ברצוני לדבר על הרלוונטיות של הדת בזמנים המודרניים. לכל אחד ואחת, באופן טבעי, יש תחושת עצמי ועם תחושת העצמי נחווֹת תופעות שניתנות לידיעה בליווי תחושה מכאיבה, מהנה או ניטרלית. אלו הן עובדות, ואין כל צורך לחקור מדוע. זה נכון גם לגבי בעלי חיים. מטבענו, כולנו אוהבים אושר וסולדים מאומללות ומכאב. גם את זה כלל לא נחוץ להוכיח. על בסיס זה, נוכל לדבר על זכותו של כל אדם לחיות חיים מאושרים ולהתגבר על סבל.
כעת, ישנן שתי קטגוריות של כאב ועונג: האחת קשורה לחוויה חושית גופנית, והשנייה לרמה המנטלית. הרמה החושית משותפת לכל מיני היונקים שיש להם את חמשת החושים. באשר לרמה המנטלית, היא קיימת אצל חלק מבעלי החיים; אך כיוון שבני ובנות אדם ניחנים באינטליגנציה מתוחכמת, יש להם זיכרון לטווח ארוך יותר וכן מחשבות על העתיד. זהו דבר שקיים אצלם, שהוא מֵעֵבֶר למה שיש לבעלי חיים. לכן, לבני ובנות אדם יש עונג וסיפוק מנטליים, או כאב מנטלי – תקווה, ציפיות, פחד. אם כן, אושר ואומללות גופניים ואושר ואומללות מנטליים הם דברים נפרדים. ביכולתנו לחוות כאב גופני, אך עם אושר מנטלי; ובזמנים אחרים, מצבנו ברמה הגופנית עשוי להיות תקין, אך המצב שלנו ברמה המנטלית מלא בדאגה ובחוסר שביעות רצון.
הרמה הגופנית קשורה לתנאים גופניים – מזון, לבוש, מחסה, מראות נעימים לעין, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות גופניות, תנאים חומריים. ישנם אנשים עשירים מאוד. יש להם מוניטין, השכלה, כבוד, חברים רבים. אך עדיין, כבני ובנות אדם, הם אנשים אומללים מאוד. זאת משום שתנאים חומריים אינם מצליחים להביא איתם סיפוק או נוחות מנטליים. אדם הנתון בלחץ רב, מתח, דאגה, תחרותיות, קנאה, שנאה, היאחזות – אלה מביאים אומללות מנטלית. לפיכך, ישנן מגבלות לרווחה גופנית וחומרית. אם נתעלם מן הרמה הפנימית, החיים עשויים שלא להיות מאושרים. חברות שפע נהנות מִנּוֹחוּת חומרית, אך אין ביכולתן להבטיח שלאנשים שחיים בהן תהיה תודעה מאושרת, שלווה ונינוחה. משום כך, אנו זקוקים לאמצעי שיביא שלווה תודעתית.
באופן כללי, הדת היא אמצעי להבאת שלווה מנטלית ושביעות רצון, רווחה נפשית באמצעות אמונה כלשהי. יש הסכמה רחבה על כך שיש צורך בדרך חילונית להבאת שלווה תודעתית, אך בכך אדון בהרצאתי הציבורית. אולם אם אנו מדברים על דרך להבאת שלווה תודעתית המבוססת על אמונה, אזי קיימות שתי קטגוריות של דת – אמונה בלי פילוסופיה ואמונה עם פילוסופיה.
בזמנים קדומים, אנשים נעזרו באמונה כדי למצוא תקווה ונחמה כאשר הם ניצבו בפני מצבים נואשים – בעיות שמעבר לשליטתנו, חוסר אונים. במצבים מעין אלה, האמונה מספקת תקווה כלשהי. לדוגמה, בלילה קיים האיוּם מצד בעלי חיים, ולכן עולה יותר פחד בחשכה. באור, אנו חשים בטוחים יותר. מקור האור הוא השמש, ולכן השמש היא דבר קדוש, וזו הסיבה שהיו אנשים שסגדו לשמש. אש מעניקה נחמה כשקר לנו, ולכן היו מי שראו באש דבר טוב. לעיתים האש מגיעה מברקים, דבר שהוא מסתורי, ועל כן גם האש וגם הברק קדושים. אלו הן אמונות קדמוניות, נטולות פילוסופיה.
