אי-הבנות נפוצות בנוגע לבודהיזם

המחשבה שחיי-המוסר הבודהיסטיים מבוססים על שיפוטיות מוסרית של טוב ורע 

בכול הנוגע לחיי-מוסר, וגם במקרים רבים אחרים, אי-הבנות עלולות להתעורר פעמים רבות בגלל מונחים המתורגמים באופן מטעה. עקב כך, ייתכן ונקרין מתודעותנו רעיונות לא-בודהיסטים על התורות. לדוגמה, ייתכן ונעשה שימוש במונח שיש לו קונוטציות ממסורותינו המקראיות, כגון המילים "חסד", "אי- חסד", "כף-זכות" ו"חטא". מילים מסוג זה משליכות על תורות הבודהיזם של חיי-המוסר את הרעיון של שיפוטיות מוסרית ואשמה: שיש דברים שהם רבי חסד, כלומר טובים ונכונים. אם נפעל על-פיהם, אז אנחנו בני ובנות אדם טובים, ובעשותנו כך, נבנה מאגר זכויות שיעמוד לטובתנו, כמו סוג של פרס. אולם אם נפעל בדרכים שאינן בעלות חסד או שהן "לא קדושות" אז אנו בני ובנות אדם רעים שצוברים חטאים, שבגינם עלינו לסבול. זוהי בבירור השלכה של המוסר המקראי על תורת חיי-המוסר הבודהיסטית.

תורת חיי-המוסר הבודהיסטית מבוססת אך ורק על פיתוח מוּדעוּת מבחינה. עלינו ללמוד להבחין בין מה שבונה לבין מה שהרסני, בין מה שיהיה מועיל ומיטיב לבין מה שיזיק, ואז, באמצעות הבנה, נימַנע מהתנהגות מזיקה והרסנית.

המחשבה שחיי-מוסר בודהיסטיים מבוססים על ציות לחוקים

לאחר מכן, זוהי אי-הבנה להתייחס לחיי-המוסר הבודהיסטיים כאל היותם מבוססים על ציות לחוקים, ולא כאל היותם מבוססים על מוּדעוּת מבחינה. בתרבויות מסוימות בני ובנות אדם מתייחסים לחוקים ברצינות רבה, ואז הם הופכים להיות בלתי גמישים למדי: הם לא רוצים לעבור על החוק. לעומת זאת הטיבטים והטיבטיות די נינוחים בנוגע לקווים המנחים של חיי-המוסר. אין פירוש הדבר שהם מתייחסים לכך ברישול, אך זה אומר שבמצבים מסוימים יש צורך להסתייע בהבחנה המודעת שלנו לגבי אופן יישומו של קו מנחה. כאן הניסיון שלנו הוא להבחין האם אנו פועלים/ות תחת השפעת רגש מפריע או שיש סיבה בונה לדרך ההתנהגות שלנו.

המחשבה שנדרים הם כמו חוקים עם פרצות אפשריות

הקיצוניות השנייה היא, שנסתכל על הנדרים כמו שעושה עורך/ת דין. ולכן נחפש פרצות בדרך שבה מוצג נושא הקארמה כדי למצוא תירוצים לפעולה הרסנית או כדי להתפשר ולמסמס נדר. הרשו לי לתת דוגמא. יכול להיות שניקח על עצמנו נדר, למשל, להימנע מהתנהגות מינית בלתי הולמת, ואז נטען כי זה בסדר לקיים יחסי מין אוראליים מכיוון שזהו ביטוי לאהבה. נפטור את עצמינו משום שיש לנו נטייה לאהוב את הצורה הזו של ההתנהגות המינית. או לאחר שנדרנו נדר של ויתור על אלכוהול, נֹאמר שזה בסדר ללגום יין בארוחה עם ההורים כדי לא להעליב אותם, או שזה בסדר לשתות מדי פעם כול עוד לא נגיע למצב של שיכרות. אנו ממציאים/ות תירוצים מסוג זה כדי לנסות לעקוף את הנדר.

הנקודה היא שאם התחייבנו לנדר, עלינו לקחת את כול הנדר. לא ניקח רק חלק מהנדר. זו הדרך שבה הוגדר ונקבע הנדר. אם אין לך את היכולת לשמור את כול הפרטים של הנדרים, או את פרטיו של נדר מסוים, כמפורט בטקסט, אז אל תיקח/י את הנדר. אין חובה לקחת על עצמך את הנדר.

