התרגול של אהבה בבודהיזם ובאסלאם: השוואה

הדחף המולד הטהור ללכת בעקבות אלוהים

המפתח לכל באסלאם הוא אלוהים, הבורא. אלוהים ברא בני ובנות אדם עם המגמה או הנטייה הטהורה או הדחף המולד להישמע לאלוהים ולפעול לפי הרצון האלוהי. אולי נראה לנו שזה קצת מוזר מנקודת המבט שלנו, אך אם נחשוב על כך מנקודת מבט ביולוגית, נוצרנו על ידי הורינו, האמא, וישנו דחף מולד של הרך הנולד לתקשר עם האמא, כך שהרך הנולד, אם הוא יונק, אוטומטית יתקדם אל עבר השדיים לינוק ולקבל הזנה וכן הלאה. ישנו דחף להתקרב למי שיצר אותנו. 

על כן, הדחף הזה שאנו מוצאים באסלאם, למרות שהוא נלקח לרמה גבוהה יותר, הוא לא כזה רעיון מוזר במונחים של הפנימיות המולדת הזאת, כמעט כמו מגנט המושך אנשים להתקרב לבורא ולהישמע לרצון האלוהי ולפעול על פיו. אפילו אם נתבונן לתוך עולם בעלי החיים, הגור ילך אחרי האמא. זה אינסטינקט, ובכך מדובר.

עם זאת, אלוהים גם ברא בני ובנות אדם עם רצון חופשי ואינטלקט. תחת השפעתו של האינטלקט, באמצעות רצון חופשי, הנשמה יכולה לבחור אם לציית לאלוהים או להיות נתונה לרגשות שליליים הנובעים מאי ציות לרצון האלוהי. זה הופך להתרכזות גדולה בעצמי. יש לנו את זה גם בהתפתחותם של ילדים. ישנו רצון ממוקד בעצמי ואי ציות להורים וכך הלאה. 

זה מוביל להתנהגות שלילית, אסורה על ידי אלוהים, וכתוצאה מכך כתמים שחורים מופיעים ומצטברים סביב הלב. זה יוצר מסך בין ליבו של אדם והמסר של מוחמד. ליבו של אדם נעשה סגור בפני האמת של אלוהים, אך מאחר שהנשמה היא זו אשר מתרגלת רצון חופשי, זו הנשמה שצריכה לתרגל את הרצון החופשי של האינטלקט על מנת להסיר את הכתמים מהלב. בעזרת אינטלקט, אדם מבחין ורואה מהו הרצון האלוהי ומה איננו הרצון האלוהי, ויש לו בחירה אם ללכת או לא ללכת בעקבותיו. 

המאמץ הזה לפתוח את הלב מתואר כמאבק. זוהי משמעותה של המילה "ג'יהאד". למרות שישנן רמות רבות בהן נעשה שימוש במילה ג'יהאד בצורות שונות של האסלאם, המשמעות המרכזית שלה היא מאבק פנימי או קרב להתגברות על השפעתם של הרגשות השליליים, על אי הציות לרצון האלוהי, ולאימוץ חיי מוסר- כשמופיע היעדר אמונה או התנהלות תחת השפעה של תאווה או כעס. 

שלושת הממדים של האסלאם

מה זה אומר ללכת בעקבות הרצון האלוהי? זה אומר לעבוד את האל בכנות. באסלאם זה מקפל בתוכו את מה שידוע כשלושת הממדים של האסלאם. אלו הם התמסרות או כניעוּת לרצון האלוהי, אמונה, וכמו כן, חשוב ביותר, מושג אשר נקרא באסלאם "מצוינות". 

כניעות

כניעות פירושה לקבל כאמת מוחלטת את זה שאין אלוהים אחר מלבד האל ושמוחמד הוא שליחו של האל. זה גם אומר להכיר את מצוותיו של האל, השָׁרִיעָה, ולמלא אחריהן.  "שָׁרִיעָה", היא המילה בערבית שפירושה הוא הדרך המוסרית לנהל את החיים. עניין מרכזי מאוד להליכה אחר הרצון האלוהי הוא לנהל חיים מוסריים כפי שהם מפורטים בּשָׁרִיעָה. זה מצריך תפילה של חמש פעמים ביום וזהו כוח מאחד עוצמתי במיוחד של חברה. 

בחברות מוסלמיות קפדניות מאוד, הכול עוצר מלכת חמש פעמים ביום. בכפר השיזף של טיך נהאת האן, יש לנו את פעמון תשומת הלב המודעת, אשר יצלצל מפעם לפעם על מנת להזכיר לנו לשים לב למה שאנחנו עושים. זה יכול להתפרש בהרבה רמות, אך כאן לא מדובר רק בכפר קטן ומבודד אלא בחברה שלמה אשר עוצרת חמש פעמים ביום על מנת להזכיר לעצמה ללכת בעקבות הרצון האלוהי, צורת חיים מוסרית. 

נסעתי קצת סביב אפריקה והעולם המוסלמי בשליחותו של הדלאי לאמה על מנת לגלות ולהבין יותר מה אנחנו יכולים ללמוד מהם. בזנזיבר, אחד מהדברים המעניינים היה שהם מסתייעים במשמעת העצמית הקפדנית הזאת על מנת לעזור למכורים לסמים להתגבר על ההתמכרות שלהם. אם לאדם יש לוח זמנים מאוד מוקפד לשמור עליו במקום חיים של התמכרות, והוא אדם בעל בסיס מוסרי לכך, זה מאוד עוזר לבנות מסגרת לחיים. כשאדם מכור לסמים, הוא מאבד כל מסגרת לחיים. זה נותן הרבה חומר למחשבה כי יש בעיה כזאת גם בטיבט. אם מכורים לסמים מקבלים תרגול להשלים, מה שנקרא נונדרו בטיבטית, אשר כולל קידות השתטחות וכן הלאה, אם מוענקת להם שגרה קפדנית, זה יכול להועיל מאוד. 

לפיכך, מימוש רצון האל וניהול חיים מוסריים פירושו של דבר:

• להתפלל חמש פעמים ביום
• לתת צדקה לעני, משהו שכל המוסלמים עושים כחלק מהרווחה הכללית של החברה.
• צום במהלך הרמדאן: זה גם נחשב כמו צורה מסוימת של ג'יהאד, מאבק פנימי להתגבר על ההיאחזות של אדם במאכל או משקה וכן הלאה. מי שיש להם את המשמעת הזאת במהלך אותה תקופה אשר בָּהּ, לא רק שהם לא ינהו אחר היאחזות שיש להם באוכל ובידור וכן הלאה, אלא ינהלו חיים מאוד קשובים של חודש המוקדש לאלוהים. 
• ישנה גם עלייה לרגל, הליכה למקומות קדושים לאסלאם ושחזור חלק מהאירועים בחייו של מוחמד. כמובן, זה גורם לאותו אדם או לאותה אישה לשים לב ולהיות כרויים לתורות הלימוד שאותן גילו בקוראן. 

אמונה ומצוינות

הממד השני, אמונה, פירושו לקבל את אֲמִתּוֹת הבסיס של האסלאם ואת היות הקוראן, מילת האלוהים, חף מטעויות. 

לממד השלישי, מצוינות, יש רלבנטיות מיוחדת לדיון שלנו על אהבה. מצוינות בדרך כלל מתורגמת כ"אהבה", והכוונה היא למצוינות הן מבחינה אישיותית והן מבחינת פעולות בשירות האל. אלוהים ברא את כל האנושות עם המצוינות הזאת, איכויות מצוינות באישיות והיכולת לשרת את אלוהים. לאלוהים יש תחושת קרבה ואהבה כלפי המצוינות שהוא ברא במין האנושי. האיכויות המצוינות הללו כוללות אהבה ואת היכולת להיות כּרויים ולדאוג לאחרים ואחרות. פעולות בשירות האל פירושן לפעול באהבה כלפי כל מה שאלוהים ברא, והתנהלות כזאת היא צורה של עבודת האל. 

זו תפיסה מאוד מעניינת על אהבה ודרך לגשת אליה. אהבה לבריות שהאל ברא, זוהי דרך לשרת את אלוהים ולממש את המצוינות שאלוהים ברא בכל אחד ואחת מאיתנו באמצעות שירות בְּרוּאֵי האל. אחת המלים בערבית לאהבה מרמזת על הרגשת קרבה למצוינות, בעוד מילה אחרת מרמזת על תחושת קרבה אשר באה לידי ביטוי באופן בו אדם מתנהג ובמעשיו כלפי אחרים ואחרות. אדם לומד די הרבה על סמך משמעותן של מלים ובהתבסס על הקוראן בלבד. אנו בוחנים את המלים המשמשות לאהבה, ויש להן את הקונוטציות הללו: תחושות של קרבה למצוינות וקרבה המתבטאת בהתנהגות ובמעשים כלפי הזולת.

