כעס: התמודדות עם רגשות מפריעים

הרקע וההכשרה שלי הם כמתרגם, וכמתרגם טיילתי ברחבי העולם למדינות רבות ושונות, כדי לתרגם וגם כדי להרצות על בודהיזם. גיליתי שיש אי הבנה רבה לגבי בודהיזם. נראה כי אי ההבנה לגבי בודהיזם נובעת, לרוב, מהמילים באנגלית שנבחרו לתרגום המונחים והרעיונות המקוריים. רבות מהמילים הללו נבחרו במאה הקודמת על ידי מיסיונרים ויקטוריאניים ויש להן קונוטציות די חזקות שאינן הקונוטציות או המשמעויות שהיו למילים המקוריות בשפות האסיאתיות. למשל, דיברנו על בעיות. זה בדרך כלל מתורגם ל"סבל". אם נדבר על סבל, אז יהיו מי שיקבלו את הרושם שבודהיזם הוא דת מאוד פסימית, כי זה אומר שהחיים של כולם/ן מלאים בסבל. זה אומר לכאורה שאין לנו את הזכות להיות מאושרים ומאושרות. אם נשוחח עם מישהי או מישהו שחיים חיי נוחות, בעלי אמצעים ועשירים ונאמר להם "החיים שלך מלאים בסבל", אז זה יגרום להם להתגונן במידה רבה. הם עשויים להתווכח ולומר: "למה כוונתך? יש לי מכשיר וידאו, יש לי מכונית טובה ויש לי משפחה נחמדה. אני לא סובל/ת."

תגובתם מוצדקת בגלל המילה "סבל", שהיא מילה כבדה מאוד. אם, במקום זאת, נתרגם את אותו מושג בודהיסטי כ"בעיות", ואז נאמר למישהי או למישהו: "לא משנה מי את/ה, כמה עושר יש לך, כמה ילדות וילדים יש לך, לכולם/ן יש בעיות מסוימות בחיים", זה משהו שכולן וכולם מוכנים לקבל. לכן, אדוּן בהסברים הבודהיסטיים הללו מהמסורת הטיבטית במונחים מעט שונים מאלה שבהם נעשה שימוש בדרך כלל.

בעיות חוזרות ונִשנות ללא שליטה הן סמסרה. במובן מופשט, המושג "סמסרה" מתייחס למצבים שאין לנו שליטה עליהם ואשר ממשיכים לחזור על עצמם - כמו, למשל, להיות בתסכול תמידי או תמיד עם דאגות וחרדות. עכשיו מהן הסיבות האמיתיות למצבים הללו? בודהה דיבר על כך שלא רק שישנן בעיות אמיתיות שעומדות בפנינו, אלא שיש להן סיבות אמיתיות ואפשר גם לשים להן סוף. הדרך להפסיק אותן, להגיע להיפסקות אמיתית שלהן, היא ללכת בעקבות הדרך האמיתית, שמשמעותה לפתח נתיבי תודעות אמיתיים, דרכי הבנה שמבטלות את הסיבות. ברגע שנפטרנו מהסיבות, נפטרנו מהבעיה.

הסיבה האמיתית לבעיות החוזרות ונִשנות הבלתי נשלטות הללו שעומדות בפנינו בחיים היא חוסר הידיעה שלנו לגבי המציאות. אין לנו מודעות לגבי מי שאנחנו באמת, מי הם באמת בני ובנות האדם האחרים, מהי משמעות החיים, מה באמת קורה בעולם. אני משתמש במושג "חוסר מודעות" ולא במילה "בורות". "בורות" נשמע כאילו שנאמר עליך שאת/ה טיפש/ה ואין בך הבנה. במקום זאת, פשוט אין לנו מודעות, ומפאת חוסר המודעות שלנו, הדברים נחווים על ידנו כחוסר ביטחון ברמה הפסיכולוגית. בגלל חוסר הביטחון הזה, יש לנו נטייה להיאחז באיזושהי זהות מוצקה, סוג כלשהו של "אני": "אני לא יודע/ת מי אני או מהו אופן הקיום שלי ולכן איאחז במשהו שאו שהוא אמיתי או שהינו רק פנטזיה לגבי עצמי ואומַר שזה אני, זה מי שאני באמת".

ביכולתנו להיאחז בזהות כאבא, למשל: "זה מי שאני, אני האבא, יש לכבד אותי במשפחה שלי. לילדים שלי חייב להיות יחס מסוים של כבוד וצייתנות כלפיי". אם האוריינטציה שלנו בחיים בכללותה היא במונחים של להיות אבא, אז ברור שזה יכול לגרום לנו לקושי מסוים. זאת משום שאם הילדות והילדים שלנו לא מכבדים את זה, אז יש בעיה. אם אנחנו במשרד, אין מי שיסתכלו עלינו כעל "אבא", או כעל מישהו שראוי לסוג כזה של כבוד. זה שוב יכול להיות מאוד מטריד. מה קורה אם אני השליט במשפחה שלי ובכל זאת כשאני הולך למשרד, אחרות ואחרים במשרד מסתכלים עליי מלמעלה, מתייחסים אליי כאל נחות ועלי לכבד אותם? אם ניאחז חזק מדי בזהות של היותנו אבא ושלפיכך יש לנהוג בנו בכבוד, אז יתכן שנחווה אומללות רבה במשרד כאשר אחרות ואחרים לא יתייחסו אלינו בצורה כזו.

יכולה להיות לנו זהות של היותנו איש עסקים או אשת עסקים מצליחים: "אני איש עסקים או אשת עסקים מצליח/ה. ככה אני; זהו האופן שבו עלי להיות." בכול אופן, אם העסק שלנו נכשל או אם העסק מתדרדר, אנחנו נחווה ריסוק מוחלט. בני ובנות אדם מסוימים עלולים אפילו להתאבד או לעשות כל מיני דברים נוראים אם העסק שלהם נכשל, כי הם לא יכולים לראות את החיים ממשיכים ללא הזהות החזקה הזו שבה הם נאחזו.

או שנוכל לבסס את הזהות שלנו על היותנו גבריים: "זה מי שאני; אני גבר גברי, חתיך, מושך". אבל ברגע שנתחיל להזדקן ולאבד את הגבריות שלנו, זה עלול לטלטל אותנו. חלק מהאנשים עלולים להימחץ לחלוטין אם זו הזהות העצמית שלהם. הם לא מוכנים לראות שהכול משתנה בחיים ושהזהות הזו אינה קבועה.

יתכן גם שנחוש שאנחנו אדם מסורתי ולכן הכול חייב להיעשות על פי הדרכים המסורתיות. כשהחברה משתנה וצעירות וצעירים כבר אינם מתנהלים לפי המסורות שעליהן מבוססת הזהות שלנו, עשוי להיות שנכעס מאוד, שנתעצבן מאוד, שניפגע מאוד. אין לנו באמת את היכולת לדמיין לעצמנו איך נוכל לחיות בעולם שאינו נוהג לפי המנהגים הסיניים המסורתיים שלנו, הדרך המסורתית שבה חונכנו.

מצד שני, כבני ובנות אדם צעירים נוכל לבסס את זהותנו על היותנו אדם מודרני: "אני אדם מודרני של העולם; אין לי צורך בערכים המסורתיים האלה". אם נאחז בזה מאוד חזק ואז ההורים שלנו יתחילו להתעקש בתוקף שנפעל לפי הערכים המסורתיים ונתייחס אליהם בדרכים המסורתיות, שוב, כבני ובנות אדם צעירים מודרניים, זה עשוי לעורר בנו תחושה של עויינות רבה וכעס רב. יכול להיות שלא נביע זאת, אבל בתוכנו פנימה נרגיש שמכיוון שהזהות שלנו היא כאדם מודרני, אין צורך שנבקר את ההורים שלנו ביום ראש השנה הסיני; אין לנו צורך לעשות את כול הדברים המסורתיים האלה, ושוב זה יסב לנו הרבה בעיות.

יתכן גם שתהיה בנו הזדהות עם המקצוע שלנו. ואז אם העסק שלנו ייכשל ונחשוב על עצמנו רק במונחים של המקצוע האחד הזה שהיה לנו, לא נגלה גמישות. כאשר לא נוכל להמשיך ולעשות את העבודה שעשינו קודם, נרגיש שמבחינתנו זה סוף העולם. לא תהיה בנו ההבנה שזה אפשרי לעסוק במקצוע אחר ושלא תמיד נדרש מאיתנו להתמקצע רק בסוג אחד של מקצוע.

