התבקשתי לדבר על חיים ועבודה בהרמוניה בחברה שיש בה מגוון דתי, וישנם היבטים רבים ושונים שהנושא הזה כולל. כפי שציין מארחנו הנכבד, אחד מהם הוא מה שהוד קדושתו הדלאי לאמה מדגיש תמיד: ערכים אנושיים ואתיקה חילונית. כלומר, למרות ההבדלים שעשויים להיות באמונותינו, בין כולנו החיים בחברה מסוימת, האתיקה אינה צריכה להישען אך ורק על מערכת ספציפית של אמונות דתיות, אלא שישנה מערכת מסוימת של אתיקה המבוססת על ערכים אנושיים בסיסיים, אשר מקובלת באופן משותף על כל הדתות וגם על מי שאינם מאמינים. הערכים הללו מבוססים על ההכרה בכך שכולנו שווים: כל אחד ואחת רוצים להיות מאושרים; אין מי שרוצה להיות אומלל. מהבחינה הזו, כולנו זהים. לכולנו יש רגשות. כל אדם רוצה שיחבבו אותו ושיקבלו אותו. איש אינו רוצה שידחו אותו או ירדפו אותו. כל אדם רוצה לזכות בכבוד ובהתחשבות מצד הזולת. לפיכך, כפי שמדגיש תמיד הוד קדושתו הדלאי לאמה, הבסיס לגישה הכללית הזו לאתיקה חילונית הינו החמלה, המוגדרת כמשאלה שאחרים יהיו משוחררים מסבל ומבעיות ומהגורמים להם.
ובכן, מה הם אותם המקורות לבעיות ולאומללות? ישנם רבים כאלה. אנו חיים בתקופה שבה, כמובן, קיימות בעיות כלכליות, בעיות של סוגים שונים של סכסוכים ברחבי העולם. וכולנו מקושרים הדדית זה לזה, כך שמה שמתרחש בחלק אחד של העולם משפיע על כולם; לא ניתן עוד לחיות במנותק מהשאר.
לכן, כאשר אנו בוחנים אמונות דתיות למיניהן, חשוב מאוד, כמובן, שההבדלים בין מערכות אמונה האלו לא יוסיפו אפילו עוד בעיות על אלו הקיימות כבר. מכאן שהשאלה היא כמובן: כיצד ניתן להימנע ממחלוקות, סכסוכים ואי-הבנות העלולים לנבוע מקיומן של מערכות אמונה שונות? זה ממש לא מספיק לטעון ש"ובכן, כל הדתות הן בעצם אותו הדבר. כך גם הגישות הלא-דתיות ותפיסות העולם החילוניות - הכל אותו דבר. כולנו שותפים לאותו מאמץ בסיסי להפוך את העולם למקום טוב יותר". טענה זו אינה מספקת. אף על פי שייתכן כי כולנו חולקים את אותם ערכים, שאיפות ומטרות, עדיין קיימים הבדלים; ויהיה זה לא הוגן כלפי הדתות השונות לטעון שאין שום הבדלים ביניהן.
אולם, הגורם לחוסר הרמוניה נובע לעיתים קרובות מהבורוּת שלנו בנוגע לאמונותיהם של אחרים. מצב זה מתעצם ומחמיר בשל העובדה שלעיתים קרובות חסר לנו ידע מעמיק גם לגבי המסורת שלנו עצמנו. כך, במקום להתבסס על ידע והבנה כלשהם, הגישות שלנו בנוגע לרקע שלנו עצמנו ובנוגע לרקע של אחרים, עלולות בקלות להידרדר למה שניתן לכנות: מנטליות של "קבוצת כדורגל". מנטליות כזו משמעותה: "זו קבוצת הכדורגל שלי, והיא הטובה ביותר; עלינו לנצח, להתחרות ולהביס כל קבוצת כדורגל אחרת". זוהי האמונה שהמערכת הדתית שלי היא הטובה ביותר, פשוט משום שהיא המסורת שלי ושל משפחתי.