לפעול מתוך אהבה כלפי הזולת הינה פעולה הנעשית מתוך רצון חופשי. אנשים יכולים להסתייע באינטלקט שלהם כדי לעשות בחירה באופן הזה. הם הולכים אחר הנטייה הפנימית שלהם לממש את קרבתם לאל. זה מאוד מעניין. אלוהים בורא אותנו, כשברשותנו מן מגנט שמטרתו למשוך אותנו להיות קרובים לאל הבורא שלנו, המחולל רצון חופשי לבחור, וישנם גם כל אותם פיתויים ועניינים מעין אלו. הדרך שבה אדם מתקרב לאלוהים כדי להגשים את הטבע המולד הזה היא באמצעות אהבה, שירות ועזרה לאחרים ולאחרות. זה יכול להיות במונחים של תשלום המס עבור העניים או באופנים אחרים בהם עזרה סוציאלית באה לידי ביטוי בחברה המוסלמית. כמו כן, מה שמאוד מעניין כאן הוא שכל אחד המשתייך לאנושות הוא יציר האל באותה מידה. ישנה תחושה של שוויוניות של כולם. לכולם יש רוח ולב החתומים בנטייה הפנימית הזאת שיכולה להוביל כל אדם לאלוהים. 

אלוהים, בתור השופט, המעניש, וזה החומל, אשר סולח ומוחל

כמו כן, במשולב עם חוקי המוסר באסלאם, אלוהים שופט את כולם בהגינות שוויונית ואוהב רק את אלו המתמסרים לרצון האל, וזה מוביל להתנהלות מוסרית בחיים, על פי השָׁרִיעָה. למען רווחתה של החברה בכללותה, האל מעניש את אלו שאינם מצייתים וגורמים לפגיעה. על כן, כסימן לאהבה ולשירות האל, האנושות צריכה להכפיף על עצמה את חוקי השָׁרִיעָה. לפיכך, חוקים וצדק משחקים תפקיד מאוד מכריע בחברה המוסלמית. 

גם לנו יש את שלטון החוק בכל החברות המערביות שמקורן בברית הישנה בעולם היהודי- נוצרי. יש שכר ועונש; החברה אוהבת אותנו ודואגת לנו אם אנו מצייתים לחוקים ומענישה אותנו אם איננו מצייתים. זה לא רעיון זר כלל מנקודת מבט מערבית. 

אם אדם מתמודד עם המאבק הפנימי הזה, הג'יהאד הזה נגד ההתרכזות האנוכית בַּעצמי שלו, אשר גורמת לו לפנות הלאה מאלוהים ומאהבת האל, והוא מתחרט על כך בכנות, אז הוא זוכה בסליחתו של אלוהים. זהו תפקיד מאוד מרכזי באסלאם; אלוהים הוא זה שחומל, זה שתמיד סולח ומוחל. אלוהים נכנס לליבם של אלו השוגים במעשיהם אשר רוצים לכפר על מעשיהם ועוזר להם להביע חרטה ולחזור בהם מן המעשים ואז סולח להם. 

נוכל לראות זאת בהשוואה לבודהיזם; חרטה כרוכה בנקיפות מצפון. אנו מצטערים על מה שעשינו; ומביעים חרטה ומשחררים כל טינה שעשויה להיות לנו כלפי אלו שבהם פגענו בגלל שהם פגעו בנו. לאחר מכן אנו פועלים לפצות על כך באמצעות מעשה שינגוד את המעשים השגויים שעשינו, מעשה מיטיב, ומקבלים החלטה לעולם לא לחזור על המעשה השגוי שוב. זה דומה למה שמשתמע ישירות מתוך הקוראן. 

שָׁרִיעָה ומחילה

בתי הדין של השריעה כוללים אף הם מחילה. זהו היבט מדהים של השָׁרִיעָה שאנחנו לא ממש שומעים עליו הרבה. אנחנו רק שומעים על טיבם של העונשים, שהם קשים ואכזריים למדי, אבל לקורבן הפשע או למשפחת הקורבן ישנה בחירה. הם תמיד יכולים לבחור או בעונש קשה או בקבלת איזשהו פיצוי. עיזים וגמלים בימי קדם או פיצוי כספי כלשהו או מחילה. הם יכולים לסלוח. אם המשפחה או הקורבן מוחלים לאדם אשר ביצע את הפשע נגדם, הוא משוחרר לחופשי. 

התרגול הזה של סליחה ומחילה בהקשר של החוק הוא גם פעולה מצוינת של שירות לאלוהים. זה דבר די מרשים ומעניין במונחים של החלת החוק הַשַּׁרְעִי. לעתים אנשים נעשים מאוד מבולבלים במערב. מדוע, כשיש בּשָׁרִיעָה מתכונת כה מחמירה של חוק, וההיבט הזה של סליחה ומחילה בדרך כלל לא ידוע, מדוע שחברה תרצה בכך? הדבר שצריך להבין לגבי מקומות כמו סומליה, היכן שהחברה נשלטת בידי מפקדי צבא ואנדרלמוסיה וזה מסוכן להחריד, הוא האם האנשים הללו רוצים איזשהו סוג של סדר. מה שמגיע מהתרבות שלהם זו השָׁרִיעָה. אם יש להם אותה, אז הם יכולים לחוש בטוחים. הם יודעים שגנב- תיכרת ידו. זה באמת מאוד מרתיע מגניבות, יותר מאשר פשוט להיזרק לכלא. זו ההבטחה הזאת של איזשהו סוג של סדר שהיא מאוד קוסמת.

כמו כן, כשנוסעים ברחבי אפריקה רואים שהדת אשר הולכת ונעשית הכי נרחבת היא האסלאם. אנו עשויים לשאול מדוע? הסיבה, לדברי אנשים שאומרים זאת, היא שישנה תחושה של שוויון, אחווה היכן שכולם שווים אלו לאלו. כשהם חושבים על המערב, הם חושבים על הכוח הקולוניאליסטי שבו לחלוטין לא הייתה שום תחושה של שוויוניות בין המושבות הלבנות ובין האפריקאים. זה מקור משיכה קוסם של האסלאם במדינות אפריקאיות רבות. 

כשבני ובנות אדם מפתחים אהבה ליקום ולאנושות באופן הטהור ביותר, באסלאם, האהבה שלהם לא מופנית כלפי היקום בפני עצמו או כלפי האנושות בפני עצמה. באסלאם, זו אהבת האלוהים והמצוינות שהאל ברא. זוהי החשיבה הפילוסופית מאחורי אהבה. פיתוח אהבה בדרך הזאת, בהתבסס על השוויוניות של כולם, מאפשר התפתחות מאוד נרחבת של אהבה. זה לא שמישהו אוהב אדם אחד אבל לא את האדם האחר. ככל שאנשים שואפים לטוב ולסוג הזה של מצוינות, אז אהבתם מופנית כלפי כולם. האל ברא את האיכות המצוינת וטוב הלב הזה אצל כל אחד ואחת וזה מאפשר לבני ובנות האדם לאהוב את כולם. אם אנשים פועלים מתוך כעס ותאווה ואלימות, תחילה, הם מקבלים עידוד להתחרט על כך ולשוב חזרה לאורח חיים מוסרי. זהו הבסיס הפילוסופי שביסוד האהבה באסלאם. 

כשאנו עוברים לבודהיזם, יש לנו המשגה די שונה לגבי איך אהבה מתפתחת, אך מה שדי מעניין הוא לראות איך הרבה דברים הם דומים בשתי הדתות. 

האיכות המוּלדת, המובנית של טבע- הבודהה ללא ראשית או אל בורא

בבודהיזם, לכל הבריות יש טבע- בודהה טהור ללא ראשית. זה מאפשר להם להיות לבודהה בעצמם. באסלאם, הטבע המולד הטהור מאפשר לאנשים להיות קרובים לאלוהים, ובכמה מסדרים מהזרם הַסוּפִי אפילו להתמזג עם אלוהים, אך לעולם לא להפוך לאלוהים בעצמם. בעוד בבודהיזם, הטבע המולד הזה, טבע- הבודהה, מאפשר לכולם להיות לבודהה. אלו השקפות פילוסופיות והסברים שונים לתופעה מסוג מאוד דומה. 