יש לכך חלופה. בדיון האבידהרמה על נדרים, קיימות שלוש קטגוריות: יש נדר שבמסגרתו את/ה בעצם מבטיח/ה להימנע ממשהו הרסני. ואז יש מַשהו שקשה מאוד לתרגם- שמשמעותו, באופן מילולי, היא נדר-הנֶגֶד. זהו נדר שלא להימנע ממשהו הרסני, כגון, הרג. למשל, אם הצטרפת לצבא, ייתכן שתנדור או תנדרי נדר שלא להימנע מירי כשהאויב תוקף. ואז יש משהו שהוא בין לבין: הימנעות רק מחלק מהפרטים המפורטים בנדר.

זוהי קטגוריית הביניים שנוכל ליישם כאן. למשל, בהקשר של הנדר (עבור מי שאינם נזירים או נזירות) שמגדיר התנהגות מינית בלתי הולמת, אם ישנם חלקים מהנדר שנחשוב שאין ביכולתנו באמת לקיים, נוכל להבטיח רק לא לקיים יחסי מין עם בן או בת הזוג של מישהו/י אחר/ת ולא להשתמש באלימות במין, כמו לאנוס או לאלץ מישהו/י לקיים יחסי מין. הבטחה כזו למעשה אינה הנדר כפי שמפורט בטקסטים. אבל זה מיטיב הרבה יותר, ובונה יותר כוח חיובי - אני מעדיף "כוח חיובי" ולא "חסד" ו"כוח שלילי "ולא "חטא" - כך שההבטחה בונה יותר כוח חיובי על הרצף המנטלי שלנו מאשר רק הימנעות מהתנהגות מסוג זה. זה לא פוגע בנדר ועם זאת הופך לצורה מאוד חזקה של תרגול מוסרי.

לחשוב שחיי-מוסר בודהיסטיים הם הומניסטיים- רק להימנע מלפגוע בזולת

טעות נוספת בנוגע לחיי-המוסר היא ההבנה המוטעית שחיי-המוסר הבודהיסטיים הם הומניסטיים. "הומניסטי" פירושו שאנחנו פשוט נמנעים/ות מלעשות דברים שפוגעים בזולת. כול עוד זה לא פוגע באף אחד/ת אחר/ת, זה בסדר. זוהי אתיקה הומניסטית, או כך לפחות אני מבין את האתיקה ההומניסטית. למרות שזה נחמד מאוד, טוב מאוד, זה אינו הבסיס לחיי-מוסר בודהיסטיים. הבסיס לחיי-המוסר הבודהיסטיים הוא הדגש שמושם על הימנעות ממה שמוביל להרס-עצמי מכיוון שאין לנו ידיעה  ממשית לגבי מה שעשוי לפגוע בזולת: ייתכן שניתן למישהו/י מיליון יורו במחשבה שנועיל להם/ן. ולמחרת, מכיוון שהכסף ברשותם/ן הם יפלו קורבן לשוד או יירצחו. אז אין לנו דרך לדעת מה יועיל למישהו/י אחר/ת. אין לנו יכולת לחזות את העתיד. מה שמפורט בתורות הבודהיסטיות הוא שאם נפעל בצורה הרסנית, על בסיס הרגשות המפריעים- כעס, חמדנות, תאווה, קנאה, נאיביות (בורות) וכו'- זהו הרס-עצמי. זה בונה הרגל שלילי לחזור על ההתנהגות הזו באופן שיגרום לנו לחוות סבל בעצמנו. זהו הבסיס לחיי מוסר בודהיסטיים.

כתוצאה מדילוג על נושא הלידה החוזרת, ומכך שלא נעשית עבודה עצמית על התנהגותנו ההרסנית ועל הרְגשות המפריעים

