מקלט: כיוון בטוח ומשמעותי בחיים.

מקלט בשלוש אבני החן היקרות- הבודהות, הדהרמה והסנגהה- הוא דבר מרכזי לכל התורות הבודהיסטיות. למעשה, לקיחת מקלט מסומנת כקו המפריד בין להיות או לא להיות בודהיסטי/ת. אם לנסח זאת בקיצור, הדהרמה מציינת את השיטות לעבודה עצמית ואת המטרה שיש לכולנו את היכולת להשיג; הבודהות הם/ן אלו שלימדו את השיטות הללו והגיעו למטרה במלואה; והסנגהה הם/ן אלו שהגיעו אליה חלקית. המילה "דהרמה", למען האמת, פירושה- "צעדי מניעה"- צעדים שנלקחים על ידינו כדי למנוע יצירת בעיות עבור עצמינו וככל הנראה גם עבור אחרים ואחרות. אלו הם צעדים שניקח כדי להגן על עצמינו. 

אף על פי שהמונח המקורי בסנסקריט שבדרך כלל מתורגם כ"מקלט", שאראנה, פירושו "הגנה" ויכול אפילו לשמש  כ"מחסה", עלינו להבין אותו נכון. הקונוטציה מתאימה למשמעות של דהרמה. זה לא שעלינו להתמסר בהכנעה באופן פאסיבי לאיזשהו מקור חיצוני שיעניק לנו הגנה. בהקשר הבודהיסטי, "לקיחת מקלט" היא עניין מאוד אקטיבי; עלינו לעשות משהו כדי להגן על עצמינו. 

ניתן לשקול להסתייע בדוגמא הבאה שהמורים שלי הסתייעו בה לעתים קרובות. גשום עכשיו ויש מערה בקרבת מקום. אם רק נאמר, "אקח מקלט במערה הזאת; בכוונתי ללכת למערה שתשמש לי כמקלט", ואז רק נעמוד בחוץ בגשם ונמשיך לחזור על המשפט, זה לא יעזור. יהיה עלינו ללכת בפועל לתוך המערה. באותו אופן, אם רק נאמר: "אקח מקלט בבודהה, בדהרמה, ובסנגהה ואלך אליהם למקלט" אבל לא ממש נלך בכיוון שלהם ונשלב אותם בחיינו, זה גם לא יעזור. עלינו ליישם את מה שהם מייצגים, כך שנוכל להגן על עצמינו מבעיות. זאת הסיבה שאני משתמש בטרמינולוגיה של "כיוון בטוח" ו"לקיחת כיוון בטוח בחיינו". 

על מנת להמשיך את הדימוי של המערה, זה לא מספיק רק להיכנס לתוך המערה ואז לעמוד שם בתקווה שעצם השהייה בתוכה בלבד תציל אותנו איכשהו מכל בעיותינו בחיים, לא רק תציל אותנו מלהירטב. הנקודה היא שנצטרך לעשות עבודה עצמית מתמשכת כדי לנסות להתקרב לאידיאל שהבודהה, הדהרמה, והסנגהה מסמלים. כשעולה בנו המחשבה שזה מספיק לשבת תחת המקלט של בודהה, דהרמה, וסנגהה, אז מאוד קל לערבב את זה עם האידיאל הנוצרי של גאולה פרטית ושבודהה הוא זה שאיכשהו הולך להציל אותנו. במקרה הזה, בודהה הוא כמו אלוהים והסנגהה הם/ן כמו קדושים/ות. אחרי הכול לרוב החברות המערביות יש ברקע איזשהו זרם תת קרקעי של השפעות נוצריות. עם חשיבה כזאת, נתפלל שאיכשהו מן כוח עליון עתיד להציל אותנו באורח נס. אם להסתייע במערכת המושגים הבודהיסטית, משמעות הדבר תהיה לשחרר אותנו באופן פלאי מכל הבעיות והסבל שלנו. 

אם זה היה המקרה, כל מה שהיה עלינו לעשות זה להשיג שם בודהיסטי בטיבטית, לענוד חוט אדום, לדקלם כמה מילות קסם של מנטרה, להתפלל חזק, ואיכשהו להיוושע. במיוחד אם נחזור על תפילות ותרגולים בטיבטית, שאין לנו הבנה אפילו של מילה אחת מתוכם, אז נוכל אולי לחשוב שיש לזה אפילו עוצמה מיסטית גדולה יותר. דזונגסר קייאנצה רינפוצ'ה, לאמה גדול מאוד, היה לאחרונה בברלין, היכן שאני גר. מה שהוא אמר היה באמת מאוד עמוק. הוא אמר שאם על הטיבטים היה לדקלם את  כל התרגולים שלהם בגרמנית, בתעתיק של אותיות טיבטיות, ולא היה להם צל של מושג בנוגע לשום דבר ממה שהם אומרים, הוא תוהה עד כמה הרבה טיבטים היו מתרגלים בפועל בודהיזם. כמובן, כולם/ן צחקו. אך אם נחשוב על כך, זה באמת די עמוק, נכון? מאוד חשוב להתגבר על כל נטייה שעשויה להיות לנו להסתכל על מקלט במונחים של להציע לנו איזשהו סוג של מצב מאגי, מיסטי לכל הבעיות שלנו, ושכל מה שעלינו לעשות זה, באיזשהו אופן, להיכנע לכוח גדול מאיתנו. 

הסוגייה האמיתית שמופיעה כאן היא: "מה אני עושה עם חיי"? האם חיי הולכים לאיזשהו מקום"? רבים ורבות מאיתנו הגיעו להכרה שחיינו לא הולכים לשום מקום; זה רק נראה שהם מסתובבים סביב במעגל. לא חייבים לדבר על מעגל עמוק יותר במונחים של לידה חוזרת, וכל היוצא בכך, אבל רק חיי היום יום שלנו נראים ככאלה שלא הולכים לשום מקום, ונראים כחסרי משמעות. למה אנחנו בכלל חיים בעצם? להרגיש כך זה מצב מאוד עצוב, לא כך? זה לא מצב מאוד שמח. יש לנו צורך אם כך, שיהיה לנו איזשהו כיוון משמעותי בחיים, איזושהי מטרה או ייעוד. וזה משהו שנצטרך להכניס לחיינו בעצמינו, זהו תהליך אקטיבי. עם איזושהי מטרה או איזשהו ייעוד בחיים שלנו, אז איכשהו יש לנו ידיעה של מה שאנו עושים ועושות. זה גורם לנו לחוש קצת יותר בטחון, שיש לנו קצת יותר הגנה, האין זה כך?

