מבט כללי על דרך הלאם-רים המדורגת

ישנם סוגים רבים ושונים של בני ובנות אדם, ובין כולם נדיר מאוד לפגוש באלה שיש להם עניין כלשהו בהטבת חייהם העתידיים, שלא לדבר על הגעה להארה. לרוב בני ובנות האדם יש עניין רק במציאת אושר עבור עצמם בחיים האלה בלבד. עם זאת, לכולנו יש את אותה המשאלה להיות מאושרות ומאושרים ואין מי שרוצה לסבול או לחוות בעיות. 

לאלה המתמקדים/ות בלהיות מאושרים/ות בחיים הנוכחיים, יש בנמצא שני סוגים של אושר: אושר גַשמי ואושר מנטלי. מרבית בני ובנות האדם מגבילים את תשומת-הלב אך ורק לסוג כלשהו של אושר גשמי. אבל גם בהתייחס לאושר גשמי, למרות שהמאמץ להביאו לתוך חיינו ברמה מסוימת משותף לכולנו, לרובנו אין באמת את הידע כיצד לעשות זאת. למשל, יש כאלה שבמהלך מרדף אחר מזון, ביגוד, מחסה ומעמד יצאו לרצוח או להתנקש או לשחוט יצורים חפים מפשע. חלק אחר עוסק בגניבה, או בהונאה, או במעשי שוד, הכול במסגרת המרדף אחר האושר ובניסיון למצוא רווחה גשמית כלשהי. אולם, כמה שאותם בני ובנות אדם לא ינסו, הם לא באמת יודעים מהי הדרך הראויה להביא לרווחה הזו. במקום אושר, הם רק יוצרים לעצמם יותר בעיות.

מצד שני, ניתן לחלק לשתי קבוצות את בני ובנות האדם המנסים כמיטב יכולתם להתפרנס ביושר, בעסקים, במסחר, בחקלאות, בחינוך, באומנויות וכן הלאה. יש כאלה שמצליחים, שמסוגלים לצבור עושר ורכוש רב, ויש כאלה שלא מצליחים, או שאפילו נוחלים כשלון מוחלט. אם נשאל מה יכול להסביר זאת- מדוע יש כאלה שמצליחים בעוד שאחרים נכשלים – הסיבה הינה הזרעים והפוטנציאליים שהם צברו בתקופות חיים קודמות. מי שהיו הרסניים בחיים קודמים בנו מצבור גדול של פוטנציאל שלילי וכתוצאה מכך, הם חווים כשלון בחיים האלה. אלה שפעלו באופן בונה בחיים קודמים בנו פוטנציאל חיובי, והדבר מסביר את הצלחתם ואת אושרם בחיים הללו.

אם ההסבר הזה לכך שאנשים מסוימים מצליחים ואחרים נכשלים אינו מקובל עליכם/ן, חִשבו על-כך שאין בנמצא סיבה ממשית לקיומו של פער שכזה. אם בני ובנות אדם עובדים באמצעות אותו המאמץ ואותה היכולת, מידת הצלחתם אמורה להיות זהה. חלק מהאנשים סבור שההצלחה מגיעה בהמשך לסוג העבודה שממנו הם מתפרנסים בחיים האלה - כמו עסקים או מסחר - אבל זה לא מסביר זאת באופן מלא. הגורמים האמיתיים להצלחה בפועל הם הפוטנציאלים שנבנו כתוצאה מפעולות בונות במהלך החיים הקודמים, בעוד שהעבודה והפעילויות שלנו במהלך חיינו הנוכחיים משמשות  כנסיבות או כתנאים המאפשרים לגורמים הללו להבשיל ולהתממש. 

בהתאם לכך, ההצלחה תלויה בגורמים ובתנאים, שעולים ומפציעים יחדיו. גורמים או סיבות מגיעים מחיים קודמים – מפוטנציאלים שנבנו במהלכם. הנסיבות והתנאים מתרחשים בהתבסס על הזמן והמאמץ המושקעים במהלך החיים האלה. הגורמים והתנאים חייבים לפגוש אלה באלה ולהתממש במשותף. 

לא משנה עד כמה יהיו בני ובנות אדם עשירים בחיים האלה, לא משנה עד כמה יוכלו להנות משיא הפאר; בכול זאת, עושה רושם שאין מי שחשים שביעות רצון ממה שצברו. אין מי שיאמרו: "עכשיו יש לי מספיק; כעת אין לי צורך בשום דבר נוסף" הם אף פעם לא מסתפקים במה שיש להם. הם תמיד רוצים יותר. כול חייהם עוברים עליהם בעבודה. עם זאת, עבודתם לעולם אינה מסתיימת.