בבודהיזם, אף אחד לא בורא את טבע-הבודהה הזה בַּבְּרִיּוֹת. הוא פשוט שם, באופן טבעי, ללא ראשית. באסלאם, האל ברא אותו. זוהי עוד דרך להתבונן על זה, בגלל שאם נשאל אם לאלוהים יש התחלה, גם אלוהים הוא ללא ראשית. אנו עדיין מגיעים להיעדר-ראשית בתור התשובה האולטימטיבית, אבל בבודהיזם, אין לנו אל בורא במובן הזה. 

גם לפי הבודהיזם לבני ובנות אדם יש מעלות טובות, כמו חמלה מוּלֶדֶת ואינטלקט המסוגל להבחין בין מה שמיטיב לבין מה שמזיק. הבודהיזם והאסלאם מסכימים על כך, וגם המדע מסכים על כך שאלו הם חלק מהאינסטינקטים המולדים שלנו, האינסטינקט הזה לדאוג לעצמנו- אינסטינקט ההישרדות- ולדאוג לזנים אחרים של היצורים החיים. זו איננה סתירה. לכולנו יש את היכולת להבחין בין מה שמיטיב ומה שמזיק. 

משמעת עצמית מוסרית

בבודהיזם, משמעת עצמית מוסרית מבוססת על ההבנה של מהן הפעולות המביאות סבל ומהן הפעולות המביאות אושר. הבודהה לימד זאת; הוא לא יצר את זה כמו שאלוהים יצר את החוקים של סיבה ותוצאה מוסריות באסלאם. בבודהיזם, עם מודעות מבחינה, אדם יכול לנתח אנליטית ולהבחין עבור עצמו מה מיטיב ומה מזיק. זוהי הדרך להסתייע באינטלקט, בעוד באסלאם, העניין מומשג באופן שונה. האינטלקט משמש להחליט אם לציית או לא לציית לרצון האל לאהוב את כל הבריות ולנהל אורח חיים מוסרי. 

אלוהים יצר את החוקים של התנהגות מוסרית, ואלוהים דן את הדין באמצעות שכר ועונש באסלאם. לפי הבודהיזם, סבל נובע בפשטות באופן אוטומטי מהתנהגות הרסנית ואושר מגיע אוטומטית בעקבות התנהגות בונה. אם אנו מתנהלים תחת ההשפעה של רגשות מפריעים ותפיסה מוטעית, אז כפועל יוצא של החוקים הטבעיים של סיבה ותוצאה, הדבר יגרום לסבל; בעוד שבאסלאם, אלוהים הוא זה המעניש אותנו על כך. זו תוצאה מאותו סוג, רק שהיא מוסברת באופן שונה. 

בבודהיזם, בדומה לכך, אם אדם נמנע מלהתנהל תחת השפעתם של הרגשות המפריעים הללו, זה נחשב בונה. אם אדם עוזר לזולת באהבה וחמלה, זה יביא אושר. מנקודת המבט האסלאמית, אלוהים מתגמל אותנו; אדם מתקרב לאלוהים ולטבע הַמּוּלָד הטהור המובנה של האדם. זה דומה, אבל זו שאלה של איך סיבה ותוצאה פועלות. זוהי שאלה קשה ונקודה שבאמת צריך להבין אותה. באשר לבודהיזם- הבודהיזם פשוט טוען שזו הדרך לפיה דברים פועלים, ואדם מאמין לבודהה כמקור תקף של מידע בהתבסס על דברים אחרים שהבודהה אמר. באסלאם, אדם פשוט מקבל שאלוהים ברא את זה, וזו אמת לאמיתה.  

אמונה ולקיחת מקלט בבודהה

אמונה בבודהיזם מתבססת למעשה על לוגיקה ובחינה הגיונית אשר באמצעותן אדם מוכיח לעצמו שבודהה הוא מקור תקף של מידע. אחרי הכול, הבודהה הינחה לבחון ולנתח לוגית עבור עצמנו את מה שהוא אמר. על פי האסלאם אדם נדרש לכניעות גמורה ואמונה. זה די שונה. כאשר אדם בוטח בבודהה כמקור מידע תקף, הוא לוקח מקלט. לקיחת מקלט פירושה כיוון בטוח שאנו מציבים בחיים שלנו שבאופן בסיסי מביא אותנו קרוב יותר לְטֶבַע-הַבּוּדְהָה שלנו. זה מה שהולך להגן עלינו מפני פגיעה והליכה לאיבוד. 

אנחנו יכולים להסביר זאת מנקודת מבט אסלאמית, בכך שאנחנו צריכים איזשהו כיוון בחיינו. בכל אופן, שלא כמו באסלאם, מקלט בבודהה אין פירושו שאנו סוגדים לבודהה. למרות שבני ובנות אדם רבים עשויים להסתכל על כך באופן הזה. אם נבחן זאת במונחים של תורות הלימוד, זו אינה אמונה עיוורת, ורק "בודהה בודהה כמה נפלא אתה", וזו גם אינה כניעות כפי שזו קיימת באסלאם. 

אם נחפור יותר לעומק, זה הולך ונעשה מאוד מעניין מכיוון שמה זה למעשה אומר להיכנע לאלוהים? זה אומר להתגבר על ההתרכזות בעצמי או על הרצון האנוכי שלי, בחושבנו שאנחנו יודעים הכול, יודעים מה הכי טוב. מה זה אומר בבודהיזם? זה אומר שעלינו להתגבר על האגו- טריפ הגדול הזה לגבי איך שאנחנו המרכז של היקום, הכי חשובים, משהו מעין זה. 

שוב, זה רק גוון רעיוני שונה בנוגע למה שעלינו לעשות. עלינו להיכנע ולוותר, במובן מסוים, על ההיאחזות הזאת ברעיון הזה של "אני" מוצק. בבודהיזם, ישנו עצמי, כמובן, אבל אין הכוונה לאותו אחד שהוא דבר מוצק שתמיד חייב שתהיה לו הדרך שלו, שכל הזמן צודק, שלעולם מוכרח להיות ראשון, שחייב לקבל את תשומת הלב של כולם בכל רגע נתון וכיו"ב. זה מכניס אותנו לצרות ולקשיים רבים בחיים שלנו. עלינו לוותר על כך ולשחרר את זה. אלו הם גוונים פילוסופיים שונים והמשגות שונות, אבל התוצאות הן די דומות. 

מקלט בדהרמה והבסיס למשמעת עצמית מוסרית

המילה "דהרמה" פירושה צעד מונע, משהו שנועד לעצור אותנו מלסבול. תורות הלימוד של הבודהה מציינות זאת. תורות הלימוד הן משהו שעורכים לו ניתוח אנליטי על מנת לגלות את האמת שבהן. זו אינה אמונה בלתי מעורערת כפי שהיא נוכחת בקוראן ובשָׁרִיעָה. דהרמה איננה ספר קדוש או מערכת חוקים. זה מעניין שהסינים תרגמו את המלה "דהרמה" בעזרת המילה הסינית ל"חוק", והם מסתכלים על הבודהיזם דרך מה שנוכל לקרוא לו משקפיים סיניות והבינו אותו במונחים של התרבות הקונפוציאנית. 

בכל מקרה, החוק לא משחק תפקיד מרכזי בבודהיזם ההודי או הטיבטי באותו אופן בו הוא משחק תפקיד במסורות היהודיות- נוצריות- אסלאמיות שלנו במערב. אין באמת חוקים שעלינו למלא אחריהם או את הרעיון שאם אנו מצייתים לחוק, אז אנחנו אדם טוב. יש לנו את זה במערב לא רק מהרקע המקראי, אלא שזה הגיע אלינו גם מהחברה היוונית העתיקה. אם אדם ממלא אחר החוקים, הוא נחשב לאזרח טוב. או שהחוקים נוצרו על ידי אלוהים או שהחוקים נוצרו על ידי רשות מחוקקת, אך כך או כך, התפקיד הזה של חוקי מוסר הוא מאוד מרכזי, והוא מבוסס על ציות.  

