התייחסות אחידה, שוות יחס, כְּלַפֵּי מה שעשינו בחיינו

חלקכם אולי מכירים את התוכנית שפיתחתי הקרויה פיתוח רגישות מאוזנת. כתבתי ספר כזה; הוא נמצא באתר שלי. בתוכנית הזאת של 22 תרגילים, קיבצתי וחיברתי בין שיטות בודהיסטיות שונות בדרך אשר יכולה לתת מענה לסוגי בעיות ספציפיות שיש לנו נטייה לסבול מהן יותר בחוזקה במערב, בעיות שאינן נידונות בצורה כל כך מפורשת בתורות הלימוד הבודהיסטיות המסורתיות. בראש ובראשונה אלו הן הבעיות של להיות חסרי רגישות כלפי אחרים ואחרות או כלפי עצמנו, או להיות עם רגישות יתר ולהיפגע מאוד בקלות, להיות בניתוק מהרגשות שלנו, בניתוק מהגוף שלנו, ניכור, וכן הלאה. 

מאז פיתוח התוכנית הזאת ב 1998, המשכתי לפתח תוכניות מסוגים אחרים על מנת להתמודד עם בעיות נוספות שלא התייחסתי אליהן באותו ספר ראשון. למשל, פיתחתי תרגילים ליצירת אינטגרציה של כל חיינו כמכלול וכל ההיבטים השונים של החיים שלנו. הרגשתי שזה היה נחוץ מכיוון שלעתים תכופות מאוד בזמנים המודרניים שלנו החיים שלנו כל כך מפוצלים, שאיננו מרגישים שלמים. גם זה נמצא באתר שלי.

כעת פיתחתי עוד תוכנית, תרגול נוסף, במיוחד לשם התמודדות והתגברות על שנאה עצמית. גיבשתי את התוכנית הזו במתכונת של מערך מאוד ספציפי של תורות לימוד בבודהיזם, סוג של תרגול הידוע בתור – "כינון גישה שוות יחס לעצמי ולזולת והחלפת עצמי בזולתי", אשר נועד לעזור לנו להתגבר על מה שנקרא "הוקרה עצמית", אנוכיות, אם כן, רק לחשוב על עצמנו ולהתעלם מהצרכים של אחרים ואחרות. זה מגיע לשיאו בתרגול הנקרא "טונגלן" בטיבטית, שפירושו "נתינה ולקיחה". באמצעות התרגול הזה, מדמיינים לקיחה על עצמינו או קבלה של כל הבעיות של אחרים ואחרות, התמודדות איתן באותה דרגת חשיבות כאילו היו הבעיות שלנו עצמנו, ואז מתן מענה עבורן לאחרים ואחרות, וכך הגדלת אושרם. באשר לתרגול המדיטטיבי הזה, גשה צ'קאווה, ב- שבע נקודות לאימון תודעה, כתב "באשר לסדר של לקיחה- יש להתחיל עם עצמי." כלומר, עלינו להתחיל עם לקחת הבעיות שלנו על עצמנו תחילה.

מהן הבעיות שלנו עצמנו שאליהן עלינו להתייחס תחילה? אלו כוללות את הבעיות הכרוכות בזקנה ומחלה, למשל- ולא רק הנחיצות לדאוג להורינו החולים המזדקנים, אלא לעצמנו המתבגרים ונעשים חולים, דברים מעין אלו שלעתים אף איננו חושבים שהם הולכים לקרות לנו. אפילו רק לְסַפֵּק את צרכי משפחתנו לאחר מותנו זה משהו שעלינו לטפל בו, אז במקום להיות בהכחשה של הדברים הללו, נתחיל להתמודד איתם כעת. אנו אומרים, "בסדר. עכשיו אני הולכת להתמודד עם זה. האם אני הולכת להיות מוכנה רגשית לזה? האם אני הולכת להיות מוכנה נפשית לזה? האם יש לי מושג כלשהו בנוגע לאופן בו אטפל במצב הזה? וכך הלאה. אנו מתמודדים עם זה עכשיו, לפחות בתודעות שלנו, שזה כמובן תרגול מאוד מועיל. 