איזו מן מטרה נוכל להציב בחיינו? בדרך כלל נגדיר את המטרה הזאת במונחים של מצב לא מספק שיש לנו כרגע ושאיכשהו נרצה לצאת ממנו באמצעות הצבת המטרה הזאת בחיינו. ברמה הכי בסיסית, נוכל לומר שלכולם/ן יש את הרצון לחוות אושר ואין מי שרוצה להיות ללא אושר. זוהי מן הנחת יסוד בבודהיזם, ויש איזושהי אמת ביולוגית בכך. יש בנו רצון להימנע מכאב. רצון להימנע מסבל. רצון להימנע מקושי. אפילו חרקים ותולעים רוצים בכך, נכון? זוהי המטרה שלנו.

השאלה היא לאיזו מידה של סבל או היעדר שביעות רצון מבטינו מופנה? האם המטרה שהצבנו לא מכסה רק את הבעיה המסוימת, אלא את כל הבעיות שיש לנו בנוסף? לדוגמא, בעייתנו עשויה להיות עוני, קושי כלכלי, ועל כן מטרתנו היא למצוא עבודה טובה ולהרוויח הרבה כסף. אם לא עבודה טובה, אז אולי להיות פושע/ת מוצלח/ת ולהתעשר במהירות. לא משנה מה, איכשהו לעשות הרבה כסף. אך אם נחקור אנשים שיש להם הרבה כסף ונדבר איתם בכנות והם ידברו ביושר על החיים שלהם, נגלה שהאנשים הללו אינם בהכרח שמחים. אף פעם אין להם מספיק כסף. זה לא משנה כמה הרבה מיליונים יש להם, תמיד ירצו יותר. לעולם אינם מסופקים.

אני מוצא שזה כל כך מעניין. ישנם אנשים ש, בואו נאמר, היו להם מיליארד דולר, אך בשל קשיים כלכליים בעולם כרגע, יש להם עכשיו רק חצי מיליארד דולר. הם לא ייתנו יותר שום תרומות או ישתתפו באיזושהי צורה של עבודה פילנתרופית. מכיוון שעכשיו יש להם רק חצי מיליארד והם מרגישים חסרי בטחון. הם חשים שעליהם לחסוך את זה, ואיכשהו לחזור למיליארד שהיה להם לפני שיכלו לחלוק את הרווחה שלהם עם כל אחד ואחת. אז הם תמיד עוקבים אחר הדוחו"ת של  שוק המניות ותמיד מודאגים בכל יום מכך שאולי הם הולכים לאבד עוד שבריר מהכסף שיש להם. הם עשויים גם לשכור מאבטחים פרטיים ושיטות הגנה אחרות כאלה, בגלל שהם מפחדים שאנשים ילכו לגנוב דברים מהבית שלהם או יחטפו את ילדיהם. זה דבר נפוץ בקרב המעמדות העשירים באמריקה הלטינית. בנוסף, הם אף פעם לא באמת חשים שאנשים חברותיים איתם בשל סיבה נוספת פרט לניסיון להשיג מהם את כספם. הם תמיד חושדים שמישהו נחמד אליהם רק בגלל הכסף שלהם. באופן ברור, אפילו שאולי אין להם את הבעיה של להיות עניים, יש בהחלט בעיות אחרות שמגיעות עם זה שיש הרבה כסף. 

ישנן "מטרות ארציות" (כפי שהן מכונות) רבות אחרות המוזכרות בבודהיזם מלבד הרבה כסף. למילה "ארצי", בכל אופן, יש קונוטציה שלילית באנגלית והיא נראית כמעט שיפוטית. זאת לא הנקודה. המורה שלי, סרקונג רינפוצ'ה, הסביר ששתי ההברות של המילה הטיבטית שמתורגמות כ "ארצית" -גִ'יג-טֵן- חושפות את הקונוטציה האמיתית. הן מכוונות למשהו עם בסיס (טֳן) שהולך להתפרק (גִ'יג). אם נכוון למטרה שתתפורר, אז ברור שהיא לא תוכל להביא לנו אושר בר קיימא. היא רק הולכת להביא יותר בעיות, מכיוון שאין לה בסיס איתן.

לדוגמא, נניח שמטרתנו בחיים היא שתהיה לנו משפחה נפלאה, לגדל הרבה ילדים/ות, מתוך הנחה שהם/ן ידאגו לנו בגיל שיבה, ויהיו לנו הרבה בטחון ושמחה. ובכן, זה לא תמיד עובד בצורה כל כך אידיאלית, נכון? דוגמא נוספת היא הכמיהה להיות מפורסם/ת. ככל שנתפרסם יותר, כך יותר בני ובנות אדם יטרידו אותנו וינסו לקחת את הזמן שלנו. נוכל להסתכל בכוכבי וכוכבות קולנוע  שאין להם/ן אפילו יכולת לצאת החוצה בלי ללבוש איזושהי תחפושת בגלל שבני ובנות אדם יעוטו עליהם/ן ברצותם לקרוע לגזרים את הבגדים שלהם/ן, ודברים כגון אלה. למעשה זה די גהינום להיות סופרסטאר. 

אם נביט ברצינות על חיינו, אז אם יש לנו רק מצב של נוחות חומרית כלשהי או רק הֵסְדֵר שנוח לנו רגשית עם אלה שבסביבתנו, זה לא באמת מעמיק מספיק בהיבט של הסיוע שזה ייתן לנו כדי להתגבר על כול בעיותינו בחיים. 

זאת משום שכשעדיין יש בנו כעס, היאחזות, חמדנות, קנאה, התנשאות, נאיביות וכל כיוצא באלו, עדיין הולכות להיות לנו בעיות, לא משנה כמה נצליח במה שנקרא הרמה ה "ארצית".

בודהיזם מדבר במונחים של חיי עתיד ודן בכל הסבל והדברים האיומים שיכולים לקרות לנו בחיים העתידיים כשיש לנו מה שנקרא "רגשות מפריעים" ואנו נוהגים ונוהגות מתוך דחפים כפייתיים שהם מהווים להם בסיס ובונים פוטנציאל שלילי. האופן בו הבודהיזם מציג את הדברים מבהיר באופן ברור שזה מצב נורא ומחייב שנמנע ממנו אם ידוע לנו מה טוב עבורנו. מכיוון שפוטנציאל שלילי מביא אתו בעיות וחוסר אושר. 

אבל כמו שלרוב בני ובנות המערב אין את האמונה בחיי עתיד או שאין את השכנוע בהם, נוכל לדון בנקודה הזאת אפילו במונחים של החיים כרגע. בהביטנו על החיים שלנו עכשיו, אם נחקור לעומק, נגלה שהמקורות האמיתיים של הבעיות הרגשיות שלנו הם פנימיים. גורמים חיצוניים הם רק נסיבות שמעוררות אותן. אלו הם, למעשה, הרגשות המפריעים שלנו- הכעס, ההיאחזות, החמדנות שלנו וכן הלאה- ששודדים מאיתנו את שלוות התודעה והאושר. הם אלו שמונעים מאיתנו מלהיעזר באיזושהי איכות מהאיכויות הטובות שיש לנו. ננסה אולי לעזור למישהו או מישהי, וזוהי איכות טובה, אך אז עולה בנו כעס עליהם/ן. ננסה לתת לו או לה עצה טובה, אך היא לא תתקבל או שיתחיל וויכוח איתנו ונאבד את הסבלנות שלנו. הרגשות המפריעים הללו מונעים מאיתנו באמת לעזור למישהו.

