חינוך כמפתח להרמוניה בודהיסטית־מוסלמית

הן הבודהיזם והן האסלאם מלמדים את הערכים האוניברסליים של אהבה, חמלה, סבלנות וסליחה. כאשר, באמצעות חינוך, בודהיסטים ומוסלמים מכירים בַּמְּשֻׁתָּף הזה ומוקירים אותו, אזי למרות הבדלי השקפותיהם הפילוסופיות, הם מניחים את היסוד להרמוניה בין־דתית.

הוד קדושתו הדלאי לאמה נהג לומר לעיתים קרובות כי המפתח להרמוניה בין־דתית הוא חינוך. זאת משום שחוסר אמון ועוינות כלפי דתות אחרות מושתתים לרוב על בּוּרוּת באשר לתורות הלימוד של אותן דתות. כל הדתות שותפות לאמונה בערכים האוניברסליים של אהבה, חמלה, סליחה ונועם לב. הן אף חולקות מטרה זהה: יצירת חיים מאושרים יותר עבור הפרט והחברה. ההבדלים בין ההשקפות הפילוסופיות שלהן אינם שוללים בשום אופן את החשיבות של ערכים אלה להשגת המטרות הללו. הם רק מצביעים על המגוון הרחב של מערכות תפיסתיות ונימוקים, שבאמצעותם המתרגלים יכולים לפתח את אותן מידות טובות ביעילות שווה. לפיכך, כדי לטפח הרמוניה בין־דתית ,על שוחרי ושוחרות הדתות השונות ללמוד שהדת של הזולת דוגלת באותם ערכי מוסר עצמם. רק על בסיס ידע נכון באשר לקרקע משותפת זו שהם חולקים, יוכלו אמון, כבוד והרמוניה לצמוח.

הצורך בחינוך בין־דתי רלוונטי במיוחד ליחסים שבין בודהיסטים למוסלמים, בפרט באזורים של מיאנמר, תאילנד וסרי לנקה, שבהם התעורר סכסוך קהילתי. על אף שאלימות קהילתית היא מזוויעה דיה בְּקֶרֶב אלו מבני ובנות הקהילה שהם אנשים מן השורה (כלומר שאינם נזירים או נזירות), אין לשאתה כאשר קהילת הנזירים והנזירות היא שמלבה אותה. הבה נבחן אילו צעדים ניתן לנקוט כדי להקל על מצב זה. 

במשך למעלה מ-700 שנה הייתה אוניברסיטת נלנדה אחד ממרכזי הלימוד העיקריים בעולם הבודהיסטי. שם כתבו ולימדו המאסטרים הבודהיסטים הגדולים את חיבוריהם, שבהם הציגו את ארבע מערכות הידע הבודהיסטיות ההודיות; ושם נפגשו וניהלו קְרָבוֹת־שִׂיחַ (דיבייטים) עם מאסטרים של מערכות חשיבה הָגוּתִיּוֹת שונות אחרות בנות זמנם. הצד שהפסיד בקְרָבוֹת־השִׂיחַ נדרש לקבל כאמת האולטימטיבית את טענותיו של המנצח. הסיכונים היו גבוהים: חסות המלוכה הוענקה אך ורק למנצחים בקְרָבוֹת־שִׂיחַ אלו.

בנלנדה, הנזירים התלמידים, בתורם, התאמנו בקרבות-שיח ולמדו את טענותיהן של מערכות הידע ההודיות הלא-בודהיסטיות. מטרת לימודיהם הייתה להפריך השקפות אלו. המוסדות הנזיריים הטיבטיים המשיכו את מסורת נלנדה של למידה באמצעות קְרָבוֹת־שִׂיחַ, ושל הצבת הטענות הבודהיסטיות אל מול אלו של מערכות הידע ההודיות העתיקות שאינן בודהיסטיות.