להתכוננות מראש לקראת בעיות שעלולות לצוץ יש גם יישום מאוד פרקטי בחיי היום יום. למשל, אנו עשויים לנסות לקחת על עצמנו משהו. המורה שלי, צנז'אב סרקונג רינפוצ'ה, הדגיש שתמיד צריכה להיות תוכנית ב' ותוכנית ג' מוכנות למקרה שתוכנית א' לא תצלח. לְדֻגְמָה: אחד מהתלמידים שלי הגיש בקשה לוויזה כדי ללמוד במדינה אחרת, אך לא הייתה לו תוכנית ב' למקרה שהבקשה שלו לוויזה תסורב. זה היה מאוד מסוכן מאחר שהוויזה שלו למעשה סורבה, והוא כבר עבר בפועל את מועד הסיום להרשמה לתוכנית לימוד בְּמָקוֹם שהיה יכול להיות לו יותר פשוט להגיע אליו. ובכן, בכל מקרה, היה לו מזל: הוא הגיש שוב פעם בקשה לוויזה, ובסופו של דבר, בניסיון השלישי, הוא קיבל אותה. אבל אני חושב שהאסטרטגיה הזאת היא מאוד חשובה- להיות מוכנים למקרה שמשהו לא עובד כשורה- אז יש לך איזושהי חלופה; אתה לא פשוט נשאר בלי כלום. 

הנקודה שבעטיה אני מציין זאת היא שמאחר שההוראות לתרגול הזה של נתינה- ולקיחה מַנְחוֹת להתחיל עם עצמך ומאחר שישנן סדרות שלמות של צעדים בתרגול, אשר מקדימים לתרגול של הנתינה-והלקיחה, עלה בי הרעיון של למה לא להתחיל, כבר מהצעד הראשון ממש, בהתמודדות עם הבעיות שלנו עצמנו? כך  העליתי מתוך הדברים את השיטה הזאת. במקום ליישם את כל הצעדים הללו של כינון גישה שוות יחס והחלפת הגישות שלנו כלפי עצמנו וזולתנו בדרך המתמקדת באחרים ואחרות- שהיא הדרך המסורתית- מה שאנו עושים באמצעות התרגול החדש הזה שפיתחתי הוא להתמקד בצעדים כלפי עצמנו בתקופות שונות של חיינו. 

למרבה הצער, אין לנו הרבה מאוד זמן בסוף השבוע הזה, ולמעשה ישנם צעדים רבים לתוכנית. על מנת שבאמת נוכל להפיק תועלת מהתרגילים הללו, אני חושב שהם צריכים להיות מיושמים לאט לאט על פני סשנים רבים למדי, יותר ממספר הפעמים שנוכל לתרגל בזמן העומד לרשותנו בסוף השבוע הזה. אבל כאן אני רק אציג את החומר, ותוכלו לעבוד אתו מאוחר יותר. 

כל צעד דורש חשיבה רצינית, העמקה פנימה לתוך עצמנו ולקיחה בחשבון של היבטים רבים של החיים שלנו. וכמו עם אימון לרגישות, עליי להזהירכם מראש שהתמודדות עם סוגיות קשות בחיינו עשויה להביא איתה איזושהי סערה רגשית, כך שאם צעד מהצעדים הללו מתחיל להיות קצת יותר מדי למי מאיתנו, אל תבצעו אותו. בכל מקרה, אין לנו כל כך הרבה זמן להקדיש לכל פרט באימון הזה, אז נטעם ממנו רק טעימה קטנה, בואו נתחיל. 

הצעד הראשון בתהליך הוא לפתח התייחסות אחידה, שוות יחס כלפי עצמנו. ישנם סוגים רבים ושונים של התייחסות אחידה, שוות יחס. הסוג שאנו מתמודדים אתו פה הוא מצב התודעה שהוא באופן זמני חופשי מסלידה, משיכה, והתעלמות. זניחה של עצמנו או התעלמות מעצמנו מיוחסת באופן מסורתי ל"נאיביות". כשאנחנו לא באמת לוקחים ברצינות היבטים שונים של עצמנו או צרכים שלנו או רגשות שלנו, אנחנו נאיביים לגבי עצמנו. מה שאנו רוצים לעשות פה הוא להסיר מעלינו- לפחות ברמה הראשונית (אנחנו לא הולכים להיפטר מהם לגמרי)- את הרמה הגסה של שלושת הסוגים הללו של גישות מפריעות שעלולות להיות לנו כלפי עצמנו. ברגע שהתודעות שלנו יותר מיושבות, אנו נעשים פתוחים יותר ויכולים לפתח הרגשה חיובית יותר כלפי עצמנו. 

כאן עלינו לפתח את סוג הגישה האחידה, שוות היחס הזאת בשלושה צעדים גדולים, כשלכל צעד יש כמה חלקים. ננסה לפתח גישה אחידה, שוות יחס לגבי:

• מה שעשינו בחיינו, והגישות שלנו בנוגע לכך
• איך התייחסנו אל עצמנו וטיפלנו בעצמנו במהלך חיינו
• איך אנו מחשיבים היבטים שונים של האישיויות שלנו.

כפי שניתן לראות, הניתוח האנליטי יהפוך להיות מאוד אישי. זה לא שתצטרכו לחלוק את הרגשות הפרטיים הללו עם מישהו, אבל אם תרצו תוצאות חיוביות כלשהן מהתוכנית הזאת, תצטרכו להתבונן בעצמכם ולבחון את עצמכם בכנות. 

