המקורות לאושר

המקור לאושר נמצא בתוכנו. כשהתודעות שלנו שרויות ברוגע, כשההשקפה שלנו חיובית, ועם זאת מציאותית, כשהמחשבות שלנו מופנות בלב פתוח אל עבר הזולת, החוויה שלנו היא של אושר התומך בנו בחוזקה ובאומץ לא משנה אילו קשיים יעמדו בדרכנו. אם נרצה להיות מאושרים/ות, אזי כפי שהבודהה אמר, עלינו לאלף את התודעות שלנו.

אושר רגיל: הסבל של שינוי

חלק מבני ובנות האדם אפיינו את הבודהיזם כדת שלילית המזהה את כל מה שנחווה על ידינו כסבל ולא מכירה באושר כלל וכלל. זו, על כל פנים, השקפה שבבסיסה מידע מוטעה. נכון הדבר שהבודהיזם מדבר על האושר השגור, הרגיל שלנו בתור הסבל של שינוי. משמעות הדבר היא שאושר מן הסוג הזה הוא בלתי מספק: הוא לעולם לא נמשך לנצח ולעולם אין ברשותנו מספיק ממנו. זה לא אושר אמיתי. אם, למשל, אכילת גלידה הייתה באמת אושר, אז ככל שאכילתה הייתה נמשכת בארוחה אחת, כך אושרנו היה מתגבר בתוכנו, אך במהרה נגיע לנקודה שבה האושר מאכילת גלידה משתנה אל עבר אומללות וסבל. אותו הדבר קורה במקרה של ישיבה בחוץ בשמש או תזוזה לכיוון הצל. לכך הכוונה בסבל של שינוי.

הבודהיזם, בכל אופן, מספק שיטות רבות להתגברות על המגבלות של אושרנו הרגיל, אותו סבל של שינוי, כדי שנגיע למצב האושר בר הקיימא של הבודהה. על כל פנים, למרות החסרונות של האושר הרגיל שלנו, הבודהיזם מסביר גם את המקורות להשגת סוג האושר הזה. הבודהיזם מספק את הלימוד הזה מכיוון שאחת מהנחות היסוד שבבסיסו היא שכל אחד ואחת רוצה להיות מאושר/ת, ואין מי שחפץ באומללות. ומכיוון שכל אחד ואחת רוצה באושר, וּכּבְּריוֹת רגילות, אין לנו כל היכרות עם אושר חוץ מזה הרגיל, השגור, הבודהיזם מראה לנו איך להשיג אותו. רק כאשר הרצון והצורך הללו באושר יתגשמו ברמה הכי בסיסית של אושר רגיל נוכל להמשיך הלאה אל עבר היעד של רמות עמוקות יותר, משביעות רצון יותר שלו עם תרגולים רוחניים מתקדמים יותר. 

לרוע המזל, בכל אופן, כפי שהמאסטר ההודי הדגול שנטידווה כתב ב- 

"המדריך לאורח חיי הבודהיסטווה" 1.27 (טיבטית: sPyod-‘jug, סנסקריט: Bodhicharyavatara)

על אף שברשותם תודעה המבקשת להתרחק מסבל, הם נחפזים היישר אל הסבל עצמו. למרות משאלתם לאושר, עדיין, מתוך תפיסה מוטעית, הם הורסים את אושרם שלהם כאילו היה אויב.

במלים אחרות, למרות משאלתנו לאושר, יש בנו תפיסה מוטעית (נאיבית) על אודות מקורותיו וכך הלאה, במקום ליצור עוד אושר עבור עצמנו, אנו יוצרים ויוצרות רק יותר אומללות וצער.