זה קשה במיוחד כשזה קורה עם ילדינו, כשהסבלנות שלנו נגמרת ועולה כעס עליהם, כשבאה מחשבה שאנו יודעים ויודעות מה הכי טוב בשבילם/ן ושהם לא עושים מה שנאמר להם לעשות. זה יוצר מערכת יחסים מאוד קשה עם הילדים שלנו, הלא כן? הנקודה היא להכיר בכך שאם לא נעשה משהו בקשר לזה, זה רק ילך וייעשה יותר ויותר גרוע. ייתכן שנהפוך לעדינים ועדינות יותר ככל שנזדקן מאחר ולא תהיה לנו את אותה אנרגיה, אבל זה לא אומר שהכעס שלנו והדברים מהסוג הזה יתפוגגו מעצמם. הם לא מתבלים. 

המונח המשמש בבודהיזם למה שעלינו לפתח בנוגע לאפשרויות הללו הוא "פחד". אבל "פחד" הוא מילה קשה ברוב השפות שלנו. אין לה מוניטין מוצלח. לפעמים אני מעדיף את המילה "אימה", אבל זה לא כל כך קל לתרגם אותה לשפות אחרות. ל"אימה" יש יותר מקונוטציה של "אני באמת לא רוצה שזה יקרה". לדוגמא, עלינו ללכת לפגישה ממש משעממת בעבודה. זה לא שיש בנו פחד מהפגישה, אלא שאנו מתמלאים/ות אימה מללכת אליה. באמת שאין לנו רצון ללכת אליה. 

אבל, ליתר דיוק, עלינו לערוך הבחנה בין שני סוגים של פחד, בין אם נדבר על הפחד מלידה איומה בעתיד, או פחד מהזדקנות אומללה, או פחד מכל דבר שהוא. ישנו הפחד שמתוכו לא נראה שום דרך מוצא, ונרגיש חסרי ישע ונטולי תקווה. זה מותיר אותנו די משותקים/ות, נכון? אני חושב שזה סוג לא בריא של פחד, למרות שהוא עולה בנו לעתים קרובות. אך לסוג הפחד הנדון בהקשר של מקלט יש גוון שונה למדי, מכיוון שיש באפשרותנו לראות שנוכל להימנע מהבעיות. על כן, זה לא חסר תקווה, ואיננו חסרי וחסרות ישע כלל וכלל. אבל, כפי שציינתי קודם לכן, זה לא שהולך להיות איזשהו כוח עליון או ישות שהולכת להציל אותנו מהמצב מטיל האימה, וכל שנותר לנו לעשות זה להתפלל חזק מספיק ונשתחרר וניגאל מהפחד שלנו. 

הנקודה היא שיש לנו יכולת, במובן מסוים, להגן על עצמנו. מהו הדבר שיאפשר לנו להימנע מכל הבעיות שעימן יש לנו התמודדות בחיים? מהו הדבר שהופך את זה לאפשרי? בהקשר היותר גדול, זו העובדה שכל הרגשות המפריעים הללו שיוצרים בעיות- הכעס שלנו, החמדנות, והיאחזות וכו'- הכול נובע מבלבול בנוגע למציאות. כל הרגשות המפריעים הללו הם תכונה פנימית של התודעה. ניתן להסיר אותם לתמיד, כך שהם לעולם לא יופיעו שוב. הדהרמה היקרה מציינת שהם יכולים "להיפסק באמת".

כשמדובר בתודעה בבודהיזם, בלי כניסה לפרטים, מדובר על פעילות מנטלית. זאת הפעילות המנטלית האינדיבידואלית, שמתרחשת אפילו בשעת שינה. התודעה מתייחסת להיבט של התנסות סובייקטיבית של הפעילות המנטלית הזאת, בעוד שמדעי המח מתארים זאת על בסיס פסיכולוגי. בכל מקרה, הטבע הבסיסי של הפעילות המנטלית הזאת הוא לא דבר שבהכרח צריך להתבלבל ממנו, או לכעוס, או משהו מהדברים הללו. ביסודו של דבר מה שקורה בכל רגע הוא שדבר מה עולה מתוך מה שנוכל לתאר כהולוגראמה מנטלית. למשל, מנקודת מבט פיזיקלית, פוטונים מגיעים אל העיניים ומתורגמים לכדי סוג מסוים של דחף חשמלי שמגיע למח דרך מוליכים עצביים, והמח איכשהו עורך מכך הולוגרמה פנימית. זה נקרא "לראות" משהו, נכון? כמובן, זה הולך להיות מאוד שונה אם זה יקרה דרך התאים של עין אנושית בניגוד לעין של עכביש או עין של זבוב. באופן דומה, דרך תהליך דומה המערב את התדרים שנקראים "גלי קול", נתנסה בשמיעה. הולוגרמות מנטליות יכולות להגיע מכל חוש או אפילו רק ממחשבה. במונחים של ראייה, התהליך אינו זהה לתהליך של פוטונים הנכנסים למצלמה ומתורגמים לאיזשהם דחפים חשמליים ואז יוצרים תמונה. זה לא אותו דבר מאחר וההתעוררות של הולוגרמה מנטלית של משהו גם היא סוג של "מעורבות קוגנטיבית" אתו. או במודע או בתת מודע שלך בנוגע למשהו, משהו שאת/ה ער/ה לו או לא, אך עדיין, זה סוג של תכונה קוגנטיבית. 

פעילות מנטלית היא גם אינה זהה למה שיש למחשב. נקליד על המקשים הקטנים וכמה דחפים חשמליים נכנסים למכונה והמכונה איכשהו מתרגמת את הקלט הזה לכדי תמונה שמופיעה על המסך או צליל ברמקול. נוכל לומר שלמחשב יש, באיזשהו מקום, איזושהי מודעות קוגנטיבית, נכון שעם בינה מלאכותית הוא מייצר מידע, אבל מחשב הוא לא בדיוק זהה ליצור אנושי. מה שמבדיל אותנו ממחשב זה , שבנוסף לכך, החוויה שלנו כוללת איזושהי רמה של אושר או היעדר אושר לגבי משהו. אצל מחשב זה לא עובד ככה. מחשב לא מרגיש שמחה או היעדר שמחה בנוגע למשהו. מחשב לא חושב: "הו יקירי, הופיעה לי בדיוק שגיאה פנימית, וכשעשיתי אתחול מחדש, מחקתי את הקובץ שעבדתי עליו", ומרגיש עצוב כשמשהו כזה קורה.