לעיתים קרובות נדמה שהתפיסה המוטעית הזו שחיי-המוסר הבודהיסטיים הם הומניסטיים- רק לא לפגוע בזולת- נובעת מכך שמושם דגש בטרם עת על תרגול מאהייאנה, מתוך מחשבה שביכולתנו  לדלג על השלבים הראשוניים ושלבי הביניים של הלאם-רים. ה"לאם-רים" מתייחס לשלבים המדורגים של הדרך להארה. רמת המוטיבציה הראשונית היא להימנע מלידות חוזרות גרועות יותר. ובכן, אנחנו אפילו לא מאמינים/ות בלידה חוזרת. רמת מוטיבציית הביניים היא להימנע לגמרי מלידה חוזרת ונשנית  בלתי נשלטת. ובכן, אנחנו עדיין לא מאמינים/ות בלידה חוזרת, אז שום דבר מזה לא באמת נראה לנו חשוב; עולה בנו המחשבה ש"בואו נדלג על זה." אבל אנו נמשכים/ות לתורות המאהייאנה מכיוון שמבחינות רבות הן נשמעות דומות מאוד לכמה ממסורות המערב שלנו של אהבה, חמלה, סובלנות, נדיבות, צדקה וכן הלאה. זה נשמע מאוד נחמד, ולכן יש בנו משיכה לזה, תוך דילוג או מזעור חשיבותן של שתי רמות המוטיבציה הראשוניות הללו. 

בעשותנו זאת, אנו מדלגים/ות גם על חלק חשוב בתוֹכֵן שלהן, דהיינו על העבודה העצמית שעלינו לעשות במטרה להתגבר על התנהגותנו ההרסנית ועל הרגשות המפריעים והגישות המטרידות מכיוון שכול אֵלה מובילים להרס-עצמי. אנחנו פשוט צוללים/ות לתוך הניסיונות לסייע לזולת. זו טעות. למרות שחשוב להדגיש את המאהייאנה, זה חייב להיות על בסיס רמת טווח המוטיבציה הראשונית ורמת הביניים. עלינו קודם כול לעבוד על ההתנהגות ההרסנית והרגשות המפריעים שלנו, מכיוון שהם מפריעים קשות לניסיונותינו לסייע לזולת. 

לא לקחת ברצינות את נושא הלידה חוזרת

סיבה חזקה לכך שרבות ורבים מאיתנו יעדיפו לדלג על תורות טווח המוטיבציה הראשוני היא המחשבה שלידה חוזרת לא קיימת. אחרי הכול, הדגש בטווח המוטיבציה הראשוני הוא להימנע מלידה חוזרת גרועה יותר; לכן, אנו מוצאים ומוצאות מקלט (הצבת כיוון חיובי בחיינו) ועוקבים/ות אחר חוקי הקארמה כדי להימנע מהתנהגות הרסנית מכיוון שהיא תביא לנו לידות חוזרות גרועות יותר. הדילוג שלנו על כך, או אי-ההדגשה של הנושא, מגיעים מחוסר האמונה שלנו בלידה חוזרת. ובעיקר, יש לנו חוסר אמונה מוחלט בעולמות הגיהינום וברוחות הרעבות הנאחזות ובאלים וחצאי-האלים. אנו חושבים וחושבות שהם לא באמת קיימים ושהתיאורים המובאים בטקסטים של הדהרמה באמת מתייחסים בסך-הכול למצבים פסיכולוגיים של בני ובנות אדם. זהו באמת עוול לתורות וזוהי אי-הבנה גדולה.

לא להתייחס ברצינות ללידה חוזרת בצורות חיים שאינן כבני אנוש וכבעלי-חיים

אני לא רוצה להיכנס כאן לפירוט רחב היקף, אך אם נחשוב על תודעה, רצף מנטלי, בין אם שלנו או של כול אחד/ת אחר/ת, אין שום סיבה שאותה התודעה לא תוכל לחוות את כול הספקטרום של אושר ואומללות ושל עונג וכאב, ולא רק כמות מוגבלת של אותו הספקטרום המוגדר באמצעות המאפיינים של גופנו ושל תודעתנו כבני ובנות כאדם. אחרי הכול, ככה זה עם התפיסה החושית על סוגיה השונים. לכמה מבעלי-החיים יש יכולת לראות למרחוק הרבה יותר מאשר יש לנו כבני ובנות האדם; חלקם יכולים לשמוע טוב יותר וכן הלאה. אם כך, אז מדוע שלא יהיה אפשרי להרחיב גם את הגבולות בהתייחס לאושר, לאומללות, לעונג ולכאב שנוכל לחוות כשבבסיסם תהיה צורה פיזית מתאימה, כגון גוף יציר הגיהינום או גוף של אל/ה.