לעומת זאת, בבודהיזם, חוקי מוסר אינם מבוססים על צייתנות. הם מבוססים על שימוש בהבחנה צרופה המובילה להבנה שאם ננהג באופן הרסני ,ההתנהגות הזאת הולכת לייצר הרבה בעיות- בעיות לחברה ובעיות לעצמנו. למשל, להרוג חרקים: כשאנו בוחנים זאת מבחינה אנליטית, אם האינסטינקט הראשוני שלנו כשמשהו מזמזם סביבנו הוא למחוץ אותו  ולהרוג אותו, אז עלינו לחשוב על אותו אינסטינקט ראשוני. זה כמו כלב: אם נציק לכלב, הוא ינהם או ינבח. האם אנחנו כמו כלב? לגבי כל דבר שאנחנו לא אוהבים, האם האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להגיב בתוקפנות,  לפגוע בו ולהרוג אותו? נוכל לראות, אם כן, שיש חכמה מסוימת מאחורי היות האינסטינקט הרסני וכזה אשר גורם לאומללות ולבעיות. זה בוודאי לא תורם להיווצרות תודעה רגועה ושלווה מאד, כשכל דבר זר גורם לנו באופן מיידי להתפרץ. 

רק תחשבו על הגישה המתלווה למצב בו אנו מנסים ללכת לישון ויש יתוש המזמזם סביבנו, עד כמה זה מעצבן אותנו; רוב האנשים פשוט רוצים ללכוד אותו ולתפוס אותו. זה סוג הדבר שיש לערוך הבחנה בנוגע אליו. זה לא בגלל שזה בניגוד לחוק להרוג יתושים, ואנחנו אזרח טוב או מוסלמי טוב או נוצרי טוב אם לא נהרוג אותו.  

זוהי תפיסה שונה, והגישה הזאת לקווי מוסר נותנת לנו הרבה חומר למחשבה. מה עומד מאחורי ההתנהגות המוסרית שלנו? שוב, רק כהערת אגב, כשלימדתי על קווי מוסר בודהיסטים בברלין, המקום בו אני גר, שאלתי את התלמידים שלי למה הם לא גנבו. חלק מהם ענו שיש להם פחד מלידות חוזרות גרועות יותר ודברים מעין אלה. שאלתי אם זו אכן הייתה המוטיבציה. אף אחד מהם לא באמת האמין בכך. אם נניח את זה בצד, שאלתי "מדוע אינכם גונבים?" התשובה שעלתה הייתה שלא מתלווה לכך תחושה שזה דבר שנכון לעשות אותו. זוהי הסיבה. 

זה בדיוק מה שהבודהיזם טוען, שמאחורי התנהגות מוסרית יש תחושה של כבוד- עצמי וערך-עצמי, שיש לנו מספיק כבוד לעצמנו על מנת שלא ננהג באופן הזה. זה מעמיד אותנו באור גרוע, מעמיד את משפחתנו באור גרוע, את הערכים שלנו, את הכול. זה מה שהבודהיזם טוען שהוא הבסיס להתנהגות מוסרית. עם זה כבסיס, ובהמשך לכך באמצעות האינטלקט והיכולת האנושיים המופלאים שלנו, נערוך הבחנה ונבחר מה יהיה מיטיב ומה יהיה מזיק. לא נרצה לפעול בצורה מזיקה משום שיש לנו יותר מדי כבוד כלפי עצמנו מכדי שנפעל כך. זוהי הדרך הנפלאה שבה זה מוצג בבודהיזם. זה לא עניין של צייתנות. בסופו של דבר כמובן מתקבלת התנהגות מוסרית, אך השאלה היא מהי הדרך בה אנו ניגשים אליה. אז, יש לנו מקלט בבודהה, מקלט בדהרמה, ואז, מקלט בסנגהה.

מקלט בסנגהה: השוואה עם אחוות אחים ואחיות באסלאם

הסנגהה היא הקהילה של אלו הנמצאים על הדרך הרוחנית, והיא אינה רק הייצוג המקובל שלה, של הקהילה הנזירית, אלא של אותן הבריות שהגיעו לידיעה תבונית גבוהה מאד. האם יש לכך מקבילה באסלאם? אולי האחווה של כל המוסלמים מתפקדת כקהילה תומכת. תפקידה העיקרי של הסנגהה הוא לאפשר לנו לשאוב עידוד מכך שישנם אחרים ואחרות לצידנו בדרך להפוך לבודהה. זה מאוד קשה להזדהות עם בודהה, שהרי כרוכות בו כל המעלות הנשגבות שיש לבודהה, אבל כאן ישנם בני ובנות אדם השואפים וחותרים לעבר השגת אותן המעלות, והם כבר עשו התקדמות מסוימת, ואנחנו לא לבד. זה מעניק לנו איזושהי תמיכה כקהילה. 

באסלאם, יש לנו את אחוות האחים והאחיות של כל המוסלמים. לא משנה עד כמה את/ה עשיר/ה או עני/ה, כולם לובשים אותו דבר כשהם עולים לרגל, למשל. יש את התחושה הזאת של שוויוניות. בבודהיזם, מה שמעניין זה שאין שיפוט מוסרי כלפי אלו שהם לא על הדרך הרוחנית; לכן, אין צורך לסלוח להם או לנסות לשנות אותם. באסלאם, זה מעט שונה. 

טבע-בודהה מעורפל: נקודות דמיון עם צעיפים המכסים את הלב. 

הבודהיזם טוען שלמרות טבע - הבודהה הטהור שלנו, על התודעה מעיבים חוסר מודעות או תפיסה מוטעית בנוגע לטבעה האמיתי של המציאות. יש לנו את המערפלים הללו, וטבע- הבודהה מוסתר על ידי ענני התפיסה המוטעית. זה נשמע דומה מאוד גם למה שהאסלאם טוען. האסלאם מדבר על הרגשות המפריעים, והלב המצועף, וישנם תיאורים של הצעיפים המסתירים את הלב. בָּסוּפִיּוּת ,זרם רוחני שנבע מהאסלאם, מדובר על הסרת הצעיפים הללו. זוהי מטאפורה מסוג דומה. התפיסה המוטעית הזאת מובילה להתרכזות אנוכית-בעצמי ורגשות מפריעים שליליים והתנהגות הרסנית. 

בבודהיזם, אדם יכול להסיר את המערפלים הללו או את הצעיפים המסתירים את הטבע האמיתי שלנו באמצעות הבנת המציאות ובעזרת פיתוח אהבה, חמלה ובודהיצ'יטה. בודהיצ'יטה היא התודעה הזו הממוקדת בהארה האינדיבידואלית שלנו עצמנו, שלא קרתה עדיין אך יכולה לקרות על בסיס טבע- הבודהה. זה לא עד כדי כך שונה מלהתמקד באלוהים. אלוהים ובודהה הם, כמובן, די שונים, אבל הרעיון הזה של התמקדות במטרה של הטבע הטהור המולד של האדם, שאליו הוא שואף להתקרב ולהגיע, פועֵל ככוח מניע רב עוצמה הן עבור בודהיסטים והן עבור מוסלמים.

הגדרה של אהבה

אהבה בבודהיזם מוגדרת כמשאלה שלאחרים ואחרות יהיו אושר והסיבות לאושר. היא מבוססת על הבנת נקודת המוצא השוויונית בין כל הבריות, אלו עם אלו, ואיתנו, לפיה כולם רוצים להיות מאושרים. אין מי שרוצה להיות אומלל/ה. זוהי מטרת החיים, החתירה לאושר. צמחים צומחים וכמהים לאור השמש בחתירה שלהם לאושר; נוכל להגיע די רחוק בתיאורים הפואטיים שלנו של מהי בכלל החתירה לאושר בחיים.

פיתוח אהבה 

בבודהיזם, המשאלה שכולם יהיו מאושרים מבוססת על ההבנה שלכל הבריות יש את היכולת להיות באושר מאחר שלכולנו יש את טבע- הבודהה. ויתרה מכך, לכולנו יש את אותה הזכות להיות מאושרים. שוב, אכן יש לנו משהו דומה לכך באסלאם. גם הוא מתבסס על זיקות הגומלין שיש לנו אלו עם אלו ועל ההכרה בנועם הלב שקיבלנו מאחרים ואחרות, וההערכה שלנו לנועם הלב הנדיב הזה. באסלאם, הדגש הוא לא כל כך על נועם הלב שקיבלנו מאחרים ואחרות, אלא על נועם הלב שקיבלנו מאלוהים, אשר ברא את כולנו. הוא משקיף על השוויוניות בין כולם מזווית שונה במקצת. 