תחילה בואו נבחן את הגישות שלנו לגבי מה שעשינו בחיים שלנו. לשם כך, נעלה בדעתנו שלושה מצבים: כשעשינו טעות גדולה בחיים או נכשלנו במשהו, כשהצלחנו במשהו, וכששום דבר מיוחד לא קרה בחיים שלנו. בואו נבחן את הרגשות שלנו בנוגע לכל אחד מהשלושה. 

לחשוב על הזמן בו נכשלנו

ראשית, נסי להעלות בזיכרונך מתי נעשתה על ידך טעות גדולה בחיים, או שנכשלת במשהו- בין אם היה זה בעבודה או בלימודים, בין אם היה זה במערכת יחסים, מה שזה לא היה כשהרגשת, "וואו, ממש פישלתי פה". אם תחשבי יותר לעומק, את עשויה לזכור כמה וכמה מקרים. בכל אופן, בחרי רק אחד כְּדֻגְמָה אבל לא כזה שהוא באמת יותר מדי מכאיב או מורכב רגשית מכדי לעבוד אתו.

נחשוב על הכשלון הזה שלנו ונאפשר לתחושה של "כמה נוראית אני" לעלות, אני בטוח שתכופות אנו משתמשים בשפה הרבה יותר קשוחה מזו כלפי עצמנו כשאנו חושבים על זמן בו עשינו טעות גדולה או נכשלנו.

אז נתבונן: "למה אני חושבת שאני כזאת נוראית? הסיבה היא שנכשלתי. עשיתי טעות. בגלל זה אני חושבת שאני לא שווה כלום. אולי פגעתי במישהו רגשית, או שלא הייתי הורה טוב או בן טוב או בת טובה או חבר טוב; עדיין, ישנם הרבה דברים אחרים שעשיתי בחיים שעשיתי כמו שצריך. זה לא שנכשלתי לגמרי בהכול. לא עשיתי רק טעויות בחיים שלי. אז זה לא הוגן להתמקד רק בטעויות ובכישלונות הללו. זה לא הוגן כלפי עצמי. כולם עושים טעויות. כולם מצליחים בחלק מהדברים. אני לא שונה מאף אחד אחר, אז למה אני מצפה שתמיד אצליח? אני בסך הכול בַּת אֱנוֹשׁ". 

לאחר מכן ננסה לחשוב על המצב הזה שבו נכשלנו או עשינו טעות בחיים שלנו וננסה להתייחס לכך בלי תחושה של הַאֲשָׁמָה עצמית או שנאה-עצמית. כמובן שזה חשוב להתחרט על הכישלונות שלנו והטעויות שעשינו ולחתור לנסות לעשות כמיטב יכולתנו לא לחזור עליהם, אלא להשתפר בעתיד. עדיין אין צורך לשנוא את עצמי בגלל שנכשלתי. זה מה שאנחנו מנסים להגיע אליו כאן: לסגל יכולת לחשוב אחורה על הכישלונות הללו- או אפילו כשאנחנו נכשלים בהווה במשהו- ולכונן גישה שוות יחס לגביהם במובן של "ובכן, אשתדל יותר". התייחסות אחידה, שוות יחס כאן פירושה לחשוב- "לפעמים אני נוחלת הצלחה, לפעמים כשלון, בדיוק כמו כל אחד אחר. אז אין שום דבר מיוחד לגבי עשיית טעויות מדי פעם בחיים. כולם עושים". 

[הפסקה לתרגול]

לחשוב על הזמן בו פעלנו היטב

הדבר הבא שעליו נחשוב הוא הזמן בחיינו בו הצלחנו ובאמת עשינו עבודה טובה, בין אם היה זה בעבודתנו, או בבית הספר, או בעזרה למישהו/י- מה שלא יהיה שעשינו היטב. אז ניתן לתחושה של "כמה אני נפלא" לעלות בתוכנו. אני חושב על המחווה הגופנית של שחקני כדורגל כשהם מבקיעים גול ומניפים מעלה את זרועותיהם וצועקים "יש!" הם כל כך גאים בעצמם. 

ולאחר מכן נבדוק עם עצמנו: "למה אני מרגיש כל כך נפלא לגבי עצמי ושאני כל כך מיוחד? בזכות זה שפעלתי היטב הצלחתי. אבל לא הצלחתי בהכול. לעתים אני נכשל; נכון? אז אין שום דבר מיוחד בהצלחה". 