אנו נאחזות ונאחזים בסוגי הזהויות השונות הללו כדרך לנסוך בנו תחושת בטחון. יש לנו כמה רעיונות לגבי מי שאנחנו, לגבי סוג הכללים שמתווים את דרך הפעולה שלנו, לגבי איזה סוג של דברים אנחנו רוצות ורוצים בחיים. יש לנו נטייה לחשוב שזה קבוע, שהכול מוצק, שזה באמת אני. מה שקורה הוא שבהתבסס על התפיסה הזו של עצמנו, על הדימוי העצמי הזה, יש לנו כל מיני רגשות מפריעים שצצים כדרכים לתמוך בזהות הזו. הסיבה לכך היא שעדיין יש בנו תחושת חוסר ביטחון לגבי הזהות הזו, ולכן לתחושתנו עלינו להוכיח ולתקף אותה.

למשל, אם יש לנו את ההרגשה ש"אני האב במשפחה", אז זה לא מספיק מבחינתנו פשוט להרגיש שאנחנו האבא במשפחה; עלינו גם לתקף את הסמכות הזו. עלינו להפגין את עמדת הכוח שיש לנו במשפחה ולוודא שכולם וכולן יכירו בכך ויתרפסו בפנינו, כי עלינו להוכיח לכול שאנחנו עדיין האבא. לא מספיק לנו רק לדעת את זה. אם נחוש שהזהות הזו מאוימת, עשוי להיות שנפעל מתוך מקום מתגונן, או שנפעל באופן פוגעני ואגרסיבי מאד על מנת להוכיח משהו. "עלי להוכיח מי אני. אני צריך להוכיח שאני עדיין גברי ומושך", ולכן עלינו לצאת ולקחת אישה אחרת, או לנהל רומן אהבה עם אישה צעירה כדי להוכיח שזה מי שאנחנו, שככה אנחנו קיימים.

משיכה וכמיהה משתוקקת

רגשות מפריעים ועמדות מטרידות הם מצבי תודעה שמתעוררים כאשר נעשה מצידנו ניסיון להיעזר בהם על מנת להוכיח או לשמור על זהות מוצקה. הרגשות המפריעים הללו יכולים להיות מכמה סוגים, למשל משיכה וכמיהה משתוקקת. כמיהה משתוקקת מתעוררת כאשר יש לנו צורך להשיג מַשהו לעצמנו, סביבנו, על מנת להפוך את הזהות הזו לבטוחה. למשל, אם הזהות שלי היא כאבא או כפטריארך של משפחתי, אז אני עשוי לחשוב: "אני חייב לקבל כבוד; אני חייב שהילדים יבואו בראש השנה וחייב שהם יצייתו לכול מה שאני אומר". איכשהו אני מרגיש שאם אוּכל לקבל מספיק כבוד, זה יגרום לי להרגיש מאוד בטוח. וכמובן שכשאני לא מקבל את הכבוד הזה אני מרגיש פגוע ועלול לכעוס מאוד.

כמו כן, יכול להיות שאחשוב שהזהות שלי היא שאני אדם בר מזל: "תמיד חייב להיות לי מזל טוב והמזל חייב תמיד להאיר לי פנים ועליי תמיד לנצח במשחק המַה-ג'וֹנְג (משחק רסמיקוּב סיני)." אם זוהי הזהות שלי, אז ארגיש שאם אני תמיד אנצח במַה-ג'וֹנְג, תמיד אנצח בסוגים שונים של הימורים, זה יגרום לי לחוש בטחון. או שאולי תמיד אצטרך ללכת למגדת העתידות או לזרוק את מקלות העתיד במקדש הבודהיסטי הסיני כדי למצוא את התשובות הנכונות, ולאשר לי שוב שאני אדם מצליח, שאני בסדר. יש בי חוסר בטחון ניכר לגבי היכולות העסקיות שלי מכדי שארגיש שנכונה לי הצלחה. יש לי תמיד צורך לקבל עוד סימנים, עוד סימנים מהאלים, או עוד סימנים ממי שזה לא יהיה שיגרמו לי ללחוש בטחון, ולכן יש בי תמיד צורך כפייתי לנסות את זה.

עשוי להיות גם שארגיש ש"אני האדם בעל הסמכות בעסק שלי. יש בי משיכה לכוח, והכוח יגרום לי לחוש בטחון". גישה זו יכולה לנבוע מכמה מערכים פסיכולוגיים שונים. זה יכול להיות מבוסס על הרגשה שאני אדם חזק, או על הרגשה שאני לא באמת אדם חזק אבל יש לי צורך בכוח הזה כעוגן. בהמשך לכך נרגיש ש"אם אוּכל לגרום לכולן ולכולם במשרד שלי לציית לי, לעשות דברים כמו שאני רוצה שהם יעשו, זה יעניק לי תחושת בטחון." או, אם יש לנו צוות שנותן לנו שירות בבית, כדי להוכיח שאני בעמדת הסמכות, תמיד אמשך לרעיון שעליו לעשות דברים כמו שאני רוצה, ואולי אפילו אתחיל להורות לצוות לעשות דברים מיותרים, רק כדי להוכיח לו בידי מי נמצאת השליטה.

אפשר גם להתאהב בתשומת לב. כאדם צעיר, עשוי להיות שנרגיש ש"הזהות שלי היא כמי שעוטה לבוש אופנתי מודרני וצעיר, ואם תמיד תהיה לי היכולת לעמוד בקצב האופנות העדכניות ביותר, הסרטונים העדכניים, הדיסקים העדכניים, הדברים העדכניים שמדוּוָחים בכול המגזינים של האופנה, זה יבטיח את הזהות שלי".

ישנן דרכים רבות ושונות והרבה דברים שונים שבהם נוכל להתמקד ולהרגיש שלוּ רק נוכל להגיע למצב שבו יהיה לנו את כול זה סביבנו ונוכל לצבור מספיק מזה, מספיק כסף, מספיק רכוש, מספיק כוח, מספיק תשומת לב או מספיק אהבה, זה יסב לנו תחושת בטחון. כמובן שזה לא עובד. באופן מציאותי, אם זה היה עובד אי-פעם, אז בשלב מסוים הייתה לנו הרגשה שיש לנו מספיק והייתה בנו שביעות רצון מלאה. אבל התחושה שלנו היא שאף פעם אין לנו מספיק ויש בנו תמיד רצון לעוד וכשאיננו מקבלים/ות את מבוקשנו עולה בנו כעס. כעס מתעורר ומופיע בכול כך הרבה דרכים שונות.

דחייה ועוינות

מנגנון נוסף שבו נעשה על ידנו שימוש כדי לנסות להבטיח זהות מוצקה לכאורה הוא דחייה, עוינות וכעס: "אם יהיה ביכולתי פשוט להרחיק ממני דברים מסוימים שלא אהובים עליי, שמאיימים על הזהות שלי, זה יסב לי תחושת בטחון." אז אם אבסס את הזהות שלי על הדעות הפוליטיות שלי או על הגזע שלי או התרבות שלי: "אם רק ארחיק ממני את כול מי שהם/ן בעלי השקפה אחרת, עור בצבע אחר, דת אחרת, זה יַקְנה לי בטחון". או אם הצוות המשרת אותי עושה דברים קצת אחרת מהאופן שבו ברצוני שהדברים יעשו, או שמי שעובדות ועובדים במשרד שלי עושים דברים באופן קצת שונה מהדרך שבה אני רוצה שיעשו, נרגיש ש-"לוּ רק יכולתי לתקן אותם , אם רק היה ביכולתי לשנות את זה, זה היה גורם לי לחוש בטחון". אני אוהב/ת שהניירת שלי מסודרת על השולחן בצורה מסוימת, אבל אותו אדם אחר במשרד שלי מסדר אותם בצורה אחרת. איכשהו יש לנו הרגשה שזה מאיים עלינו: "אם רק אוּכל להכריח אותו לעשות את זה בדרך שלי, זה יסב לי תחושת בטחון. "מה זה משנה? בדרך זו אנו מכוונים/ות את עוינותנו כלפי אחרות ואחרים במאמץ להרחיק מאיתנו את כול מה שמאיים עלינו.

או, כאשר נבסס את הזהות שלנו על היותנו מישהו או מישהי שתמיד צודקים, אז כאשר יהיו מי שלא יסכימו איתנו או יבקרו אותנו, ננקוט בעמדה מתגוננת מאד, נגלה עויינות ונכעס. במקום שנקבל בהכרת תודה את הביקורת כדי שנוכל לגדול ולשפר את עצמנו – או אפילו אם הביקורת אינה מוצדקת, ננצל את ההזדמנות כדי לבדוק את עצמנו ולוודא שלא התרשלנו או טעינו –נתפרץ כלפי מי שביקרו אותנו עם מילים קשות, או שנתנהג בצורה פסיבית ועוינת תוך התעלמות מהם/ן ולא נדבר איתם/ן. צורת ההתנהגות הזו שלנו נובעת מההרגשה די חסרת הבטחון שיש לנו ומתוך תחושה של אִיוּם כלפינו. המחשבה שעולה בנו היא שהאדם שהעביר עלינו ביקורת שולל את ה"אני" שתמיד צודק ולכן כדי להגן על ה"אני" המוצק הזה, נשלול את האדם הזה.