האהבה מתפתחת בבודהיזם מתוך התחשבות באושרם של אחרים ואחרות. אנו משקיעים מאמץ פעיל בתוכנו על מנת להשתפר תמיד ביכולת לעזור לזולת באמצעות הגעה להארה. לאהוב ולשרת אחרים ואחרות אינם מעשים של פולחן הבודהה, בעוד אהבת הזולת ושירותו באסלאם הם פעולות של פולחן האל. עדיין, אנו עוזרים לאחרים ואחרות, והתוצאה היא זהה. 

על ידי אהבת הזולת, אנו בונים את הכוח החיובי להיות לבודהה בעצמנו. במובן הזה, אנו הולכים ומתקרבים לבּוּדהיוּת, אך לא כמו באסלאם, שבו ההקבלה עשויה הייתה להיות התקרבות לבודהה עצמו. בהחלט יש הבדל בין המטרה של בּוּדהיוּת ולהיעשות לבודהות בעצמנו לבין להתקרב לבודהה. בבודהיזם, איננו מתמקדים בבודהה בתור הישות הפרטית שהוא היה. הבודהה הוא מאוד חשוב כמורה, אך לא כבורא שאנו סוגדים לו. 

סיבתיוּת (סיבה ותוצאה) טבעית בהשוואה לעונש מהאל 

על מנת לאהוב את הזולת, עלינו להתגבר על הוקרה-עצמית. כך זה גם באסלאם, עם הג'יהאד הפנימי שהוא המאבק כנגד ההתרכזות האנוכית בעצמי ואי הציות לרצונו של האל. עם זאת, בבודהיזם, לא נדרש לבקש מהבודהה לסלוח לנו על החטאים שלנו או על הָעֲווֹנוֹת שביצענו או על מעשינו שנבעו מתוך בּוּרוּת (תפיסה מוטעית). כשאנו רואים אחרים ואחרות מתנהגים בדרך שלילית, הרסנית, זה לא בגלל שהם רעים או סוררים. זה בגלל שהם מבולבלים מתוך בּוּרוּת (תפיסה מוטעית), ולא באמת מבינים מה הם עושים ומה תהיינה התוצאות של המעשים שלהם. אנו משתמשים בזה כבסיס לחמלה. זה לא שבמובן כלשהו אנו סולחים להם, אלא שאנו מבינים אותם ומפתחים אהבה וחמלה בדרך המסוימת הזאת. 

על כן, כאשר סבל נובע בהמשך לפעולות הרסניות, זה לא כעונש אלא כתוצאה טבעית של חוקי הסיבה והתוצאה (סיבתיוּת). אנו לא לוקחים על עצמנו ליישם את חוקי האל באמצעות הענשתם של אחרים ואחרות. בטיבט או הודו, בהחלט הייתה מערכת חוקים, אפילו בחברות הבודהיסטיות הללו; עם זאת, היא אינה מבוססת על חוקים קדושים שנוצרו על ידי אלוהים ועל כך שאנחנו מבצעים את עבודתו של אלוהים על פני האדמה באמצעות אכיפת רצון האל. זה מאוד שונה.

קווי דמיון בין הבודהיזם והאסלאם ביחס לחרטה ותיקון.

ישנה חרטה בבודהיזם בדומה למה שיש לנו באסלאם, וזה די מעניין לראות את המקבילות:

• בשניהם, עלינו להכיר בשגיאות שלנו, אלו שנעשו מתוך תפיסה מוטעית וחוסר מודעות לפי הבודהיזם, לא מתוך אי ציות לפי האסלאם.
• אנו מתחרטים, כמו באסלאם.
• אנו נחושים לא לחזור שוב על מעשינו השגויים, כמו באסלאם. 
• אנו נותנים תוקף מחודש לכיוון החיובי שבו אנו הולכים בחיים. זה לא בדיוק אותו דבר כמו לבקש מאלוהים לסלוח לנו, אבל זה מְתַקֵּף מחדש דְּבַר מָה חיובי. דרך בקשת מחילה מהאל, אנו שבים מחדש לאותו כיוון חיובי. 
• לבסוף, מנטרלים שגיאות באמצעות כמה פעולות חיוביות. כפי שזה באסלאם.

בבירור, ישנם הרבה דברים דומים לאסלאם בבודהיזם ודברים רבים שהם שונים. בסופו של דבר, גם באסלאם וגם בבודהיזם ישנו לימוד על אהבה, חמלה, סבלנות, סלחנות, וכן הלאה. כאשר יש לנו את היכולת להכיר את קווי הדמיון המשותפים לשתי הדתות העולמיות הנהדרות הללו, ולהעריך אותם, אז למרות ההבדלים הפילוסופיים, יש לנו בסיס לדיאלוג, להרמוניה דתית, וללמידה אלו מאלו.

ללמוד אלו מאלו

אני חושב שיש לי זיכרון לפיו הדלאי לאמה מדבר על דיאלוג עם עוד דתות, שהוא ממליץ באופן תדיר שלא ננסה להמיר את דתם של אחרים ואחרות, אלא לעודד אותם להתמיד בדתם שלהם. מוטב להסתייע בחכמה, אולי לראות את דתם שלהם בדרך אחרת. איך אתה ניגש לעניין הדיאלוג?

כפי שאמרתי, והדלאי לאמה אף הוא אומר זאת, ישנם דברים רבים שדתות יכולות ללמוד זו מזו. למשל, הבודהיזם מאוד עשיר בשיטות לפיתוח ריכוז, אהבה וחמלה, וכו'. מסדרים רוחניים המתמקדים בהגות והתבוננות, למשל, מוצאים שהם יכולים ללמוד די הרבה מהבודהיזם. אנו מזהים את זה, במיוחד במנזרים הקאתוליים, שמהם בני ובנות אדם באים ללמוד על מדיטציה אשר בה הם יוכלו להסתייע לאחר מכן בדתם שלהם.  

הדלאי לאמה תמיד אומר, במיוחד בהתייחס לנצרות, שבודהיסטים טיבטים, בפרט, יכולים ללמוד מהשירות החברתי המתורגל על ידי קהילות המנזרים. זה משהו שמסיבות גיאוגרפיות שונות מעולם לא פותח דַּיּוֹ בטיבט במונחים של מנזרים המלמדים בבתי ספר ומעניקים שירות לבתי יתומים, בתי אבות, בתי חולים וכך הלאה. אנו מוצאים שאלו הם דברים שנוכל בהחלט ללמוד מפעולותיה של אמא תרזה. 

ישנו הסוג הזה של חילופי רעיונות. כפי שאמרתי, דיווחתי על התופעה שהייתי עֵד לה בזנזיבר, של האסלאם המסתייע בתרגול רוחני אשר ממוקד בסדר יום מוקפד מאוד כדרך לעזור להשתקם מהתמכרויות לסמים. זה דבר מאוד מועיל. בדרך הזאת, ישנם חילופי רעיונות בין דתות אשר יש בהם תועלת רבה, מבלי לנסות לבצע המרה זו של זו.

מה שהדלאי לאמה מעוניין בו באופן מיוחד הוא להשתתף בפגישות פרטיות עם אלו המתרגלים באופן רציני התבוננות והרהור, מכל אחת מהדתות, על מנת להתכנס יחד ולהשוות רשמים מהניסיון שלהם. זה יהיה נפלא מאוד אם זה יוכל להתממש. 

ערכים אוניברסליים

נראה שבהשוואה המפורטת הזאת עם האסלאם, אולי אתה אומר שמוטב שלא נהיה כל כך מרוצים מעצמנו ונחשוב שהבודהיזם הוא הטוב מכולם. במובן הזה, זה נראה חיובי מאוד בגלל שהנטייה של כל אמונה, היא להיות מערכת סגורה בפני עצמה. 

כן, אני מסכים עם זה לחלוטין. הדלאי לאמה אומר שאין דת שהיא טובה מכל עבור כולם, בדיוק כפי שאין מזון שהוא הטוב מכל עבור כולם, אבל אדם יכול להחליט מה הכי טוב עבורו, מהי הדרך הנכונה. איננו יכולים לכפות זאת על אחרים. הערכים האוניברסליים הבסיסיים הללו נמצאים בכל הדתות והם תקפים לכולם, אפילו לאלו שלא פוסעים בעקבות אף דת. זה מה שחשוב. מה שהוד קדושתו כל כך מוטרד לגביו הוא איך להנחיל את הערכים האוניברסליים הבסיסיים הללו של אהבה, חמלה, סבלנות, סלחנות, איך לקדם את הדיאלוג הזה, איך להטמיע את הערכים האוניברסליים הללו במערכת החינוך. הדרך להביא את זה בפועל לתוך העולם היא להתחיל בהוראת הערכים הבסיסיים הללו לילדים צעירים בבתי ספר. למשל, זה יכול להיות ממש פשוט: אם אנו מתחילים להתכעס או להיות מתוסכלים, לספור עד עשר ולהתמקד בנשימה שלנו למשך שלוש נשימות, או לדבר במקום לריב. 