 אושר הינו הרגשה

למרות שישנם סוגים רבים של אושר, בואו נמקד את תשומת הלב שלנו כאן באושר רגיל. על מנת להבין את מקורותיו, צריכה להיות לנו תחילה בהירות בנוגע ל- מה פירושו של "אושר". מהו אותו אושר (בטיבטית bde-ba,בסנסריט (sukha שאליו עיני כולנו נישאות? לפי הבחינה האנליטית הבודהיסטית, אושר הוא גורם מנטלי-במלים אחרות, זהו סוג של פעילות מנטלית שיחד איתה יש לנו מודעות בנוגע לאובייקט באופן וודאי. זהו חלק אחד מגורם מנטלי נרחב יותר הנקרא "הרגשה" (בטיבטית tshor-ba, בסנסקריט- vedana), המכסה מנעד רחב טווח הנע מאושר מוחלט לאומללות גמורה. 

מהי ההגדרה של "הרגשה"? הרגשה הינה הגורם המנטלי שיש לו את טבע החוויה (myong-ba). זוהי הפעילות המנטלית של לחוות אובייקט או מצב בדרך שאכן הופכת אותו לחוויה של האובייקט או של המצב הזה. ללא הרגשה שממוקמת איפשהו בטווח שבין אושר ואומללות אין לנו למעשה חוויה של אובייקט או מצב. מחשב קולט ומעבד נתונים, אך מאחר שמחשב לא חווה אושר או אומללות בעשותו כך, המחשב אינו חווה את הנתונים, זה ההבדל בין מחשב ובין תודעה. 

הרגשה של רמת אושר או אומללות מתלווה או לתפיסת הכרה חושית של אובייקט- מראה, צליל, ריח, טעם, או לתחושה פיזית כמו עונג או כאב- או לתפיסת הכרה של אובייקט מנטלי כמו בזמן חשיבה על משהו. זה לא צריך להיות דרמטי או קיצוני. זו יכולה להיות רמה נמוכה מאוד. למעשה, איזושהי רמה של הרגשת אושר או אומללות מתלווה לכל רגע ורגע בחיינו- אפילו בזמן שינה עמוקה ללא חלומות, אנו חווים/ות זאת עם תחושה ניטראלית. 

ההגדרה של אושר

הבודהיזם מספק שתי הגדרות לאושר. האחת מוגדרת במונחים של הקשר שלנו לאובייקט, בעוד שהשנייה מוגדרת במונחים של הקשר שלנו למצב התודעה של ההרגשה עצמה. 

  • הראשונה מגדירה אושר כחוויה של משהו באופן מספק, בהתבסס על האמונה שהדבר מועיל עבורנו, בין אם הוא אכן מועיל ובין אם לאו. אומללות היא החוויה של משהו באופן בלתי מספק, מייסר. אנו חווים/ות חוויה ניטראלית של משהו כשהדבר לא נחווה על ידינו לא באופן מספק ולא באופן מייסר.
  • השנייה מגדירה אושר כהרגשה המסוימת שכאשר היא מסתיימת, נרצה לפגוש בה פעם נוספת, אומללות היא ההרגשה שכאשר שהיא צצה, נבקש להתרחק ממנה. בעוד תחושה ניטראלית היא ההרגשה הזו שכשהיא צצה או באה לכלל סיום, אין לנו את אף אחד מהרצונות הללו. 

שתי ההגדרות כרוכות אחת בשנייה. כשמשהו נחווה על ידינו באופן מספק, הדרך בה נחווה את האובייקט היא שהאובייקט, פשוטו כמשמעו, "מגיע לתודעה שלנו" (בטיבטית- yid-du ‘ong-ba, בסנסקריט- manapa) בדרך נעימה. יש בנו קבלה של האובייקט והוא נשאר באופן נינוח כאובייקט של תשומת הלב שלנו. הדבר מרמז על כך שתחושת החוויה שלנו של האובייקט היא מיטיבה עבורנו: היא מביאה לנו אושר; היא מרגישה טוב. מכיוון שכך, נרצה שההנאה מהניסיון הזה תמשיך, ושבמידה והיא תסתיים, נרצה שהיא תשוב. בשפה יומיומית, נוכל לומר שיש לנו הנאה מהאובייקט ומהחוויה שלנו ממנו.  