פעם נשאל הוד קדושתו הדלאי לאמה: "מהי הדת הטובה ביותר?" והוא השיב: "הדת הטובה ביותר היא זו שמסייעת לך להפוך לאדם טוב יותר, אדיב יותר". ולפיכך, באופן טבעי, עבור כל אדם, דת כזו או אחרת עשויה להיות המועילה ביותר בהפיכתו לאדם טוב ואדיב יותר. לדעתי, זוהי גישה מועילה מאד להתייחסות למגוון דתי. עלינו להבין ולהכיר בכך שכל דת שואפת לסייע למאמיניה להפוך לבני ובנות אדם טובים ואדיבים יותר. כדי להבין זאת ולהכיר בכך, נדרש ידע; עלינו ללמוד הן על הדת שלנו והן על דתותיהם של האחרים. ניתן לעשות זאת במערכות החינוך באמצעות גישה מדעית ועניינית, ללא כל ניסיון להמיר את דתם של אחרים וללא שמץ של שיפוטיות, רק ידע כללי; דבר זה הוא מאד, מאד מועיל וחשוב.
לעיתים קרובות מתקיימים מפגשים למיניהם בין מנהיגים דתיים מזרמים שונים. הוד קדושתו הדלאי לאמה אוהב מאד להשתתף במפגשים בין-דתיים שכאלה, ורואה בהם תועלת רבה. עולים בזיכרוני כמה מפגשים שבהם לקחתי חלק בעצמי. אחד מהם היה מפגש הֲכָנָה עם הפטריארך ברתולומאוס, הפטריארך הנוצרי האורתודוקסי באיסטנבול. פגשתי אותו זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו; הוא עמד לצאת ליפן, שם התעתד לפגוש, לראשונה בחייו, מנהיג בודהיסטי. הוא סיפר לי כי הוא אסיר תודה על כמה מכּתביו של הוד קדושתו הדלאי לאמה בנושא הבודהיזם; שכן קודם לכן הוא לא ידע הרבה על בודהיזם, והספרים האלה סייעו לו רבות בכך שאפשרו לו להיפגש ולנהל דיאלוג באופן משמעותי עם המנהיגים הבודהיסטים ביפן. אנו מוצאים אפוא את הגישה הפתוחה מהסוג הזה, המכירה בכך שהבסיס להבנה ולשיתוף פעולה בין דתות הוא חינוך המקנה ידע. אנו מוצאים את הגישה הזו בקֶרב מנהיגים של דתות שונות.
הייתי מעורב באופן מיוחד בדיאלוג הבודהיסטי-מוסלמי. נמשכתי לתחום זה במקור באמצע שנות ה-90, בשל המצב בטיבט, שבו מוסלמים סינים רבים התיישבו בטיבט -בעיקר באזור הצפון-מזרחי שלה.
באופן מסורתי, חיו מוסלמים במרכז טיבט. היו אלה בעיקר סוחרים מוסלמים שהגיעו מלאדאק ומקשמיר. הדבר התרחש בתקופתו של הדלאי לאמה החמישי, במאה השבע-עשרה. הוא הנהיג חוקים שונים שהעניקו למוסלמים את כל הזכויות שביקשו: הזכות לבנות מסגד, להחזיק בבתי קברות משלהם, ופטור מביצוע טקסים, נהלים או פעילויות בודהיסטיות מסוימות הנהוגות בחגים שונים במהלך השנה. כך שבאופן מסורתי, לא התקיים בטיבט עימות בין שתי הדתות הללו. אולם בתקופה מאוחרת יותר, נוצרה תחרות כלכלית עזה בעקבות זרם גדול של מהגרים סינים אל תוך טיבט, וביניהם גם מוסלמים רבים שעברו להתגורר שם.
אז, כשחשבתי בקנה מידה רחב יותר על מרכז אסיה ועל ההיסטוריה של יחסי הגומלין בין החברות הבודהיסטיות, המוסלמיות והנוצריות, הרגשתי שחשוב מאוד להתחיל לקדם דיאלוג והבנה מעמיקה יותר בין קבוצות אלו, ובפרט בין הבודהיסטים למוסלמים. מהלך שכזה עשוי לסייע להתפתחות האזור כולו. אחת המטרות שהצבתי לעצמי הייתה כתיבת היסטוריה אובייקטיבית יותר של המפגש בין שתי התרבויות; הדבר העניק לי הזדמנות מצוינת לבקר במדינות מוסלמיות במזרח התיכון ולהיוועץ בחוקרים מקומיים. מכיוון שבאתי מתוך רצון ללמוד, נתקלתי בפתיחות רבה מצד החוקרים המוסלמים, שביקשו לסייע בהפרכת אי-ההבנות הרווחות בנוגע למפגש בין שתי התרבויות הללו. תיאורים רבים מציגים את המפגש רק כ: "הפולשים המוסלמים הגיעו להודו ופשוט הרסו כל דבר בודהיסטי." ולמרות שאכן התרחש הרס מסוים, תיאור זה אינו משקף בצורה הוגנת את מה שקרה בפועל ואת מה שהיא ההיסטוריה רבת השנים. אולם, כל עוד הבודהיסטים רואים במוסלמים את מחריבי המנזרים בהודו, או שהמוסלמים רואים בנוצרים את מי שהובילו את מסעי הצלב נגדם, כל עוד זהו הזיכרון המרכזי המעצב את היחסים ביניהם, הרי שהדבר רק מנציח עוד בעיות וסכסוכים נוספים בין הצדדים.