חלק מאנשי ונשות החינוך בהודו ואמריקה מפתחים כמה תוכניות לימוד על מנת להטמיע אותן בהדרגה בתוך מערכות החינוך באופן מכבד, וכפי שהוד קדושתו מכנה זאת, בדרך חילונית, כלומר תוך כבוד לכל הדתות, בלי התייחסות ספציפית לדת זאת או אחרת. 

האם ישנו הרעיון של הארה באסלאם?

כשדיברת על ההבנה או התרגול באסלאם לפיהם יש ניסיון להתקרב או להתמזג עם אלוהים, האם יש תובנה של הארה באסלאם, ואם כן, איך היא מובנת?

התקרבות לאלוהים נמצאת באופן כללי באסלאם, בעוד התמזגות עם אלוהים היא אמונה בלעדית לכמה מהמסדרים מהזרם הַסּוּפִי, קבוצה מובחנת בתוך האסלאם. הארה תלויה באופן בו היא מוגדרת. אם אנו מגדירים אותה באופן ספציפי לבודהיזם, אז איננו יכולים לומר שאחרים אכן שואפים אליה. אחד מהמורים שלי ניסח זאת היטב: אם אנחנו מתפללים להגיע לגן עדן נוצרי אנחנו לא הולכים לנחות בגן עדן בודהיסטי, ואם אנחנו מתפללים להגיע לגן עדן בודהיסטי, לא ננחת בכזה שהוא נוצרי.  

בכל אחת מהדתות, ישנה מטרה שאדם מנסה להשיג, על מנת להיות האדם הכי טוב שהוא יכול להיות. בין אם יהיה זה המוסרי ביותר, האוהב ביותר וכיוצא באלו, אבל איננו יכולים לומר שבהולכנו בדרך הזאת, נשיג מטרות שהן מובחנות במפורש באופן ספציפי לדת מסוימת. 

האם זה אומר שבתפיסת גן העדן שלהם זהו המקום בו הארה מתקיימת?

במהלך החיים, עליך להיות האדם הטוב ביותר שאפשר להיות, ואז יש משהו שהוא כמעט כמו תקופת בארדו, מעין תקופת ביניים, לפני הדין הַסּוֹפִי, שבו ניתן לחוש את מה שעתיד לקרות. ואז יש את קביעת הדין הַסּוֹפִית, וכן, יש שם גן עדן. זוהי המטרה הנשגבת ביותר באסלאם.

כשאנו מביטים על ספרות הקלצ'אקרה הבודהיסטית, האסלאם הוזכר, כך שכבר אז הייתה אינטראקציה. ישנם רק שני דברים אשר מוזכרים בכל ספרות הקלצ'אקרה של אותה תקופה שהתגלו כמוזרים. אחד מהדברים היה שגן העדן והגהינום הם נצחיים, ושאין את המושג של ארעיות. מנקודות המבט הבודהיסטיות, לידה מחדש בגן עדן נמשכת למשך זמן עצום, אבל אז היא תסתיים וחיים במצב של לידה חוזרת נוספת יגיע לאחר מכן. הדבר הנוסף המוזכר שהכתבים של הקאלאצ'אקרה מצאו כמוזר היה שמוסלמים חשבו שה-חלאל, הצורה המסורתית לשחיטת בשר באסלאם הייתה צורה של הקרבה לאלוהים. בגלל שבעת שחיטת בעל החיים, הם אומרים, " Bismillah, בשם אללה", הבודהיסטים פירשו זאת כהקרבת דם לאללה, והם חשבו שזה היה בלתי צודק. זו הייתה בפירוש אי הבנה של הכללים הנוגעים לתזונה באסלאם. לא היה שום דבר אחר שהם התנגדו אליו. לא הוזכר דבר באשר לבורא, מאומה. זה אומר הרבה, למעשה.

האם כל אחד ואחת יכולים להגיע להארה?

ישנם כל כך הרבה כתבים שפשוט טוענים דברים שונים, ישנה סוטרה אחת, והיא מציינת שישנם בני ובנות אדם שאין להם טבע-בודהה. יש דברים רבים שמשתנים, אך אם למישהו אין את טבע-הבודהה, הוא לא יכול להשתנות. היו זמנים בהם היו לנו התפיסות המתנגשות הללו. 

האופן בו שמעתי את ההסבר על כך הוא שזה לא שאין להם את טבע- הבודהה. ראשית, עלינו להסתכל על מהו טבע- הבודהה. טבע-הבודהה הוא אותם מרכיבים אשר יאפשרו למישהו להיות לבודהה ואשר יותמרו לאיכויות השונות של בודהה. זוהי הרשת של כוח חיובי, שלעתים מתורגמת בתור "המאגר הצפוּן של הזכות ((merit". והרשת של מודעוּת עמוקה, שלעתים נקראת "מצבור המוּדעות המבחינה/ מצבור החכמה" לכל אחד ואחת יש את הכוח החיובי הזה כתוצאה מהתנהלות באופן חיובי, בהתבסס על חמלה ועל הדרך בה התודעה פועלת, באמצעות הבנה וכן הלאה.  

לעומת הרשת הזאת של כוח חיובי יש את מה שנקרא "רשת של פוטנציאל שלילי" כתוצאה מפעולות שליליות. אנו יכולים להיפטר מכל הפוטנציאל השלילי, אבל כל השאלה היא האם נוכל או לא נוכל איכשהו לפטור עצמנו מכל הפוטנציאל החיובי הזה כך שלא נצליח להשיג בּוּדהיוּת. זאת השאלה. הדיון חייב לכלול את השאלה האם נוכל או לא נוכל לאבד הרבה מהפוטנציאל החיובי הזה, אבל תמיד יש משהו שנמצא שם. זה כל העניין בדיון הזה. 

ישנו עוד עניין לדון עליו, אם אנו משיגים שחרור כּארהט, האם זה מבוי סתום, או שנוכל להמשיך הלאה על מנת להיעשות לבודהה? כאשר נאֶמר שאדם אינו יכול להיעשות לבודהה, מדובר על מצב בו הגעה למצב הארהט נחשבת למבוי סתום.

חשוב לבחון עוד ועוד פרשנויות והסברים לגבי מה זה באמת אומר. אפשר לטעון שאדם נידון להיות משוחרר באופן תמידי ואינו יכול להפוך להיות בודהה, ושבכך הוא לכאורה ארהט מסכן בגן עדן ולכן לחוש צער עבורו, מכיוון שזה מצב תמידי כל-כך משעמם. אבל בודהה ראה בבירור שבני ובנות אדם שונים אלו מאלו. כאשר נתבונן בחייו של בודהה, נראֶה שהוא נהג ללכת עם קבוצת הנזירים שלו לבתיהם של אנשים. הוא הוזמן לארוחת צהרים ואנשים הגישו לו ולקבוצת הנזירים שלו ארוחה טובה ולאחריה הם ביקשו מהבודהה ללמד אותם משהו. ואז, העניק הבודהה לימוד, תוך שהוא רואה לנגד עיניו את המנטליות של אלו שהזמינו אותו, ומלמד אותם בדרך המותאמת ליכולת ההבנה שלהם. 

מהבחינה הזו, אם נביט על השמות של הסוטרות, סוטרות רבות מאד נושאות את שם האדם שאליו הופנה לימוד הסוטרה, המופיע כחלק משם הסוטרה. לא כולם היו באותה רמה עם אותו רקע או הבנה. לכן, היו הסברים רבים; זה מאוד חכם. 

אין אנשים רבים אשר פונים אל הבודהיזם מתוך האסלאם

נראה שיש בני ובנות אדם רבים המגיעים אל הבודהיזם מהנצרות או היהדות, אך לא רבים כל כך מהאסלאם. האם יש לך מחשבות כלשהן על כך?