השקפה מוטעית (נאיביות) מתוך סגירוּת תודעתית

מנגנון נוסף הוא השקפה מוטעית (נאיביות) מתוך סגירוּת תודעתית, שמשמעו בפועל הוא בניית חומות סביבנו: "אם מַשהו מאיים עליי, מאיים על הזהות שלי, ובכן, פשוט אעמיד פנים שהדבר הזה לא קיים". נַחווה קשיים עם המשפחה שלנו, קשיים בעבודה ונחזור הביתה, עם פנים מאובנות, כאילו ששום דבר לא מפריע לנו. אין לנו רצון לדון בזה; פשוט נדליק את הטלוויזיה ונעמיד פנים שהבעיה לא קיימת. זוהי גישה של סגירוּת תודעתית. כאשר הילדים והילדות שלנו ירצו לדון בבעיות שיש להם פשוט נרחיק אותם. "הזהות שלי היא שלמשפחה שלנו אין בעיות; המשפחה שלנו מושלמת; היא מתנהלת בהתאם לכול הערכים המסורתיים. איך בכלל ניתן להעלות על הדעת שיש בעיה ולהפר את האיזון, להפר את ההרמוניה?" ההרגשה שלנו היא שהדרך היחידה להתמודד עם הבעיה היא להעמיד פנים שהיא לא קיימת. סוג כזה של גישה נקרא השקפה מוטעית (נאיביות) מתוך סגירוּת תודעתית.

כאשר יש לנו את הסוגים השונים האלו של רגשות מפריעים, הדבר הבא שקורה הוא שדחפים למיניהם עולים בתודעות שלנו. זהו ההקשר המתייחס לקארמה. "קארמה" אין פירושה יד המקרה או גורל. למרבה הצער, נדמה שבני ובנות אדם רבים חושבים שזה אכן מה שזה אומר. אם העסק של מישהו או מישהי נכשל או שמישהו או מישהי נפגעים ממכונית, עשוי להיות שנֹאמר "ובכן, חוסר מזל, זו הקארמה שלו/ה." זה כמעט כמו לומר "זה רצון האלוהים".

בדיון על קארמה, לא מדובר כאן על רצון האלוהים או על גורל. מדובר על דחפים, הדחפים השונים שעולים בתודעותנו ומובילים אותנו לעשות דברים. למשל, הדחף שעלה בתודעתנו לקבל החלטה מסוימת בעסק שלנו, שהתברר כהחלטה גרועה. או הדחף לדרוש מהילדות והילדים שלי, לנהוג כלפיי בכבוד. או הדחף לצעוק על עובדי ועובדות המשרד שלי, שהם חייבים לעשות דברים לא בדרכם אלא בדרך שלי. דחף נוסף שעשוי לעלות בתודעתי הוא להפגין פנים מאובנות, להדליק את הטלוויזיה ואפילו לא להקשיב לאף אחד/ת אחר/ת. דחפים מסוג זה, קארמה, מגיעים לתודעות שלנו, ובאים לידי ביטוי בהתנהגותנו בצורה כפייתית וזה מייצר את הבעיות שלנו החוזרות ונשנות ללא שליטה. זה המנגנון.

עשויה להיות לנו הבעיה של תחושת חרדה מתמדת ודאגה לגבי מעמדנו בעבודה, או בנוגע לבעיות במשפחה שלנו. מתוך ההיאחזות שלנו בזהות המוצקה שעל-פיה "מחובתי להצליח ולרַצות את הוריי או את החֶבְרָה באמצעות היותי מוצלח/ת", נעשָה על-ידנו ניסיון להגן על הזהות הזו על ידי הכחשת בעיית החרדה הקיימת. זה הופך את תודעתנו למסוגרת וסוגר את ליבנו. ואז, למרות שכול מיני קשיים עשויים להתרחש במשפחה שלנו או בעבודה, אלה נשארים מתחת לפני השטח וכולם וכולן פשוט עוטים פנים נחמדות. אבל בתוכנו, יש את כול הדאגות והמתחים האלה, שבהמשך עלולים פשוט להתפוצץ לכדי דחף שיוביל לסצנת אלימות, המופנית לרוב כלפי מישהו או מישהי במשפחה שלנו או בעבודה שאפילו לא מעורבים בסוגיה. אז זה מוביל לבעיות עצומות.

אלו הם המנגנונים השונים שמייצרים את בעיותינו החוזרות ונשנות ללא שליטה. ביכולתנו להיווכח בכך שמדובר בהתמודדות עם הרגשות השונים שלנו וכמובן שעולה השאלה, האם כול הרגשות הם מחוללי צרות? האם כול הרגשות הם דברים שגורמים לנו לבעיות?

עלינו להבדיל בין רגשות מסוימים שהם מאוד חיוביים ובונים - כמו אהבה, חום, חיבה, סובלנות, אורך רוח וטוב לב - לבין רגשות שליליים או הרסניים כמו כמיהה משתוקקת, עוינות, סגירוּת תודעתית, גאווה, יהירות, קנאה וכן הלאה. אין מילה לרגשות בשפות הפאלי, הסנסקריט או הטיבטית. ניתן לדבר על הרגשות החיוביים או השליליים, אבל אין מילה כללית המכסה את שניהם כפי שיש לנו באנגלית.

בדַבְּרנו על גישות או רגשות מסוימים שכאשר הם מתחוללים הם גורמים לנו להרגיש לא נעים או שלא בנוח, אלו יהיו רגשות מפריעים או גישות מטרידות. לדוגמה, ייתכן שיש לנו אהבה עיוורת או אובססיה למַשהו או כלפי מישהו/י וזה גורם לנו לתחושת אי-נוחות רבה. יכול להיות שזו הלהיטות הרבה שלנו לכך שיכבדו אותנו, או שיש לנו היאחזות בקבלת אהבה, תשומת לב או אישור ממישהו או ממישהי בהמשך להיצמדות שלנו אליהם, ונאחז באישור התומך שלה או שלו וכו' כדי לחוש שיש לנו ערך ולקבל תחושת בטחון - כול אלה הם קשיים שעולים בהקשר של הגישות והרגשות המפריעים של כמיהה משתוקקת. בכול פעם שיש בנו עויינות עולה בנו תחושת אי-נוחות רבה; או אם יש בנו סגירוּת תודעתית, אז גם זה יסב לנו תחושה לא נוחה. כול הגישות האלה הן מחוללות הצרות. לכן עלינו להבדיל בין רגשות שליליים לחיוביים, למשל אהבה.

אהבה, במסורת הבודהיסטית, מוגדרת כרגש החיובי שבאמצעותו אנו מאחלות ומאחלים שהאחרות והאחרים יזכו באושר ובַסיבות לאושר. הרגש הזה מבסס את עצמו על הנימוק ההגיוני שיש שוויון בין כולנו ושלכולנו יש את אותו הרצון, באותה המידה, לזכות באושר, ושאין מי שרוצה שתהיינה בעיות כלשהן. לכולם ולכולן יש זכות שווה להיות מאושרים. לדאוג ולהוקיר את הזולת באותו האופן שבו זה נעשַה מבחינתנו עבור עצמנו, זו אהבה. זוהי הדאגה לכך שכול האחרות והאחרים יהיו מאושרים שאינה תלויה במה שהם עושים. זה כמו אהבתה של אֵם, שעדיין אוהבת את תינוקה גם כשהתינוק לכלך את בגדיה או הקיא עליה. זה לא משנה, האֵם לא מפסיקה לאהוב את התינוק, רק בגלל שהתינוק חלה והקיא על בגדיה. לאֵם עדיין יש את אותה הדאגה, אותה המשאלה שילדהּ יהיה מאושר. ואילו מה שמכוּנֶה על-ידנו לעתים קרובות אהבה הוא ביטוי של תלות או צורך. "אני אוהב/ת אותך" פירושו "אני זקוק/ה לך, לעולם אל תעזוב או תעזבי אותי, אין לי יכולת לחיות בלעדייך, וכדאי מאד שתעשה/י כך וכך, תהיי אישה טובה או תהיה בעל טוב, תמיד תביא/י לי פרחים ביום האהבה ותעשה/י רק את מה שמוצא חן בעיני. אם לא, ובכן, עכשיו יש בי שנאה כלפיך כי לא עשית מה שרציתי, לא היית שם כשנזקקתי לך."