קטגוריה אחרת עשויה לכלול את החברה המצרית העתיקה. אינני בקיא בכך. הציוויליזציה המצרית מגיעה ששת אלפים או שבעת אלפים שנה לאחור, והייתה בה אמונה. כאשר שהיתי באחת האוניברסיטאות בקהיר, הבעתי עניין בכך שאילו עמד לרשותי זמן רב יותר, הייתי רוצה ללמוד שם ולהעמיק יותר בציוויליזציה המצרית העתיקה הזו, אך לרוע המזל אין לי זמן. מכל מקום, קטגוריה נוספת של דת כוללת את תרבויות עמק האינדוס בהודו ואת התרבות הסינית. היו להן דתות מתוחכמות יותר, שהתלוותה אליהן אידיאולוגיה. ייתכן שבתרבויות עמק האינדוס היה לכך ביטוי רב יותר מאשר באחרות. בהודו, לפני שלושת אלפים או ארבעת אלפים שנה, כבר התקיימה אמונה המשולבת בפילוסופיה מסוימת. מכאן, שקטגוריה אחרת של דת היא אמונה המלווה בתפיסות פילוסופיות מסוימות.
בקטגוריה שנייה זו, קיימות שאלות משותפות. חבר יהודי ניסח זאת יפה: מהו "אני"? מהיכן הגעתי? לאן אלך? מהי תכלית החיים? אלו הן השאלות העיקריות. התשובות לשאלות אלו מתחלקות לשתי קטגוריות: תאיסטיות (שביסודן אמונה באל) ולא-תאיסטיות.
בהודו, לפני שלושת אלפים שנה, ניסו אנשים למצוא תשובה לשאלה מהו "אני", מהו העצמי. על פי החוויה המצויה, לגוף בצעירותו יש מראה וצורה שונים מאשר בזקנתו. גם התודעה משתנה בתוך דקות ספורות. ואולם יש לנו תחושה טבעית של "אני" – כשאני הייתי צעיר, כשאני הייתי זקן. לפיכך, מן ההכרח שיהיה מי שהוא הבעלים של הגוף והתודעה. על הבעלים להיות משהו בלתי-תלוי וקבוע, שאינו משתנה, בשעה שהגוף והתודעה משתנים. על כן, בהודו, עלה הרעיון של עצמי, נשמה, "אַטְמַן". כאשר הגוף אינו מתפקד יותר, נותרת שם נשמה. זוהי התשובה לשאלה מהו "אני".
אם כן, מהיכן מגיעה הנשמה? האם יש לה התחלה או לא? היעדר התחלה הוא רעיון שקשה לקבל, ולפיכך חייבת להיות התחלה, כפי שיש התחלה לגוף זה. וכך, אלוהים בורא את הנשמה. ובאשר לסוף, אנו מגיעים להיות בנוכחות האל או מתמזגים בסופו של דבר באלוהים. דתות המזרח התיכון – יהדות מוקדמת, נצרות, ואולי גם במצרים העתיקה – מאמינות בחיים שלאחר המוות. ואולם עבור יהודים, נוצרים ומוסלמים, האמת האולטימטיבית היא אלוהים, הבורא. הוא המקור לכל. לאל זה חייבים להיות כוח בלתי מוגבל, וחמלה וחוכמה אינסופיות. כל דת טוענת לחמלה אינסופית, כפי שמיוחס לאללה. ואלוהים הוא מעבר להתנסותנו, האמת המוחלטת. זוהי דת תאיסטית.
לאחר מכן, לפני כ-3,000 שנה, אנו פוגשים בהודו את פילוסופיית הסָאמְקְיָה (Samkhya) ובתוכה נוצרו שתי קטיגוריות: האחת מאמינה באלוהים, והשנייה גורסת שאין אלוהים. במקום זאת, הקטיגוריה השנייה מדברת על חומר קדמוני, פְּרַקאְרטִי (prakrti) ועל 25 מחלקות של תופעות הניתנות לידיעה. אם כן, עבורם, החומר הקדמוני הוא קבוע והוא המקור המחולל את הדברים. כך, עוד לפני הבודהה, כבר התקיימו השקפות לא-תאיסטיות.
