טבעה של התודעה

על פי מסורת הודית עתיקה, התרגולים הרוחניים העיקריים עוסקים תמיד בתודעה, למשל בסַמַאדְהִי (samadhi), ריכוז מוטמע, ובטיפוח הוויפשיאנה, מצב תודעתי חד-הבחנה במיוחד. שני אלה עוסקים בתודעה ובהיבט של החשיבה ועושים שימוש בתודעה; לכן, זה הכרחי ביותר לזהות מהי התודעה.

ישנם הסברים רבים על מהי התודעה ועל הקטגוריות השונות של התודעה. לדוגמה, ישנה הבחנה הנעשית בבודהיזם בין תודעות ראשיות ובין גורמים מנטליים. למעשה, זה משהו שישנו בכל המסורות ההודיות העתיקות.

בתוך המסורת הבודהיסטית, קיימות מספר פרשנויות שונות לגבי ההבדל בין תודעות ראשיות ובין גורמים מנטליים. ישנן שתיים עיקריות: האחת עושה הבחנה על-פי הבדלים באובייקט התודעה והשנייה עושה הבחנה על-פי טבעה המהותי של התודעה. מַאִיטְרֵיָיה, למשל, ב"להבחין בין האמצע ובין נקודות הקיצון" דוגל בעמדה הראשונה. דרך ההבחנה הראשונה הזו היא על-פי הבדל באובייקט התודעה: התודעה הראשית מתמקדת באובייקט בכללותו, בעוד שהתודעות המשניות או הגורמים המנטליים מתמקדים בגורמים מובחנים ייחודיים בתוך אובייקטים. הדרך השנייה עושה את ההבחנה מנקודת המבט מצידה של התודעה. באמצעות תודעות ראשיות, אובייקטים נחווים על ידי התודעה בכללותם, ובאשר לגורמים מנטליים או תודעת משניות, כאן אובייקטים נחווים באמצעות היבטים ספציפיים של התודעה או תפקודים של התודעה.

עכשיו, בתוך שני אלה, התודעות הראשיות והגורמים המנטליים, אפשר לדבר על שתי קטגוריות נרחבות: יש את אלה המצריכות חיישנים פיזיים ואת אלה שלא. אלה המצריכות חיישנים פיזיים הן תודעות חושיות ואלה שאינן מצריכות חישה פיזית הן התודעות המנטליות. כעת הדיון שלנו מתקרב למה שעליו מדברים אנשי ונשות המדע. אם כן, יש לנו תודעת הכרה חושית לעומת תודעת הכרה מנטלית, למרות שלעיתים המילה תודעה משמשת פשוט כדי להתייחס לתודעת הכרה מנטלית.

כעת, באשר לתודעת הכרה מנטלית, ישנם שני סוגי מצבים: האחד מתחולל על-ידי תפיסה חושית כמצב מיידי לזה שקדם לו, והשני משולל תפיסה חושית כמצב מיידי לזה שקדם לו. בטקסטים שלנו, אנו מדברים גם על חמישה גורמים מנטליים הפועלים ללא הרף, הנמצאים בכל התודעות, לרבות תודעות חושיות. אז, למשל, יש לנו הבחנה ברמת התחושה של אושר, וכן הלאה. באשר להבחנה במובן של "האם זה הדבר הזה או הדבר ההוא", המדענים אומרים שהיא אינה מתרחשת על בסיס חיישנים חזותיים, אלא רק במוח. אנחנו אומרים שתפיסת ההכרה החושית עצמה לא חושבת ש"דבר כלשהו הוא זה" או "דבר כלשהו הוא אחר", אלא שהתפיסה החושית אכן טומנת בחוּבָּה את גורם ההבחנה המנטלי, למשל הבחנה בין אור לחושך.

ובכן, בתוך ההגוּת והאסכולות הבודהיסטיות ישנן כמובן דעות שונות על כך ודעות שונות בנוגע לאופן שבו פועלת התפיסה. על-פי עמדתה של אסכולת הוַיִיבְּהַאשִׁיקָה (Vaibhashika) למשל, אין בנמצא היבט מנטלי שננקט כאמצעי לְשֵׁם תפיסת משהו; ואילו המחזיקים באסכולת הסַאוֹטְרַנְטִיקָה (Sautrantika) אומרים שיש בנמצא היבט, היבט מנטלי, וזהו בעצם מה שנחווה בפועל. הדעה השנייה הזו קרובה יותר לתפיסה המדעית.