בדומה למה שעשינו עם כשלון, אנו מחליטים שכשאנו מצליחים, כשאנו פועלים היטב, לא נתלהב מזה יתר על המידה :"כמה נפלא אני!" כאילו שהיינו הולכים לְנַשֵּׁק את עצמנו במראה. במלים אחרות, אנו מתייחסים להצלחה שלנו תוך מצב תודעה רגוע. 

כשאנו מדברים על התייחסות אחידה כאן, הכוונה היא למצב תודעה רגוע, בין אם אנחנו נכשלים, בין אם מצליחים, אנחנו עדיין נשארים רגועים. בהרגשה רגועה אין הכוונה שאיננו מרגישים כלום. מה שאנו רוצים לעשות כאן הוא למזער עד כמה שיותר, ובתקווה שבאופן זמני לא יהיה לנו כלל- את מצב התודעה המטריד ביחס להצלחות או לכישלונות שלנו. אז, על בסיס היותנו רגועים, במקום שנהיה מוטרדים, נוכל לפתח מצב תודעה בונה יותר. 

במקום לחוש רגשות אשם אם עשינו טעות- ולאחר מכן להרגיש שעלינו להעניש את עצמנו- פשוט נחוש חרטה. "מצטער שפישלתי, ואשתדל כמיטב יכולתי לא לחזור על כך". זה לא זהה לאשמה: "כמה נורא אני! אני אדם רע!". ובמקום לחוש, "הו! כמה נפלא אני שהצלחתי"- שזה למעשה מצב תודעה די מטריד של יהירות, גאווה, וכו', כאילו שעלינו לְזַכּוֹת את עצמנו בפרס- פשוט נחוש הִתְרוֹנְנוּת לב על מה שעשינו. אני שמח על כך". 

כפי שמאסטר בודהיסטי גדול אחד אמר: כשידנו מאכילה את הפה שלנו, האם עלינו לברך את היד שלנו ולהודות לה? "וואו, באמת עשית עבודה טובה כאן. הבאת את האוכל עד לפתח הפה שלי". זה אווילי, הלא כן? אל תבינו לא נכון שהמצב של התייחסות אחידה, שוות יחס, פירושו להיות רובוט וחסר רגשות כלשהם. זה לא אומר את זה. אלא שנרצה שיהיו לנו רגשות בריאים, לא רגשות מפריעים. 

אנא חזרו אחורה כעת ונסו לחשוב מתי הצלחתם במשהו בלי הגישה הזאת של "אני כל כך נהדר; אני כל כך מדהים!" נסו להיות רגועים יותר כשאתם נזכרים בכך. אז, על הבסיס הזה, חושו שביעות רצון ושמחה על ההצלחה שלכם- מה שמכונה בבודהיזם "הִתְרוֹנְנוּת" (rejoice).

[הפסקת תרגול]

לחשוב על הזמן בו שום דבר משמעותי לא קרה

כעת נחשוב על המצב השלישי: כששום דבר משמעותי לא קרה בחיינו. לא נכשלנו בשום דבר וגם לא הצלחנו בשום דבר, רק המשכנו בחיינו הרגילים. מה אנו מרגישים לגבי זה? "כמה משעמם", נכון? "איזה שעמום", ונעדיף פשוט להתעלם מההיבטים הללו בחיים שלנו, אנו משועממים מעצמנו, משועממים מהחיים. 

אז ניתן לתחושה של "כמה משעמם" לעלות. לאחר מכן נחשוב: "למה אני מרגישה משועממת עם עצמי? למה אני חשה עייפות מעצמי? ובכן, זה בגלל ששום דבר לא קרה, באמת- שום דבר מרגש. לא הצלחתי וגם לא נכשלתי; החיים שלי היו פשוט אותו דבר, שוב ושוב וחוזר חלילה- כמה משעמם!"

אבל זה לא באמת נכון, אם נחשוב על כך. קודם כל, למה החיים חייבים להיות מרגשים כל הזמן? מי אמר שזה חייב להיות מרגש? סרטים הוליוודיים או מה? ולמעשה אני כן הצלחתי וכן נכשלתי בדברים קטנים כל הזמן. "הכנתי ארוחה טובה". זו הצלחה, הלא כן? או "לא הכנתי ארוחה ממש טובה". אפילו דברים ממש פשוטים: "היו לי תנועות מעיים מוצלחות הבוקר". נכון? אם יש לך עצירות, אז למעשה היכולת להניע את המעיים היא הצלחה גדולה. זו לא הצלחה דרמטית. אני רק אומר שיש לנו הצלחות קטנות. אנו מוצאים מקום חנייה. הצלחנו להגיע הביתה בלי להיתקע בפקק תנועה למשך שעתיים. החיים הם לא רק שעמום, שעמום, שעמום. ישנן עליות ומורדות קטנות. אז ננסה להתבונן בפרקי הזמן הללו בחיים שלנו שאנו נוטים רק להתעלם מהם ולחשוב שהם כל כך משעממים. בלי הגישה הזאת של "אוף, כלום!". 