להפחית מערכן של צורות חיים אחרות ולראותן רק כמצבים פסיכולוגיים אנושיים 

על אף שמוצגים בפנינו תיאורים מתורת הקארמה שמצביעים על כך שבחיינו האנושיים ייתכן ותהיינה לנו כמה עקבות מן העבר, שאריות למיניהן של תקופות חיים קודמות באותם עולמות אחרים- שמשמעותן שנחווה דברים הדומים לאלה שחווינו באותן תקופות; בכול זאת, אין פירוש הדבר שנוכל לצמצם את הדיון בנושא צורות החיים האחרות הללו לכדי כך שגם אנו עצמנו וגם האחרות והאחרים נקבל זאת בפשטות רק כמצבים פסיכולוגיים אנושיים. זה להפחית מערכן של התורות.

לחשוב שאין כול הגיון בקארמה, מתוך הגבלתה אך ורק למחזור חיים אחד

עקב אי-ההסכמה שלנו לגבי לידה חוזרת ומצבי קיום אחרים, נוצרת אצלנו אי-הבנה של הקארמה שלפיה הקארמה מתארת רק השלכות ותוצאות של מעשינו שיבואו לידי ביטוי בחיים הנוכחיים האלה. הגבלת או תחימת הזמן הזו גורמת לעלייתם של ספקות רבים בנוגע לתורות הקארמה. אחרי הכול, יש פושעים גדולים שלעולם אינם נתפסים ונדמה שהם מצליחים לחמוק עם הפשעים שלהם. וייתכן שנחווה במהלך חיינו כול מיני דברים איומים שעשויים לקרות לנו, כמו גסיסה מסרטן, למרות שאף פעם לא עשינו משהו הרסני במיוחד. קארמה עשויה להיראות לנו כמשוללת כול הגיון אם נגביל את הדיון או את השקפתנו לגביה אך ורק לחיים הנוכחיים.

לְעַקֵּר את הבודהיזם מחלקים שלא מוצאים חן בעיננו

כול זה מדגיש בעיה הרבה יותר גדולה, אי-הבנה נרחבת בהרבה לגבי הדהרמה, כלומר לחשוב שביכולתנו לבחור ולקחת מתוך התורות רק את מה שמוצא חן בעיננו, ושביכולתנו להשליך או להתעלם ממה שיש לנו קושי לקבל: מה שנקרא בודהיזם "מעוקר". אנו מעקרים/ות אותו או מנקים/ות אותו מכול הדברים הקשים.

אם כאשר נשמע את הסיפורים האלה על קארמה שמספרים על הפילים שעוברים מתחת לפני האדמה ומפרישים זהב, וכול יתר הדברים האלה, נחשוב, "אוי נו! אלה הן אגדות לילדים!” לא נוכל להיווכח שיש בהם איזשהו מוסר השכל. בין אם נקבל אותם מילה במילה, כפי שעושות ועושים חלק מהטיבטים, ובין אם לאו, זאת לא הנקודה. העניין הוא לא להתייחס אליהם בביטול; הם חלק מהתורות. דוגמה נוספת היא בְּסוטרות המאהייאנה, שבהן הבודהות מלמדים מאות מיליוני יצורים; ויש מאות מיליוני בודהות שמשתתפים; ובכל נקבובית של כול בודהה, יש עוד מאה מיליון; וכולי. לעתים קרובות התיאורים הללו מעוררים בנו מבוכה שמלווה באמירה "זה מוזר מדי", איננו מקבלים/ות אותם כחלק מהדהרמה.

הבעיה כאן היא הליקוט והבחירה של חלקי הבודהיזם שמוצאים חן בעיננו. קיימים נדרים טנטריים ונדרי-בודהיסטווה מסוימים כנגד השמטת כמה מהתורות הבודהיסטיות או העלאת הטענה שהן אינן אותנטיות; במילים אחרות, לקחת רק חלקים מהתורות ולהתעלם מחלקים אחרים, לקחת רק את מה שמוצא חן בעיננו. אם בכוונתנו לקבל את הבודהיזם כדרך הרוחנית שלנו, עלינו לפחות לגלות מספיק פתיחות כדי לומר, "אני לא מבין/ה את הלימוד הזה", גם אם זה נשמע לנו מוזר מאוד, ו"אני אפסיק עם השיפוטיות לגבי זה עד שאקבל הסבר מעמיק יותר ואגיע להבנה טובה יותר". חשוב לא לסגור את תודעתנו ולבטל את הדברים.