זה הופך להיות מעגל מחזורי תמידי, כמו זה של האיכר, שעומל קשה לאורך כול עונות השנה, שותל, זורע ומטפל בשדותיו וקוצר. באביב, הוא שוב זורע, ועובר את אותה דרך מחזורית פעם נוספת. זו דוגמה לאופן שבו אנו רק ממשיכים/ות לעבוד עוד ועוד.

למרות שאף פעם לא עולה בדעתנו שהעבודה הזו של חיינו תגיע אל סופה, בכל זאת יגיע הזמן שבו היא אכן תסתיים - בזמן מותנו. בנקודה הזו, היא תסתיים במצב של צער ושל יגון, ולא במצב של אושר.

אז אותם בני ובנות אדם שעובדים רק לְשֵׁם רכישת מזון, ביגוד ומוניטין במהלך כול החיים האלה באמת מרמים את עצמם. הסיבה לכך היא שלמרות שהם עשויים למצוא נחמה גשמית, הם אינם מסוגלים להשיג אושר מנטלי. ללא אושר מנטלי, חייהם נותרים בלתי ממומשים והם מתים במצב אומלל.

לכן, חשוב לנסות ולעבוד למען אושר מתמשך יותר, שמבוסס מנטלית. האושר הגשמי שיתכן ונשיג בחיים האלה, הוא דבר שאינו בר-קיימא. אם ברצוננו להשיג אושר אמיתי בר-קיימא, עלינו לשקול את חיינו העתידיים. זאת מכיוון שכאשר ניקח זאת בחשבון, נוכל לפעול למען אושר ממשי לטווח ארוך. 

אם נפעל להשגת אושר בחיים העתידיים, זה ימלא אחר ההגדרה של משמעות היותנו אדם רוחני, שכורך את חייו בתרגול רוחני של הדהרמה. אם נגביל את הדאגות שלנו רק לחיים האלה - לדברים שמתכלים - אז נהיה בסך הכול אדם ארצי וחומרי. אם נתחיל להפנות את הדאגות לעבר החיים העתידיים, נהפוך להיות אדם רוחני.

הדרך להבטיח אושר בחיים העתידיים כרוכה בנקיטת "צעדי מנע" מסוימים של הדהרמה. בפועל, המשמעות היא לרסן את עצמנו מלבצע פעולות הרסניות. ישנן עשר פעולות הרסניות ספציפיות, הכוללות שלוש של הגוף, ארבע של הדיבור ושלוש של התודעה. על ידי ריסון ושמירה על עצמנו מפעולה הרסנית בכול אחת מהדרכים הללו, נחולל אושר בתקופות חיים עתידיות.

ביססנו כעת את העובדה שאם נפעל בצורה בונה, תהיה זו תחילתו של תרגול רוחני שיביא לכך שדברים יתנהלו בצורה טובה בחיים האלה ובחיינו העתידיים. סוג זה של התנהגות בונה כולל, למשל, התבוננות בהרג מכוּון של חיה או של חרק, או בפעולה מכוּונת של גניבה, וראיית כול החסרונות והתוצאות השליליות שיבואו בעקבות זאת. זה כולל הכרה בכך, ולאחר מכן קבלת החלטה נחרצת לא להרוג או לגנוב. כאשר בני ובנות אדם מקבלים החלטה כזו, אין צורך שיהיה צבא או כוח משטרה בסביבה כדי להבטיח שהם יפעלו כראוי ובאופן בונה. תחושת המוסר העצמית שלהם מונעת מהם מעשים הרסניים.

שמירה על קווי מוסר קפדניים, אם כן, היא צעד המניעה שבו יש לנקוט המאפשר לנו למות במצב תודעתי מאושר. אחרת, עלול להיות מצב שבו נמות עם צער וחרדה גדולים. אולם אם נקטנו בצעדי המנע הללו וניהלנו חיי-מוסר ראויים, הרי שבשעת המוות לא יהיה לנו ממה לדאוג. נוכל לדעת בבטחה שניוולד מחדש כבן או בת אנוש, או אפילו כאל באחד ממישורי קיומם של האלים - בתור אינדרה או משהו כזה.

גם אם ניוולד בלידה חוזרת כבן או בת אנוש - או אפילו כמלך האלים - תהיינה לנו בעיות בחיים. ישנן בעיות שחוזרות על עצמן באופן בלתי נשלט, ללא קשר למישור בו ניוולד או בתור מה ניוולד. לפיכך אין טעם בהתנהלות מוסרית של הימנעות מפעולות הרסניות, אם כול רצוננו בעשותנו זאת הוא למנוע מעצמנו להיוולד במצב של לידה חוזרת גרועה יותר. מכיוון שלא משנה היכן או בתור מה ניוולד, תמיד תהיינה בעיות.