גישה כזו היא רגש מפריע והיא אינה הרעיון הבודהיסטי של אהבה. אהבה היא דאגה למישהו או למישהי בין אם הם שולחים לנו פרחים או לא, בין אם הם מקשיבים לנו ובין אם לא, בין אם הם מתנהגים אלינו בטוּב לב ובנעימות או שהם מתנהגים אלינו בצורה נוראית ואפילו מביעים כלפינו דחייה. זו הדאגה כלפיהם שיהיו מאושרים. עלינו להבין בדַבְּרנו על אהבה ועל רגשות דומים, שיכולים להיות סוגים חיוביים וגם סוגים מפריעים.

עכשיו הגענו סוף סוף לדון בכעס. מה קורה עם כעס? כעס הוא משהו שתמיד מפריע. אף אחד ואחת לא נעשים מאושרים יותר על-ידי היותם כעוסים. התכעסות אינה גורמת לנו להרגיש טוב. כעס אינו הופך את האוכל שלנו לטעים יותר. כאשר יש בנו כעס ועצבנות יש בנו תחושת אי נוחות שלא מאפשרת לנו להירדם. אין הכרח שנעשה סצנה גדולה, נצרח ונצעק, אבל אם יש בתוכנו כעס רב מאוד על מה שקורה במשרד שלנו או במשפחה שלנו, זה עלול להסב לנו בעיות במערכת העיכול או אולקוס, או נדודי שינה בלילה. נחווים על ידנו קשיים רבים שצצים בגלל הכעס האצוּר, ואם נביע את הכעס הזה בפועל ונשלח מבטים עוינים בליווי ויברציות עוינות כלפי הזולת, אפילו חתולים וכלבים לא ירצו להישאר בסביבתנו. הם ייסוגו ויתרחקו מאיתנו לאט, לאט, משום שהנוכחות שלנו תהפוך ללא נעימה עבורם בגלל הכעס שלנו. 

כעס הוא דבר שאין לו יתרונות ממשיים כול שהם. אם הכעס שלנו יהפוך להיות כול כך חזק או מתסכל עד שיהיה עלינו איכשהו לפרוק אותו ונתפוצץ ונשחרר קללה לעבר מישהו או מישהי, או נאחל להם משהו מרושע, האם זה באמת יגרום לנו להרגיש טוב יותר? האם זה גורם לנו להרגיש טוב יותר לראות מישהו או מישהי אחרים פגועים ונסערים? או שההתכעסות שלנו גדולה כול כך עד שבא לנו לתת אגרוף לקיר. האם אגרוף בקיר באמת יגרום לנו להרגיש טוב יותר? לא, ברור שלא, זה כואב. אכן הכעס לא עוזר לנו בשום צורה. אם נתקענו בפקק תנועה והתכעסנו עד כדי כך שהתחלנו לצפור בצופר שלנו, ולצרוח ולקלל את כולם, במה זה הועיל? האם זה גרם לנו להרגיש טוב יותר? האם זה גרם למכוניות לנסוע מהר יותר? לא, זה פשוט גרם לנו לבייש את עצמנו מול כולם כי הם יגידו, "מי זה האידיוט הזה שצופר בצופר?" זה באופן ברור לא יעזור במצב הזה.

אם רגשות מפריעים כמו כעס וסוגי התנהגות אימפולסיביים המבוססים עליהם, כמו לצרוח ולצעוק על מישהו/י או, לנתק את עצמנו בצורה עוינת ממישהו או מישהי ולדחות אותם, הם הגורמים לבעיות שלנו, אז האם תמיד תהיינה לנו בעיות עם הרגשות הללו? האם זה משהו שתמיד יהיה עלינו לחוות? לא, זה לא העניין, כי רגשות מטרידים אינם חלק מטבעה של התודעה. אם הם היו, אז היה על התודעות שלנו להיות  מוטרדות באופן תמידי. גם עם אותם מקרים שבהם המצב חמור ביותר, יש רגעים שבהם הכעס לא מפריע לנו. לדוגמה, כאשר אכן נרדם סופסוף, לא נחווה כעס.

לפיכך, עשויים להיות רגעים מסוימים שבהם רגשות מפריעים כמו כעס, עוינות וטינה אינם נוכחים. זה מוכיח שהרגשות ההרסניים האלה אינם קבועים; הם אינם חלק מטבע התודעות שלנו ולכן הם דברים שניתן להיפטר מהם. אם נפסיק את הסיבות לכעס שלנו - ולא רק באופן שטחי, אלא ברמה העמוקה ביותר – יהיה זה בהחלט אפשרי להתגבר על התרעומת ולסגל תודעה שלווה.

אין פירושו של דבר שעלינו להיפטר מכול הרגשות והתחושות ולהפוך להיות כמו ספּוֹק במסע בין כוכבים, דהיינו להפוך למישהו שהוא בדיוק כמו רובוט או מחשב ללא רגשות. במקום זאת, מה שנִרצה הוא להיפטר מהגישות המטרידות, מהרגשות המפריעים שלנו, המבוססים על בלבול ועל חוסר המודעות שלנו לגבי המציאות של מי שאנחנו. התורות הבודהיסטיות עשירות מאוד בשיטות לעשות זאת.

ראשית, צריכה להיות לנו מוטיבציה כלשהי או בסיס מסוים שיניעו אותנו לעבוד עם עצמנו כדי להיפטר מהכעס שלנו ומכול הגישות והרגשות המפריעים שלנו. אם אין לנו סיבה לעשות את זה, למה שנעשה זאת? לכן חשוב שתהיה מוטיבציה.

ביכולתנו להתחיל לפתח מוטיבציה כזו על ידי חשיבה: "אני רוצה להיות מאושר/ת ושלא תהיינה לי בעיות כלשהן. אני רוצה לשפר את איכות חיי. החיים שלי לא מאוד נעימים כי תמיד יש לי הרגשה של תרעומת ועוינות בתוכי. לעתים קרובות, אני נוטה להתכעס. אולי זה לא בא לידי ביטוי מצידי, אבל זה שם וזה גורם לי לתחושת אומללות רבה ולעצבנות תמידית וזו לא איכות חיים טובה במיוחד. מלבד זאת, זה גם משפיע לרעה על מערכת העיכול שלי וגורם לי לתחושת בחילה. אין לי אפילו יכולת להנות מהאוכל האהוב עליי".

אחרי הכול, איכות החיים שלנו היא משהו שנמצא בידיים שלנו אנו. אחד המסרים הגדולים ביותר שלימד הבודהה הוא שיש לנו את היכולת לעשות משהו לגבי איכות חיינו. לא נגזר עלינו לחיות את חיינו באומללות כול הזמן. ביכולתנו לעשות משהו בנידון.

ובהמשך לכך נחשוב: "לא רק שאני רוצה לשפר את איכות חיי כעת, או ברגע הזה, על בסיס קצר טווח, אלא גם על בסיס ארוך טווח. אני לא רוצה לתת לדברים להתדרדר עד כדי כך שהם יחמירו עוד יותר. כי, למשל, אם לא אפטר מהעוינות והתרעומת שלי עכשיו ואם אאצור אותן בתוכי, המצב יחמיר ועלול להיות שאפתח אולקוס. עלול להיות מצב שבו אתפוצץ מכעס ואעשה משהו נורא, כמו לקלל או לאחל את הנורא מכול למישהו או למישהי ולמעשה אנסה להרוס אותם. זה יכול להוביל לכך שהאדם האחר יתנקם על ידי הטלת קללה עליי ועל משפחתי, ואז לפתע פתאום, יהיה לנו את התסריט המושלם לסרטון או לסרט חדש".

אם נחשוב מראש על כך שזה משהו שאין לנו רצון שיתרחש, נעבוד על זה וננסה להיפטר מהכעס שלנו כדי שהבעיות לא יסלימו. נוכל לשאוף לא רק לצמצם את הבעיות שלנו, אלא, יתרה מכך, להיפטר מכול הבעיות לחלוטין, משום שלהרגיש אפילו מעט עוינות ותרעומת זה לא כיף: "עלי לפתח נחישות חזקה להשתחרר מכול הבעיות". 

בדרך כלל מה שאני מכנה "נחישות להשתחרר" מתורגם כ"וויתור", שזה תרגום מטעה למדי. זה נוטה ליצור את הרושם שעלינו לוותר על הכול וללכת לגור במערה. זה בכלל לא מה שמתבקש כאן. מה שעליו מדובר הוא להסתכל על הבעיות שלנו בכנות ובאומץ, ולראות כמה זה מגוחך להמשיך לחיות איתן, להחליט: "אני לא רוצה להמשיך ככה. היה לי מספיק. זה משעמם אותי; נמאס לי מהן. עליי להיחלץ."