לחשוב שזה יהיה פשוט לזכות בעוד לידה חוזרת אנושית יקרת-ערך

אי-הבנה נוספת היא, שגם אם נקבל ונסכים עם כך שיש לידה חוזרת, נחשוב שיהיה זה פשוט לזכות בשנית בלידה חוזרת אנושית יקרת-ערך. לעתים קרובות עולה בנו המחשבה ש"כן, כן, אני מאמין/ה בלידה חוזרת, וכמובן שאחזור להיות בן או בת אדם וכמובן שיהיו לי כול ההזדמנויות להמשיך ולתרגל", וכו'. זו גישה מאד נאיבית, מאד, מאד נאיבית. במיוחד אם נחשוב על כמות ההתנהגויות ההרסניות שביצענו, על משך הזמן שבמהלכו התנהלנו תחת השפעת רגשות מפריעים - כעס, חמדנות, אנוכיות וכו' - בהשוואה לפרק הזמן שבו פעלנו מתוך אהבה וחמלה טהורות, אז ברור לגמרי שזה יהיה קשה מאוד להשיג לידה חוזרת אנושית יקרת-ערך בפעם הבאה.

השאיפה ללידה חוזרת אנושית יקרת-ערך כדי להמשיך להיות עם יקירינו ויקירותינו 

טעות נוספת היא לשאוף ללידה חוזרת אנושית יקרת-ערך כדי שנוכל להמשיך להיות עם חברינו ובני משפחתנו, בשל ההיאחזות שלנו בהם/ן. או אפילו רק לחשוב שאם נזכה שוב בלידה חוזרת אנושית יקרה, כמובן שנפגוש שוב את כול החברים/ות, הקרובים/ות והאהובים/ות. גם זו אי-הבנה. יש אינספור יצורים חיים וצורות חיים רבות מספור. בהתאם לכול אחת מההיסטוריות הקארמיות שלנו, כולנו נחזור וניוולד במצבים שונים. כך שלחלוטין אין שום ערובה לְסוג התגלמותנו בלידה החוזרת או למי שנפגוש בחיינו הבאים. למעשה, יש הרבה יותר סיכוי שיחלוף זמן רב מאד עד שנתקל שוב במישהו/י מהחיים האלה. ייתכן שזה יקרה; זה לא שזה בלתי אפשרי. אבל זוהי אי-הבנה לחשוב שזה כל כך פשוט או שזה מובטח.

המחשבה שאנו רעים/ות ולכן מגיע לנו שתבשיל הקארמה השלילית הצפונה בנו 

נקודה נוספת הנוגעת לקארמה וללידה חוזרת היא שגם אם נקבל את הקו המנחה שהסבל בחיים האלה הוא הבשלת הקארמות השליליות הצפוּנות שנבנו בחיים קודמים, ייתכן שנחשוב: "אם אני חווה סבל, אם קורה לי משהו רע, זה מגיע לי.” או ש:אם זה קרה לך, אז זה מגיע לך. אי-ההבנה כאן היא שזה מרמז על קיום מוצק של "אני" שעבר על החוק, שאשם ורע, ושעכשיו אותו ה"אני" מקבל את העונש המגיע לו. הטלת האשמה אם כן היא על ה"אני" - ה"אני" המוצק הזה שהוא כול-כך גרוע ושעכשיו נענש - בעקבות חוסר ההבנה של חוקי הקארמה, הסיבה והתוצאה ההתנהגותיות.

המחשבה שהבשלת הקארמה של הזולת היא באחריותנו

ואז, בהמשך לתפיסה הרעיונית הזו שלנו בנוגע לאשמה, נרחיב את התפיסה אל עבר המחשבה שיש לנו חלק בהבשלת הקארמה של אחרים ואחרות. לא נבחין בכך שיש גורמים ונסיבות רבים הכרוכים בחוויית ההבשלה של הקארמה ושלכול אחד מאלה יש את הסיבות שלו. זוהי אי-הבנה לחשוב שאני הסיבה להבשלת הקארמה של אחרים ואחרות. מה שהם/ן חווים/ות מתהווה בתלות בכול הגורמים הללו, ולא רק בי.