הפעילות הזאת מרגע לרגע היא מה שקורה בכל אחד ואחד מהרגעים בחיינו. יש איזושהי התעוררות של הולוגרמה מנטלית, איזושהי מעורבות מנטלית איתה, ואיזושהי תחושה של רמה כלשהי של אושר או חוסר אושר. אפילו בזמן השינה שלנו, ההולוגרמה יכולה להיות בהחשכה והמעורבות שלנו היא כזאת שאיננו מודעים/ות אליה. אך עדיין יש מידה מסוימת של מודעות, אחרת לעולם לא היינו שומעים את הצלצול של השעון המעורר. זה לא לגמרי כבוי. ישנה איזושהי תחושה, אפילו תחושה עצבית, לא שמחה או עצובה, כשאיננו חולמים/ות. אם יש לנו חלום, אז מן הסתם חלק מהתחושה של שמחה או עצב עשויה להיות שם, יחד עם כעס, חמדנות, וכל הדברים הללו. אבל הרגשות המפריעים הללו הם לא בהכרח חלק מכל התהליך הזה שמתרחש מרגע לרגע. 

בוודאי, ישנם קווי חשיבה רבים שהם מאוד מורכבים  שנוכל לעבור דרכם על מנת להשתכנע יותר ויותר בנוגע לטוהר הבסיסי של הפעילות המנטלית שלנו. זה לא באמת העיתוי המתאים לכך, אבל ככל שנחשוב על כך יותר, כך נשתכנע יותר שזה אכן אפשרי להיפטר מכל התוכן המפריע של הפעילות המנטלית שלנו. 

ההגדרה של רגש מפריע, אחרי הכול, היא משהו ש, כשהוא מופיע, גורם לנו לאבד את שלוות התודעה ולאבד שליטה עצמית. כעס, חמדנות, וכך הלאה, וזה רק גורם להרבה בעיות. למשל, איבדנו שליטה עצמית ונצרח על מישהו/י בלי באמת לחשוב ואחר כך ממש נתחרט על מה שאמרנו. אף על פי כן, זה בונה מה שנקרא "פוטנציאל שלילי" להרגיש חוסר שמחה מאוחר יותר. 

אם באמת נרצה להימנע מבעיות בעתיד ברמה עמוקה יותר, עלינו להיפטר מכל הרגשות המפריעים הללו והבלבול. זה למעשה אפשרי להיפטר מהם מכיוון שהם לא חלק מהטבע הפנימי של התודעה שלנו, הפעילות המנטלית הזאת. בנוסף, אם נחשוב עוד על הסוג הזה של פעילות מנטלית שיש לנו מדי רגע, אחת מהתכונות הפנטסטיות היא שיש לפעילות המנטלית הזאת יכולת להבין דברים. נוכל להבין משהו. נוכל גם ,שתהיינה לנו עוד איכויות חיוביות, כמו אהבה, וחמלה, וכך הלאה. האיכויות החיוביות הללו הן דברים שיכולים להתפתח יותר ויותר. 

כעת, מה ההבדל? ההיבטים המפריעים מבוססים על בלבול. היבטים חיוביים כמו הבנה מבוססים על מהי המציאות. אם לתת דוגמא מאוד פשוטה: בלבול יכול לחשוב "אני הוא מרכז היקום. אני היא החשובה ביותר. אני תמיד צריך שדברים יקרו בדרך שלי, אני תמיד זקוקה להיות במרכז תשומת הלב", וכך הלאה. לכן, כשאיננו במרכז תשומת הלב ואם דברים לא יקרו בדרך שלנו, נתחיל להתכעס. כמו כלב, ננבח או ננהם על מישהו/י. "לא עשית את זה באופן שרציתי שזה ייעשה". בבסיס כל זה יש בלבול. המציאות היא שכולנו כאן ויש בינינו שוויון. כולם וכולן רוצים שדברים יעשו בדרך שלהם/ן , אך זה בלתי אפשרי. המציאות היא שאיכשהו עלינו ללמוד לחיות עם כל השאר.  

ככל שנחקור זאת יותר, כך נגלה יותר שהבלבול שלנו פשוט לא מחזיק מעמד, הוא כוזב. מצד שני הבנה נכונה זה משהו שניתן לאמת אותו. היא אמת. מכיוון שכך, הבנה נכונה היא חזקה יותר ויכולה להכריע בלבול. אם, בעזרת ריכוז ומשמעת, תוכל להיות לנו הבנה נכונה של המציאות כל הזמן, אז לבלבול לעולם לא תהיה הזדמנות לצוץ שוב. הוא ייגמר.

זוהי הנקודה המרכזית של מקלט. איזה סוג של כיוון אנו לוקחים בחיינו? איזו מן משמעות? איזו מן מטרה הולכת להיות לנו? המטרה הזאת היא להשיג "היפסקות מוחלטת" של כל הבלבול הזה, להיפטר ממנו באופן  מוחלט כך שלעולם לא יופיע שוב. הבלבול הוא הסיבה האמיתית של הבעיות שלנו בין אם נדבר עליו בהקשר של החיים הללו ובין אם בנוגע לחיים עתידיים. זה אפשרי להיפטר ממנו באופן מוחלט, לתמיד, מכיוון שהוא לא תכונה מולדת של הפעילות המנטלית שלנו. ניתן להסיר אותו באמצעות החלפתו בהבנה נכונה. נטולי בלבול, לא יהיו לנו עוד רגשות מפריעים ולא ניצור עוד בעיות וסבל לעצמנו. 

ישנם שני היבטים המעורבים בכך. אחד הוא שנוכל להיפטר מכל הצד המפריע הזה לנצח, וההיבט השני הוא שנוכל להרחיב ולפתח את הצד החיובי. הצד החיובי הוא הבנה נכונה. נוכל ליישם זאת בהקשר של מה שבדרך כלל מתורגם כ"ארבעת האמיתות של הנאצלים והנאצלות", או הנושא או המבנה המרכזי של מה שבודהה לימד. האמת הראשונה היא שיש לנו סבל אמיתי, המתייחס לכל הבעיות השונות הרבות שיש לנו. הבאה, ישנן סיבות אמיתיות, והן הבלבול שלנו. השלישית היא שאכן אפשרי להשיג היפסקות מוחלטת של כל זה כך שזה לא יופיע שוב. לבסוף, נשיג היפסקות מוחלטת באמצעות מה שנקרא "דרך אמיתית". אבל, לגבי השימוש במילה הזאת "דרך", עלינו להבין אותה כ"צורת הבנה הפועלת כדרך". זו ההבנה שתביא להיפסקות המוחלטת, וההבנה שתיווצר מסילוק כל המרכיבים המפריעים. 