הגישה שיש לפתח כאן היא הנחישות להשתחרר, ובכך גם הנכונות לוותר על דפוסי המחשבה, הדיבור וההתנהגות הישנים והמפריעים שלנו. זה הכי חשוב. אם לא נקבל החלטה נחרצת, לא נשקיע בזה את כול האנרגיה שלנו. עד שלא נשקיע בזה את כול האנרגיה שלנו, המאמץ שלנו להשתחרר לא ייעשה בלב שלם ולעולם לא נגיע לשום מקום. נרצה להשיג אושר, אך לא לוותר על שום דבר, כמו על ההרגלים והרגשות השליליים שלנו. זה אף פעם לא מצליח. לכן, חשוב מאוד שתהיה לנו הנחישות הנחרצת הזו כדי להחליט שעלינו להפסיק את הבעיות שלנו מתוך נכונות לוותר עליהן ועל הסיבות שלהן.

ברמה הגבוהה הבאה עלינו לחשוב: "עלי להיפטר מהכעס שלי לא רק כדי למצוא אושר עבור עצמי, אלא גם למען כול האחרות והאחרים סביבי. למען המשפחה, החברות והחברים, הקולגות לעבודה והחֶבְרָה, עלי להיפטר מהכעס שלי. עלי להתגבר על זה, מתוך התחשבות באחרות והאחרים. אני לא רוצה לגרום להם צרות ולגרום להם לאומללות. לא רק שזה יבייש אותי אם אביע את הכעס שלי, אלא שזה גם יביא בושה על כול משפחתי. זה יביא בושה לכול המקורבים שלי וכן הלאה. לכן, מתוך התחשבות בהם, עלי ללמוד לסגל יכולת לשלוט ולהתמודד עם המזג שלי ולהיפטר ממנו."

מוטיבציה חזקה אף יותר נוצרת בעזרת הרהור: "עלי להיפטר מהכעס הזה כי הוא מונע ממני לעזור לזולת. אם אחרות ואחרים זקוקים לעזרתי, כמו הילדים שלי או הקולגות בעבודה או ההורים שלי, ואם אגלה עצבנות כתוצאה מכעס או מעוינות, איך אוכל לסייע להם?" זהו מכשול גדול ולכן חשוב מאוד לעבוד עם עצמנו כדי לפתח בכנות את רמות המוטיבציה השונות הללו.

לא משנה עד כמה מתוחכמת עשויה להיות השיטה להתמודדות עם כעס, אם אין לנו מוטיבציה חזקה ליישם אותה, לא נצליח לעשות את זה. ואם לא ניישם את השיטות שנלמדות על ידנו, אז מה הטעם? לכן, הצעד הראשון הוא לחשוב במונחים של המוטיבציה.

מה הן למעשה השיטות שבהן נוכל להסתייע כדי להתגבר על הכעס? כעס מוגדר כמצב תודעתי נסער שרוצה לחולל אלימות כלפי מַשהו, חי או דומם. אם נתמקד באדם, בבעל חיים, בסיטואציה או בחפץ כלשהו ולא נאהב אותו, ויעלה בנו רצון לבטא אלימות וסערת רגשות כלפיו, כדי לגרום לו להשתנות בדרך אלימה, זה כעס. אם כך, כעס הוא מצב של חוסר סובלנות והיעדר אורך רוח, בשילוב עם הרצון לפגוע בכול מה שזה לא יהיה שאין ביכולתנו לסבול. ההיפך שלו, מצד אחד, הוא אורך הרוח, שהוא ההיפך מחוסר סובלנות ומצד שני אהבה. מכיוון שאהבה היא המשאלה לכך שמישהו או מישהי אחרים יהיו מאושרים, אהבה היא ההיפך מלאחל להם להיפגע.

לא פעם עולה בנו כעס על מצבים שבהם קורה לנו משהו שלא אהוב עלינו. בני ובנות אדם שלא מתנהגים באופן שתואם את הרצון שלנו. למשל, הם לא מביעים כלפינו כבוד, הם לא ממלאים אחר הפקודות שלנו בעבודה, או שהם הבטיחו לעשות משהו עבורנו בעסקים והם לא עושים את זה. מכיוון שהם לא עושים מה שיש בנו ציפייה שיעשו, עולה בנו כעס כלפיהם. כדוגמה נוספת, מישהו עלול לדרוך לנו על הבוהן, ונתכעס עליו כי זה משהו שאנחנו לא אוהבים/ות שקורה. אבל, ישנן דרכים שונות שבהן ביכולתנו להתמודד עם נסיבות כאלה, מבלי להתכעס.

מאסטר בודהיסטי הודי גדול מהמאה השמינית, שנטידווה, נתן כיווני מחשבה רבים כדי לסייע. אם יורשה לי לנסח כפרפראזה את מה שכתב, הוא אמר: "אם במצב שיש בו קושי יש משהו שביכולתנו לעשות כדי לשנות אותו, אז למה לדאוג ולכעוס, פשוט נשנה אותו. אם אין משהו שנוכל לעשות בנדון, אז למה לדאוג ולכעוס? אם לא ניתן לשנות את המצב, הכעס לא יועיל."

לדוגמא, נתכנן לקחת טיסה מכאן בפנאנג לסינגפור, אבל כשנגיע לשדה התעופה נגלה שהטיסה כבר בתפוסה מלאה. אין טעם להתכעס. כעס לא יעזור לנו לעלות על המטוס. עם זאת, יש משהו שביכולתנו לעשות כדי לשנות את המצב - נוכל לקחת את הטיסה הבאה. למה לכעוס? נזמין  מקום לטיסה הבאה, נטלפן ונודיע לחברים בסינגפור שנגיע מאוחר יותר; ובזה זה נגמר. זה משהו שביכולתנו לעשות כדי לטפל בבעיה. אם הטלוויזיה שלנו לא עובדת, אז למה לכעוס ולבעוט בה ולקלל? צריך פשוט לתקן אותה. זה משהו מאוד ברור. אם יש מצב שנוכל לשנות; אז אין צורך לכעוס, יש פשוט לשנות את המצב.

אם אין שום דבר שביכולתנו לעשות כדי לשנות את המצב, כמו למשל אם ניתקע בפקק תנועה של שעות העומס, אז עלינו פשוט לקבל את זה. אין לנו אקדח קרן לייזר בחזית המכונית שלנו כדי לזרז את כול המכוניות שלפנינו או לעוף מעל התנועה כמו באיזה סרטון אנימציה יפני. לכן, עלינו לקבל זאת בצורה יפה, במחשבה ש"בסדר, אני בפקק התנועה, אני אדליק את הרדיו, או אאזין לקלטת של לימודים בודהיסטיים או למוזיקה טובה". ברוב המקרים, ידוע לנו מתי ניקַלע לתנועת שעות העומס ולכן נוכל להכין את עצמנו ולקחת איתנו קלטת להאזנה. אם נדע שעלינו לנהוג בתנועה כזו, נוכל לנצל את הזמן הזה בצורה הטובה ביותר. נוכל לחשוב על כמה בעיות במשרד שלנו או עם המשפחה שלנו או כול דבר אחר ולנסות למצוא פתרון טוב עבורן.

אם אין שום דבר שבאפשרותנו לעשות כדי לשנות מצב שיש בו קושי, אז פשוט ננסה להפיק ממנו את המיטב. אם נקבל מכה בבוהן בחושך, ובכן, אם נקפוץ מעלה ומטה, נצרח וצעק, האם זה יגרום לכך שנרגיש טוב יותר? בסלנג האמריקאי אנו קוראים לזה "ריקוד הכאב". כול כך כואב לנו עד כדי ריקוד מעלה ומטה בקפיצות; אבל זה לא יגרום לתחושה טובה יותר. יש מעט שביכולתנו לעשות בנידון. הדבר היחיד שצריך לעשות הוא פשוט להמשיך במעשינו. הכאב הוא בלתי נסבל. זה משהו שיעבור. זה לא יימשך לנצח וקפיצה מעלה ומטה תוך צעקות ויללות לא תגרום לנו להרגיש טוב יותר. מה אנחנו רוצים/ות? האם הרצון שלנו הוא שיבואו ויגידו לנו: "אוי מסכן/ה שכמותך, נפגעת בבוהן שלך." אם פעוטות או ילדים מקבלים מכה, אז האמא ניגשת ומנשקת אותם וזה עוזר להם להרגיש טוב יותר. האם אם כן הציפייה שלנו היא שיתייחסו אלינו בצורה דומה, כמו לתינוק?