אתן דוגמא. נניח שנפגענו ממכונית. זה לא שמשהו שעשינו בחיים קודמים גורם לאדם השני לפגוע בנו עם המכונית. אם נחשוב ש"אני אחראי/ת מבחינה קארמית על זה שהוא פגע בי", זו תהיה טעות מצידנו. מה שמבחינה קארמית יש לנו אחריות לגביו הוא החוויה שלנו להיפגע. הקארמה של האדם הפוגע אחראית לכך שהוא פגע בנו עם המכונית. בצורה כזו, מה שקורה לנו הוא תוצאה של אינטראקציה בין גורמים קארמיים רבים ושונים, בצירוף של רגשות מפריעים וגורמים כלליים - כמו מזג האוויר: ירד גשם, הכביש היה חלקלק וכו 'וכו'. כול הגורמים והסיבות הללו מרושתים יחדיו כדי לאפשר מצב שבו נחווה סבל או בעיות.

התעלמות מהעובדות שעל מי שהם/ן גורו להיות מוסמכים/ות ולהעניק לנו השראה

עכשיו לגבי המורות והמורים הרוחניים, אני חושב שזהו תחום נרחב של אי-הבנה, לא רק בקרב המערביים. קודם כל, בגלל הדגש על חשיבותה של דמות הגורו, יש לנו נטייה להזניח את העובדה שעל הדמות להיות מוסמכת - ויש רשימות של הכישורים הנדרשים לכך. וגם אם הגורו מוסמך, עלינו לחוש שדמותו מעניקה לנו השראה.

אחת הסיבות העיקריות לחשיבות המורה הרוחני/ת היא שהמורה מספק/ת את ההשראה, את האנרגיה שתסייע לנו לתרגל, ואת המודל שאחריו ברצוננו לעקוב. יש לנו אפשרות לקבל מידע  באמצעות ספרים, מהאינטרנט וכן הלאה. כמובן שעל הגורו להשיב לשאלותינו, וגם צריכה להיות לו או לה המסוגלות לתקן אותנו כאשר מתבצעות על-ידנו טעויות במהלך תרגול המדיטציה שלנו. אולם אם האדם לא נוסך בנו השראה, לא נגיע רחוק במיוחד.

לקבל מישהו/י כגורו שלנו ללא בדיקה מקדימה מתאימה

בגלל אי-ההבנה הזו בנוגע לכך שעליהם/ן באמת להיות מוסמכים/ות ולעורר השראה, אנו ממהרים/ות לקבל מישהו/י כגורו שלנו מבלי לבדוק את התאמתו או התאמתה קודם לכן באופן ראוי ומקיף. עולה בנו תחושה של לחץ בגלל ההדגשה הזו ש"הכרחי שיהיה לך גורו; הכרחי שיהיה לך גורו". בכך אנו מסתכנים/ות באפשרות שמאוחר יותר נתפכח כאשר נגלה באופן אובייקטיבי שלאותה או לאותו הגורו יש מגרעות למיניהן. לא בדקנו כהלכה. זוהי בעיה גדולה, מכיוון שהתעוררו שערוריות רבות לגבי מורות ומורים רוחניים אשר הואשמו בצדק או שלא בצדק בהתנהגות בלתי הולמת. לפעמים ההאשמות לגביהם/ן מוצדקות; הם/ן באמת לא הוסמכו לכך וייתכן שבהמשך לדגש הזה על נחיצות הגורו חשנו לחץ לקבל את האדם הזה כגורו שלנו. ואז כשנשמע על השערוריות האלה שנוגעות לגורו שלנו, נחווה שבר. 

המחשבה שכול הטיבטים, במיוחד הנזירים והנזירות, ובעיקר אלה בעלי התארים, הם בודהיסטים מושלמים

בנוסף לכך, זוהי אי-הבנה לחשוב שכול הטיבטים והטיבטיות; או, באופן מצומצם יותר, כול הנזירים והנזירות; או, אפילו באופן עוד יותר מצומצם, כול מי שהינם/ן רינפוצ'ה, גשה או קֵנפו הם דוגמאות מושלמות לתרגול בודהיסטי. זוהי אי-הבנה נפוצה מאוד. המחשבה שלנו היא ש"הם חייבים להיות בודהיסטים מושלמים: הם טיבטים", או "בודהיסטים מושלמים: הם לובשים גלימות". "בודהיסטים מושלמים: יש להם תואר רינפוצ'ה. הם חייבים להיות בריות נאורות." זה מאוד נאיבי. רובם הם רק בני ובנות אדם רגילים.