זה מצביע על כך שיש צורך בטווח רחב יותר של מוטיבציה. למשל, אם נפַתח מצב תודעתי יציב ומיושב - שנקרא "שאמאטה" בסנסקריט ו"שינֵיִי" בטיבטית - כתוצאה מכך נוכל להיוולד מחדש כאל באחד ממישורי הקיום הגבוהים יותר: במישורן של הדמויות השמיימיות (האתריות) או במישור של היצורים חסרי הצורה. אז יהיה ביכולתנו לזכות בכול הפלאות של מצב לידה חוזרת מסוג זה. אך אפילו בהיוולדות מחדש כיצורים באחד ממישורי הקיום הגבוהים האלה, אין שום דבר מיוחד. זה בדיוק כמו לעלות לקומה העליונה של גורד שחקים - ברגע שנגיע לשם, לא יישאר לנו דבר לעשות חוץ מאשר לרדת.

לכן, עלינו לנסות ולחסל את הבעיות שלנו בכול מקום שבו עשוי להיות שניוולד מחדש, ואפילו להרחיק לכת אל מעבר לכך. על מנת לעשות זאת, עלינו לרדת לשורש הבעיות והסבל שלנו על-ידי כך שנחתוך דרכם באמצעות המודעוּת המבחינה, כך שנוכל להבחין בבירור בין מציאות לבין פנטזיה. בדרך זו נגיע בסופו של דבר להבנת הריקות, שמשמעותה היא היעדרן המוחלט של דרכי קיום בלתי אפשריות. ההבנה הצלולה הזו של המציאות מחסלת את הקרנות התודעה המוטעות שלנו, ובכך היא מכחידה לנצח את כול הבעיות והסבל שאנו עשויים/ות לחוות בכול מחזור חיים שהוא. מצב זה מביא עימו אושר שנמשך לנצח, וזה משהו שבאפשרותנו להשיג.

ביכולתנו ללמוד על תורות הריקות מתוך הכתבים הקלאסיים המשמרים את דברי הבודהה. אך כיצד נשיג בטחון מלא בתקפותם של הכתבים הללו, לא רק בנוגע לריקות, אלא בנוגע לכול מה שעליו דיבר הבודהה במסגרת הכתבים? הדרך להשגת בטחון מלא בתקפותם חייבת להגיע מתוך התבססות על הגיון וניתוח. ניקח, למשל, את הריקות. נוכל לבסס את תקפותה של הריקות על-ידי כך שנסתמך על הנמקות הגיוניות. בנוסף, נוכל לאמת את נכונותן של התורות לגבי השגת שהייה בריכוז במצב תודעתי מיושב ויציב על-ידי כך שניישם את ההנחיות בפועל במהלך התרגול שלנו ובכך למעשה נשיג את המצבים הללו בעצמנו. בנוסף, ביכולתנו להתנסות בכך ולחוות בעצמנו, שבאמצעות התרגולים האלה אנו אכן משיגים/ות את הסוגים השונים של התפיסה המחודדת הגבוהה, העל-חושית המתוארים כחוויות המשנה של הגעה לריכוז מסוג זה. ביכולתנו לתַּקף הלכה למעשה, באמצעות ההתנסות האישית שלנו, את הנקודות השונות הללו שלימד בודהה.

כך, בהתבסס על העבודה העצמית הקשה ועל המאמץ שלנו לממש את מה שלימד בודהה בנוגע לנושאים אותם נוכל לתַּקף באמצעות היגיון וניסיון אישי, נפַתח אמונה סמוכה ובטוחה בתקפותם של דברי הבודהה בכללותם. באמצעות הבטחון שהשגנו מתוך אותו שכנוע מלא, נפַתח אמון עמוק ובטוח בתקפותם של דברים אחרים, מעורפלים יותר, שעליהם דיבר בודהה.

לדוגמה, בודהה אמר שאם נפעל בצורה בונה, אז כתוצאה מכך ניוולד מחדש באחד מהמצבים הטובים יותר של הלידה החוזרת- כבן או בת אדם או כאל. מצד שני, אם נפעל בצורה הרסנית ושלילית, התוצאות העוקבות תהיינה של לידה חוזרת או כיצור בגיהנום, או כיצור שנקרא "רוח רפאים רעבה" או שניוולד כבעל-חיים. אלה הן אמירות על סיבה ותוצאה התנהגותיות, שקשה לבסס או לאמת אותן באמצעות הניסיון האישי שלנו או באמצעות היגיון טהור. אך אל לנו לקבל זאת על בסיס אמונה עיוורת המסתמכת על המקורות. זאת מכיוון שאם ההיגיון והניסיון מוכיחים את תקפותו של מה שלימד בודהה בנוגע להשגת שהייה בריכוז והבנה נכונה של ריקות, זה הופך להיות הגיוני לחלוטין לקבל את מה שאמר הבודהה גם לגבי התנהגות ותוצאותיה.