באופן ברור, זהו הכיוון שנרצה להציב בחיינו- הכיוון של הגעה להיפסקויות מוחלטות ותודעות שמוכוונות לדרך האמיתית. זהו מקלט הדהרמה. כשנאמר שאנו עובדים ועובדות עם עצמנו, בהסתייעות במערכת המושגים הזאת, המינוח של המלים הללו מכוון לכך.

ננסה יותר ויותר להיפטר מהצד המפריע הזה, ויותר ויותר להכיר ביכולות הצפונות בנו לצד החיובי הזה. נעשה זאת מכיוון שיש בנו פחד, במובן בריא, שאם נמשיך בדרך שבה אנו נמצאים ונמצאות עכשיו, ואפילו אם נשיג סכום עצום של כסף, כמות אדירה של חברים ופרסום רב מאוד, עדיין יהיו לנו בעיות. זאת מכיוון שעדיין נהיה עם חמדנות וחוסר בטחון. עדיין נתכעס, וכך הלאה. יש בנו פחד מכך, אך נוכל לראות שיש דרך להימנע מכך. זה כמו שעשוי לעלות בנו פחד שאש עלולה לשרוף אותנו, אך נראה שאם נזהר, נוכל להימנע מלהיפגע. ישנו פחד, אך זה פחד בריא. לא ניכנס לפרנויה. 

נבין שאם נמשיך להתכעס ולצרוח, במיוחד על קרובינו וחברינו, מה יקרה כשנזדקן? נהפוך להיות זקן או זקנה בודדים/ות שאין מי שירצה לבקר, אין מי שידאג לנו, כי אנחנו כזאת צרה להיות איתה. כל מה שנעשה זה להתלונן ולצעוק על אנשים, אז מי בכלל ירצה להיות איתנו? אף אחד. הפתרון הוא לא רק שיהיו לנו הרבה ילדים וילדות שירגישו תחושת חובה לדאוג לנו, או שיהיה מספיק כסף בבנק כך שנוכל להיות בבית אבות נוח, מכיוון שהאומללות תמשיך ללוות אותנו. מה שבאמת נצטרך לעשות זה עבודה עצמית על האישיות שלנו, אם לומר זאת בשפה מאוד פשוטה. 

באיזו תדירות עולה בנו המחשבה שהאישיות שלנו היא בסדר גמור ושככה אנחנו בנויים/ות. "יש לי מזג רע, ומוטב שתלמד/י לחיות עם זה". זה לא עובד, נכון? זה אפשרי להיפטר מכל הצד המפריע הזה ולהכיר בכל תכונותינו הטובות. מתוך חוש בריא של פחד ממה שעלול לקרות אם לא נעבוד עם עצמנו, בנוסף לביטחון שיש אפשרות להיפטר מכל ההיבטים המפריעים ושניתן להגדיל ולחזק את כל האיכויות הטובות שלנו. אז נציב את הכיוון הבטוח בחיים שלנו. 

אם היה ברצוננו לעשות זאת באמצעות מה שנקרא דרכה של המרכבה הגדולה של  "מהאייאנה" נוסיף לכך חמלה. באופן בסיסי, ההשקפה המהאייאנית היא איך נוכל להיות לעזר לכולם/ן אם אנו מאוד מתכעסים ומתכעסות עליהם/ן? יש לנו רצון אמיתי להיות מסוגלים/ות לעזור לאחרים ואחרות ואנו באמת מפחדים/ות שאנחנו הולכים/ות להרוס את הכול דרך ההתכעסות עליהם/ן , או היאחזות, או קנאה, וכל יתר הדברים. ברצוננו להיפטר מכל הרגשות המפריעים והבלבול כך שנוכל לסייע ככל יכולתנו לזולת. זו התחושה שבאמת נרצה לעזור לאחרים ואחרות, אך עולה בנו חשש שלא באמת נוכל לעשות הרבה. אין לנו מספיק אורך רוח, או שאין לנו מספיק הבנה. עולה בנו פחד שנגרום יותר נזק מתועלת. ייתכן שעולה בנו פחד שניכשל אפילו במונחים של גידול ילדינו שלנו. זה יהיה די נורא, נכון? הפחד הזה הוא מה שמניע אותנו להציב את הכיוון הבטוח והנכון בחיינו של העבודה עם עצמנו. 

האמת היא שעבודת הדהרמה הזאת היא מאוד רלבנטית לחיי היום יום שלנו. במונחים של מקלט, הכוונה היא להיות ביושר רב לגבי המצב והבעיות שלנו. לכולנו יש אותם. לכולנו יש את הרגשות המפריעים הללו. אין בכך שום דבר מיוחד. ייתכן וחלקנו יותר חזקים וחזקות מהזולת במגוון אופנים שונים, אך לכולנו יש את הקשיים הרגשיים הללו. לא מדובר כאן על מישהו או מישהי שיש לו הפרעה נפשית עמוקה. מדובר על מה שרוב בני ובנות האדם יחשיבו כנורמלי. אך הסכנה היא שמה שנחשב על ידינו כנורמלי הוא שלפעמים נתחיל להתכעס, לפעמים תעלה בנו חמדנות ואנוכיות  וקנאה, וכך הלאה. נחשוב שזה נורמלי ובסדר. ובכן, זה לא בסדר, מכיוון שזה מייצר בעיות, גם עבורנו וגם כלפי אחרים ואחרות שיש בנו ניסיון לעזור להם/ן. 

המטרה שלנו איננה רק ללמוד איך לחיות עם הכעס שלנו או איך להחזיק אותו תחת שליטה בזמן שהוא עדיין גועש בתוכנו. המטרה שלנו היא לא רק להחליש אותו, אלא להיפטר מכל הדבר המטריד הזה לחלוטין. אין לנו רצון רק לפתח קצת יותר הבנה במשך חלק מהזמן, אלא לפתח הבנה מלאה של המציאות, לדעת איך אנחנו קיימים וקיימות, איך כולם וכולן קיימים וקיימות, איך העולם מתקיים, ושיהיה לנו את כל זה כל הזמן. זה אפשרי לחלוטין, מכיוון שהטבע של פעילות מנטלית הוא טהור באופן בסיסי ויש לו את כל הפוטנציאל של איכויות טובות. 

כשאנו מדברים ומדברות על האובייקטים המצביעים על כיוון בטוח, או מקלט, הכוונה היא לבודהה, דהרמה וסנגהה. יש כמה רמות של הבנת השלושה הללו: לכל אחד רמה גלויה, רמה עמוקה יותר, ומשהו שמייצג אותם. בואו נסתכל קודם על האיכויות הטובות של הרמה הגלויה של כל אחד. 