[הפסקת תרגול]

לחשוב על כל שלושת המצבים

הצעד הבא, אם תוכלו לעשותו, הוא לנסות להחזיק את כל שלושת המצבים בתודעה בו זמנית: אנו עורכים הדמיה של עצמנו כנכשלים, ולאחר מכן של עצמנו כמצליחים, ואז של עצמנו פשוט ככאלה המנהלים את אותם חיים מֻכָּרִים שלנו כל יום. ננסה שתהיה לנו התייחסות אחידה שוות יחס כלפי כל אחד מהם: לא לחוש סלידה מה-"אני" שנכשל ("איזה לוזר!"), לא להימשך אל ה"אני" שמצליחה ("אני רוצה תמיד רק להצליח"), ולא להתעלם מהנותר ("אני לא רוצה אפילו לחשוב על השעמום הזה שקיים שם"). אם זה עוזר, נוכל לחשוב שאנחנו יושבים סביב שולחן ארוחת הערב, ארבעתנו. אני יודע שזה ממש מאוד דואליסטי- זה אפילו לא דואליסטי; זה דואליסטי בריבוע. אבל נסו רק לדמיין, מבחינה רגשית, התמודדות עם כל מצבי ה"אני" השונים הללו, בלי לסלוד מאחד מהם, להימשך לשני, ולהתעלם מהשלישי. אנחנו רק פתוחים לכולם; אנחנו פתוחים לכל המצבים הללו של עצמינו. 

[הפסקת תרגול]

ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי) וה"אני" הכוזב

על מנת להבין באופן עמוק יותר את הגישה הזאת של התייחסות אחידה שוות יחס, עלינו להציג נקודה חשובה מתורות הלימוד הבודהיסטיות, שהיא ההבדל בין מה שמכונה בבודהיזם "אני" מוסכם (קונבנציונלי) ו"אני" כוזב.

ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי), הוא זה המיוחס למכלול הרצף המתמשך של כל חיינו. כל אירוע שקורה בחיים שלנו- הצלחה, כשלון, או פשוט דברים יומיומיים רגילים- הוא באותה המידה, פשוט התרחשות בחיינו. הדפוס של החיים הוא שהם ממשיכים ללא הרף תוך עליות ומורדות; אחרי הכול, חיים שלמים משתרעים על פני מכלול האירועים ומקפלים אותם בתוכם. ה"אני" המוסכם (קונבנציונלי) קיים ומתייחס לכל הרצף כולו. כמובן, אני קיימת; אך הקיום שלי מבוסס על כל האירועים המשתנים הללו לאורך כל חיי. זהו ה"אני" הקונבנציונלי, תמיד משתנה. 

ה"אני" הכוזב לא קיים כלל. הוא מה שאנו מקרינים מתודעתנו. מה שאנו מקרינים הוא "אני" אשר מזוהה עם חלק אחד בלבד, אירוע אחד- "נכשלתי; אני חסר ערך!"- ואז לא משתנה אף פעם. אנו מדמיינים שזה כל מה שה-"אני" כולל: "אני אשם", או "אני כה נהדרת. אני מַתַּת אלוה לעולם", או "אני כזה אדם משעמם; אני כלומניקית; אני לא שווה כלום. אני רק חלק זעיר וחסר משמעות במכונה הגדולה של החברה הזאת. כמה משעמם!" זהו ה"אני" הכוזב, ה"אני" שאנו מדמיינים הוא מוצק וקבוע, אך למעשה לא קיים כלל. אבל כשיש בנו רגשות מפריעים, זה בגלל שאנו מזהים את עצמנו עם ה"אני" הכוזב הזה. 

מה שעלינו להבין הוא שהקרנת התודעה הזאת שלנו של ה"אני" הכוזב לא תואמת לשום דבר אמיתי. עלינו לתת אז תוקף מחודש ל"אני" המוסכם (הקונבנציונלי) שיש לו את כל ההיבטים השונים הללו, כל הדברים השונים הללו שקרו בחיים שלנו: לפעמים פעלנו כראוי, לפעמים לא פעלנו כראוי, לפעמים שום דבר מיוחד לא התרחש. זה הכול. אז ננסה לתקף את זה מחדש. אם יש לנו את הרעיונות הכוזבים הללו של "אני", הזדהות עם אירוע אחד או שניים בלבד, והיתקעות שלנו בזה, אז פשוט נאמר: "זה הבל הבלים. זו לא המציאות".