ואז, לפני כ-2,600 שנה, הופיעו הבודהה ומייסד הג'ייניזם, מַהָאווִירָה. איש מהם אינו מזכיר את אלוהים, אלא מדגיש במקום זאת בפשטות סיבה ותוצאה. לפיכך, קטגוריה אחת של סָאמְקְיָה, וכן הג'ייניזם והבודהיזם, הן דתות לא-תאיסטיות.
מבֵּין הדתות הלא-תאיסטיות, הבודהיזם גורס שכל דבר נובע מהסיבות והתנאים הכרוכים בו עצמו, ומשום כך, אחד ממאפייני היסוד הטבועים בסיבה ותוצאה הוא שינוי. הדברים לעולם אינם עומדים במקום. לפיכך, היות שהבסיס לעצמי או ל"אני" הוא הגוף והתודעה – אשר משתנים בבירור כל הזמן – והואיל וה"אני" נסמך עליהם, הרי שעל ה"אני" להיות בעל אותו טבע. אין הוא יכול להיות בלתי-משתנה וקבוע. אם הבסיס משתנה, גם מה שמיוחס לו חייב להשתנות. לכן, אין נשמה קבועה ובלתי-משתנה – "אֲנָאטְמַן", היעדר עצמי זוהי התפיסה הבודהיסטית הייחודית – הכול תלוי-הדדית וקשור. אם כן, מבין שלוש הדתות הלא-תאיסטיות, אף ששתי האחרות מקבלות את הסיבתיות, הן בכל זאת טוענות לקיומו של עצמי קבוע ובלתי-משתנה.
לפיכך, בקרב דתות שיש בהן אמונה המשולבת עם פילוסופיה, קיימות מסורות רבות ושונות. בכולן יש שני היבטים – פילוסופיה ותפיסות רעיוניות, וכן תרגול מעשי. קיים הבדל ניכר במונחים של פילוסופיה ותפיסות רעיוניות, אך התרגול המעשי זהה – אהבה, חמלה, סליחה, סובלנות, משמעת עצמית. פילוסופיות ותפיסות רעיוניות שונות הן פשוט שיטות שנועדו לבסס באנשים את המשאלה והשכנוע הפנימי לתרגל אהבה, חמלה, סליחה וכיוצא באלה. משום כך, לכל הפילוסופיות הללו מטרה ותכלית זהות – להביא איתן אהבה, חמלה וכן הלאה.
הדבר ברור בבודהיזם. הבודהה לימד תפיסות רעיוניות שונות, לעיתים קרובות אף סותרות. סוטרות מסוימות גורסות כי המצבורים – הגוף והתודעה – הם בבחינת משא, בעוד שה"עצמי" הוא זה הנושא אותו. משא וזה שנושא אותו אינם יכולים להיות אותו הדבר, ולכן על העצמי להיות נפרד ובעל קיום מצד עצמו. סוטרה אחרת אומרת שקארמה או פעולות קיימות, אך אין אדם הפועל אותן, אין עצמי מצד עצמו. סוטרות אחרות גורסות שאין תופעות חיצוניות. יש רק תודעה, ושאר התופעות אינן אלא תכניה של התודעה. והתודעה קיימת – היא קיימת באופן אמיתי מצד עצמה. אולם סוטרות אחרות טוענות כי לא התודעה ולא תכניה קיימים באמת – לשום דבר אין קיום אמיתי, כפי שמופיע בסוטרות הפראג'נאפאראמיטה, בסוטרת הלב. למשל: "אין עין, אין אוזן, אין אף, אין לשון, אין גוף, אין תודעה". כל אלו סותרים זה את זה, אך כולם נובעים מאותו מקור – בודהה שאקיאמוני.
הבודהה לא לימד את כל זה מתוך בלבול שלו עצמו. הוא גם לא לימד זאת בכוונה לעורר בלבול רב יותר אצל תלמידיו. מדוע הוא לימד באופן כזה? הבודהה כיבד את העובדה שבני האדם שונים זה מזה, והוא לימד את כל זה כדי לעזור להם. הוא ראה שכל אלה היו נחוצים.