קודם כל, בהרבה מן החברות המוסלמיות, אם אדם מוותר על האסלאם, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. בחלק מהחברות, אדם עשוי להיענש קשות על כך. הדלאי לאמה הדגיש את החשיבות של מידע מדויק ועודד אותי לסייע להפיץ את המסר של הרמוניה בין-דתית. התמקדתי בעיקר בהרמוניה בודהיסטית- מוסלמית והרצאתי במקומות שונים רבים בעולם האסלאמי. פעם אחת, הרצאתי בקהיר, מצריים, וכ- 300 תלמידים הגיעו מתוך בחירתם שלהם להרצאה על בודהיזם. הם אמרו שהם היו צמאים למידע ורצו ללמוד משהו. 

הוד קדושתו עודד אותי מאוד ליצור הנגשה של כמה מהתורות הבודהיסטיות הבסיסיות עבור דוברי/ות השפות האסלאמיות העיקריות. יישמנו זאת בשש שפות אסלאמיות עד כה, ובני ובנות אדם רבים קוראים אותן. ניתחנו את נתוני הגלישה ביחס לשפות השונות באתר שלנו על מנת לזהות מהם המאמרים הפופולאריים ביותר. בערבית, למשל, זה המאמר "איך להתמודד עם כעס". זה משהו שאין צורך להפוך לבודהיסט על מנת להפיק ממנו תועלת. לבודהיזם יש שיטות מסייעות רבות להתגברות על כעס ולדרך ההתמודדות עם פחד ודברים מעין אלו. באיראן, בפרסית, המאמר הפופולארי ביותר עוסק באיך למדוט. הם מאוד מתעניינים בכך. באינדונזיה, היכן שיש אוכלוסייה סינית בודהיסטית גדולה, לצד האוכלוסייה המוסלמית, הם מאוד מתעניינים במאמרים על הזיקה בין שתי הדתות. 

בבירור, קיים עניין. כמו כן, מה שאנו מוצאים בפקיסטן זה שיש הרבה אנשים צעירים שבאמת נמאס להם מאלימות וטרור ומרגישים שזה חייב להפסיק כבר. הם תרים אחר משהו שייתן להם איזושהי שלוות תודעה. כל עוד אנו מציגים את השיטות הבודהיסטיות בדרך שלא מנסה להמיר את דתו של מישהו, זה מתקבל. אף אחד לא צריך לוותר על האסלאם או הנצרות, אבל הבודהיזם יכול להציע המון לעולם, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות. זה מה שהדלאי לאמה מנסה לעשות במונחים של קידום ערכים אנושיים שמיטיבים עם כולם. 

כל עוד הבודהיזם לא מצטמצם על ידינו לכדי הערכים האוניברסליים הללו בלבד, מה שלא הוגן כלפי הבודהיזם, זה בסדר. החכמה של הבודהה, החכמה של טיבט, היא חלק מהמורשת העולמית ומאוד חשוב להביא לכך שהיא תהיה נגישה ובת קיימא עד כמה שניתן. בני ובנות אדם רבים מעורבים במאמץ הזה, כולל אותי.

ריקות והאני המוסכם (הקונבנציונלי)

תודה לך עבור הלימוד הזה. העמיתים שלי ואני נסענו שמונה שעות רק כדי להשתתף בשיעורים הללו. הזכרת שישנו עצמי, ובדרך כלל אנו שומעים על הריקות של הקיום אשר קיים לכאורה מצד עצמו ועל הזהות הבלתי ניתנת לזיהוי של ה"אני" וכן הלאה. האם תוכל להסביר את ההבדל ?

מנקודת מבט בודהיסטית, יש עצמי. לא נטען שאין עצמי, אלא שהעצמי הוא משהו שהוא תלוי בגוף, תודעה, רגשות, וכו'. כל הדברים האלה משתנים כל הזמן. אנחנו לא יכולים לומר שהעצמי הוא רק הגוף או רק התודעה או רק הרגשות, או האינטלקט, או כך או אחרת. אף על פי כן, על סמך זאת, ניתן לומר שיש "עצמי". כל הדברים השונים הללו שעליהם הוא מתבסס, משתנים כל הזמן. מצבנו הרגשי משתנה, הגופים שלנו גדלים כל הזמן. אם נסתכל על הגוף, כל תא ותא בגוף הוא שונה. הכול משתנה; אין תא אחד שנשאר מאז שהיינו תינוקות. ישנו עצמי, אבל ההשתנות שלו מרגע לרגע לרגע תלויה בגוף ובתודעה, ברגשות, וכו'. אך אין דבר כזה כמו עצמי שהינו עצמאי, בלתי תלוי בגוף, תודעה, רגשות, וכו', ושלא משתנה מרגע לרגע כפי שהגוף, התודעה, וכו'. משתנים מרגע לרגע. 

האם זה אומר שאין קביעות?

אין התחלה ואין סוף, כך שבמובן הזה, כל עצמי אינדיבידואלי הוא נצחי, אבל הוא לא משהו שאינו משתנה. הבעיה היא בגלל שלמילה הזאת “rtag-pa” בטיבטית, המתורגמת כ"קביעות" יש שתי משמעויות. משמעות אחת היא לָנֶצַח, ולכך הבודהיזם אומר, כן. אין התחלה ואין סוף, אפילו כבודהה. המשמעות השנייה היא שהוא לעולם לא משתנה, אבל העצמי כן משתנה מרגע לרגע. למרות שאתה כתינוק ואתה כמבוגר הם עדיין אתה, לא נוכל לומר שאתה כמבוגר ואתה כתינוק  הם זהים במדויק. אתה השתנית. במובן הזה, העצמי משתנה מרגע לרגע, אבל הוא נצחי, בגלל שהוא ממשיך לָנֶצַח. זה הבלבול, בגלל שלמילה הטיבטית המגיעה מהמילה בסנסקריט יש שתי משמעויות. 

השפעה בודהיסטית או הינדואיסטית על הסוּפִיּוּת  (Sufism)

הזכרת את הסוּפִיּוּת. אני משער שיש בה יותר הקבלות לבודהיזם. ישנה זיקה לא פשוטה לזרם המרכזי באסלאם וחיבור לא קל אתו, למרות שהסוּפִיּוּת קרובה לאסלאם. לחלק מהאנשים, ישנו הרעיון של לידה חוזרת, האם אתה חושב שיש סוג כלשהו של חיבור היסטורי, מִשּׁוּם שיש לי מאסטר סוּפִי מהאזור שנקרא צפון מזרח פרס, במרכז אסיה. האסלאם היה די חזק כשהוא הגיע לאזור הזה. האם גילית דרך המחקר שלך איזשהו קשר היסטורי?

נראה שהולכת ומתבהרת עדות לאיזושהי השפעה מההינדואיזם על הסוּפִיּוּת, במיוחד באזור האפגאני, פקיסטני, הודי, קשמירי. הייתה השפעה במונחים של יוגה ודברים מעין אלה. ישנה שירת מזמורים וחזרה על פסוקים ושמות, וניתן לומר שזה כמו חזרה על מנטרה, שגם היא נמצאת בהינדואיזם. הֲקֻשְׁיָה היא מהיכן ההשפעה הגיעה, האם מההינדואיזם או מהבודהיזם? הממצאים מצביעים קצת יותר לכיוון ההינדואיזם. עם זאת, ישנם דברים מסוימים המזכירים בוודאות את הבודהיזם, אבל יותר במונחים של בתי תפילה של מאסטרים סוּפִיִּים חלק מהאנשים אומרים שזהו סוג של סְטוּפָּה. נראה ששיטות המדיטציה הגיעו יותר מההינדואיזם. 

ישנם דברים רבים בּסוּפִיּוּת שהם מאוד מעניינים. כשאנו מדברים על אהבה, הם משתמשים בעוד מילה לאהבה, אשר לא נמצאת בקוראן, אך יש לה יותר את הקונוטציה של "יופי". ישנה כמיהה טבעית וגעגוע להיות בהתמזגות עם אלוהים ועם היופי של אלוהים. האהבה הזאת ליופי באה לידי ביטוי במוזיקה. היא ממלאת תפקיד מאוד מרכזי בּסוּפִיּוּת, והיא לא נמצאת בבודהיזם. ישנה שירת מזמורים וכן הלאה, אבל היא לא מתפקדת כאמצעי להתקרב יותר לבודהה. 

השוואה של תהליך המוות

האם תוכל להרחיב מעט ביחס לקוראן על איך יש להתכונן למוות? האם על אדם להסתכל לעבר האור?