בזמן ההמתנה בתור לכך שיגיע תורנו או בעת ההמתנה לאוטובוס, אם נחשוב על ארעיות - שלא תמיד אני אהיה מספר 32 או מספר 9 בתור, אבל בסופו של דבר יגיע תורי, זה יעזור לנו לסגל יכולת כדי לסבול את המצב ונוכל לנצל את הזמן הזה בדרך אחרת. יש פתגם בהודו: "להמתנה יש עונג מסוים משלה". זה נכון, כי אם נצטרך לחכות לתורנו בתור או לאוטובוס, נוכל לנצל את הזמן הזה כדי להיות במודעות לאחרות והאחרים שעומדים בתור או בתחנת האוטובוס, לדברים שקורים במשרד, או מה שזה לא יהיה. זה מסייע לנו לפתח תחושת דאגה כלפי הזולת וחמלה. אם אנחנו שם, נוכל באותה מידה לנצל את הזמן בצורה בונה במקום לבזבז את חצי השעה בקללות.

פסוק עם עצה נוספת מאת שנטידווה אומר לנו: "אם מישהו או מישהי יכו אותנו במקל, על מי נתכעס? האם נתכעס על האדם או שנתכעס על המקל?" אם נחשוב על זה בהיגיון, זה צריך להיות המקל שעליו נתכעס, כי היה זה המקל שפגע בנו! אבל, זה טיפשי. אף אחד או אחת לא מתכעסים על מקל; ההתכעסות היא על האדם. למה עולה בנו כעס כלפי האדם? הסיבה לכך היא שהמקל תומרן על ידי האדם. באותו האופן, אם נמשיך ונחשוב רחוק יותר, האדם תומרן על ידי רגשותיו המפריעים. אז, אם אנחנו בדרך להתכעס, עלינו לכעוס על הרגשות המפריעים של האדם הזה שגרמו לו או לה להכות אותנו במקל.

לאחר מכן נחשוב: "מאיפה הגיע הרגש המפריע הזה? הוא לא צץ משום מקום. בטח עשיתי משהו שעורר אותו. כנראה עשיתי משהו שגרם לאדם השני לכעוס עליי ואז להכות אותי במקל. ככה, יכול להיות שביקשתי ממישהו או מישהי לעשות לי טובה וכשהוא או היא סירבו, כעסתי. נפגעתי בגלל זה. ובכן, אם אני חושב/ת על זה, זו הייתה למעשה אשמתי. התעצלתי מדי ולא עשיתי את זה בעצמי. ביקשתי מהאדם האחר הזה לעשות לי טובה וכשהוא או היא סירבו, כעסתי. אם לא הייתי מתעצל/ת בעצמי, אז לעולם לא הייתי פונה בבקשה לאדם הזה, וכול הבעיה לעולם לא הייתה מתעוררת. אם בכוונתי לכעוס בכלל, עליי לכעוס על עצמי על כך שבטיפשותי ומתוך העצלנות שלי ביקשתי מהאדם הזה לעשות לי טובה."

גם כאשר באופן חלקי זו לא הייתה אשמתנו, עלינו לבדוק אם אנחנו בעצמנו משוחררים/ות מהרגש המפריע הזה שמתמרן את האדם האחר, כמו למשל, אנוכיות: "הוא סירב לעשות לי טובה. ובכן, האם אני תמיד עושה טובה לאחרות ואחרים? האם אני מישהו או מישהי שתמיד מסכימים לעזור לזולת, ועושים זאת מיד? אם אני לא, אז מדוע שאצפה לכך שאחרות ואחרים תמיד ייצאו מגדרם עבורי?" זוהי דרך נוספת להתמודד עם כעס.

ציינתי קודם שכעס לא תמיד חייב לבוא לידי ביטוי בצעקות, צרחות או הכאה של אדם אחר. כעס הוא רגש מפריע, שבהגדרתו, כאשר הוא צץ הוא גורם לנו להרגיש לא בנוח. אז גם אם נאצוֹר אותו בתוכנו ולעולם לא נבטא אותו, הכעס יפעל באופן הרסני מאד בתוכנו ויסעיר אותנו. מאוחר יותר הוא יתפרץ החוצה בצורה מאוד הרסנית. עלינו ליישם את אותן שיטות שהסברתי זה עתה כדי לסגל יכולת להתמודד גם עם הכעס שנשאר ללא ביטוי בתוכנו. עלינו לשנות את הגישה שלנו. עלינו לפתח אורך רוח.

סוג של אורך רוח ממוקד מטרה

ישנם סוגים רבים ושונים של אורך רוח. ראשית, הסוג של אורך רוח ממוקד מטרה. הרעיון הוא שאם לא היינו מציבים/ות מטרה, אף אחד לא היה יורה עליה. באמריקה יש לילדים משחק קטן. הם מצמידים או מדביקים פיסת נייר על החלק האחורי של המכנסיים של חברם. על הנייר כותבים "בעט בי" וזה נקרא השֶלֶט שמסמן "בעט בי". ואז מי שרואה את ה"בעט בי" על הגב של הילד הקטן הזה יבעט בילד. כך, לגבי סוג כזה של אורך רוח, נחשוב על איך שהצמדנו שלט כזה של "בעט בי" על הגב שלנו באמצעות פעולות שליליות והרסניות שלנו עצמנו בעבר, וזה מה שגורם לכל מיני בעיות לקרות לנו עכשיו.

למשל, נניח שנעבור שוד ברחוב. נחשוב על כך ש"אם לא הייתי מציב/ה את המטרה על ידי התנהגות שלילית והרסנית בעבר או בחיים קודמים, אז הדחף לא יכול היה להתעורר בתודעתי ללכת ברחוב האפל הזה בדיוק באותו הזמן שבו היה שודד מחכה לשדוד אותי ולהרביץ לי. בדרך כלל אני לא מסתובב/ת שם, אבל באותו לילה חשבתי, אני אלך ברחוב החשוך ההוא. בדרך כלל אני חוזר/ת הביתה הרבה יותר מוקדם, אבל באותו לילה היה בי הדחף להישאר עם החברים שלי עוד קצת. בנוסף, גם הלכתי לרחוב באותו זמן בדיוק כשהיה שודד שחיכה שם שמישהו יבוא. למה הדחף הזה צץ בראשי? בוודאי בעבר עשיתי משהו שפגע באדם הזה ושכעת המעשה מבשיל מבחינת סיבה ותוצאה".

דחפים עולים בתודעה שלנו כביטוי של קארמה. אז נוכל לחשוב: "אני מכלה את הקארמה השלילית שלי מהעבר. עלי לשמוח מאוד על כך שזה נגמר באופן קל יחסית, כי זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. האדם הזה רק שדד אותי, אבל הוא גם יכול היה לירות בי. לכן, עלי לחוש הקלה גדולה שעכשיו השליליות הזו הבשילה באופן כול-כך קל ואני גמרתי איתה. אחרי הכול זה לא היה כול-כך נורא וטוב להיפטר מזה, להשיל את זה מעלי. אין לי יותר את החוב הקארמי הזה".

סוג כזה של חשיבה מועיל מאוד. אני זוכר שפעם נסעתי לחופשת סוף שבוע לים עם חבר. נסענו במשך שעות רבות. זו הייתה נסיעה ארוכה מהעיר. לאחר שנסענו כשעה וחצי, שמענו רעש מוזר מהרכב. עצרנו אצל מכונאי במוסך בצד הדרך. המוסכניק העיף מבט במכונית ואמר שיש סדק בציר ושלא נוכל להמשיך; היינו צריכים להשיג גרר כדי שיגרור אותנו בחזרה לעיר הגדולה. אני והחבר שלי יכולנו להתכעס ולהתעצבן מאוד כי רצינו להגיע לחוף המקסים הזה באתר הנופש למנוחת סוף שבוע. אבל באמצעות גישה אחרת הסתכלנו על זה באופן שונה לחלוטין: "וואו, זה נפלא! כמה נהדר שזה קרה, כי אם היינו ממשיכים, הציר יכול היה להישבר בזמן שנסענו. יכולנו לעשות תאונה איומה ושנינו יכולנו להיהרג. אז כמה נפלא שזה הבשיל בצורה כזו. יצאנו ממש בזול". וכך, בראש רגוע, נסענו עם הגרר בחזרה לעיר, וכשהגענו, שאלנו מכונית אחרת ונסענו למקום אחר. 