אם כן, באסכולות הבודהיסטיות קיים דיון לוגי נרחב בנוגע למוֹדֵל, למשל המודל של איך פועלת תפיסה: לדוגמה, תפיסה חזותית. ישנו דיון בין אסכולות הסַאוֹטְרַנְטִיקָה והצִ'יטָמָטְרָה האם, כאשר אנו מסתכלים על אובייקט שיש לו צבעים רבים, יש מספר שווה של היבטים מרובים של האובייקט ושל היבטים מרובים של התפיסה החזותית? או האם ישנם היבטים מרובים של האובייקט, אשר כולם נתפסים על ידי היבט אחד של תפיסה חזותית? או האם יש היבט אחד יחיד של האובייקט הרב-צבעוני בכללותו שנתפס על ידי היבט אחד יחיד של תפיסה חזותית? ההסבר לפיו, ללא קשר לריבוי של צבעים, התודעה תופסת את כולם כמכלול, נראה קרוב יותר לנקודת המבט המדעית.

באשר לרגשות, אין במדע שְׁקִילוּת (אֶקְוִויוָולֶנְטִיוּת) אמיתית של מונַחים. מדענים בני זמננו- למשל, פול אקמן - אומרים שקשה להבחין בין רגש, לבין מצב רוח ולתכונות. מדענים אינם מתבססים על ציטוטים בכתבי הקודש של טקסטים עתיקים, אלא על חקירה. אז זה עשוי להיות פורה להוסיף ולחקור במשותף: תהיה בכך תועלת עצומה גם למדענים וגם לבודהיסטים.

באשר לאובייקטים, יש את אלה שיש להם תכונות פיזיות; יש את אלה שהם דרכים לדעת דברים; ואז יש את אלה שאינם משתייכים לאף אחת משתי הקטגוריות הללו, אך עם זאת הם משתנים כל הזמן, למשל זמן.

כעת, באשר לקוגניציה או למודעוּת, זוהי תופעה המוגדרת במונחים של פעילות מנטלית: הפעילות המנטלית של ידיעת מַשהו או מודעוּת למַשהו. המאפיינים המגדירים שלה הם (1) בהירות, שמשמעותה יצירת מופע (מראֵה), (2) מודעוּת, מודעות למשהו או קוגניציה של משהו, ו-(3) התנסות חווייתית במשהו. בתוך ההתנסות החווייתית במשהו, כרוכים רגשות שונים, חיוביים או שליליים; אך עם זאת, טבעה של הפעילות המנטלית עצמה הוא ניטרלי. השאלה אם פעילות מנטלית היא מועילה או מזיקה תלויה בסוג הגורם המנטלי שהיא מהווה בפועל ולא בטבעה המהותי כפעילות מנטלית.

לדוגמה, כעס אינו חלק מהטבע המהותי של התודעה; אלא, הוא תלוי בסיבות ובתנאים על-מנת שיתעורר. [הטבע המהותי של משהו, מאידך, אינו מקוטע לסירוגין ואינו תלוי בסיבות ותנאים על מנת להתעורר ולהיות נוכח. הוא מתעורר ונוכח באופן רציף ותמידי.] לפיכך, גורמים מנטליים מסוימים, כגון כעס, נוצרים על סמך סיבות ותנאים ורק אז הופכים לדומיננטיים.

כאשר כעס מפותח במלואו, קשה לעשות הפרדה בין הכעס ובין התודעה או הפעילות המנטלית עצמה. אולם באמצעות תרגול, יכולה להיות לנו נקודת מבט אחת בתודעתנו שתאפשר לנו לִצְפות בכעס הזה כשהוא מתפתח, כך שנוכל לראות אותו מתעורר ונפסק. לפעולה הזו עצמה, של התבוננות בו, יש את היכולת להפחית מכוחו של הכעס. לפיכך, כאשר מצב מנטלי מסוים או גורם מנטלי מסוים מתעוררים, ניתן להשפיע עליהם.

זה קצת על טבעה של התודעה.