אין לי היכרות קרובה עם משהו מזה, ובוודאי שאינני חוקר קוראן. אני יכול לשער שזו פשוט ההזכרות באלוהים. אני לא יודע אם משהו ממה שקורה בפועל במהלך התהליך של המיתה מוסבר בכזה פירוט כפי שיש לנו בעיקר בתורות הלימוד הטנטריות בבודהיזם. את זה לא ראיתי, למרות שזה לא אומר שזה לא נמצא שם. זה רק אומר שאני לא ראיתי את זה. 

שאלתי בגלל שנהגתי להתגורר בדובאי עם תלמידים רבים, וזה די קרוב לתרבות אסלאמית במלוא הכובד שלה. לא ראיתי שום דבר ביחס לנשים פרט למסירות לאבות ומוכנות גמורה להתמסר לבעלים. מאז, ועכשיו אפילו יותר, היו תלמידים ומורים אחרים שבאמת התמסרו באופן הזה, אך כשזה הגיע לסוגייה של המוות, לא הייתה לכך התייחסות. זה היה כמו: אהיה באמת הכי טוב שניתן להיות בחיים, ואז אלך לגן-עדן. אפילו להגיע לשם, זה עניין ממש גדול, ואיך אדם מבצע הכנות לקראת המָוֶות. אני גדלתי במשפחה נוצרית ונראה שאין מה להשוות במונחים של מה שהבודהיזם יכול לספק, כשזה מגיע להכנה למוות. 

כשמתכוננים למוות, הבודהיזם אומר שהמחשבות הטובות ביותר שיכולות להיות הן מקלט, מהו הכיוון שבו אנחנו רוצים ללכת, בודהיצ'יטה, שאיפה להארה, ומשאלות כמו להיות במסוגלות להמשיך להיפגש עם תורות הלימוד, מורים ומורות, וכן הלאה ושתהיה יכולת להמשיך בדרך הרוחנית. אנו מתים בחושבנו על הבודהה או על המורה הרוחני/ת שלנו. בדומה לכך באסלאם, חשיבה על אלוהים כמחשבה המרכזית בזמן המָוֶות תהיה מקבילה למדי למעשה. 

באסלאם ישנן תורות לימוד הנוגעות באופן מאוד ספציפי למה שקורה אחרי שאנחנו מתים. ישנו רישום מתועד של מעשינו החיוביים ומעשינו השליליים, והוא נבחן לאחר מותנו. לאחר מכן, אנו הולכים למעין מקום מַעֲבָר זמני הדומה למה שהולך לקרות בהמשך, בין אם הוא נורא ואיום או נעים, עד ליום הדין. לאחר מכן, כולם קמים לתחייה מקברם שוב, בפני אלוהים, ואז ישנו הדין הַסּוֹפִי כפי שהוא בא לידי ביטוי בפועל. בנקודה הזאת, זה או גַּן עֵדֶן נצחי או גהינום נצחי.

באסלאם אדם יחשוב במונחים הללו. אם הוא היה מוסלמי טוב, יהיה דגש רב על חרטה ווידוי ובקשת מחילה וסליחה מאלוהים כנגד כל הדברים השליליים שהוא עשה. כך זה מתבצע גם בבודהיזם. אם מישהו למשל הפר נדרי בודהיסטווה או נדרים טנטריים וכן הלאה, אז לפני המוות, הוא ירצה לחדש אותם כך שהוא ימות עם נדרים טהורים ורעננים. זה בהחלט נמצא שם. ישנו רעיון דומה של חרטה וניקיון של לוח ליבנו על מנת שיהיה בנו לוח חלק לפני שאנחנו מתים. אני חושב שאנו יכולים לראות שזה די מקביל בבודהיזם ובאסלאם כאחד, אם אותו אדם הוא מתרגל כן, ישר, ורציני של הדת. כמובן, מרבית האנשים אינם כאלה, אך אם אותו האדם אכן כזה, זה מה שעושים. 

אנחנו כן מחכים בציפייה לדבר הבא שיקרה כניגוד לכך שאיננו רוצים לשחרר אחיזה ממה שיש לנו. ישנו, כמובן, מות קדושים (martyrdom), וזוהי עוד סוגיה נוספת.

ניהול כעסים ונאמנויות מתנגשות

אני עובד כמורה בבית ספר באוסלו עם 60% תלמידים ותלמידות מוסלמים בקירוב, האם אתה יכול לומר לי משהו על התנהגות רוויית כעס במיוחד של בנים בבית הספר הזה? יש הרבה מלחמות אשר מתרחשות בעולם האסלאמי והרבה כעס בגלל זה גם כאן. הבת שלי הלכה עם הבנות למסגד, והייתה רכילות נוראית והתנהגות לא טובה, עם ילדי הדור השני, מפקיסטן, אפגניסטן, וגם מסוריה כרגע. מה לומר לבתי? זו באמת עבודה קשה. מה אתה חושב על האגרסיביות והכעס הללו?

אין ספק שזה מאוד מתסכל לכל מי שמגיע מהחלקים הללו של העולם, אפילו אם הוא דור שני, לראות כמה הרבה סבל ושפיכות דמים מתרחשים. זה, כמובן, גורם לצעירים להיות עצבניים מאד; אין להם באמת את היכולת לנהל את הרגשות שלהם בצורה ממש טובה. זה יוצא החוצה דרך מופעים מוחצנים של כעס. אחת מהבעיות הפסיכולוגיות עם מיעוטים, בין אם מוסלמים או כל קבוצת מהגרים אחרת, היא הסוגייה של הנאמנות. מצד אחד, המדינה המארחת מבקשת נאמנות לערכים של אותה מדינה, אבל עדיין יש להם את התרבות והדת שלהם שאליהן הם חשים שהם צריכים להיות נאמנים.  

זה מאוד דומה לסוגיה של פיצול הנאמנויות במקרה של ילדים להורים גרושים. הם עשויים לחוש שאם הם נאמנים לאימא שלהם, הם לא נאמנים לאבא ולהיפך. השאלה היא איך למצוא את ההרמוניה שמאפשרת להם להיות נאמנים לשניהם. מה שקורה הוא, לדוגמה, אם נאמר שאדם צריך להיות נאמן למדינה בלבד ולא לתרבות ולדת המקור, אז, באופן לא מודע, בגלל הדחף הזה להיות נאמן, אדם נעשה נאמן להיבטים השליליים של התרבות המקורית באופן לא מודע. זה בא לידי ביטוי במונחים של אגרסיביות וכד'.

מנקודת מבט טיפולית, זה מועיל להביא אותם למצב בו הם יכירו בדברים החיוביים שאליהם הם יוכלו לגלות נאמנות במסגרת הרקע התרבותי שלהם, באופן שיאפשר נאמנות משותפת ללא קונפליקט. זה לא חייב להיות זה או זה.   זה משהו שבאמת ראוי שייחקר/ייבחן בהיבט החברתי. בחלק מהחברות באירופה, הם אומרים שאישה מנועה מללבוש רעלה וכך הלאה. זה נורא ואיום מנקודת המבט שלהם ובאמת מוביל לכעס. 

מה הבעיה הגדולה עם רעלה? אם פניהן מכוסות לחלוטין ברעלה והן עומדות למשפט בבית משפט באמריקה, זה המצב היחיד בו הן נדרשות להסיר רעלה, או בנהיגה ברכב, מן הסתם.

עלינו לראות אילו ערכים יש לבני ובנות אדם מהתרבות שממנה הם מגיעים, שיכולים להשתלב בהרמוניה בחברה ואינם מהווים בעיה או קונפליקט. זה עוזר ליישב את התוקפנות הזאת. עבור ילד, כמובן, העניין קשה להבנה. אולי תוכל לשאול את הבת שלך האם, כאשר היא חווה תקופה קשה, היא לא נעשית מתוסכלת וכעוסה, ולשאול אותה: האם לא קורה לך שבמצב כזה את אומרת לאנשים דברים רעים שאת לא באמת מתכוונת אליהם? אתה יכול לסייע לה להבין שהם לא באמת מתכוונים לכך, ושלפעמים אנשים אומרים דברים מתוך כעס שהם שרויים בו. זה יכול לעזור לפעמים, אבל זה תלוי בגילם של הילד או הילדה. 

תודה לכולם. זה היה עונג לדון בכך איתכם, ואני מקווה שזה נותן לכם חומר למחשבה.