כשהאובייקט נחווה על ידינו באופן מייסר, החוויה האומללה הזאת של האובייקט, פשוטה כמשמעה "לא מגיעה אל התודעה שלנו" (בטיבטית: yid-du ma-‘ong-ba, בסנסריט: amanapa) בדרך נעימה. האובייקט לא מתקבל על ידינו והוא לא נשאר באופן נינוח כאובייקט של תשומת הלב שלנו. תחושתנו היא שהחוויה שלנו של האובייקט היא משוללת הנאה, ולמעשה, היא פוגעת בנו. נרצה שהיא תגיע לכלל סיום. בשפת יום יום נוכל לומר שאין לנו הנאה מהאובייקט או מהחוויה ממנו. 

הגזמה של תכונות האובייקט

מה זה אומר לחוש נינוחות עם אובייקט? כשיש לנו תחושה נינוחה עם אובייקט, הוא מתקבל על ידינו כפי שהוא, בלי שתהיה בנו תפיסה מוטעית (נאיבית), ובלי להגזים על אודות האיכויות הטובות שלו או חסרונותיו ובלי להכחיש אותם. הנקודה הזאת מביאה אותנו לדיון על רגשות מפריעים (בטיבטית-  nyon-rmongs בסנסקריט- klesha רגשות מייסרים). והקשר שלהם לכך שאובייקט נחווה על ידינו עם אושר או עם אומללות.

מערך אחד של רגשות מפריעים הוא השתוקקות, היאחזות, וחמדנות. עם כל השלוש הללו, יש לנו נטייה להגזים בתכונותיו החיוביות של האובייקט. עם השתוקקות, נרצה להשיג את האובייקט במידה והוא לא ברשותנו. עם היאחזות, לא נרצה לאבד אותו כשיש לנו אותו; ועם חמדנות, נרצה עוד ממנו אפילו אם יש לנו אותו. עם הרגשות המפריעים הללו, נטייתנו היא להתעלם מהחסרונות של האובייקט. אלו אינם מצבים מאושרים של תודעה, מכיוון שאין לנו סיפוק מהאובייקט. הוא לא מתקבל על ידינו בתור מה שהוא. 

למשל, כשנראה את החברה או החבר שלנו שבהם יש בנו היאחזות רבה, עשוי להיות שנחווה את המראה שלהם באופן משמח. תהיה בנו שביעות רצון מלראות את האדם; נמצא שזה מספק. אך ברגע שההיאחזות שלנו תצוץ כשתעלה בנו הגזמה של התכונות הטובות של האדם ושל השהייה אתו או איתה נחוש אומללות וחוסר סיפוק. לא נקבל את המצב של לראות את האדם באותו הרגע ונתקשה להנות מהרגע, אבל נרצה עוד ונתמלא אימה מכך שהוא או היא יעזבו את המקום. כתוצאה מכך, לפתע פתאום, נחווה כעת את המפגש עם מי שאהוב/ה עלינו בחוסר סיפוק, היעדר נינוחות, ואומללות.

מערך נוסף של רגשות מפריעים הוא דחייה, כעס, ושנאה. עם אלו, יש לנו נטייה להגזים בחסרונות או האיכויות השליליות של האובייקט ונרצה להימנע ממנו אם הוא לא יהיה ברשותנו; נרצה להיפטר ממנו כשיש לנו אותו ;וכאשר יסתיים, לא נרצה שיופיע שוב. בשלושת הרגשות המפריעים הללו בדרך כלל מעורב פחד. גם הם אינם מצבי תודעה מאושרים, מאחר שאיננו שבעי רצון מהאובייקט. הוא לא מתקבל על ידינו בתור מה שהוא. 

למשל, ייתכן ועברנו טיפול שורש. האובייקט של החוויה שלנו הוא התחושה הגופנית של כאב. אך אם נקבל אותה בתור מה שהיא, מבלי להגזים את תכונותיה השליליות, לא נחווה אומללות במהלך הטיפול. תוכל להיות לנו תחושה ניטראלית ביחס לדרך בה נחווה את הכאב: נקבל את זה שהטיפול ייקח כמה זמן שייקח וכך לא נתפלל לסיומו המהיר; וכאשר רופא השיניים יפסיק את הקידוח, לא נבקש ממנו או ממנה לקדוח עוד. תהיה בנו תחושה שוות נפש בנוגע לכאב הקידוח- לא דחייה לא משיכה ולא תפיסה מוטעית (נאיבית). למעשה, במהלך הטיפול, נוכל לחוות אושר בהתמקדנו במחשבה שאנו מונעים/ות מאיתנו כעת את כאבי השיניים העתידיים הנוספים. 