כעת הגיעה העת להרחיב את מסורת נלנדה בנוגע ללימוד בודהיסטי של הגות שאינה בודהיסטית, הן בחינוך הנזירי והן בזה החילוני. על תוכנית הלימודים לכלול את לימוד האסלאם, אך תוך כמה שינויים חשובים. מטרת הלימוד צריכה להיות חקר הבסיס המשותף של ערכים אוניברסליים ששתי הדתות חולקות ביניהן. רכישת ידע על ההבדלים הפילוסופיים לא צריכה להיות לשם הפרכת עמדתו של יריב בקְרַב־שִׂיחַ. במקום זאת, על קרב־השיח להתמקד בבחינת האופן שבו ערכים אוניברסליים כגון אהבה, חמלה וכיוצא באלו יכולים להתבסס באותה מידה של הצלחה על מערכות חשיבה הָגוּתִיּוֹת שונות בתכלית.

כתוצאה מלימוד זה, בודהיסטים יגיעו לידי הבנה, הערכה וכבוד כלפי תורות האסלאם, ויבינו כי האסלאם אינו מהווה איום על אמונותיהם. הדבר יתרום בתורו ליחסים קהילתיים הרמוניים יותר, במיוחד באזורים בדרום אסיה ובדרום־מִזְרָחָהּ שבהם התלקח בעבר עימות. באופן זה, יכולים הנזירים והנזירות לשמש דוגמה ולהוביל את המאמצים לטיפוח השלום.

הבה נבחן בקצרה כמה דוגמאות לאופן שבו תורות הלימוד של האסלאם והבודהיזם כאחת מטפחות ערכים אוניברסליים אלו.

על פי האסלאם, אלוהים ברא את כל בני ובנות האנוש עם מוּכָנוּת פנימית טהורה ונטיית לב להאמין באלוהים, להיכנע לו בהתמסרות וללכת בעקבות רצונו. רצונו של אלוהים הוא שיצייתו לחוקי המוסר שברא ושיממשו את דבקותם בו באמצעות שמירה על מידות נעלות ומעשי שירות לזולת. מעשי שירות נעלים לאלוהים פירושם לפעול באהבה כלפי כל ברואיו. עשיית מעשים כאלה היא צורה של עבודת האל, והיא מקרבת את העובד את האלוהים אליו, בהתאם לרצונו של אלוהים.

 אך אלוהים ברא את בני ובנות האנוש גם עם שכל תבוני ורצון חופשי. מתוך הפעלת רצון חופשי ושימוש בשכלם, הם יכולים להחליט אם לציית לרצון האל. אם בחירתם היא שלא לציית, הם נתונים להשפעתם של רגשות הרסניים והופכים מרוכזים בעצמם. הדבר מוביל להתנהגות שלילית האסורה על פי צו האל. 

פעולה מתוך אהבה כלפי הזולת אף היא מעשה של רצון חופשי, ובני ובנות האנוש יכולים להסתייע בתבונתם כדי לבחור בכך. אם יפעלו מתוך אהבה ונועם לב כלפי אחרים ואחרות, הם פוסעים בעקבות טבעם הפנימי המולד להתקרב אל האל. באסלאם, כאשר בני ובנות האנוש מפתחים אהבה ליקום ולאנושות באופן הטהור ביותר, אהבתם אינה נתונה ליקום או לאנושות כשלעצמם, אלא היא אהבה לאל, שברא בהם את הסגולות הנעלות. 

על פי הבודהיזם, לכל היצורים ישנו טבע בודהה טהור וללא ראשית, המאפשר להם להפוך בעצמם לבודהות. באסלאם, טבעם המולד הטהור מאפשר לבני ובנות האנוש להתקרב אל האל, ובמסדרים סוּפִיִּים מסוימים אף להתמזג עם האל, אך אף פעם לא להפוך לאלוהים בעצמם. בבודהיזם, אין מי שברא בהם טבע בודהה זה. הוא פשוט נמצא שם כעובדה מציאותית. 

בדומה לאסלאם, גם הבודהיזם גורס כי בבני ובנות האנוש קיימות סגולות טובות, כגון חמלה מובנית ושכל תבוני המסוגל להבחין בין המיטיב למזיק. אך בבודהיזם, משמעת מוסרית מבוססת על הבנה המבחינה בין מעשים שמביאים סבל לאלה שמביאים אושר. בהסתייעם בשכלם התבוני, בני ובנות האנוש יכולים לנתח לוגית ולהבחין בעצמם בין המיטיב למזיק. באסלאם, השכל התבוני משמש כדי להכריע אם לציית לרצון האל. בשני המקרים, לבני ובנות האנוש ישנו חופש הבחירה לפעול באופן מיטיב או מזיק ולהסתייע ביכולות המבחינות של שכלם התבוני כדי להכריע באיזה אופן לנהוג. אף שגם האל וגם הבודהה הם יודעי־כול, אף אחד משניהם אינו קובע מראש באיזו בחירה יבחרו בני ובנות האנוש.