תוך כדי שנדמיין את שלושת המקרים השונים הללו בחיינו, ננסה להבין שאנחנו זה כל הדבר כולו: ה"אני" הקונבנציונלי מתויג בכל זה, והוא משתנה כל הזמן ככל שדברים שונים קורים בחיים שלנו. אנחנו לעולם לא נתקעים באירוע אחד. וננסה לחוש רגועים בנוגע לכל העניין: לא לסלוד מה-"אני", להימשך או להיות אדישים אליו, רק להיפתח לכל רגע בחיים, בלי לעשות עניין גדול משום דבר שקורה. באופן בסיסי, אם כן, אנחנו שלמים עם עצמנו, ומקבלים את עצמנו. על הבסיס הזה, נוכל לבנות יותר גישות חיוביות כלפי עצמנו. ועל הבסיס הזה, נוכל לפתח יותר גישות חיוביות כלפי אחרים ואחרות; אבל תחילה עלינו להיות רגועים עם עצמנו. 

[הפסקת תרגול]

אולי זה מספיק בשביל הסשן הראשון שלנו. יש לכם שאלות או הערות כלשהן?

הקשר בין הצלחה ותחרות

מה פירושה של "הצלחה" ואיך אנו מודדים אותה? האם זו הרגשה פנימית, סובייקטיבית או שהיא משהו שנקבע במונחים של מדדים חברתיים מוסכמים? אם הכוונה לאפשרות השנייה, ולפיכך הצלחה היא עניין יחסי ויכולה להימדד רק בהשוואה להישגים של אחרים ואחרות, האם זה אומר שאנחנו תמיד צריכים להתחרות כדי להצליח?

השאלה שלך מעלה את הנקודה של האם קיים או לא קיים הבדל בין מה שֶׁחֲבָרוֹת אנושיות מחשיבות כהצלחה ומה שֶׁנֶּחֱשַׁב על ידינו סובייקטיבית כהצלחה. ההבדל הוא לא מובהק. מה שאנו חושבים באופן אישי יכול להיות מותנה במה שהחברה בה אנו חיים מחשיבה כהצלחה, ומן הסתם מה שֶׁהַחֶבְרָה מחשיבה כהצלחה משתנה ממקום למקום. בחלק מֵהַחֲבָרוֹת, כמו במערב, להיות רזה הוא סימן להצלחה. באחרות, כמו בהודו, להיות שמנמן מצביע על שפע והצלחה. אם כך, מהי אַמַּת הַמִּדָּה להצלחה?

מנקודת מבט בודהיסטית, כשאנו מדברים על הצלחה, אנחנו לא מדברים על מה שֶׁהַחֶבְרָה עשויה לומר או על מה שאנחנו עשויים להרגיש על סמך תפיסה אישית כלשהי- זה משהו אחר. הצלחה מנקודת מבט בודהיסטית פירושה להגשים איזושהי מטרה רוחנית. כאן, מטרה רוחנית משמעותה רמה כלשהי של שיפור עצמי- שיפור עצמי במטרה להיות מסוגל לעזור לאחרים ואחרות באופן מיטיב יותר. כך שהצלחה אינה תלויה ב- עד כמה את או אתה נראים טוב, או בכמה כסף יש לך, או אם יש לך את הלבוש האופנתי העדכני ביותר.

הגישה המתאימה לגבי הצלחה היא של תחושת הִתְרוֹנְנוּת. את שמחה על כך, אבל לא יוצאת מגדרך מרוב התרגשות. אינך עושה עניין גדול משום הצלחה שעשויה להיות לך. אינך צריכה לכתוב על כך מודעה בעיתון, ובין אם בני ובנות אדם אחרים מכירים בה או לא, זה לא רלבנטי. הִתְרוֹנְנוּת, אם כן, היא מצב תודעתי רגוע ובטוח. זו תחושה ש "אני הולך בכיוון הנכון, ואני שמח על כך, ופשוט אמשיך בדרכי". אז זה מצביע על שביעות רצון עצמית ושלוות תודעה, שזהו מצב תודעה מאושר. יש לך מספיק בטחון בעצמך כדי לדעת שההליכה שלך היא בכיוון הנכון בחיים. עשית עבודה טובה- כמיטב יכולתך בשלב הזה. ב-שבע הנקודות לאימון תודעה, גשה צ'קאווה אומר שמתוך שני העדים, אנחנו והזולת, עלינו לקחת את עצמנו בתור העד העיקרי אשר עדותו היא זו שתשקף לנו אם הפכנו לאדם עם לב גדול ורחב אשר תמיד חושב על אחרים ואחרות, או לא. 