שימו לב לכך שכאשר יש בנו שביעות רצון ואושר ממַשהו זה לא מונע מאיתנו לרצות יותר או לרצות פחות מאותו המַשהו, בהתאם לצורך. זה לא הופך אותנו לבלתי פעילים/ות באופן כזה שלעולם לא ננסה לשפר דברים או לשפר את עצמנו או את המצבים שלנו בחיים. למשל, נוכל לקבל, לחוש שביעות רצון ובעקבות זאת לשמוח בהתקדמות שעשינו בביצוע פרויקט בעבודה או בהחלמה מניתוח. אך בהתבסס על צורך, נוכל עדיין לרצות לעשות התקדמות נוספת מבלי שתופיע בנו אומללות על מה שהשגנו עד כה. המקרה זהה בנוגע לכמות המזון בצלחת שלנו או כמות הכסף שיש לנו בבנק, אם למעשה המציאות היא שאין לנו מספיק ויש בנו צורך ליותר. מבלי להגזים בהיבטים השליליים של מחסור במזון לאכילה או כסף בבנק, או הכחשת היתרונות הטמונים בכך שיהיה ברשותנו יותר, נוכל לעשות מאמצים להשיג יותר מזון או כסף מבלי לחוש אומללות בנוגע לכך. אם נצליח בכך- זה בסדר; ואם ניכשל, זה גם בסדר. נסתדר איכשהו. אך עדיין ננסה. מה שהכי חשוב הוא שננסה להשיג יותר, אך בלי שיטוטי התודעה של ציפיות להצלחה או דאגות בנוגע לכישלון. 

שנטידווה מנסח זאת בפרק שלו על אורך הרוח (6.10):

אם הדבר בר תיקון, מדוע להיכנס למצב רוח רע בגללו? ואם הדבר אינו בר תיקון, מה התועלת בלהיכנס למצב רוח רע בגללו?

התנהגות בונה כמקור עיקרי לאושר

בטווח הארוך, הגורם עיקרי לאושר הוא התנהגות בונה. פירוש הדבר להימנע מלפעול, לדבר, או לחשוב תחת ההשפעה של רגשות מפריעים כמו השתוקקות, היאחזות, חמדנות, דחייה, כעס, תפיסה מוטעית (נאיביות) וכך הלאה, מבלי שיהיה לנו אכפת מההשפעה ארוכת הטווח של ההתנהגות שלנו עלינו ועל הזולת. התנהגות הרסנית, כגורם העיקרי לאומללות, פירושה לא להימנע מסוג כזה של התנהגות, ואדרבא, להעדיף לקחת בה חלק. למשל, עם כמיהה משתוקקת, נגזים את התכונות החיוביות של אובייקט בחנות ותוך התעלמות מהתוצאות החוקיות, נגנוב אותו. עם כעס, נגזים את התכונות השליליות של משהו שנאמר על ידי השותף/ה שלנו ותוך התעלמות מההשפעה שתהיה לכך על מערכת היחסים שלנו, נצרח עליו או עליה ונאמר מלים אכזריות. 

פעולה, דיבור, ומחשבה תוך הימנעות מלהיות תחת ההשפעה של רגשות מפריעים בונים את ההרגל להימנע מלהיות תחת השפעה כזאת בעתיד. כתוצאה מכך, אם רגש מפריע יצוץ בעתיד, לא נפעל על בסיסו ובסופו של דבר, העוצמה של הרגש המפריע תיחלש ולבסוף, הרגש המפריע בקושי יצוץ כלל. מן הצד השני, ככל שנפעל יותר על הבסיס של רגשות מפריעים, כך הם יצוצו יותר בעתיד ויהיו חזקים יותר. 