בעקבות זאת, עלינו לחשוב בכובד ראש על האמירות שעליהן הצהיר בודהה בנוגע לריקות, בנוגע למציאות, ובנוגע להיעדר המוחלט של דרכי קיום בלתי אפשריות. מתוך כך שהכרנו בכך שהאמירות הללו אכן נכונות, עלינו להמשיך ולשקול אמירות נוספות של הבודהה: שהתוצאה של פעולה בונה היא אושר; שהתוצאה של פעולה הרסנית ושלילית היא סבל. אז נזכה באמונה הבטוחה שגם האמירות האלה נכונות, ועל סמך זאת, נקבל החלטה נחרצת לשנות את התנהגותנו בהתאם. אם נרצה אושר, עלינו לפעול באופן שיביא אותו. כלומר, עלינו לפעול באופן בונה וחיובי.

טוב נעשה אם נחשוב גם על כך שהבסיס המצוין לעבודה שיש לנו כיום, לידתנו החוזרת בדמות אנוש- עם כול ההזדמנויות הנלוות לטובת ההתקדמות הרוחנית - לא פשוט הופיע משום מקום. זה כתוצאה מכך שבנינו מצבור עצום של פוטנציאל חיובי במהלך חיינו הקודמים. וודאי פעלנו באופן בונה וחיובי מאוד, מה שהוביל ללידה החוזרת הזו ולהזדמנויות שיש לנו כעת. אז אסור לנו לתת להזדמנויות הללו להתבזבז. אם נכרוך את חיינו בדברים הקשורים למהלך החיים הנוכחי בלבד, כגון רכישת מזון ובגדים, תהילה ומוניטין, אז החיים האלה יבוזבזו לריק. אם אלה הן הדאגות היחידות שלנו, אזי שכתוצאה מהקיבעון הזה, לא נוכל לפְנות ולהתרחק מהאובססיה המוחלטת לחיים האלה בלבד.

מאידך, אם נשקיע את מירב המאמצים בהשגת אושר בתקופות עתידיות מתוך שאיפה ללידה חוזרת כאֵל, כמו אינדרה, גם זה בעייתי. תראו את סוג החיים שיש לאל כזה. לאותו האל יש אושר עצום ואין לו בעיות שטחיות זמניות. אך בזמן המוות, לאֵל כזה יש נקיפות מצפון וחרטה עצומה, מכיוון שחיים שלמים של תענוגות יֵרָאוּ כאילו שהיו חלום בלבד, ויביאו סבל עצום ואומללות אל מול מותו. לכן, להציב לעצמנו כמטרה להיוולד בלידה חוזרת שכזו, אינו הפתרון לכול הבעיות שלנו.

מעבר לכך, עלינו לנצל במלואו את בסיס העבודה הזה שיש לנו בדמות גוף אנושי יקר-ערך, מכיוון שזה משהו שילך ויֹאבַד. אין מי שהצליחו להימלט מהמוות לאחר שנולדו. המוות הוא משהו שיבוא על כולנו, באופן וודאי, וזה רק עניין של זמן. אין מישהו או מישהי שיכולים לומר בוודאות מתי יגיע זמנם. המחשבה על העובדות המציאותיות הללו מפכחת אותנו ומדרבנת אותנו לרצות ולנצל את ההזדמנויות שיש לנו במלואן כאן ועכשיו, כול עוד אנחנו חיים/ות ובריאים/ות. 

אם כן, עלינו להפנות עורף ולהתרחק מהאובססיה הטוטאלית שלנו להשיג דברים למען החיים הנוכחיים בלבד. נעשה זאת באמצעות הרהור מעמיק בכך שלדברים המתכלים למיניהם בחיינו אלה אין מהות מתמשכת כלשהי. בדרך זו, נפנה עורף לאובססיה שלנו לדברים בחיינו הנוכחיים ונפַתח נחישות להשתחרר מבעיות המבוססות על סוג כזה של אובססיה. סוג זה של נחישות להיות חופשיים וחופשיות נקרא "ההחלטה הנחרצת להשתחרר" (renunciation).

כמו כן, עלינו לבחון את החיים העתידיים ואת כול סוגי המצבים למיניהם של הלידות החוזרות שלתוכם אנו עלולים/ות להיוולד. בשעה שנחשוב על השֶׂגֶב והאושר שיהיו מנת חלקינו בלידות חוזרות עתידיות כבן או בת אנוש או כאֵל, עלינו להזכיר לעצמנו כי גם מצבים אלה כרוכים בבעיות. לא משנה עד כמה טוב יכול להיות לנו, הבעיות ימשיכו להישנות ללא שליטה. לפיכך, גם לפתח היאחזות ואובססיה לדברים הללו לטובת החיים העתידיים, הוא משהו שעלינו להתרחק ממנו. נעשה זאת על-ידי כך שננסה לפתח סוג שני של נחישות. דהיינו, זוהי הנחישות להשתחרר מהבעיות שמגיעות בעקבות האובססיות האלה לתקופות חיים עתידיות.