ישנו הבדל גדול בין להיות מאושרים לגבי מה שעשינו ובין להזדהות עם ה"אני" הכוזב באמצעות "אני כה נהדרת!". המיקוד הוא לא על "אני, אני, אני". המיקוד הוא על כך שֶׁיֶּשְׁנָהּ יכולת נהדרת הולכת וגוברת לעזור לאחרים ואחרות. יכולת אשר עשויה לבוא לידי ביטוי בכך שאני יותר סבלנית, פחות כועסת. אלו סוגי ההצלחות שעליהן אנו מדברים. "ניהלתי את הסיטואציה הזאת של ארוחת הערב המשפחתית עם כל הדודות והדודים מבלי להתכעס". לא רע. זו הצלחה. "לא התכעסתי כשאמא שלי המשיכה לנדנד לי: 'למה את לא עושה את זה ככה? למה את לא מתחתנת? למה את לא משיגה עבודה טובה יותר?' ".

הצלחה, הרי, לא חייבת להיות ניצחון דרמטי, כמו עם זכייה בפרס בתחרות. מה שאנו שואפים אליו הוא להיות מספיק בטוחים בעצמנו ועם שלוות תודעה מַסְפֶּקֶת בתוכנו כך שלא נשפוט את עצמנו במונחים של מה שאחרים ואחרות עשו. כמובן שהפילוסופיה של הקפיטליזם היא שֶׁדֶּרֶךְ תחרות, תוכל להשוות את עצמך לאחרים ואחרות, משום שאתה רוצה לא רק לעשות טוב כמותם, אלא אפילו יותר. אז השוואת עצמנו לזולת יכולה לעורר בנו השראה לפעול טוב יותר. זה בהחלט היבט חיובי של עריכת השוואות. 

היבט אחד קטן של תרגול טנטרה הוא לקחת רגש מסוים שעשוי להיות מפריע פוטנציאלית ולהתמיר אותו כך שנוכל להסתייע בו בדרך מיטיבה. דֻּגְמָה פשוטה, יומיומית, היא כעס. נניח שיש משהו לא צודק שקורה בחברה. אתה עשוי להתמלא כעס רב על כך. הכעס הזה עלול להוביל אותך להחריב משהו באמצעות זריקת פצצה, כך שכעס מוביל אותך לפעולה הרסנית. לחילופין, הכעס הזה יכול להניע אותך להרגיש "אני כל כך רותח מזעם על כך, כל כך כועס על כך, שאני הולך לעשות משהו בנוגע למצב הלא צודק הזה כדי שישתפר". עם מחשבות מעין אלו, תהיה לך היכולת להסתייע באנרגיה של הכעס בצורה בונה במקום בדרך הרסנית. באופן דומה, ביחס לתחרות, השוואת עצמנו לאחרים ואחרות, תוכל להיעזר באנרגיה הזאת כדי להצליף בעצמך- "אני כה נוראי"- או שתוכל להיעזר באנרגיה הזאת כדי למלא את עצמך במוטיבציה להשתפר.

הקשר בין גישה חיובית כלפי עצמנו והתרכזות יתר בעצמנו

האם פיתוח גישה חיובית כלפי עצמנו עוזר לנו להשתחרר מלהיות מרוכזים מדי בעצמנו ואנוכיים?

כפי שעלה בדיון שלנו, ישנו הבדל גדול בין ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי) שאכן קיים וה"אני" הכוזב שלא קיים. כך שגישה חיובית כלפי ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי) היא שונה למדי מהגישה החיובית כלפי ה"אני" הכוזב. גישה חיובית כלפי ה"אני" הכוזב- "אני כל כך נפלא; אני כה נהדרת!"- עלולה להוביל לחיזוק התרכזות יתר בעצמנו ואנוכיות. בניגוד לכך, גישה חיובית כלפי ה"אני" המוסכם (הקונבנציונלי) יכולה להוביל אותנו להיות יותר פתוחים והוגנים, לא רק עם עצמנו אלא עם כל השאר.

ישנן שיטות רבות הננקטות בבודהיזם על מנת להפריך את ה"אני" הכוזב- כלומר, על מנת להמחיש לעצמנו שהוא לא תואם לשום דבר אמיתי. אם אני כה נפלא או כה נוראי, אז אם זו באמת הייתה הזהות האמיתית שלי, הייתי אמור להיות כך תמיד, בכל מצב. זה בבירור לא המצב. אז האני שלי הוא לא כזה אני של " מַתַּת אלוה לעולם". אך האם אני לחלוטין שונה? לחלוטין נפרד? אם כך, מיהו אותו "אני" שחשב שזה היה כה נפלא? האם הוא מישהו שונה ממני? תוך ניתוח אנליטי כזה, נגיע למסקנה שכל הרעיון הזה של "אני" מוצק עם הזהות המוצקה הזאת הוא פשוט הבל הבלים; הוא לא תואם לשום דבר אמיתי.