כפי שראינו, בעת חוויה שלנו של האובייקט שמתלווה אליה אושר, נחווה אותו ללא הרגשות המפריעים של תפיסה מוטעית (נאיביות), השתוקקות, היאחזות, חמדנות, דחייה, או כעס. החוויה שלנו של האובייקט תתבסס על קבלת הטבע האמיתי שלו בתור מה שהוא, מבלי להגזים בנקודות הטובות או הרעות שלו ומבלי להכחיש אותן. האופן הזה של חוויית דברים, אם כן, מגיע מההרגל של התנהגות בונה שדרכה נפעל, נדבר, ונחשוב באופן דומה בהתבסס על קבלת הטבע האמיתי של מה שהם בני ובנות אדם או דברים או מצבים, בלי הגזמה או התכחשות לנקודות הטובות או הרעות שלהם. 

הנסיבות בהן הפוטנציאלים הגלומים באושר יכולים להבשיל

הדרך שלנו של חוויית אובייקטים או מחשבות- עם אושר או אומללות- אינה נקבעת, אם כן, על ידי האובייקט או המחשבה עצמה. כפי שראינו, במידה ובנינו באמצעות ההתנהגות הקודמת ארוכת הטווח שלנו את ההרגל של הימנעות מהגזמה או הכחשה של ההיבטים החיוביים או השליליים של הדברים הללו, נוכל לחוות אפילו את הכאב של של טיפול השורש במצב תודעה שמח. אם נחזור חזרה להגדרה של אושר, נחווה את ההליך הרפואי בדרך משביעת רצון, בהתבסס על האמונה שהדבר מועיל לנו.

למרות שייתכן שבנינו את ההרגל של הימנעות מלפעול, לדבר, או לחשוב תחת ההשפעה של רגשות מפריעים וכך בנינו את הפוטנציאל לחוות אובייקטים ומחשבות עם אושר, עדיין יש צורך בנסיבות מסוימות בשביל שהפוטנציאל הזה יבשיל לכדי חוויה של אושר. כפי שראינו, האובייקט של החוויה שלנו לא בהכרח קובע האם נחווה אותו עם אושר או עם אומללות. אלא חוויית האובייקט עם אושר תלויה באופן חזק יותר בגישה שלנו של קבלת המציאות הממשית של מה שמהווה האובייקט, ללא קשר למה שהאובייקט הזה עשוי להיות- התחושה הגופנית הכואבת של טיפול השורש או המראה של אדם אהוב. אז, הגישה שלנו, מצב התודעה שלנו, הם אלה שיכריעו אם ברגע זה נחווה אושר או אומללות, יהיה אשר יהיה האובייקט שאולי נראֵה, נשמע, נריח, נטעם, נחוש פיזית, או שעליו נחשוב. 

ראינו גם שכשיש בנו קבלה של המציאות של דבר מה בתור מה שהוא ואין לנו תפיסה מוטעית (נאיבית) לגביו, אז לא עולה בנו הגזמה של התכונות הטובות או הרעות שלו או הכחשה שלהן וכך לא נחווה את האובייקט עם השתוקקות, חמדנות, או היאחזות או עם דחייה או כעס. לכן, מה שעוזר לעורר את ההבשלה של אושר בכל רגע נתון הוא להיות משוחרר/ת מתפיסה מוטעית (נאיביות). 

תפיסה מוטעית (נאיביות)

בכל רגע נתון של אומללות, התפיסה המוטעית, הנאיבית שלנו (בטיבטית gti-mug, בסנסקריט moha) אינה בהכרח מוגבלת לתפיסה שגויה של האובייקט שאנו חווים/ות. לתפיסה מוטעית יש טווח הרבה יותר רחב. היא יכולה גם להיות ממוקדת בנו עצמנו. כשבעיה נחווית על ידינו עם אומללות גדולה, אז עם תפיסה מוטעית, הנטייה שלנו היא להתקבע רק בעצמנו ואנו עלולים/ות לחשוב שאנו היחידים/ות שאי פעם חוו את הבעיה הזאת.