ישנם אם כך שני סוגים של נחישות להשתחרר. ישנה הנחישות להשתחרר מבעיות בחיים האלה, והנחישות להשתחרר מבעיות למשך החיים העתידיים בכללותם.

מתרגל או מתרגלת רוחניים הם אלה שמודעים לעובדה שאף מצב בחיים לא נשאר קבוע; אלה שמודעים לארעיות ולמוות; הם אותם אלה ששמים לב באופן מודע לבעיותיהם שלהם ולכול הבעיות שיש בחיים. המודעות לכך היא זו שמניעה מתרגלים שכאלה לנקוט בצעדי מנע שונים כדי להימנע מכול הבעיות הללו. אם היה ביכולתנו, רק על-ידי כך שנשכח את הארעיות והבעיות ונשכח מהמוות, לגרום להם להיעלם, זה היה נחמד מאוד - זה היה יכול להיות נהדר. אבל העובדה היא שאין לנו יכולת לעשות זאת. רק התעלמות מהעובדה שאנחנו נמות ומהעובדה שקיימות בעיות בחיינו לא גורמת לעובדות האלה להיעלם. לפיכך עדיף הרבה יותר לגלות מודעות לבעיות שלנו, להתמודד איתן באופן מציאותי ולאחר מכן לנקוט באמצעים שונים כדי לחסל אותן. זה מה שכרוך בתרגול רוחני.

הבודהה עצמו, כאשר החל לראשונה להעניק רצף של סבבי לימוד שונים להזרמת המידע בדבר אותם האמצעים, עשה זאת באמצעות לימוד על ארעיות, על-כך ששום דבר אינו נשאר קבוע. מסעו הרוחני בכללותו החל בכך שהשיג את הידיעה התבונית לגבי הארעיות. ובאופן דומה, כאשר חייו הסתיימו והוא עבר מהעולם, גם זה נעשה מצידו כשיעור שהעניק לכולם/ן במסגרת הדגמה של עובדת הארעיות. 

יתר על כן, הבעיות אינן מגיעות משום מקום. הן לא קורות לנו בלי שום סיבה. לאמיתו של דבר האומללות שלנו וכול בעיותינו הממשיות נובעות מסיבות אמיתיות - כלומר, מההתנהגות האימפולסיבית שלנו ומהרגשות המפריעים והגישות המטרידות שלנו - במילים אחרות, הקארמה שלנו ואשליותינו הכוזבות. ההתנהגות האימפולסיבית יחד עם הרגשות המפריעים והגישות המטרידות, הם אלה המביאים להיווצרותן של כול הבעיות.

כעת, מתוך שני הגורמים הללו לכול הבעיות שלנו, ניתן לראות כי שורשיה של ההתנהגות האימפולסיבית נעוצים ברגשות המפריעים ובגישות המטרידות. ואם נבחן את 84,000 סוגי הרגשות המפריעים והגישות המטרידות שתוארו בטקסטים הבודהיסטים, נגלה שכולם מגיעים ממקור אחד בלבד: דהיינו מההשקפה השגויה (בורות) או מחוסר המודעות המובילים אותנו להיאחז בקיומם של דברים וזהויות במחשבה שיש להם קיום עצמי המובנה באמת מצד עצמו. 

אולם, אין כזה דבר כמו זהות המוּבְנֵית באמת מצד עצמה- לא בכול הקשור לעצמנו וגם לא בנוגע לשום דבר שהוא- ובכל זאת, אנו נאחזים/ות בדברים כאילו שיש להם זהות או קיום מוּבְנים באמת מצד עצמם. לפיכך, אם יש לנו את המסוגלות להבין ולעשות הבחנה שדבר כמו קיום עצמי המובנה באמת מצד עצמו, הוא בלתי אפשרי, זה משמש אותנו בפועל כתרופת-נגד לחיסול ההיאחזות בדברים ככאלה שאכן יש להם זהות ממשית שכזו.

כאשר נגיע לַהבנה שאין בנמצא דבר כזה כמו קיום עצמי המוּבְנה באמת מצד עצמו - שאין לשום דבר זהות המובנית באמת מצד עצמה - ההבנה הזו נודעת כ"דרכה האמיתית של התודעה", "דרך אמיתית" - אחת מארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. זוהי דרך התודעה שבעלי/ות הידיעה התבונית הנשגבת, ה"אַרְיות", רואים/ות כאמיתית או כנכונה וככזאת שמובילה להשגת שחרור והארה.