לגוף של הבודהה יש איכויות פיזיות יוצאות דופן וסממנים מאוד מיוחדים. למשל, בודהות יכולים להגיע לכל מקום באופן מידי, להכפיל את הגופים שלהם לאינספור צורות, להיות בכל מקום בו זמנית, וכך הלאה. כל זה די פלאי ולא קל להאמין לכך. בנוסף, כשבודהה מדבר, כולם וכולן מבינים/ות זאת בשפתם/ן, ולא משנה מה המרחק, עדיין יש ביכולתם/ן לשמוע את הבודהה בבירור. יתרה מכך, לבודהה יש אהבת – כל, הוא ישות כל יודעת שאוהבת את כולם וכולן באופן שווה ומבינה ויודעת הכל בו זמנית. 

שוב כל זה נשמע די פלאי וקשה להאמין בכך. אז אם היה עלינו להישאר רק ברמה הזאת של החשיבה על בודהות באופן הזה, ישנה סכנה גדולה של להבין את הרעיון בצורה שגויה. זה נשמע שזה הולך בכיוון של איזושהי ישות פלאית נשגבת. כמעט אלוהים, הלא כן? אך הנקודה של להיות בעל ידע כול, למשל, היא לא שבודהה יודע את הטלפונים של כל מי שנמצא/ת על הפלנטה, אלא שהבודהה יודע מהן הסיבות למצב שכל אחד ואחת מתנסה בו כל הדרך אחורה, וכל המרכיבים שמשפיעים עליו. כשהבודהה מלמד מישהו/י דבר מה או אחר, הדבר נעשה תוך מודעות של סך התוצאות שעשויות להיות לכך, לא רק את ההשפעה על אותו בן או בת אדם , אלא את ההשפעה על כל מי שיבואו במגע אתו/ה. כתוצאה מכך הבודהה יודע במדויק מהי השיטה הטובה ביותר ללמד את כולם וכולן. זה יופי של דבר, נכון? זה יהיה ממש נחמד אם תהיה לנו היכולת לכך. 

יש לנו מידה מסוימת של בטחון שהבודהה מבין ויכול לדעת מהו הדבר הטוב ביותר שיכול לעזור לנו. בודהה מדבר את השפה שלי ויכול להגיע אליי מיידית בכל זמן שאזדקק לכך. אם נלך בכיוון של לחשוב על הבודהה כאלוהים, כאן זה הופך להיות מעט אישי. "הוא יכול לסייע לי באופן אישי. הוא יבין אותי. אף אחד ואחת לא מבינים אותי, אבל הבודהה יוכל". אבל יש בנו הידיעה שלבודהה יש אהבה שווה לכולם/ן ונראה שהבונוס הוא שלא אכפת לו מה נעשה. אין צורך שנתפלל ונגיש מנחות לבודהה. הבודהה יבוא לעזור בכל מקרה. כך שזה יוצא בזול. אנחנו לא צריכים/ות לשלם דבר. איזו מציאה! בנוסף, מכיוון שלבודהה יש כל כך הרבה אורך רוח, הוא לעולם לא יתקנא אם נלך לאיזשהו/י מורה אחר/ת במסורת אחרת כלשהי, ולעולם לא יתמלא זעם וייפגע בנו כמכת ברק או משהו כגון זה. זה די בטוח. 

זו טעות נפוצה, בין אם במודע או שלא במודע. אנו נושאים/ות עינינו אל הבודהה כאל דמות תחליפית לאל שהוא עסקה טובה ובטוחה יותר. בלימודי הבודהיזם נאמר שהבודהה לא יאכזב אותנו, ודברים כגון אלו. זה נשמע נהדר. אך אז אנו עשויים/ות לקרוא שבודהה לא באמת יכול להוציא מאיתנו את הסבל כמו שמוציאים קוץ מכף רגלינו. בודהות אינם/ן כל יכולים/ות. אך הדבר אינו נלקח על ידינו ממש ברצינות. זוהי הרמה הגלויה של בודהה, הדרך השגורה לחשוב עליו/ה. אבל רק להשאיר זאת ברמה הזו בלי הבנה מעמיקה יותר מביא עימו את הסכנה של להחשיב את הבודהה כתחליף אלוהים אישי שלא הולך להושיע אותנו. 

בודהות מיוצגים באמצעות פסלים וציורים. בסדר, הם יפים, אך האם נתבלבל בין זה ובין סמל מסורתי נוצרי? מהו הדבר? האם העניין שלנו הולך לכיוון עבודת אלילים, כפי שהמוסלמים עשויים להאשים? מה באמת קורה כאן? האם עלינו באמת להשתחוות בפני פסל? אני חושב שזה בעייתי אם נשאיר את הבנתנו אודות הבודהה ברמה הזאת. יש פה פתח לאי הבנה. אבל עבור כמה בני ובנות אדם, מן הסתם זה יכול מאוד לעזור לחשוב על הבודהה באופן הזה, אך זו לא ההבנה העמוקה ביותר. ברמה הזאת, זה כמעט כמו שהייתה מעין דמות אלוהית, המיוצגת על ידי פסלים וציורים, ואנו עובדים אותה. 

הרמה הגלויה של הדהרמה היא כל התורות. זה מה שהבודהה הבין בעצמו ומה שהוא לימד. הדרך השגורה להבין זאת היא שיש לנו את האל האישי שלנו, בודהה, ויש לנו את הכתבים שלנו. במקום התנ"ך או הקוראן, עכשיו יש לי את הטקסטים של בודהה. זה כמו התנ"ך הבודהיסטי שלי וכל מילה בו נלקחת כדבר קדוש. כן, עלינו לרחוש כבוד לכך, אך בודהה עצמו אמר: "אל תאמינו לשום דבר שאמרתי רק בגלל שאני אמרתי את זה, מתוך כבוד, אלא בחנו זאת בעצמכם/ן כאילו בזמן קניית זהב". בודהה תמיד עודד את אלו שהלכו אחריו להיות ביקורתיים/ות בנוגע למה שלימד. אך כאשר יש בנו עצלנות, אין בנו רצון לנתח ולבדוק כל דבר ברמה יומיומית. הרלבנטיות היא, ברמה הזאת, שבודהה אוהב אותנו, בודהה מבין אותנו, וכאן כל החוקים בספר הקדוש ועלינו רק לעקוב אחריהם. בוודאי, יכול להיות לזה מקום בחיי היום יום, אבל זה באמת לא בודהיזם. עכשיו, כמובן , זה יכול לעבוד עבור חלק מהאנשים, אבל הכוונה היא לא להפוך את הבודהיזם לגרסה נוספת של נצרות. 

