצבי הרוח הללו ושלוש הדרכים הללו להתייחס לעצמנו: דיבור מחמיר כלפי עצמנו ("אני כזה אידיוט. אני כזאת מפסידנית") בגלל שיש לנו כזו גישה שלילית כלפי עצמנו, ולאחר מכן כשאנחנו מפנקים עצמנו פינוק יתר ("אני כל כך נפלא, אני כזאת נהדרת. אני כל כך מיוחד"), והשלישי שבו אנחנו פשוט מתעלמים מהצרכים שלנו ("אני חסרת ערך"). אנחנו מנסים אז להתייחס לכל השלושה הללו במונחים של "זה רק 'אני', רק ה'אני' הקונבנציונאלי". אין שום צורך להוסיף לזה את הגישה השלילית הזאת, או הגישה היותר מדי חיובית, או הגישה המתעלמת הזאת. הדרך בה אנו מתייחסים לעצמנו היא תוצאה של הוֹסָפָתָהּ של גישה כזאת או הַפְחָתָה ממנה.

זה מביא אותנו לרמה בסיסית יותר ככל שנמשיך לנתח זאת עוד ועוד. בחיים יש עליות ומורדות; זה נורמלי לחלוטין. לעיתים אנחנו מרגישים אומללים, לעיתים חשים מאושרים- למרות שאולי לא מאושרים באופן דרמטי- ולפעמים זה נראה כאילו איננו מרגישים דבר. מה שחשוב לראות כאן זה ש"אני" מיוחס לכל העניין במלואו. זה הבסיס ל"אני", העליות והמורדות הללו בחיים. זהו המצב לא רק במונחים של אירועים עולים ויורדים של החיים, אלא גם של מצבי הרוח העולים ויורדים שאנו נמצאים בהם, איך אנחנו מרגישים: מאושרים, לא מאושרים, מה שלא יהיה. לכן אין צורך להזדהות עם אף אחד מהם: "אני אומלל, אז אני כזה  מפסידן. אני לא שווה". "אני מאושרת, אז אני כל כך נפלאה." או "אני לא מרגישה שום דבר, אז אני פשוט כלומניקית אחת גדולה".

נחליט, "אני לא הולכת להתייחס לעצמי בצורה גרועה או לעוף על עצמי עם פינוק יתר כשאני עושה דברים למען טובתי האישית, כמו לנסות לגרום לעצמי נוחות יתר ותמיד להשיג את מה שאני רוצה, תמיד להשיג את מה שאני צריכה." זה כמו ליצור קלקול בעצמנו. אתה יכול לקלקל באמצעות פינוק ילד קטן על ידי כך שתמיד תיתן לילד כל דבר שהוא רוצה. אנחנו פוגמים בעצמנו.

נחליט גם, "כמו כן, אני לא הולך להתעלם מהצרכים שלי, לא משנה מה אני מרגיש- אושר, אומללות, ומה שנראה כמו שום כלום באופן יחסי- עליי להתייחס לעצמי באופן אחיד. לא משנה באיזה מצב רוח אני נמצא, צריכה להיות לי גישה שוות יחס לעצמי. לא אלך לאף אחת מנקודות הקיצון הללו.

[הפסקה לתרגול]

ההתייחסות האחידה הזאת, היא הבסיס שבאמצעותו אין לנו כל רגש מפריע כלפי עצמנו, כך שנוכל לפתח לאחר מכן גישות יותר חיוביות, בְּרִיאוֹת ביחס לעצמנו. נוכל להכיר בפוטנציאלים שלנו, ביכולות שלנו, מבלי להכחיש אותם- מה שנקרא בבודהיזם היבטים מגוונים של "טבע הבודהה"- אך מבלי להגזים יתר על המידה ולחשוב, "הו, אני כה נפלא! יש לי את כל היבטי טבע הבודהה הללו. יש לי את כל הפוטנציאלים הללו". גם זו הגזמה פראית של "אני, אני, אני, אני כזה נפלא, כל כך מיוחד". לכולנו יש יכולות- עשויים להיות יותר מכשולים ביחס למי מאיתנו, אך הפוטנציאלים האנושיים הבסיסיים והיכולות נמצאים שם. עלינו להכיר בעובדה הזאת מבלי להפוך אותה למשהו כל כך מיוחד ("אני כה מיוחדת. זה כל כך נהדר!"). סַגְּלוּ התייחסות אחידה כלפיה. עבדו עימה באמצעות גישה שוות יחס, לא באמצעות גישה מפריעה.

עידוד ילדינו להשתפר

האם עלינו לעזור לילדינו להיות טובים יותר מהחברים והחברות שלהם? או שמוטב לעזור להם להכיר במגבלות שלהם ולהסביר שזה בסדר שיהיו כפי שהם?

זו שאלה קשה בגלל, שמן הסתם, יהיו הבדלים בין ילדים שונים ביחס לכך. שימוש בדוגמאות של אחרים ואחרות- "למה אתה לא מתנהל בבית הספר טוב כמו אחיך הגדול או אחותך הגדולה?" עלול לפעמים לחזור כמו בומרנג ולגרום לילד להרגיש חסר ערך לחלוטין, גם אם אינך משווה באופן מפורש.