כאשר תהיה לנו דרך אמיתית של התודעה - כלומר מוּדעוּת מבחינה שאין שום דבר כזה כמו זהות המובנית באמת מצד עצמה של דבר כלשהו - אז לא יהיו לנו יותר רגשות מפריעים או גישות מטרידות, היות ואשליות שכאלה מבוססות על הקרנת התודעה והאמונה בדרכי קיום בלתי אפשריות. כאשר לא יהיו לנו יותר רגשות מפריעים או גישות מטרידות, לא נפעל עוד באופן אימפולסיבי. וכשכבר לא נפעל יותר באימפולסיביות, נחדל מליצור לעצמנו בעיות. המצב בו בחוויה שלנו לא יתעוררו ויעלו יותר בעיות מכונה "עצירה אמיתית", "היפסקות אמיתית".

זוהי הצגתן של ארבע העובדות שנתפסות כאמיתיות על ידי ארְיות, בריות שהגיעו לידיעה תבונית נשגבת. אלה הן ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. שתי האמיתות הראשונות עוסקות במה שמפריע, כלומר בבעיות אמיתיות ובסיבותיהן האמיתיות: התנהגות אימפולסיבית, רגשות מפריעים וגישות מטרידות. כאשר נפנה את תשומת ליבנו לשתי האמיתות האחרונות, העוסקות במה שמוביל לשחרור, שאיפתנו תהיה להשיג עצירה אמיתית של כול הבעיות באמצעות חיסול הסיבות שלהן לנצח. והדרך לעשות זאת היא לפתח דרכי תודעה אמיתיות. כך נגיע להבנה ונכיר בארבע העובדות שנתפסות כאמיתיות על-ידי אותם/ן אלה שהתעלו רוחנית והגיעו למימוש הידיעה התבונית הנשגבת. 

בהסתמך על בסיס העבודה המעולה שיש לנו בעקבות לידתנו החוזרת יקרת-הערך כבני ובנות אנוש, כעת עלינו להשקיע את כול מאמצינו במימושן של ארבע האמיתות הללו. בעשותנו זאת, ננצל נכונה את ההזדמנויות שיש לנו בזכות הלידה החוזרת הטובה הזו. כאשר נבנה, כהרגל מיטיב של התודעה, מודעות מתמדת ויציבה לכך שאין דבר כזה קיום מבוסס אמיתי, נכחיד לחלוטין את כול הבעיות שלנו לנצח.

אולם, להיפטר מכול הבעיות של עצמנו בלבד זה נחמד מאוד - אך זה לא מספיק. זאת משום שאנחנו רק אדם אחד, בעוד שהאחרות והאחרים הם רבים מספור. לעולם לא נצליח לספור כמה יצורים אחרים יש, ולכל אחד מהם יש בעיות - כולם סובלים, בדרך זו או אחרת. לכן, זה לא הוגן לעבוד למען עצמנו בלבד: עלינו לחפש פתרון עבור כולם.

כשנהרהר בכך, יתברר לנו שכול היצורים האחרים שיש להם תודעה בעלת מגבלות, היו אדיבים אלינו ביותר - למעשה, אין דבר טוב יותר מיצורים אחרים. כאשר נבחן את טוּב לבם של הבודהות ואת טוּב ליבם של היצורים בעלי המגבלות, נכיר בכך שהם שווים. לדוגמה, אם יש לנו חיבה לדבש, עלינו לחשוב מאיפה מגיע הדבש הזה. הוא מגיע מהמוני דבורים, והדבורים האלה צריכות לעבוד קשה כדי להצליח: להתעופף מסביב לפרחים רבים כול כך, לאסוף אבקנים ולייצר הפרשה דבשית שמופקדת בתוך רשת של תאים. אם יש לנו תקווה כלשהי שנוכל אי-פעם ליהנות מדבש, עלינו להסתמך על עבודתם ועל טוּב ליבם של החרקים הקטנים הללו. באופן דומה, אם נחשוב על הבשר שיתכן וחלקנו אוכלים/ות, למשל כאשר יש לנו צורך במזון שיעניק לגופנו כוח רב יותר בעת מחלה המלווה בתחושת חולשה, מהיכן הוא בא? הוא מגיע מבעלי חיים שנאלצים לוותר על חייהם על מנת לספק את הבשר הזה לטובת חוסננו הגופני והזנתנו. 

לכן, לאחר שפיתחנו נחישות נחרצת להשתחרר מכול הבעיות שלנו, עלינו ליישם את אותה הגישה כלפי האחרות והאחרים. בדיוק כפי שיש לנו את הנחישות להשתחרר מהבעיות שלנו עצמנו, באותו האופן עלינו לפתח כעת את השאיפה שגם כול האחרים והאחרות יהיו חופשיים מהבעיות שלהם. גישה כזו נודעת כ"חמלה".