לפי האסלאם, האל ברא את חוקי ההתנהגות המוסרית, והאל חורץ משפט, הַמְּלֻוֶּה בשכר ועונש. אולם האל רחום וחנון, וסולח לאלו המתחרטים על מעשיהם הרעים ונכנעים לרצון האל. לפי הבודהיזם, אין מי שברא את חוקי הקארמה והסיבתיות ההתנהגותית. הם פשוט טבע המציאות. הסבל נובע באופן טבעי מהתנהגות הרסנית המבוצעת מתוך בּוּרוּת; ואילו האושר נובע מהתנהגות בונה הננקטת מתוך חוכמה וחמלה. בכל אופן, בדומה לאסלאם, אם בני ובנות האנוש מודים בגלוי במעשיהם השגויים ומתחרטים עליהם בכנות, הבודהיזם מלמד שהם יכולים להימנע מחוויית השלכות הסבל של מעשיהם השליליים. ואולם, היטהרות אינה כרוכה בבקשת מחילה מהבודהה ובקבלתה.

אהבה בבודהיזם היא המשאלה שאחרים ואחרות יהיו מאושרים ושיזכו בסיבות לאושר. היא מבוססת על ההכרה בכך שכולם שווים: כולם רוצים להיות מאושרים, ואין מי שמייחלים לסבל. באסלאם, כולם שווים במובן זה שכל היצורים הם ברואי האל באותה המידה. בשני המקרים, בכל אופן, כל היצורים שווים.

הבודהיזם מלמד שלכל היצורים יש היכולת והזכות להיות מאושרים, היות שכולם ניחנו בטבע-הבודהה. לפיכך, פיתוח אהבה כלפי הזולת נובע מהתחשבות באושרו. אהבת אחרים ואחרות ודאגה לרווחתם אינן מעשה של סגידה לבודהה. באהבת הזולת, בני ובנות אדם צוברים את הכוח החיובי להפוך לבודהות בעצמם. במובן זה, הם מתקרבים למצב הבּוּדְהִיּוּת, ולא לבודהה עצמו – בשונה מן ההתקרבות לאל באסלאם.

עולה בבירור מדוגמאות אלה כי על אף ההבדלים הפילוסופיים ביניהן, תורות הלימוד של הבודהיזם ושל האסלאם מטפחות במידה שווה את ערכי היסוד האוניברסליים של אהבה, חמלה וסליחה. עם זאת, אין די בחינוך בין־דתי כדי להביא להרמוניה דתית. הגורמים לסכסוך הבודהיסטי-מוסלמי הם רבים ומורכבים. יתרה מכך, אין הם זהים בכל אחד מן האזורים שבהם התעורר חיכוך. כיום, נדיר מאוד שהבדלים באמונה הדתית הם הגורם לסכסוכים. לעיתים קרובות יותר, סוגיות כלכליות, פוליטיות, לשוניות, גזעיות והיסטוריות הן שממלאות תפקיד מרכזי יותר בהתלקחות פעולות איבה. חינוך בין־דתי, על כל פנים, הוא בעל חשיבות עליונה לכך שכל צד ירכוש כבוד כלפי האחר. אולם רק באמצעות חינוך נרחב יותר ניתן יהיה להסיט את המוקד מהטלת האשמה על הבדלים דתיים בלבד כגורם לסכסוכים, ולהפנותו לעיסוק בגורמים החברתיים, ההיסטוריים והכלכליים הרוחשים תחתם. בכל אופן, כדי ששינויי מדיניות בתחומי הפוליטיקה או הכלכלה יישאו פרי, עליהם להישען על חיזוק ערכי היסוד האוניברסליים המשותפים לבודהיסטים ולמוסלמים כאחד. החינוך הוא המפתח, ויש לקוות שנלנדה תוכל לשוב ולתפוס את מקומה כמובילה בתחום זה. תודה רבה.

Top