אז, מה לגבי הסנגהה? למרבה הצער, במערב, התחלנו להתרגל להתייחס לכל חברי/ות מרכז הדהרמה שאליו אנו הולכים והולכות כאל "סנגהה" שלנו. זאת בוודאי לא הייתה כוונתה של המילה הזאת בסנסקריט או טיבטית. אבל, עבור בני ובנות אדם רבים "סנגהה" משמעותה אך ורק חברי/ות הקהילה שלנו, הכנסייה הבודהיסטית שלנו. כשחלק מהחברים/ות הללו הם/ן אנשים מאוד מעורערים/ות, אז האם באמת ניקח בהם/ן מקלט? כעת, אני לא מתכוון למזער את החשיבות של להיות חלק מקהילה רוחנית עם בני ובנות אדם בעלי/ות תודעות דומות המבקשים/ות להגיע לאותו סוג של מטרה שיכולים ויכולות להעניק לנו איזושהי תמיכה, איזשהו משוב, וכך הלאה. זה מאוד, מאוד חשוב, אבל זה לא אובייקט של מקלט. 

ברמה אחרת של סנגהה, נוכל להבין זאת כקהילה נזירית, כלומר נזירים ונזירות בודהיסטיים, אבל, שוב, לא תמיד נמצא דוגמאות מושלמות של נזירים ונזירותאבל, שוב, לא תמיד נמצא דוגמאות מושלמות של נזירים ונזירות, נכון? ישנם/ן כמה בני ובנות אדם עם הפרעות הלובשים ולובשות גלימות. עדיין, זה מאוד חשוב לרחוש כבוד ולתמוך אם יש בהם ובהן כנות בניסיון לעבוד עם עצמם/ן באמצעות הצטרפות לנזירות. אך כמה נזירים ונזירות לוקחים/ות את הגלימות רק על מנת להימלט מקשיים בחיים, וכמו שאחד מחבריי אומר, להשיג בחינם ארוחת צהריים!

יש עדיין עוד רמה של סנגהה. ייתכן ונשמע מהמאסטרים/יות של טנטרה שלמעשה הסנגהה הם מה שנקרא- "ישויות נרתמות טנטריות" (deities) שיש לנו, כמו צ'נרזיג, טארה, מנג'ושרי וכן הלאה. כעת ייתכן ונתחיל להתפלל לאם הקדושה של טארה הנשגבה, והיא הולכת להציל אותנו. מן הסתם, דמויות הבודהה הללו, כפי שאני קורא להן, אלו הנקראות ישויות נרתמות טנטריות, הן בשום מקרה לא קדושים/ות  שאיכשהו הולכים והולכות להיות מתווכים/ות ולעזור לנו להתקרב לאל בודהה. 

אם נסתכל על המשמעות העמוקה של בודהה, דהרמה, וסנגהה, נגלה שהמשמעות העמוקה של דהרמה היא ההיפסקויות המוחלטות של כל הבלבול הזה, והידיעות התבוניות האמיתיות של מה שנקרא- דרכי האמת או נתיבי התודעה על זרם הרצף המנטלי. זוהי הדהרמה האמיתית. זה מה שיגן עלינו מסבל אם היינו משיגים/ות זאת בזרם התודעה שלנו עצמנו. יש באפשרותנו להגיע למצב הזה עם כל הבלבול, הרגשות המפריעים, הגישות, והבעיות ייעלמו, וכל הידיעות התבוניות שם במלואן. הבודהות הם אלו שהשלימו זאת באופן מלא ולימדו אותנו איך להשלים זאת בעצמינו. הסנגהה למעשה מתייחסת לאלו הידועים/ות כ"סנגהת הנאצלים והנאצלות (האַרְיוֹת)" מתרגלים /ות גבוהים/ות מאוד מתקדמים/ות שהשיגו חלק, אך לא את כל ההיפסקויות המוחלטות הללו והידיעות התבוניות האמיתיות. יש להבין, למעשה ישנן רמות ודרגות רבות של בלבול שעלינו להיפטר מהן ורמות התפתחות חזקות של ידיעה תבונית שינגדו אותן. תהליך ההיפטרות מתרחש בשלבים. סנגהת הנאצלים והנאצלות עדיין לא הגיעו לשלב של סילוק כל אלו, לחבילה המלאה, אבל לחלק ממנה כן, והם/ן בדרכם/ן להשיג עוד יותר. 

בחיי היום יום שלנו, הבודהות וסנגהת הנאצלים והנאצלות, המאסטרים ההודיים והטיבטיים הדגולים הללו מהעבר וכמה מההווה הם מאוד מעוררי השראה. זה נותן לנו פתח גדול לתקווה. אנו רואים ורואות מישהו, או פוגשים/ות מישהו שמעורר בנו השראה, כמו ה"ק הדלאי לאמה. איך הוא הפך להיות כזה? זה קרה דרך הדהרמה. בין אם הוא כבר בודהה או עדיין לא איננו רלבנטי. אם נוכל להיות כמוהו זה יהיה די טוב. אני לא מדבר רק על היכולת שלו ללמד כמעט כל דבר בשדה הדהרמה, או שהוא המומחה, המלומד מכל, והמעמיק מכל יתר המורים והמורות. זה לא רק סוג לוח הזמנים שלו, והנסיעות התדירות מסביב לעולם, בניסיון ללמד ולעזור לאחרים ואחרות, וכיוצא בזה. אלא בואו נוסיף בנוסף לכל אלה שהוא האויב הציבורי מספר אחד של סין. האם נוכל לדמיין איך זה מרגיש כשיש יותר ממיליארד אנשים המחשיבים אותך כשטן, ועושים כל מיני דברים איומים לעם שלך, ועדיין שיהיו לך אהבה וחמלה כלפיהם? הוא לא מתעצבן, והוא מסוגל לעשות כל מה שהוא עושה עם תודעה שמחה ושקטה. זה לא יאומן, הלא כן? איך נוכל להשיג משהו מזה אלא אם כן נפטרנו מהרגשות המפריעים הללו והשגנו ידיעה תבונית? זה לא היה יכול להיות אפשרי. זה לא רלבנטי האם הוא השלים את הדרך להיות בודהה או לא. 

זה עשוי להיות בלתי אפשרי עבורנו להתייחס לכל האיכויות של הבודהה עצמו, אך לפחות נוכל לראות את האיכויות של מישהו כמו ה"ק הדלאי לאמה. זה מאוד מעורר השראה. אם זה היה אפשרי למישהו כמוהו להגיע לרמה הזאת של השגה, אז, בהתחשב בכך שטבע התודעה הוא טהור ויש לו את כל הפוטנציאלים הללו, אז, אין סיבה מדוע לא נוכל לעשות זאת גם כן. אין שום סיבה לכך שכולם וכולן לא יוכלו לעשות זאת. כמובן, זה ידרוש כמות עצומה של עבודה, אך זה אפשרי ומאוד מתגמל ללכת בכיוון הזה. אם הדלאי לאמה היה אנלוגיה לבודהה, אז כמה מהלאמות הגדולים שחיים/ות ומלמדים/ות כרגע, אולי אין להם/ן את כל האיכויות של הדלאי לאמה, אבל כאנלוגיה לסנגהה, יש להם ולהן חלק מהאיכויות הללו. זה גם מאוד מעורר השראה.