נוכל לראות שישנן דרכים רבות שבהן יכולנו לחוות מצב מסוג זה. לכעוס ולהתעצבן לא היה מועיל כלל. אם נוכל להסתכל על זה במונחים של: "זה מכלה את הקארמה השלילית שלי מהעבר. החוב הקארמי הזה הבשיל עכשיו. נפלא שזה נגמר. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע", זו דרך הרבה יותר שפויה להתמודד עם זה.

סוג אורך הרוח של אהבה וחמלה 

ישנו גם הסוג של אורך הרוח שנקרא "אורך הרוח של אהבה וחמלה". באמצעות אורך הרוח הזה, ההתייחסות שלנו כלפי כול מי שיכעסו עלינו או יצעקו עלינו תהיה כאל מי שדעתם/ן השתבשה ושתודעתם לוקה בחוסר איזון מנטלי. סוג זה של אורך רוח יכול להיות מיושם גם על מישהו או מישהי שמביכים או מבקרים אותנו מול אחרות ואחרים, באופן שמלבין את פנינו ברבים ושהיה עולה בנו כעס כלפיהם. אם, למשל, תוכי היה קורא לנו בשמות בפני אחרות ואחרים זה לא היה מבייש אותנו, נכון? אין סיבה לכעוס על הציפור. זו תהיה תגובה טיפשית. באופן דומה, אם אדם שהשתבשה עליו דעתו מתחיל לצעוק ולצרוח עלינו, אין לנו למעשה תחושה שזה מבייש אותנו. זה ידוע לכול שילדים לוקים מדי פעם בהתקפי זעם. כמו כן, מטפלות ומטפלים פסיכיאטריים אינם כועסים על מטופל או מטופלת כאשר אלה כועסים, אלא במקום זאת הם חשים חמלה כלפיהם.

באותו האופן, ננסה אנחנו לחוש חמלה כלפי מי שזה לא יהיה שגורם לנו להתעצבן, שכועס עלינו או מביך אותנו. עלינו להבין שלמעשה, הם והן אלה שמביישים את עצמם, לא? הם לא ביישו אותנו. כולן וכולם רואים שהאדם הזה הוא זה שעושה מעצמו אידיוט מוחלט או אידיוטית מוחלטת. לפיכך, עלינו להרגיש חמלה כלפי האדם, במקום כעס.

זה לא אומר שאם מישהו או מישהי ינסו להכות אותנו, שלא ננסה לעצור בעדם. אם הילד או הילדה שלנו יצרחו אנחנו אכן ננסה להשקיט אותם. נרצה למנוע בעדם מלגרום נזק לנו, לאחרות ולאחרים או לעצמם. הנקודה היא לא לעשות זאת מתוך כעס. אם הילד או הילדה שלנו יתנהגו בצורה לא ראויה נחנך אותם לא מתוך כעס, אלא למען טובתם שלהם עצמם. הרצון שלנו הוא לסייע לילדינו לא לבייש את עצמם ואין לנו רצון שמי שמסביב יחשבו עליהם רעות. ברצוננו להטיל משמעת על ילדינו מתוך דאגה, לא מתוך כעס.

סוג אורך הרוח של גורו-תלמיד/ה

בהמשך יש את "סוג אורך הרוח של גורו-תלמיד/ה". זה מבוסס על העובדה שתלמיד או תלמידה אינם יכולים ללמוד בלי מורה, ולכן, אם אין מי שיבחן אותנו, לא נוכל לפתח אורך רוח. במאה העשירית, המאסטר ההודי הגדול אטישה הוזמן לטיבט כדי לעזור להחיות שם את הבודהיזם. אותו המאסטר ההודי הביא איתו טבח הודי. הטבח ההודי מעולם לא עשה שום דבר בצורה נכונה או מכבדת; הוא התנהג בצורה גסה לחלוטין ומאוד לא נעימה. אנשי טיבט כיבדו את אטישה מאוד ולכן שאלו אותו: "המורה, למה הבאת איתך את הטבח המעצבן הזה מהודו? למה אתה לא שולח אותו בחזרה? אנחנו נוכל לבשל עבורך; ביכולתנו לבשל טוב מאוד." אטישה ענה להם: "אה, הוא לא רק הטבח שלי. הבאתי אותו איתי כי הוא המורה שלי לאורך רוח!"

באופן דומה, אם יש מישהו או מישהי במשרד שלנו שמתנהגים בצורה גסה, שתמיד אומרים דברים שמעצבנים אותנו, נוכל להסתכל עליו או עליה כעל המורה שלנו לאורך רוח. יש בני ובנות אדם עם הרגלים מאוד מעצבנים, כמו תמיד לתופף באצבעותיהם. אם אף אחד או אחת לא יבחנו אותנו, איך נוכל לפתח את עצמנו? אם ניתקל במצבים קשים כמו עיכוב ארוך בשדה התעופה או בתחנת האוטובוס, נוכל להיעזר בכך כהזדמנות פז לתרגל אורך רוח: "אה! התאמנתי לעשות את זה. התאמנתי לטפח אורך רוח, ועכשיו זו ההזדמנות שלי לראות אם באמת יש ביכולתי לעשות זאת". או אם נתקשה לקבל כמה טפסים בירוקרטיים מאיזה משרד, נתייחס לכך כאל אתגר שלנו. "זה כמו שאחרי שהתאמנתי זמן רב באומנויות לחימה יש לי סוף סוף הזדמנות להשתמש בכישורים שלי. זה מסב לי אושר." באותו האופן, אם אימנו את עצמנו לגלות סובלנות ואורך רוח, אז כאשר נעמוד בפני סיטואציה מעצבנת כמו זו, נתבונן בה בשמחה רבה: "אה! הנה אתגר. בואו נראה אם יש לי יכולת להתמודד עם זה ולא לאבד את העשתונות, לא להתכעס, ואפילו לא להרגיש רע מבפנים".

לא לאבד את אורך הרוח שלנו הוא אתגר גדול בהרבה מאשר קרב באומנויות לחימה. הסיבה לכך היא שעלינו לעמוד באתגר בעזרת התודעה שלנו והרגשות שלנו, ולא רק באמצעות הגוף והשליטה הפיזית שלנו. אם אחרות ואחרים מעבירים עלינו ביקורת, עלינו לנסות להסתכל על הביקורת הזו כעל הזדמנות לראות לאן הגענו בתהליך ההתפתחות שלנו, במקום לכעוס על כך. "האדם הזה שמעביר עלי ביקורת עשוי להצביע על דברים מסוימים בנוגע אלי שאולי אוכל ללמוד מהם." במובן הזה, עלינו לנסות לספוג ביקורת וללמוד כיצד להתמודד איתה על ידי שינוי הגישה שלנו. אם נתעצבן מאוד, זה עלול לגרום לנו לבייש את עצמנו יותר מאשר אם איזה אדם מטורלל סתם יצעק עלינו ויעביר עלינו ביקורת.

אורך רוח לטבע הדברים

דרך נוספת להתמודדות עם כעס ולפיתוח אורך רוח היא "אורך רוח לטבע הדברים". טבעם של בני ובנות אדם ילדותיים הוא להתנהג בצורה לא ראויה ובגסות. אם יש שריפה, הטבע שלה הוא להיות חמה ולבעור. אם נכניס את ידנו לאש הזו ונכווה, ובכן, למה עלינו לצפות? האש לוהטת; לשם כך האש בוערת. אם ניסע ברחבי העיר במהלך שעת הצהריים, ובכן, למה עלינו לצפות? זו שעת צהריים ויהיה עומס תנועה כבד - זה טבע הדברים. אם נבקש מילד קטן לשאת מגש או כוס תה חם והוא ישפוך אותה, ובכן, למה עלינו לצפות? הוא ילד ואין באפשרותנו לצפות שהילד לא ישפוך כלום. באותו האופן, אם ביקשנו ממישהו או ממישהי לעשות לנו טובה או לעשות משהו למען העסק שלנו, ועשינו בינינו הסכם, ואז הם אכזבו אותנו, ובכן, למה ציפינו? בני ובנות אדם הם ילדותיים; אין לנו אפשרות לסמוך על אחרות ואחרים. שנטידווה, המאסטר ההודי הגדול, אמר: "אם ברצונך לעשות משהו חיובי ובונה, עליך לעשות זאת בעצמך. אין להסתמך על אף אחד או אחת אחרים. הסיבה לכך היא שאם תסתמך/י על מישהו או מישהי אחרים, אין ודאות שהוא או היא לא יאכזבו אותך." כך נוכל להסתכל על מצבים כאלה: "נו, למה ציפיתי? אם זה טבעם של אנשים לאכזב אחרות ואחרים, אין סיבה שאתכעס".