התפקיד של הַחְשָׁבָת הזולת בפיתוח גישה חיובית כלפי עצמנו

הסברת שעלינו לפתח גישה חיובית כלפי עצמנו ורק אז נוכל להפנות אותה בכנות אל עבר הזולת. אך אני חווה שכשאני עסוק באחרים ואחרות, יותר קל לי לקבל את עצמי ולהיות עם רגשות חיוביים וחמלה כלפי עצמי. האם זה סותר את מה שהסברת?

זה נכון שאחת מהדרכים הטובות ביותר לבנות בטחון-עצמי והרגשה יותר חיובית כלפי עצמנו היא לגלות נדיבות. אם אנחנו יכולים לעשות משהו עבור מישהו אחר, או לנהוג בנועם לב כלפי הזולת, או לחשוב על אחרים ואחרות בדרך נעימה, אז זה ממחיש לנו שיש לנו משהו להציע. כשאתה מרגיש ש"יש לי מה להציע", אינך מרגיש ש"אני חסר ערך" אז כן, זוהי בהחלט אחת השיטות המסייעות לפיתוח גישה חיובית יותר כלפי עצמנו. 

אך מה שהסברתי היה שאם נקודת הפתיחה שלך היא גישה מאוד שלילית כלפי עצמך, ואז אתה מנסה לקפוץ ממנה לנדיבות ועזרה לזולת- ובכן, עֲבוּר חלק מבני ובנות האדם זה אולי אפשרי לעשות את הקפיצה הזאת אבל אני חושב שצעד ביניים הוא להרגיע תחילה את השנאה- העצמית הזאת. אך עֲבוּר חלק מהאנשים זה אולי לא הכרחי. זה יכול להיות קל יותר פשוט לעבוד ישירות עם נדיבות ולתת להם את ההזדמנות להיות נדיבים. 

מה שאני חושב עליו הוא על חבר פסיכיאטר שלי שהתמודד עם איך לעזור לקבוצת בני נוער פּרועים, שהם אלימים, לעולם לא משתפים פעולה, ושמאוד מאוד קשה לַמְּשַׁמֵּעַ אותם. אלו הם בני נוער שֶׁהַחֶבְרָה אמרה, "אתם לוזרים, אתם לא שווים כלום", וכך הם מזהים את עצמם עם זה ומפתחים את הגישה: "אני אראה לך באמת כמה נורא אני יכול להיות". אם אתה יכול איכשהו להביא כמה בני נוער לעזור באמצעות עשייה כלשהי, אפילו אם הם יעשו את זה בצורה ממש גרועה, זה ייתן להם תחושה שכן יש להם משהו בעל ערך להציע. שיטת טיפול אחת המשלבת בתוכה את העקרון הזה היא לקחת את בני הנוער הללו למסע ארוך ולתת לכל אחד מהם פֶּרֶד שעליו הוא ישגיח. דרך הטיפול בפֶּרֶד והבאתו לכדי שיתוף פעולה, הם תורמים להצלחת המסע וממחישים לעצמם שהם יכולים לעשות משהו חיובי. הם לא לוזרים מוחלטים. 

מה שאתה אומר הוא נכון לחלוטין. עם זאת; לפעמים הרבה יותר קל שיהיו לך רגשות חיוביים כלפי אחרים ואחרות מאשר כלפי עצמך. אני לא שולל את זה, אבל הבעיה כאן היא איך לעורר בעצמך מוטיבציה לחשוב על הזולת, להיות אדיב לזולת, לעשות דברים עבור אחרים ואחרות, אם יש לך אובססיה מוחלטת לשנאה-עצמית. איך אתה עושה את המעבר הזה? זו הבעיה. עבור בני ובנות אדם רבים התקועים בתיעוב-עצמי, מאוד קשה לעשות את המעבר הזה, ולכן הרגעה של השנאה העצמית בתור התחלה יכולה להיות לעזר. אני חושב שזו הסיבה לכך שבתיאור הסטנדרטי של התרגול של נתינה- ולקיחה שהזכרתי, ההנחיה היא להתחיל עם עצמך. אבל כאן לא מסתיימת התוכנית; זהו הצעד המאוד מאוד ראשוני. לאחר מכן אתה בהדרגה מרחיב את זה לבני ובנות אדם אהובים על ידך, אז לזרים וזרות, ואז אפילו לאלו שאינך אוהב. ובשביל חלק מהאנשים, לעזור לזרים למעשה קל יותר מאשר לאנשים שהם אוהבים בגלל שאין מטען רגשי כל כך גדול, מעורבות רגשית איתם- למשל, בני ובנות אדם היכולים לעזור במסגרת תנועה חברתית כלשהי, אך לא באמת יכולים להתמודד עם בני ובנות משפחתם שלהם.