לפני שלושת אלפים שנה היו אולי עשרה או מאה מיליון בני אדם. כיום ישנם למעלה משישה מיליארד. לפיכך, בקרב כל האנשים הללו, ישנן ללא ספק נטיות לב ועמדות מוצא שונות. ניתן לראות זאת אפילו אצל ילדים לאותם הורים. אפילו תאומים, תודעתם ורגשותיהם שונים. על כן, בתוך האנושות, ישנו שוני בין נטיות הלב ועמדות המוצא, אורחות חיים שונים ודרכי חשיבה שונות. הבדלים אלה מותנים גם על ידי הסביבה, הגיאוגרפיה והאקלים. למשל, עֲרָב היא חמה ויבשה. בהודו ישנם גשמי מונסון ולכן היא שונה, ולאנשים שם יש אורח חיים אחר. אולי בזמנים פרימיטיביים, בני אדם היו דומים יותר בכל מקום. אולם כעת, בשל הבדלים אלה, חשוב שיהיו גישות שונות. אבל הפילוסופיות והתפיסות השונות הללו אינן חשובות באמת. הדבר החשוב ביותר הוא השאיפה והמטרה של כולן, והיא אחת ויחידה: להיות בני ובנות אדם עם חמלה ונועם לב בגישתנו לזולת.
עבור אנשים מסוימים, אם כן, התפיסה הרעיונית של בורא, אלוהים, מועילה מאד. שאלתי פעם נזיר נוצרי זקן מדוע הנצרות אינה מאמינה בגלגולים קודמים. הוא אמר: "בגלל שהחיים האלה עצמם נוצרו על ידי אלוהים." חשיבה כזו מעניקה תחושה של אינטימיות עם אלוהים. גוף זה מגיע מרחם אימנו, ולכן יש לנו תחושת קרבה ונחמה עם אמא שלנו. אז, אותו הדבר עם אלוהים. אנו מגיעים מאלוהים, ודבר זה מעניק לנו תחושת קרבה לאלוהים. ככל שמרגישים קרובים יותר, כך חֲזָקָה יותר הכוונה ללכת בעקבות עצתו של אלוהים, שהיא אהבה וחמלה. לפיכך, הגישה התיאיסטית היא רבת עוצמה ומועילה הרבה יותר עבור בני ובנות אדם רבים מאשר גישה שאינה תיאיסטית.
מוטב להמשיך ולדבוק במסורת הדתית של האדם עצמו. במונגוליה, מיסיונרים משלמים לאנשים 15 דולר כדי להמיר את דתם לנצרות. אז חלק מהאנשים הולכים אליהם וממירים את דתם בכל שנה, שוב ושוב, רק כדי לאסוף 15 דולר בכל פעם! אני מייעץ למיסיונרים הללו שלא להתערב ולתת לאנשים שם להישאר בודהיסטים מסורתיים. כך גם כשאני אומר לאנשים במערב להמשיך לדבוק בדתם שלהם.
הדבר הטוב ביותר הוא לקבל יותר מידע. זה עוזר לפתח כבוד. לכן, המשיכו עם קיום המסורת הנוצרית שלכם, אם אתם נוצרים, אך רכשו הבנה וידע על מסורות אחרות. באשר לשיטות התרגול, כולן מלמדות את אותו תרגול – אהבה, חמלה, סובלנות. מאחר שהתרגול משותף לכולן, זה בסדר גמור לאמץ כמה שיטות מהבודהיזם. אך באשר לתפיסה הבודהיסטית שלפיה אין דבר מוחלט– זהו עניין בודהיסטי לחלוטין. אין זה מועיל לאחרים ללמוד זאת. כומר נוצרי אחד שאל אותי על ריקות, ואמרתי לו שזה לא ייטיב אתו. אם אֲלַמֵּד תלות הדדית בשלמותה, הדבר עלול לפגוע באמונתו החזקה באלוהים. לכן עדיף לאנשים כאלה שלא להקשיב לשיח על ריקות.
בקיצור, מאחר שלכל המסורות המרכזיות יש את אותו תרגול, רק שיטות שונות ופילוסופיות שונות, אך עם אותה תכלית, זהו הבסיס לכבוד הדדי. לכן, המשיכו לדבוק במסורת שלכם עצמכם. אך, אם מתוך הרצאתי עולות כמה שיטות בודהיסטיות שאתם מוצאים אותן כמועילות, השתמשו בהן. אם אינן מועילות, הניחו להן.