ניקח את הדוגמא של לאבד את המשרה שלנו. המציאות היא שישנם מיליוני בני ובנות אדם מסביב לעולם שאיבדו את משרותיהם והם כרגע מחוסרי עבודה. נוכל לחשוב על אודות המצב שלנו מבלי לתפוס באופן מוטעה את הארעיות, למשל. נזכור שכל התופעות שצצות מגורמים ונסיבות תהיינה מושפעות מגורמים ונסיבות עתידיים, ובסופו של דבר תסתיימנה. זה יכול להיות לעזר רב. אך יעיל יותר אפילו יהיה להרחיב את טווח החשיבה שלנו מעבר לכך, לכלול לא רק את הבעיה שלנו עצמנו של איבוד משרה אלא אף את אבדן משרתם של כל היתר, אם זה מה שקרה להם. עלינו לחשוב, "זו לא רק הבעיה שלי בלבד; זו בעיה של מספר עצום ורב של בני ובנות אדם. פתרון לכך לא נדרש רק עבורי; כל אחד ואחת זקוקים אף הם לפתרון. כולם וכולן צריכים להתגבר על בעיות כאלה ועל אומללות". זוהי, למעשה, המציאות. 

באמצעות דרך החשיבה הזאת, שהיא נטולת תפיסה מוטעית, נְפַתֵּחַ חמלה (בטיבטית: snying-rje, סנסקריט:  karuna) לזולת, במקום להתפלש ברחמים עצמיים. התודעות שלנו לא יתמקדו יותר באופן צר רק בעצמנו, אלא יהיו הרבה יותר פתוחות לחשוב על כל האחרים והאחרות באותו מצב. עם המשאלה לעזור גם להם להתגבר על בעיותיהם שלהם, הבעיות האישיות שלנו אף הן יפחתו בחשיבותן ונפתח את האומץ והחוסן להתמודד איתן באופן אובייקטיבי. כמובן שלא רצינו לאבד את משרתנו, אך עם התייחסות אחידה נקבל את המציאות של המצב  ובמחשבה על אחרים ואחרות, ייתכן שאף נשמח במחשבה שכעת יש לנו את ההזדמנות לנסות לסייע להם.

הקשר בין חמלה ואושר

חמלה, אם כן, היא אחד מגורמי המפתח המעוררים את הפוטנציאל הגלום בנו לחוות אובייקט או מצב באושר. אבל איך זה עובד? חמלה היא המשאלה שאחרים ואחרות ישתחררו מסבלם ומהסיבות לסבלם, בדיוק כפי שלנו יש משאלה זהה עבור עצמנו. אך כאשר נתמקד בסבל ובאומללות של אחרים ואחרות, באופן טבעי נרגיש עצב על כך, לא אושר. או שעשויות להיות לנו חסימות רגשיות ולא נחוש דבר. בכל מקרה, לא נחוש שמחה על סבלם. אז, כיצד חמלה מביאה למצב מאושר של התודעה?

כדי להבין זאת, עלינו להבחין בין רגשות מערערים  (zang-zing) לבין רגשות שאינם מערערים (zang-zing med-pa). כאן, אני לא מסתייע במונחים הללו בהגדרותיהם המוקפדות, אלא בצורתם היומיומית יותר, שאינה טכנית. ההבדל הוא האם תחושת האושר או האומללות, או זו הניטראלית, מעורבות בתפיסה מוטעית ובלבול על אודות התחושה עצמה, או לא. זכרו, שכאשר ערכנו הבחנה בין אושר לאומללות באופן כללי, המשתנה היה האם הייתה לנו תפיסה מוטעית על אודות האובייקט שחווינו או לא. כאן, אפילו אם לא נגזים על אודות תכונות של אובייקט שאותו נחווה עם אומללות, או נכחיש אותן, למשל, ייתכן שעדיין נהפוך את התחושה הלא מאושרת המסוימת לאיזשהו סוג של "דבר" הקיים מצד עצמו, מוצק, כמו ענן שחור כבד המרחף מעל ראשינו. אז נגזים את התכונות השליליות של התחושה הזאת ונדמיין שהיא, למשל "דכאון איום ונורא" ונרגיש שנלכדנו בתוכו. במקרה הזה, התפיסה המוטעית היא לא לקבל את התחושה הלא מאושרת בתור מה שהיא. אחרי הכול, תחושה של אומללות היא משהו שמשתנה מרגע לרגע באינטנסיביות שלו: זה לא אותו סוג של אובייקט הבנוי מקשה אחת שבאמת קיים מצד עצמו, באופן שאינו מושפע משום דבר אחר. 