אני מכיר דוגמאות שבהן הילד הגדול יותר במשפחה היה כמו כוכב על בבית הספר. הם היו טובים בספורט, השיגו ציונים טובים והכל. אז האח הצעיר יותר או האחות הצעירה יותר נכנסו לבית הספר והיו להם את אותן מורות. ואפילו אם ההורים לא אמרו דבר, המורות עשו את ההשוואה הזאת: "למה את לא טובה כמו האח או האחות הגדולים שלך?" זה קשה, מאוד קשה.

אז במונחים של עידוד ילדנו לגדול ולהתפתח באמצעות שימוש בלקיחת דוגמא  מאחרים ואחרות, יש להיות מאוד זהירים לא לדחוף להם את זה יותר מדי. עלינו להימנע מלגרום להם לסגל את הגישה של "אני לא מספיק טוב/ה". אבל אני חושב שכשמעודדים את הילד לכך שתהיה לו יותר משמעת עצמית או שישקיע יותר מאמץ, לפתח כישורים מגוונים- בין אם זה במונחים של בית ספר, בין אם זה במונחים של מה שלא יהיה (ואם הילד צעיר מדי, הוא עלול שלא להבין)- אם ההסבר שלך יהיה: "זה יעשה אותך יותר מאושר", במקום "זה יביא לך יותר הצלחה", ודברים מעין אלו, "זה רק יהפוך אותך לאדם מאושר יותר", זה אולי יותר מיומן. ולא להשתמש בהסבר לפיו "תעשה כך יותר כסף בחיים", זה גם עלול להיות מעט בעייתי. פשוט להשאיר את זה בפשטותו, "תהיה יותר מאושר, אם יש משהו שאתה רוצה לעשות, יהיו לך כך יותר משמעת וריכוז בשביל לעשות את זה".

מאוד קשה לומר האם זה יצליח או לא, בגלל שאפילו אם אתה מסתייע בעצמך כְּדֻגְמָה, הילדים של הורים מאוד מצליחים לפעמים גם מרגישים שמה שהם זה לחלוטין לא מספיק. אז שוב ההתייחסות האחידה, שוות היחס הזאת היא מאוד חשובה. אם אתה איש עסקים מצליח או מה שלא יהיה כהורה, אף פעם אל תדגיש את זה הַדְגָּשַׁת - יתר לילדיך, בגלל שהם עלולים להתחיל להרגיש שמי שהם זה לא מספיק. " עליי לעמוד בציפיות האלה. אני בשום פנים ואופן לא מסוגל לעמוד בציפיות האלה".

אני לא שווה. לא תאהב אותי אם לא אנהג כמוך, ואני לא מסוגל לעשות את זה", זה מביא להרבה בעיות. אותו דבר נכון לגבי אמירה לילדך: "אני כשלון; אז אל תהיה כשלון כמוני". זה גם עלול להיות משונה למדי. "אני בן של כשלון, אני גם צריך להיות כשלון כדי להיות נאמן למסורת המשפחתית". זה מתחיל ממש להתחרבש.

אז להתייחסות האחידה, שוות היחס הזאת שעליה אנחנו מדברים כאן יש הרבה דרכים לבוא לידי ביטוי, הרבה דרכי יישום חיוביות.

בעיית הניהיליזם

אם אנחנו ניהיליסטים כלפי עצמנו ואנו חושבים, "אני לא קיים. שום דבר לא קיים", אז האם לא יכול להיות שנוכל כך ללכת לקיצוניות האחרת. "אם שום דבר לא קיים, כלום לא משנה. אוכל לעשות מה שאני רק רוצה ולקנות כמה גלידה שאני רוצה בגלל ששום דבר לא קיים".

כן, בהחלט. ישנן הרבה השלכות של נאיביות. נאיביות בנוגע ל"עצמי"- "אני לא קיים. אני לא נחשב" (אז הנאיביות בנוגע למציאות)- יכולה אז להוביל לנאיביות בנוגע לסיבה ותוצאה: "לא משנה מה אעשה, זה לא חשוב; אין לכך שום השפעה".

בבודהיזם, אם כן, אנחנו מזהים שני סוגים של נאיביות או חוסר מודעות (חוסר מודעות הוא המונח הטכני, או תפיסה מוטעית). אחד הוא בנוגע לסיבה ותוצאה- בהתייחס לסיבה ותוצאה התנהגותית, לא רק לחוקים של פיסיקה- וזה מוביל להתנהגות הרסנית, בין אם הרסנית לאחרים ואחרות ובין אם הרס-עצמי, מכיוון שאנחנו חושבים שאין שום תוצאות ושום השפעות למה שאנחנו עושים. אז יש חוסר מודעות או בלבול לגבי המציאוּת- איך אני קיימת, איך כולם קיימים, איך העולם קיים- וזה עומד מאחורי הקשיים העולים ויורדים המתמשכים ללא הרף של החיים, מה שאנו מכנים "סמסרה".