ייתכן שבאופן יחסי יש חלק גדול יותר שמתרגל בודהיזם בקרב הטיבטים והטיבטיות מאשר ברוב התרבויות וייתכן שיש ערכים בודהיסטיים מסוימים שהם חלק מתרבותם; אבל זה לא אומר בשום אופן שהם והן כולם מושלמים. ואם מישהו/י הופכים לנזיר או לנזירה, יכולות להיות לכך סיבות רבות. בקרב הטיבטים ייתכן שהמשפחה הכניסה אותך למנזר כילד כי הם לא יכלו להאכיל אותך, וכך תקבל מזון וחינוך. יכולה להיות לכך סיבה שמוּנעת מרצון עצמי- שאני חווה בעיות ונחוצה לי המשמעת של חיי הנזירות כדי להתגבר על בעיות אלה.

כפי שהסביר אחד מחבריי בעליי התואר רינפוצ'ה, "לבישת הגלימות היא סימן לכך שבאמת נחוצה לי המשמעת הזו, כי אני אדם מאוד לא ממושמע ויש לי הרבה רגשות מפריעים ואני באמת עושה מאמץ להתגבר עליהם". זה לא אומר שהם התגברו עליהם. אז אל לנו לחשוב בתמימות שהם כולם מוארים, במיוחד בעלי תואר הרינפוצ'ה האלה. כפי שה"ק הדלאי לאמה תמיד אומר: "להסתמך רק על שמו הגדול של קודמו זו באמת טעות גדולה". הוא מדגיש כי בעליי תואר הרינפוצ'ה הללו בחיים האלה צריכים להוכיח ולהפגין את כישוריהם, ולא רק להסתמך על המוניטין של אלה שבשמם הם זכו להתגלם מחדש. 

לא לכבד נזירים ונזירות, ולגרום להם לשרת את הקהילה שאינה נזירית

מאידך, זו אי-הבנה לא לכבד ולתמוך בנזירים ונזירות, אלא להפוך אותם/ן למשרתי הקהילה הלא- נזירית במרכזים של דהרמה. לעתים קרובות קורה שיש במרכז הדהרמה נזיר או נזירה שמתגוררים בו. על הנזיר או הנזירה לבצע מטלות שונות כמו לנקות את המרכז, לסדר, להכין את כול הדרוש ללימוד, לגבות את הכספים וכן הלאה. ואם זה מרכז שמאפשר אירוח לצרכי לימוד, עליהם לדאוג להזמנות ולהרשמה ולדברים נוספים למיניהם כאשר מתקיים קורס של סוף- שבוע ואין להם אפילו את האפשרות להשתתף בלימוד כי הם והן כול-כך עסוקים. נדמה שכאילו חבריי וחברות הקהילה הלא-נזירית חושבים שתפקיד הנזירים והנזירות האלה הוא לשרת אותם.

זה אמור להיות בדיוק הפוך. כנזירים או נזירות, הם מאוד ראויים לכבוד, ללא קשר לרמת האתיקה שלהם. זה חלק מהתורות הנוגעות לכיוון בטוח או למקלט בתוך הסנגהה: יש לכבד אפילו את הגלימות. אין פירושו של דבר שתחשבו מתוך נאיביות שהם והן מושלמים. אבל צריך להפגין כבוד מסוים.

לדמיין שהגורו הוא באמת בודהה שחסין מטעויות ולוותר כליל על אחריות לחיינו

בנוסף לכך גם קיימת אי-הבנה גדולה לגבי המונח הזה שנקרא "מסירות לגורו". אני חושב שזה לא תרגום כל כך מועיל, כי נראה שזה מרמז על הערצה כמעט עיוורת לגורו, כמו בכת. זוהי אי-הבנה גדולה. המונח המשמש כאן לתיאור הקשר עם המורה הרוחני/ת פירושו לסמוך על ולבטוח במישהו/י כפי שביכולתנו לסמוך על רופא או רופאה מוסמכים. אז אותו המונח מתאר את הקשר שלנו עם הרופא ובאותו האופן את הקשר שלנו עם הגורו שלנו. אבל בגלל ההנחיה לראות את הגורו כבודהה, יש לנו אי-הבנה שמובילה לחשיבה מוטעית שעל-פיה המורה חף/ה מטעויות ולכן עלינו לציית לו/ה, ללא עוררין, כמו בכת. זו טעות. משום שכתוצאה מכך, נעשָה מצידנו וויתור על כול כישורי הביקורת שלנו ועל האחריות כלפי עצמינו, ונוצרת בנו תלות בפנייה בשאלות ל-מוֹ (ניחוש באמצעות קוביות) – הטלת הקוביות וקבלת כול ההחלטות שלנו על סמך זאת. 