אם לא נחשוב ברצינות על הבעיות שלנו, ועל כך שאין לנו רצון בהן- ואם לא נפַתח את הנחישות להשתחרר מהן - יהיה לנו קשה מאד להתייחס לבעיות של הזולת ברצינות. לא נוכל לפתח חמלה כנה השואפת לשחרורם של האחרות והאחרים מהצרות שלהם. לדוגמה, אם פקיד או פקידה שסבלו רבות במהלך הקריירה שלהם יגיעו  לתפקיד בעמדה גבוהה, תהיינה להם אהדה וחמלה לבעיות של אחרות ואחרים. בני ובנות אדם כאלה נמצאים בעמדה הרבה יותר טובה להגשת סיוע לזולת מאשר מי שהגיעו לתפקיד בכיר וחיו חיי נוחות, מבלי שהבינו מעולם מהו סבל אמיתי.

הגישה לפיה יש לנו את המשאלה שכול האחרות והאחרים ישתחררו מסבל נודעת כ"חמלה". הגישה לפיה משאלתנו היא שכולם וכולן יהיו מאושרים היא ההגדרה של "אהבה". אם ניקח על עצמנו את המשאלה שכולם/ן יזכו באושר ובשחרור מבעיות, ונחליט בהמשך לכך שמכיוון שכולם/ן גילו אדיבות רבה כלפינו עלינו לעשות משהו בנידון בפועל ולא רק ברמה השטחית, אלא ממש לסייע בשחרורם/ן מכול הבעיות - לקיחת האחריות הזו נודעת כ"נחישות בלתי רגילה".

אם ניתפס רק לדאגות האנוכיות שלנו, לא תהיה לנו שום דרך להגיע לידיעות תבוניות כלשהן או לפתח את המעלות הטובות של בודהה. בעוד שאם ניפנה ונתרחק מהאנוכיות ונדאג למצוקותיהם של אחרות ואחרים, זה יהווה בסיס עבורנו להפוך לבודהה מואר. אם נכרוך את מעשינו בדברים כמו רצח, גניבה וכו' כדי לצבור משאבים לטובת עצמנו, יהיה זה מתוך דאגה אנוכית. שיטות לא מיומנות שכאלה מביאות רק יותר בעיות, והשורש של כול זאת הוא האנוכיות שלנו.

בודהה שאקיימוני הצליח להגשים את מצב ההארה שלו, ולהגיע לתודעה צלולה לגמרי ומפותחת במלואה, כתוצאה מכך שדאג אך ורק לרווחתם של אחרות ואחרים. למעשה, כול הבודהות של כול הזמנים הגיעו למצב זה של הגשמת יכולותיהם הצפונות באופן מלא, על סמך דאגתם לאחרות ולאחרים. ובכן, אם נסתכל על כך באופן מציאותי, ניווכח שלמרות שיתכן ויש לנו את הנחישות הבלתי רגילה הזו "להביא אושר לכולם/ן ולשחרר אותם/ן מכל הבעיות שלהם/ן", אין לנו את היכולת לעשות זאת, לא משנה עד כמה שאולי נייחל לכך. רק לְבודהה יש יכולת כזו לסייע לכולם/ן להתגבר על בעיותיהם/ן ולזכות באושר.

לכן, חיוני מאד שנקדיש את ליבנו במלואו כדי להיטיב עם אחרות ואחרים, וכדי להגשים את המצב המואר של בודהה על-מנת שנוכל לעשות זאת באופן הטוב ביותר שניתן. זה נודע כ"השאיפה להגשמת הבודהיצ'יטה".

נניח שנציע מִנחה פשוטה, כמו למשל הגשת פרח, מעומק הלב המסור שמוקדש כולו להגשמת שאיפת הבודהיצ'יטה. אם הכוונה בהצעת מנחה כזו היא להיטיב עם כולם/ן ולהגיע להארה כדי שנוכל לעשות זאת בצורה הטובה ביותר שאפשר, הרי שהפוטנציאל החיובי שנבנָה מאותה פעולה פשוטה הוא עצום. למעשה, כאשר מטרתנו היא לפתח מסוגלות להיטיב עם כולם/ן, הרווח שמופק מכך הינו ביחס ישיר למטרה הזו. הוא עצום ונרחב כמספר היצורים. התועלות של הקדשת ליבנו בכנות ובאופן טהור בדרך זו גדולות לאין-ערוך מהתועלות שבהצעת עולם שלם מלא בזהב ואבני חן לבודהה. גם אם היה עולה בידנו להאכיל את כול היצורים ביקום, עדיין התועלות שנפיק, אפילו מרגע אחד בלבד שבו יהיה לנו לב כזה המוקדש להגשמת שאיפת הבודהיצ'יטה, תהיינה נרחבות יותר. 