אז נסעתי למקומות כמו מצרים וירדן, טורקיה וכו', ונפגשתי עם פרופסורים ומנהיגים תאולוגיים של האסלאם. למעשה, קיבלתי מחמאה גדולה מאוד מרקטור האוניברסיטה התאולוגית בקהיר, אוניברסיטת אל-אזהר. הוא אמר שאני לוחם אמיתי למען האמת, המשמעות האמיתית של המוג'אהדין. אז ניסיתי להביא אמת לְמה שאכן התרחש באופן ממשי. גיליתי שלא רק הפרופסורים והמנהיגים הדתיים שפגשתי, אלא גם הסטודנטים, גילו עניין רב. 300 סטודנטים הגיעו להרצאה התנדבותית שהענקתי, בנושא בודהיזם בסיסי, באוניברסיטת קהיר.
פעם אחת, הוד קדושתו הדלאי לאמה ביקש ממני לעשות עבורו משהו. מדי פעם הוא היה נותן לי, מה שהייתי מכנה: "משימה בלתי אפשרית". הוא אמר: "אני רוצה שתמצא ותביא אלי מנהיג סוּפי מוסלמי, אפריקאי שחור". מה אפשר לענות לבקשה כזו, מלבד "תודה רבה"? להוד קדושתו יש יכולת מופלאה לזהות את הקשרים הקארמיים הקיימים בין אנשים; ובכל פעם שהוא ביקש ממני לבצע עבורו משימות שנראו בלתי אפשריות, הדבר התברר כקל להפליא לביצוע - הכל פשוט אוטומטית הסתדר מעצמו. זמן קצר לאחר מכן נסעתי לאירופה - באותה תקופה נהגתי להעביר הרצאות רבות ברחבי העולם - ופגשתי באדם גרמני, שעימו הזדמן לי לשוחח, והוא היה למעשה דיפלומט ששירת באפריקה, אז סיפרתי לו על בקשתו של הדלאי לאמה. הוא הגיב ואמר: "הו, במקרה יש לי היכרות עם חבר טוב שלי, שהוא המנהיג הדתי הסוּפי של מדינת גינאה". גינאה נמצאת במערב אפריקה – ושכחתי לציין שהוד קדושתו גם הדגיש שהמנהיג חייב להיות ממערב אפריקה. אותו מנהיג שהה באירופה והיה בדרכו להודו לצורך טיפול רפואי איורוודי. במקרה יצא כך שהוא היה אמור לשהות בדלהי בדיוק במועד שבו גם אני הייתי אמור לחזור לדלהי; ובמקרה יצא כך שהיו לו כמה ימים פנויים לפני מועד עזיבתו את הודו, והוא הביע נכונות רבה להיפגש איתי ולהתלוות אליי לדהרמסלה, כדי לפגוש את הדלאי לאמה. כך שלא נדרש כלל שום מאמץ כדי לארגן זאת.
אז פגשתי את המנהיג הסוּפי הזה. הוא היה בעל מראה מרשים להפליא - גדול מאוד, ממש כמו ראש שבט אפריקאי, ובעל הדרת כבוד רבה. נסענו יחד לדהרמסלה, והתלוויתי אליו לפגישתו עם הדלאי לאמה. הוא לבש גלימות לבנות אלגנטיות מאד. וכאשר השניים נפגשו, היה זה מפגש מרגש וחם כל כך, כמו שני חברים ותיקים שפוגשים זה את זה והמנהיג הסופי אף החל לבכות. הדלאי לאמה קפץ ממקומו, ניגש לחדר הסמוך - החדר החיצוני שבו הוא מקבל מבקרים - וחזר משם כשהוא מביא בעצמו טישו עבור המנהיג הסוּפי, כדי שיוכל לנגב את דמעותיו. מעולם לא ראיתי את הדלאי לאמה עושה דבר כזה קודם לכן; בדרך כלל תמיד היה לצדו עוזר או מלווה שטיפל במשימות האלו והביא לו את הדברים שהיה זקוק להם - הוא עצמו לא נהג לקום כדי להביאם. והשניים ניהלו שיחה חמימה מאוד על יסודות החמלה בבודהיזם ובסוּפיזם. לאחר מכן, במשך מספר שנים, היו להם פגישות נוספות.