מה משותף ביניהם/ן, בין הדלאי לאמה ובין יתר המאסטרים והמאסטריות? הם והן סילקו, עד לרמות שונות, כעס, חמדנות, שנאה, קנאה, וכל כיוצא באלה. הם והן זכו באיכויות טובות עצומות כמו הבנה, חמלה, אורך רוח וכו'. ראינו את הדרגות השונות של זה שיכולות להיות מושגות במונחים של מגוון הלאמות הללו. זוהי, כפי שאמרתי, דוגמא חיה מובהקת יותר (בהנחה שנחשפנו אליהם/ן) מאשר רק לחשוב על בודהה, או מילארפה, ודוגמאות היסטוריות אחרות, שאולי קשה יותר להתייחס אליהן. אנו עשויים ועשויות לחוש שהם סיפורים טובים, אך האם באמת נאמין לכך שאכן היה מישהו כזה? אנו קוראים/ות שגורו רינפוצ'ה נולד מלוטוס והאם באמת יש לנו אמונה בכך? עשוי לעלות קושי בהתייחסות לכך. אבל, במקום זאת, נוכל להתמקד בהיעדרם של מאפיינים שליליים ובנוכחות של האיכויות החיוביות הללו, כפי שבאות לידי ביטוי אצל הדלאי לאמה והלאמות הגדולים/ות הללו, שהם/ן כמו הבודהה והסנגהה חיים/יות כאן ועכשיו. עולה בנו ההכרה בכך שביכולתינו לעשות זאת גם, זוהי הדהרמה, ושההיפסקויות המוחלטות הללו והתודעות של דרכי האמת הינן מטרות ברות השגה. זה אפשרי שנוכל לעשות זאת והדבר מעניק לנו בטחון, יציבות וכיוון משמעותי שנוכל להציב בחיינו. 

מה כוונתה של אותה הצבת כיוון בבודהה, דהרמה וסנגהה בחיינו ברמה הפרקטית? הכוונה היא שאנו עובדים ועובדות עם עצמנו כל הזמן. בעשותנו כך, כאשר, לדוגמא, נתחיל להתעצבן, להתכעס, או כשננהג באופן אנוכי, נתחיל להיות במודעות יותר ויותר ערה לכך. נשים לב לכך. זה לא שאז ניקח זאת בכבדות עם עצמנו ונעניש את עצמנו תוך חשיבה- "אני כל כך רע/ה או כל כך איום/ה בגלל שעדיין עולה בי כעס". בוודאי לא כך, ובוודאי לא בשום דרך קיצונית אחרת של חשיבה שזה רק חלק מלהיות נורמאלי/ת. במקרה כזה רק נשים לב, תוך חשיבה "אז מה? אמשיך לנהוג כך". אין הכוונה גם לכך. אבל גם אם רק נהיה במודעות לרגשות המפריעים שלנו ונתייחס אליהם כאל דברים שנרצה להיפטר מהם, נחליש את כוחם. 

אבל הנקודה היא, שבמהלך חיי היום יום שלנו כשהדברים השליליים המפריעים עולים ואנו בתשומת לב אליהם, הדבר הכי אידיאלי לעשות הוא ללמוד כמה שיטות ולנסות להתגבר עליהם. נצטרך להכיר בכך שאם אנחנו בהתכעסות, עלינו לפתח אורך רוח, כשמישהו או מישהי נוהגים בדרך איומה כלפינו, הדבר מצביע על כך שהוא או היא מאוד לא מאושרים. משהו מפריע להם. אז במקום להתכעס, נחוש קצת חמלה כלפיהם.

על מנת להבהיר, איננו מצד אחד, בהתכעסות על עצמנו על עצם הכעס שעולה בנו. מצד שני, לא נתייחס אל עצמינו כאל תינוק/ת ונאמר שזה בסדר או שהכול כשורה. אלא ננסה לעשות כמיטב יכולתנו להתגבר על הכעס שלנו, מאחר ונכיר בכך שזה אפשרי לעשות כך. אולי לא נוכל להיפטר ממנו במהירות רבה כל כך, ובוודאי, לא נוכל להיפטר ממנו כל כך מהר, אך זהו הכיוון הזה שנרצה לעבוד אתו תוך כדי החיים שלנו. אנו הולכים והולכות לעשות זאת בזכות הידיעה שזה אכן אפשרי להיפטר מכל הדבר הזה. זה לא ניסיון סרק של חשיבה אידיאליסטית ללכת בכיוון כזה. 

כשעומדת מולנו סיטואציה קשה ויש לנו קצת אורך רוח, או מעט הבנה, או איזושהי תחושת נדיבות, עלינו להכיר בכך שזה משהו שנוכל להעצים. נוכל לחזק זאת יותר ויותר. זה אפשרי עבורנו לעשות כך. אחרים ואחרות עשו זאת וגם לנו יש את היכולת לעשות זאת. אין שום דבר מיוחד באחרים ואחרות ושום דבר מיוחד בנו. זה המקלט שלנו, זה הכיוון הבטוח בחיינו, מכיוון שככל שנלך בכיוון הזה, כך נציל את עצמנו מצרות ומבעיות. 

עלינו להבין מהי הכוונה של לקיחת מקלט, זהו כיוון בטוח, ומהן הסיבות להציב אותו בחיינו. זה נחשב הדבר הכי חשוב, הכי יסודי בתרגול הבודהיסטי. בני ובנות אדם רבים נוטים להפוך זאת לטריוויאלי, וזה ממש חבל. אם יש לנו את הכיוון הזה בחיינו או אין לנו אותו, אמור להיות השינוי הכי משמעותי שעושה את ההבדל הגדול ביותר בחיינו. משמעותו של מקלט לא אמורה להיות רק שנלך לטקס, לגזור פיסה משיערנו, לקבל שם טיבטי ועכשיו לענוד חוט אדום סביב הצוואר, והנה הצטרפנו למועדון. זו באמת הפיכה של כל העניין לסתמי ועשייתו לדבר מה חסר משמעות. 

השאלה שעל כולנו לשאול את עצמנו היא: "כמישהו/י שלקח/ה מקלט ושהוא או היא בודהיסט/ית, האם אני באמת מציב/ה את הכיוון הזה בחיי? האם יש לזה איזושהי משמעות בחיי פרט להצטרפות למועדון?" אם לקיחת מקלט לא עשתה הבדל משמעותי בחיים שלנו, אז זה באמת משהו שנצטרך לעבוד אתו. סביר שהניסיון להשתלב בתרגולים מתקדמים בלי היסוד הזה לא יישא שום פרי.