נוכל ליישם בחינה אנליטית דומה כאשר לא נחווה הרגשה כלשהי בעת שנחשוב על סבל הזולת. במקרה הזה, כשנגזים באיכות השלילית של תחושת עצב או אומללות, נפחד להרגיש זאת ולכן נחסום את התחושה. נחווה אז תחושה ניטראלית, לא אומללות ולא אושר, אך אז נגזים גם את התחושה הניטראלית הזאת, תוך שנדמיין אותה כמשהו מוצק, כמו "לא כלום" גדול ומוצק היושב בתוכנו, ומונע מאיתנו לחוש בכנות כל דבר שהוא. 

כדי לפתח חמלה, חשוב לא להכחיש את זה שהמצבים הקשים של אחרים ואחרות הם עצובים, כפי שאלו שלנו עשויים להיות, כמו בעת שנאבד את משרתנו. זה יהיה לא בריא לפחד מלחוש את העצב הזה או לחסום או להדחיק אותו. עלינו להרגיש את העצב הזה, אך בדרך לא נסערת על מנת שנוכל להיות באמפתיה עם סבל הזולת, לפתח את המשאלה העמוקה הכנה שאחרים ואחרות ישתחררו ממנוֹ, ולקחת איזושהי אחריות לנסות לעזור להם להתגבר עליו. בקצרה, העצה הבודהיסטית היא, "אל תהפכו 'דבר' למוצק מתוך תחושת עצב; אל תעשו ממנו עניין גדול". 

השקטת התודעה

על מנת לחוות את תחושת העצב באופן שאינו נסער, עלינו להשקיט את התודעות שלנו מכל העוררות המנטלית והקהות המנטלית. בעוררות מנטלית תשומת הלב שלנו עפה אל עבר מחשבות חיצוניות מטרידות כמו מחשבות המלאות בדאגה, ספק, פחד, או מחשבות מלאות ציפיות ממה שיש לנו תקווה שיהיה יותר נעים. עם קהות מנטלית, ניפול לתוך ערפל מנטלי וכך נהפוך חסרי תשומת לב בנוגע להכול. 

הבודהיזם עשיר בשיטות לשחרור ממצבי התודעה המנטליים של עוררות מנטלית וקהות מנטלית. אחת מהשיטות הבסיסיות ביותר היא להירגע באמצעות התמקדות בנשימה שלנו. עם כמה שפחות עוררות מנטלית וקהות מנטלית, התודעות שלנו רגועות ובהירות. במצב כזה, נוכל גם להרגיע יותר בקלות כל הגזמה או דחייה או אדישות לבעיות ולסבל של הזולת ולרגשות שיש לנו כלפי אחרים ואחרות. ואז אפילו אם בהתחלה נחוש עצב, לא נוטרד מכך. 

בסופו של דבר, בכל אופן, ככל שתודעתנו תעשה רגועה ושקטה יותר, נחוש באופן טבעי אושר ברמה נמוכה. במצב מנטלי ורגשי רגוע, החמימות והאושר הטבעיים של התודעה הופכים גלויים. אם בנינו פוטנציאלים מספיק חזקים לחוות אושר בעקבות התנהגות בונה מצידנו, מצב התודעה הרגוע שלנו יעזור לעורר אותם להבשיל גם כן. 