דבר מעניין נוסף שהייתי רוצה לבצע עוד מחקר לגביו, הוא הדבר הבא. בעקבות שינוי של חלק מהאלמנטים בגוף הפיזי שלנו, עשויים להתעורר ולעלות כמה רגשות. כמו כן, התפתחותה של גישה מנטלית יכולה להשפיע על כמה שינויים בגוף. קחו, למשל, כעס או שנאה. כאשר עולה כעס, זרימת הדם בחלק מסוים של המוח רבה יותר; בעוד שחלק אחר במוח הופך להיות פעיל יותר בהקשר של חמלה. לפיכך, ברמה המעודנת, עלינו לחקור מה בא קודם: שינוי במוח המעורר ומביא לרגש, או רגש המביא לשינוי במוח. זה מצריך מחקר נוסף.

לדוּגמה, יש שינויים בתאי העצב, בנוירונים. עכשיו, זה מעט מעודן, אבל כשיש לנו הצטברות של שינויים ברמה המעודנת, אז אנחנו רואים רמות גסות יותר של שינוי. כאשר מתפתח פחד, למשל, יותר דם זורם לכיוון הרגליים אז אנחנו רצים; כשהכעס עולה, יותר דם מגיע לזרועות אז אנחנו נלחמים. לפיכך, ניתן לראות מהדוגמאות הללו שהקשר בין רגשות ובין הגוף הגס יותר, משתנה. זרימת דם, למשל, היא צורה גסה יותר שבה השינוי בא לידי ביטוי, אבל באיזו רמה קיים הקשר הזה בין השינויים במצב המנטלי ובין השינויים בגוף?

טנטרות בודהיסטיות והינדואיסטיות מדברות על רמה מעודנת של אנרגיה: התודעה או הפעילות המנטלית נעה עליה. מדובר על זה כעל "רוח פנימית" והמשמעות המתבקשת מכך היא שמדובר במשהו שהוא מעין אנרגיה המייצרת את החיבור בין רמה פיזית גסה יותר לפעילות מנטלית. זהו משהו שיש במשותף גם לניתוח האנליטי ההינדואיסטי וגם לבודהיסטי. אז, זוהי השאלה האמיתית שעל מדענים לחקור: מהו האמצעי או המנגנון המחבר בין המישור המנטלי והמישור הפיזי?

במסורות הודיות עתיקות, גם בלא-בודהיסטיות וגם בבודהיסטיות, היה משהו שנקרא "מודעוּת פנימית של יצירת קשר". [הבודהיזם מגדיר אותה כגורם המנטלי, שבמהלך יצירת קשר עם אובייקט קוגניטיבי, עושָה הבחנה בין היותו של האובייקט הזה נעים, לא נעים או ניטרלי, ובכך משמשת כבסיס לחוות אותו עם תחושה של אושר, תחושת אומללות או עם תחושה ניטרלית.] בהתבסס על המודעוּת הפנימית יוצרת הקשר הזו, הנתפסת כַּגורם להשגת תחושה, מתעוררת ועולה קוגניציה גופנית והיא התנאי הקודם המיידי לקוגניציה המנטלית של כאב או של הנאה.

כמו כן, למרות שלחושים אחרים יש מיקום קוגניטיבי באיבר ספציפי - למשל, הראייה ממוקמת בעין - עדיין תפיסת ההכרה של המגע (מישוש) מתעוררת ועולה בהתבסס על חיישני הגוף והיא מחלחלת לגוף כולו ולכל שאר איברי החישה. על-פי המדע, המנגנונים החושיים של ראייה ושמיעה וכן הלאה - לכל אחד מהם יש מיקום קוגניטיבי; אך כולם קשורים למוח. כולם מחלחלים למוח. לפיכך כאן, עלינו לבחון את הרעיון של איזושהי רמה קוגניטיבית המחלחלת לכל הרמות הקוגניטיביות האחרות, מאחר ונראה שגם הבודהיזם וגם המדע מרמזים על כך שקיימת רמה כזו.

כאשר אנו בוחנים את המוח, את הנוירונים, עלינו לעשות הבחנה בין רמה גסה יותר של תודעה לרמה מעודנת יותר. כעת, ביכולתנו לזהות את הרמה הגסה יותר של התודעה כרמת התפיסה החושית הן אצל בני ובנות אדם והן אצל כלבים. אולם מפאת הבדלים מוחיים בין השניים, ישנם הבדלים בתודעות שלהם ובאופן שבו הם מתפקדים ברמה גסה יותר. [לפיכך, למשל, לכלבים יש חוש ריח מפותח יותר מאשר לבני אדם.] אבל חייבת להיות רמה מעודנת יותר של תודעה או של פעילות מנטלית מאשר זו החושית הגסה.

