בבודהיזם, חמלה היא הרצון שהזולת יהיה חופשי מסבל ומהגורמים לסבל. זה מבוסס על התחשבות ברגשותיהם של בני ובנות אדם אחרים, במיוחד כשחווינו בעצמנו קשיים דומים. גם אם מעולם לא חווינו את מה שחווה הזולת, נוכל לשים את עצמנו בנעליו ולהרגיש כמה נורא זה יכול להיות. כשנדמיין את רצוננו העז להשתחרר מכך, נרצה בכל מְאוֹדֵנוּ שגם הזולת ישתחרר מכך.
אהבה וחמלה הן הכרחיות, לא מותרות. בלעדיהן האנושות אינה יכולה לשרוד. - הדלאי לאמה ה -14
חמלה פותחת את לבבותינו ותודעותינו לזולת, ושוברת את חומת הבדידות שבנינו במו ידינו מתוך חשיבה על עצמנו בלבד. ההתמודדות עם בעיות בחיים היא נחלת כולנו וכשיש בנו את תחושת החיבור לזולת, נוכל להתגבר על תחושות הבדידות והחרדה. ישנן הוכחות מדעיות לכך שהיכולת שלנו לחמול מביאה לאושר רב יותר ולתחושת בטחון. ההתייחסות הרצינית לכאבו וסבלו של הזולת והרצון לעזור מעניקים לנו חוסן פנימי וביטחון עצמי. אם נכשיר את עצמנו לפתח חמלה, זה יהפוך להיות מקור משמעותי לתחושת רווחה.
החמלה צריכה להיות פעילה ולהניע אותנו לקחת אחריות ולהקל על סבלו של הזולת. יכולתנו לעזור עשויה להיות מוגבלת, אך עדיין נעשה כל שביכולתנו מכיוון שזה בלתי נסבל לעמוד מן הצד בחיבוק ידיים בזמן שבני ובנות אדם חווים אומללות וכאב.
חמלה יעילה ביותר כשהיא משולבת עם ידע וחוכמה, כך שנוכל לבחור לעשות את הדבר הנכון. כשיש לנו בשלות רגשית מספקת כדי לא להתרגז או להתייאש כשאין ביכולתנו לעזור או כשההצעות שלנו לא מועילות, החמלה הופכת למוטיבציה החזקה ביותר להתגברות על החסרונות שלנו ולפיתוח מלוא היכולות שלנו.