פיתוח אהבה

לאחר מכן נעצים את האושר הזה עם מחשבות של אהבה (בטיבטית: byams-pa, בסנסקריט: maitri). אהבה היא המשאלה שהזולת יהיה מאושר ושיהיו לו הסיבות לאושר. משאלה כזאת נובעת באופן טבעי מסימפטיה חומלת. למרות שנתעצב על צערם וכאבם של מישהו או מישהי, יהיה לנו קשה לחוש בַּעצב כאשר באופן אקטיבי נייחל לכך שהם יהיו מאושרים. כשהמחשבה על עצמנו מפסיקה ובמקום זאת ישנה התמקדות באושר של מישהו/י, ליבנו מתחמם באופן טבעי. זה אוטומטית מסב לנו תחושה עדינה נוספת של שמחה ויכול לעורר אפילו יותר פוטנציאלים הגלומים בנו להרגיש שמחה שנבנו במשך זמן רב באמצעות ההתנהגות הבונה שלנו. לפיכך, כשאהבה היא כנה ונעדרת אנוכיות, אושר עדין שאינו נסער מתלווה אליה והעצב שלנו נעלם. בדיוק כפי שהורה הסובל מכאב ראש שוכח את הכאב בזמן שהוא מנחם את בנו או בתו החולה, באופן דומה העצב שעולה בנו לנוכח חוסר המזל של הזולת נעלם כשמחשבות של אהבה מוקרנות מתוכנו. 

סיכום

בקצרה, מקור האושר הבסיסי ביותר לטווח הארוך על פי הבודהיזם הוא בניית הרגל של הימנעות מלפעול, לדבר, או לחשוב באופן הרסני תחת ההשפעה של רגשות מפריעים וגישות מטרידות כמו השתוקקות, חמדנות, היאחזות, דחייה וכעס, שכולם מושרשים בתפיסה מוטעית. התנהגות בונה שכזאת בונה את הפוטנציאלים הגלומים ברצף המנטלי שלנו לחוות אושר בעתיד. נוכל לעורר את הפוטנציאלים הללו להבשיל על ידי כך שלא נגזים או נכחיש את התכונות הטובות או הרעות של כל אובייקט או מצב שהוא שנַחְוֶוה או כל רמה שהיא של אושר או אומללות שתתלווה לחוויה שלנו- לא משנה מה יהיה אותו אובייקט או מצב. בהיעדר תפיסה מוטעית, ומכאן- בלי היאחזות, דחייה, או אדישות, נצטרך אז להשקיט את תודעותינו מעוֹררוּת מנטלית וקהות מנטלית. עלינו במיוחד להשקיט את התודעות שלנו מדאגות או ציפיות. במצב תודעה בהיר ורגוע זה, כבר נחוש רמה נמוכה של אושר ונעורר את הפוטנציאלים שעשויים להיות לנו לתחושת אושר גדולה אף יותר. 

נרחיב אז את התודעות שלנו באמצעות הסבת תשומת הלב שלנו אל עבר הבעיות של הזולת ואל איך שמצבו עלול להיות אף יותר חמור משלנו. נפסיק לחשוב על עצמנו בלבד. נחשוב כמה נפלא זה יהיה אם כל האחרים והאחרות יוכלו להשתחרר מסבלם, וכמה נהדר זה יהיה אם נוכל לעזור להם להגשים זאת. החמלה החזקה הזאת באופן טבעי מובילה לתחושת אהבה- המשאלה עבורם שיהיו מאושרים/ות. חשיבה על האושר שלהם תעורר אפילו עוד מהפוטנציאלים הגלומים בנו עצמנו להבשיל. 

עם המחשבות הללו של חמלה ואהבה, נוכל אז להפנות את מחשבותינו אל עבר הבודהות או אל עבר כל דמות אנושית דגולה שהיא. בחושבנו על הדוגמא שהן מהוות, נקבל את ההשראה (טיבטית: byin-gyis rlabs, סנסקריט: adhisthana) לקחת אחריות כלשהי לנסות בפועל לעזור לאחרים ואחרות. הדבר יסייע לנו לצבור את החוסן והאומץ להתמודד לא רק עם הבעיות של הזולת, אלא גם עם אלו שלנו עצמנו- אבל שוב, בלי להגזים על אודותן וללא דאגות מכשלון או ציפיות להצלחה. 

Top