בהתאם לַמידה שבה תלויה התודעה בגוף הפיזי, ישנן רמות שונות של עידון התודעה. הרמה הגסה יותר של תפיסה חושית היא זו שהכי תלויה בגוף. הרגשות המפריעים, לעומת זאת, יהיו ברמה מעודנת יותר של התודעה, כזו שפחות תלויה בגוף הפיזי. כך גם לגבי רמת החלום: היא אפילו פחות תלויה בגוף. אז מה ההבדל בין בני ובנות אדם לבעלי חיים בנוגע לרמות המעודנות יותר הללו של רגשות וחלומות?

כיום יש לנו ציוד מדעי כדי לחקור את תהליך המוות. מחקר מהסוג הזה כבר מתרחש במהלך חמש עשרה השנים האחרונות. אך לבדוק את מצבו המנטלי של אדם גוסס בשעה שאלקטרודות מחוברות לראשו של האדם - אף אחד או אחת לא מתו בפועל תוך כדי ביצוע הניסוי הזה. אבל עכשיו עלינו להיות יותר רציניים לגבי ניסוי כזה. עלינו לבקש ממישהו שיואיל בבקשה למות כאשר אלקטרודות מחוברות לראשו. אולם קשה מאד לבקש זאת; נדרש מאיתנו להמתין להזדמנות ראויה.

למרות שלא מתקיימים מבדקים מדעיים רציניים למדידת מה שמתרחש תוך כדי תהליך המוות בפועל, הטקסטים ההודיים מדברים על שלוש רמות של פעילות מנטלית. הרמה השלישית מתרחשת רק בזמן המוות. ליתר דיוק, היא מתרחשת לאחר שהנשימה ותפקודי הלב פסקו, אך על-אף זאת עדיין מתרחש תהליך מסוים של התפרקות הפעילות המנטלית. נראה כי הרמה הזו אפילו פחות תלויה ברמה הפיזית מאשר כל רמות התודעה האחרות. אם כן, הרמה הגסה תלויה במוח ובנוירונים; אבל הרמה המעודנת יותר הזו: זו עדיין שאלה. 

בנוסף תהיתי, מדוע על-פי תרשים הסיווג הבודהיסטי נכללים הרגשות המפריעים שלנו ברמה המעודנת ולא ברמה הגסה. מדוע הם פחות תלויים בגוף הפיזי הגס? פעם אחת בפגישה עם אנשי ונשות מדע שאלתי, "ללא כל תהליך פיזי, האם ייתכן שפעילות מנטלית גרידא יכולה להביא להשפעה גופנית?" והם השיבו ש"בתיאוריה כן; אבל במציאות, זה בלתי אפשרי."

זו לא גישה מדעית במיוחד. ישנו ניסוי פשוט שניתַּן לבצע. בכי או הזלת דמעות הם תגובה פיזית למצב מנטלי, אבל זה יכול לקרות או בעת שמחה או בעת עצב. יש הבדל גדול ברמה המנטלית בין שני אלה, אולם התגובה הפיזית זהה. אם דמעות של שמחה היו יוצאות מהעין הימנית ודמעות של עצב היו יוצאות מהעין השמאלית, אז ברמה הפיזית הייתה לנו היכולת להבדיל ביניהן. אבל, זה לא המקרה: ההבדל הוא לא ברמה כה גסה. אז על-מנת לחקור את הרמה הרגשית, עלינו להתבונן באופן עמוק יותר מאשר ברמה הפיזית הגסה הזו. אולם לחקור את התודעה באמצעות חקירת הרמה הפיזית של המוח בלבד - עלינו לשאול האם זה עדיין פוסח על משהו, האם זה עדיין כללי מדי.

בתורת-ההיגיון הלוגית הבודהיסטית, אנו מדברים על צורות שונות של הסקת מסקנות. לדוגמה, על ידי התבוננות בתכונות דומות שישנן בדברים דומים, ביכולתנו להכליל ולהסיק  קטגוריה. או אם מַשהו אינו מובחן במסגרת התכונות האלה, נוכל להסיק שהוא נופל לתוך קטגוריה אחרת. אבל אלו הן צורות הנמקה רחבות מדי ולא מספיק חד-משמעיות בכדי להגיע להחלטה לגבי נושא מסוג זה הנוגע לקשר בין רגשות לגוף.