הדלאי לאמה עצמו גילה עניין רב בדיאלוג הזה, לא רק עם המוסלמים, אלא גם עם מנהיגי דתות אחרות ברחבי העולם. והוא עודד אותי לתרגם חלקים נרחבים מאתר האינטרנט שלי לשפות המדוברות בקרב מוסלמים, במטרה להנגיש לעולם המוסלמי ידע רב יותר על הבודהיזם, על טיבט, ועל כתביו ונאומיו שלו העוסקים בהרמוניה בין-דתית ובאתיקה חילונית. אם כן, זו הייתה עוד "משימה בלתי אפשרית". אך באופן מדהים, כבר הצלחנו לתרגם חלקים נרחבים מהאתר לערבית ולאוּרְדוּ. אוּרְדוּ היא השפה המדוברת בפקיסטן ובקרב המוסלמים בצפון הודו. ובשבועות האחרונים, שוב, בלי לחפש זאת, בלי לתור אחריהם, הופיע צוות המעוניין לתרגם את האתר שלנו לאינדונזית. באינדונזיה נמצאת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם.
אם כן, כפי שאני אומר, הבסיס להרמוניה בין-דתית הוא חינוך המקנה ידע על אודות האמונות של האחרים. כך ביכולתנו להיווכח שאין ממה לחשוש. ובה בעת שנכיר בהבדלים שיש בינינו, נדגיש את מה שמשותף לנו, בהרמוניה.
כעת עולה השאלה: כיצד אנו חיים ועובדים בפועל בחברה רב-דתית, כפי שקיימת כאן אצלכם בקלמיקייה? ובפרט, מכיוון שמדובר במכללה להנדסה, תהיתי אילו שיקולים עשויים להיות רלוונטיים עבורכם, כסטודנטים בפקולטה זו. במילים אחרות, כאשר אתם בונים או מתכננים דבר מה, אילו שיקולים ניתן לקחת בחשבון כדי לתת מענה לאמונות ולמנהגים הדתיים השונים האלה? ובמבט רחב יותר - כיצד ניתן לעצב חברה, ממשל, שלטון מקומי וכדומה, בהנחה שיש בידינו יכולת כלשהי לסייע בעיצובם?
המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי היא שישנן דתות מסוימות הדורשות ממאמיניהן להתפלל בשעות מסוימות במהלך היום - למשל, המוסלמים, המתפללים חמש פעמים ביום. לכן, אם אתם מנהלים אתר בנייה שבו עשויים לעבוד מוסלמים, או אם אתם בונים מבנה ציבור, כגון בית ספר או מוסד אחר, שבו צפויים להימצא תלמידים או אנשי סגל מוסלמים, הקצאת חדר תפילה יכולה לסייע רבות ליצירת אווירה הרמונית. כך מתאפשר לאלו המעוניינים להתפלל במהלך היום לפעול בהתאם לאמונותיהם ולמנהגיהם. באופן דומה, אם קיימים מנהגים של דתות אחרות שניתן לתת להם מענה במסגרת תכנון המבנה, הרי זה דבר נפלא לעשות. במילים אחרות, לקחת בחשבון את המאפיינים הייחודיים של מערכת אמונות מסוימת, אשר יסייעו לאנשים להרגיש רצויים ונינוחים.
אתם מבינים, סוגיית הנאמנות תמיד מעורבת בעניין. נאמנות היא מושג חשוב ביותר בכל הנוגע לרווחתם הרגשית של בני ובנות האדם. יש בנו רצון רב לגלות נאמנות למשפחתנו, למוצאנו האתני ולדתנו. וישנה גם הנאמנות למדינה, לארץ. ומה שגורם לעיתים קרובות לקושי הוא מצב שבו אנשים אינם מורשים לבטא נאמנות לכל אלה באופן הרמוני, כאשר הם נאלצים לגלות חוסר נאמנות, למשל, כלפי הרקע הדתי שלהם, על-מנת להיות נאמנים למנהגיה של החברה בכללותה.