אורך הרוח במישור המציאותי

השיטה האחרונה בה נוכל להיעזר נגד כעס נקראת "אורך הרוח במישור המציאותי", שמשמעה לראות מה קורה בפועל. יש לנו נטייה לתייג את עצמנו, את הזולת וחפצים למיניהם כבעלי זהות מוצקה כלשהי. זה כמו לשרטט בדמיוננו קו בולט ומוצק סביב היבט כלשהו של עצמנו, ולהקרין על ההיבט הזה את התפיסה שזו הזהות המוצקה שלנו: "זה מי שאני; ככה עלי להיות תמיד." לדוגמה, "אני מתנת אלוהַ לעולם", או "אני מפסידן/ית, כישלון." או שיש לנו נטייה לשרטט קו בולט ומוצק סביב מישהו או מישהי אחרים ולומר: "הוא או היא מעצבנים. הם נטולי ערך, הם מחוללי צרות". עם זאת, אם זו הייתה הזהות האמיתית והמוצקה שלו או שלה, היה עליהם תמיד להתקיים ככאלה, באופן הזה. הם היו צריכים להתקיים בצורה הזו גם כילדים וילדות קטנים. היה עליהם גם להיות מעצבנים מבחינת כולן וכולם, בני ובנות הזוג, הכלב שלהם, החתול או ההורים, מכיוון שהם באמת אדם מעצבן.  

אם נוכל להיווכח בכך שבני ובנות אדם לא קיימים באופן שסביבם יש קו בולט ומוצק שתוחם את זהותם הקונקרטית, את זהותם האמיתית או את טבעם, זה שוב יאפשר לנו להירגע ולא לכעוס עליהם כול כך. נבין שההתנהגות המעצבנת של אדם זה הייתה רק אירוע חולף - גם אם זו התנהגות תכופה – והיא אינה מהווה את האופן שבו תמיד עליו להתקיים.

במצבים קשים, אולי זה לא כול כך קל ליישם את כול הנקודות הללו. כול דרכי החשיבה ההגיונית השונות הללו ידועות כ"אמצעים מניעתיים". כך אני מתרגם את המילה "דהרמה". "דהרמה" היא אמצעי שננקט על ידנו על מנת למנוע בעיות. ברצוננו להתגונן מפני התכעסות על ידי ניסיון לבנות סוגים שונים של אורך רוח כהרגלים מיטיבים. זוהי למעשה ה"מדיטציה". המילה הטיבטית למדיטציה באה מהמילה "להפוך משהו להרגל", להרגיל את עצמנו למשהו מיטיב.

ראשית, עלינו להקשיב להסברים הללו למיניהם על סוגי אורך הרוח השונים. לאחר מכן, עלינו לחשוב עליהם כדי שנבין אותם ונראה אם הם הגיוניים. אם הם הגיוניים ונבין אותם, ויש לנו גם מוטיבציה לרצות ליישם אותם, אז ננסה לבנות אותם כהרגל מיטיב על ידי כך שנחזור ונתרגל אותם.

הדרך לעשות זאת היא לעבור תחילה על הנקודות האלה ולבחון אותן. לאחר שסקרנו את הנקודות הללו, עלינו לנסות לראות ולהרגיש את הדברים בצורה כזו. עלינו לתאר בתודעתנו מצבים באמצעות הדמיון שלנו. נוכל לדמיין מצב שבו בדרך כלל עולים בנו כעס ונסערות. לדוגמה, יכול להיות שמישהו או מישהי במשרד שלנו יעשו דברים בצורה שלא מוצאת חן בעינינו. ראשית, נסו לראות את האדם הזה כפי שהוא או היא, כאדם שרוצה להיות מאושר ולא אומלל. למרות שהוא מנסה כמיטב יכולתו, עדיין הוא כמו ילד ולא באמת יודע מה הוא עושה. אם ננסה להבין ולהרגיש כך כלפיו ונחזור על כך בתודעתנו כשנשב בשקט בבית, אז ככל שנעשה זאת יותר, כך נגיב בצורה חיובית יותר כשנהיה במשרד והוא או היא יתנהגו בצורה לא חביבה. במקום הדחף לכעוס עליהם, יעלה בתודעתנו דחף חדש - הדחף לגלות יותר אורך רוח ויותר סובלנות.

לאחר שתרגלנו בתודעתנו את ההסתכלות על אותו אדם כעל ילד, על מנת לפתח אורך רוח כלפי ההתנהגות הלא חביבה שלו, נוכל לעשות צעד קדימה. נוכל להבחין בכך שכאשר הוא מתנהג בצורה הגסה הזו, הוא זה שמבייש את עצמו. כך, נְפַתח כלפיו חמלה. ביכולתנו לבנות את ההרגל להבין ולהרגיש כך באמצעות מדיטציה. כאשר הסתכלותנו על הדברים והרגשתינו נעשות מתוך אורך רוח והופכות להיות הרגל מיטיב, זה הופך להיות יותר ויותר חלק מאיתנו. זו נעשית הדרך הטבעית שלנו להגיב למצבים קשים שעלינו להתמודד איתם. כאשר יצוץ בתודעותנו דחף לכעוס, יהיה מרווח זמן. לא נפעל ונגיב מיד ויותר דחפים חיוביים יצוצו ויעלו כדי שנפעל בצורה מיטיבה יותר.

במהלך הרצאות על בודהיזם, בתחילתה של כול הרצאה יש בדרך כלל התמקדות בתחושת הנשימה ובספירת מספר הנשימות שלנו עד עשרים ואחת. זהו תרגול שיכול להיות מועיל מאד כאשר נבחין לראשונה בכך שעומד לעלות בנו כעס. התרגול יוצר מרווח זמן שבו לא נביא מיד לידי ביטוי את הדחף השלילי לומר משהו עוין, למשל, ונותן לנו מרווח קטן של זמן שבו נוכל לשקול מחדש אם ברצוננו להתכעס או להתעצבן. תוך כדי מרווח הזמן הקצר הזה נחשוב "האם אני באמת רוצה לעשות סצנה או שיש דרך טובה יותר להתמודד עם המצב הזה?" כתוצאה מתרגול מדיטציה ובניית הרגלים מיטיבים יותר, נתבונן במצבים בעזרת יותר אורך רוח ונחוש יותר סובלנות כלפיהם. חלופות חיוביות יותר יעלו בראשנו ובאופן טבעי נבחר בהן, משום שברצוננו להיות מאושרים/ות ויש לנו את ההבנה שהדרכים החלופיות הללו יביאו לנו את התוצאה הזו.

על מנת לעשות זאת, נזדקק לריכוז. לכן יש כול כך הרבה שיטות מדיטציה שונות בבודהיזם לפיתוח ריכוז. שיטות אלו אינן נלמדות רק כתרגיל מופשט; הן מתורגלות על מנת שנִתוודע אליהן וניישם אותן. מתי הן מיושמות על ידנו? ניישם אותן במצבים קשים, כאשר נתמודד עם בני ובנות אדם בעלי התנהגות מעצבנת ובמצבים שמעוררים בנו דחייה. השיטות הללו מסייעות לנו להתרכז בשמירה על אורך הרוח של התודעה שלנו.

לא נרסן את עצמנו מהתנהגות שלילית והרסנית רק באמצעות שליטה עצמית ומשמעת. אם נעשה זאת רק באמצעות שליטה עצמית ומשמעת, אז הכעס יישאר בתוכנו. זו תהיה מבחינתנו רק העמדת פנים של חוסן לכאורה כלפי חוץ אולם בתוכנו יבער הכעס וזה עלול לגרום לנו להתפתחות של אולקוס. אבל, במצב ההפוך שבו נסתייע בשיטות הללו בצורה נכונה, הכעס אפילו לא יצוץ. זה לא עניין של לשלוט בכעס ולאצור הכול בתוכנו; זה עניין של החלפת הדחפים שעולים בראשנו. במקום שיצוצו דחפים שליליים שאולי נצטרך להתמודד איתם על ידי כך שנשמור אותם בתוכנו, יתעוררו ויעלו דחפים חיוביים.

ברגע שנוכל לעשות זאת, אז, על סמך המוטיבציה שלנו, נוכל לשחרר את עצמינו מהבעיות שלנו עכשיו והדברים לא יחמירו בעתיד. לַחֲלוּפִין לא תהיינה לנו בעיות כלשהן, או שעם המוטיבציה החזקה והמתקדמת ביותר, לא נגרום בעיות למשפחה שלנו, לחברים ולחברות שלנו ולאלה שסביבנו ונוכל לסייע לאחרות ולאחרים בצורה מלאה. תהיה לנו היכולת לעשות זאת כי לא נוגבל על ידי הרגשות המפריעים והבעיות שלנו. כך נוכל להביא לכדי מימוש את כול הפוטנציאלים שלנו.