את ההיגיון שמאחורי הדברים ניתן לבסס בעזרת המחשבה על כך שארוחה אחת שתינתן לכול היצורים ביקום תספק את רעבונם באופן חד-פעמי. עד מהרה הם שוב יהיו רעבים, ובעיית הרעב שלהם תימשך. אבל אם משאלתנו, יחד עם השאיפה להגשמת הבודהיצ'יטה, היא להקל על בעיותיהם/ן של כולם/ן לתמיד, ולהקדיש את עצמנו לטובת הגעה להארה במטרה לעשות זאת בצורה הטובה ביותר האפשרית, הדבר לא רק יקל על הרעב של כולם/ן, אלא גם יחולל את היכולת לשים סוף לבעיותיהם/ן באופן מלא.

לפיכך, כצעד לעבר פיתוח השאיפה להגשמת הבודהיצ'יטה, עלינו להתחייב באופן נחרץ שאין בכוונתנו לפגוע באף יצור. כאשר נבחין בכול הפגמים והחסרונות של הפגיעה באחרות ובאחרים, באשר הם, ונתחייב שלא לעשות זאת, יוביל הדבר להיווצרותם של דברים מיטיבים רבים. זהו איפוא סוג ההתנהלות הראוי ביותר להערכה. התחייבות נחרצת שלא לפגוע או לגרום נזק לאף אחד או אחת הינה צעד רוחני שלכולנו יש את היכולת לקחת על עצמנו ברגע זה. אין צורך לחשוב על תרגול רוחני כעל משהו נשגב מאוד ומרוחק.

בקצרה, אין צורך לחיות חיים אקזוטיים כלשהם על-מנת להיות מתרגל/ת רוחני/ת. ישנן עדויות רבות בהיסטוריה על אנשי משפחה שהיו מתרגלים רוחניים גדולים. אם נבחן את הביוגרפיות של שמונים וארבעה המָהַאסִידוֹת (mahasiddhas) שהיו המתרגלים הרוחניים ברמה הגבוהה ביותר בתקופת הודו העתיקה, רבים מהם היו אנשי משפחה.

גם אין צורך שנשקע בדכדוך אם אנחנו בגיל מתקדם, או שנחשוב שלבני ובנות אדם מבוגרים אין יכולת להפוך למתרגלים רוחניים. אם נסתכל על עדויות העבר, יש דוגמה של בעל משפחה בשם שרייאטי, שהיה בן 80 כשהפך למתרגל רוחני. הוא הצליח להגשים את מצב השחרור המלא, או מצב הארהט, בחייו. אז אנחנו אף פעם לא מבוגרים או מבוגרות מדי.

מצד שני, אם אנחנו צעירים או צעירות, אל לנו להתייחס לדברים בקלות-דעת, אלא לנצל את כול האנרגיות שיש לנו כדי לבצע בהחלטיות את תרגולנו הרוחניים. ואל לנו לחשוב שנוכל לדחות את צעדי המנע הרוחניים הללו עד שנגיע לגיל מבוגר יותר, כי אין דרך לדעת מתי יגיע המוות. יתר על כן, זיקנה היא משהו שנדמה שקופץ עלינו בבת אחת. כשזה קורה, זה מרגיש כאילו שחיינו חמקו מאיתנו לפתע. 

יש הרבה דברים מיטיבים ופשוטים שביכולתנו לעשות. אני מכיר כמה בני ובנות אדם במדינות אחרות שמשקיעים מאמצים רבים וכסף בהאכלת ציפורים. יש להם מתקני האכלה מחוץ לבתיהם והם מוציאים אלפים על אספקת מזון מדי יום. למעשה, הם מוותרים על חופשותיהם מכיוון שהם אינם רוצים לשלול מהציפורים את הזנתם. זהו תרגול מצוין; זה משמח אותי לראות את זה, כי זה באמת סוג התרגול של הבודהיסטווה. ישנן דוגמאות רבות גם לטיבטים שיצאו להודו כצליינים ואשר הציעו לחם ליונים וגרגרי אורז לציפורים למיניהן. זהו סוג מצוין של תרגול שתורם לקיומם של חיים ארוכים.

אם ברצוננו לסכם את הדיון, הנקודות העיקריות הן:

• לפתח לב טוב וחם כדי לעבוד באמצעותו ללא הפסק במטרה להיטיב עם כולם/ן. 
• לעולם לא לפגוע באף אחד או אחת ובשום דבר; לעולם לא לגרום לנזק או לבעיות.

אלה הן הנקודות העיקריות לתרגול רוחני מצוין. עלינו לנצל במלואו את בסיס העבודה הזה שיש לנו בזכות הלידה החוזרת המצוינת שלנו כבני ובנות אנוש, על-ידי כך שנקדיש את ליבנו באופן טהור, יחד עם השאיפה להגשמת הבודהיצ'יטה, לטובת הזולת ולהגעה להארה. בדרך הזו, נוכל למעשה להשיג את מצב התודעה הצלולה והמפותחת במלואה- מצב הבודהה המואר לחלוטין.