אני חושב על דוגמאות של לבוש דתי. בחברות מוסלמיות, נשים מכסות את ראשן, ולעיתים גם את כל הפנים שלהן, באמצעות רעלה והנושא הזה עורר לאחרונה מחלוקת עזה סביב האיסור על כך בצרפת. הסיקים, בני דת שמקורה בהודו, אינם גוזרים את שיערם לעולם; הגברים בקרבם אינם מסתפרים, והם חובשים תמיד טורבן. ובכן, ישנם מקומות שבהם נאסר עליהם לנהוג כך במקום העבודה, למשל בצבא, אם הם מתגייסים לשורותיו. או נזירים בודהיסטים, שמתבקשים שלא ללבוש את גלימותיהם אם הם
עובדים במשרד או בבית ספר. ובמקומות מסוימים, אפילו ענידת צלב, אם הנך אדם נוצרי, נתפסת כמעשה מעט תוקפני מדי בכל הנוגע לדת שלך.
ושוב, אני סבור שחשוב מאוד, במובן מסוים, לאפשר לבני ובנות אדם להמשיך לגַלות נאמנות למסורת שלהם, כל עוד הדבר אינו יוצר בעיה משמעותית בחברה. מה הנזק בכך שאדם חובש טורבן ואינו גוזר את שיערו, בעודו נמצא בבית הספר, בצבא או בכל מסגרת אחרת? האם יש בכך בעיה כלשהי? ובכן, לא ממש. האדם עדיין יכול לבצע את עבודתו היטב. מה הבעיה בכך שאדם בודהיסטי נושא תפילה ומניח מנחה לפני שהוא אוכל? מה הבעיה בכך? אם אישה עוטה רעלה המכסה את פניה לחלוטין, ובכן, ייתכן שזו תהיה בעיה בעת נהיגה ברכב, למשל, שכן שדה הראייה שלה מוגבל. אם כן, ניתן לומר: "אינך יכולה לעטות רעלה המכסה את כל פנייך אם בכוונתך לנהוג ברכב". אך בנסיבות אחרות, מה הנזק בכך? או, אם את אישה, מה הנזק בכך שעם הגעתך לבית החולים תעמדי על כך שתקבלי טיפול רפואי מידי רופאה ואחיות? יש אפילו אנשים רבים שאינם דתיים, שהיו מעדיפים זאת, כאישה.
לכן, אני סבור שבעֵת תכנון מבנה, למשל, ראוי אולי לקחת בחשבון היבטים כגון הפרדה בין גברים לנשים, אם מדובר בחברה שבה חלק ניכר מבני ובנות האדם יעריכו זאת מאוד כחלק ממנהגיהם. ואם אתם עובדים עם קהילה מסוימת, יש לבחון אילו צעדים אפשר לנקוט כדי לאפשר לאנשים, כפי שציינתי, לגלות נאמנות למסורת שלהם במצבים שבהם הדבר אינו יוצר בעיה בתפקודה של החברה, כמערכת חברתית.
בקיצור, כפי שאומר תמיד הוד קדושתו הדלאי לאמה, זה נפלא שקיימות בעולם דתות רבות ושונות - ולא רק דתות, אלא גם השקפות עולם חילוניות. שהרי, אם ניקח כדוגמה את המזון - לו היה בנמצא רק סוג אחד של מזון שכולם היו יכולים לאכול, הדבר היה משעמם למדי ולא היה מתאים לכל אחד. כך הדבר גם לגבי מערכות אמונה: מה שמתאים לאדם אחד, עשוי שלא להתאים כלל לאדם אחר. קיימות מערכות אמונה רבות מספור, שיכולות לסייע לנו להפוך לבני ובנות אדם אדיבים יותר, מתחשבים יותר ואוהבים יותר; מערכות אלו יכולות להקנות לנו כלים לחיים בהרמוניה עם הזולת. וכפי שאומר הוד קדושתו, הדת הטובה ביותר עבורך היא זו המסייעת לך להפוך לאדם אדיב יותר. במילים אחרות: "זה שאני אוהב גלידת שוקולד, לא אומר שגם אתה חייב לאהוב גלידת שוקולד".