שאיפתנו היא להפוך לבודהות בעצמנו, לפתח את ההבחנה המודעת שלנו על-מנת שנוכל לקבל החלטות חומלות וחכמות בכוחות עצמינו. אז אם מטרת המורה היא רק לגרום לנו לפתח תלות בו או בה, ממקום של שכרון כוח, משהו כאן לא בסדר. זוהי אי-הבנה לחשוב שזה בסדר ולזרום עם זה. לשחק לידי מורה עם תסמונת מסוג זה של שימוש בכוח ושליטה, פירושו לא לעקוב כהלכה אחר הקווים המנחים. 

להקרין מתודעתנו על הגורו את תפקיד המטפל או כהן הדת

זוהי גם אי-הבנה להקרין על מורה בודהיסטי/ת את תפקיד כהן הדת או המטפל שאיתו/ה נדון בבעיות האישיות שלנו בחיפוש אחר ייעוץ. זה אינו תפקידו/ה של מורה רוחני/ת בודהיסטי/ת. המורות והמורים הבודהיסטיים באופן מסורתי מעניקים את הלימוד, ותפקידנו הוא להבין כיצד ליישם את התורות. האמת היא שראוי לשאול שאלות רק בנוגע להבנתנו את התורות ולגבי תרגול המדיטציה שלנו.

אם יש לכם/ן בעיות פסיכולוגיות, אתם/ן תלכו למטפל/ת; לא תלכו למורה הרוחני/ת שלכם/ן. ומה שאינו ראוי באופן מיוחד הוא לדון בבעיות במערכת הזוגית או בבעיות מיניות עם נזיר או נזירה. הם/ן בחרו בחיי פְּרִישׁוּת. אין להם/ן עניין בזה. הם/ן אינם/ן הכתובת לשאלות בנוגע לבעיות מסוג זה. אולם, כמי שמגיעים/ות ממסורת שיש בה כמרים, כוהני-דת ורבנים, יש בנו ציפייה לכך שהם/ן ייקחו על עצמם/ן את התפקיד הכללי הזה, המשתייך להנחיה של קהילה דתית, וידריכו אותנו בתקופות קשות בחיינו האישיים.

אתן דוגמה. הייתי לצד המורה הרוחני שלי צנז'אב סרקונג רינפוצ'ה במשך תשע שנים, קרוב מאוד, לאורך רוב הזמן, בכול יום. מעולם במהלך תשע השנים האלה הוא לא שאל אותי שאלה אישית. אף פעם. לא על חיי האישיים. לא לגבי משפחתי. לא בנוגע לרקע שלי. שום דבר. השהייה לצידו הייתה לאורך כול היום, מידי יום ביומו ובאה לידי ביטוי או כשלימד אותי, או בעבודה שלי עימו כדי להיטיב עם אחרות ואחרים- לתרגם עבורו, או לארגן את מסעותיו, או כול דבר שהוא. אז זו הייתה מערכת יחסים מסוג שונה לגמרי ממה שמוּכַּּר לנו במערב ולא כזו שקל לנו להבין.

הַמְעָטָה בחשיבות לקיחת המקלט - הצבת כיוון בטוח בחיינו

ההקשר של העבודה עם המורה, מביא אותנו לנושא המקלט, שאני אוהב לקרוא לו "כיוון בטוח". זה מכניס כיוון בטוח לחיינו, שעליו מצביעים הבודהה, הדהרמה והסנגהה. זוהי אי-הבנה של משמעות לקיחת המקלט אם נמעיט בערכה ונתייחס אליה רק כאל סממן של הצטרפות למועדון. אז נגזור חתיכה קטנה מהשיער שלנו, נקבל חוט אדום שנקשור סביב הצוואר, נקבל שם טיבטי, והנה הצטרפנו למועדון. זה הופך לבעייתי באופן מיוחד כאשר, מאחר והמורה משתייך/ת לשושלת טיבטית מסוימת, נתייחס למועדון שאליו הצטרפנו כאל שושלת ספציפית של הבודהיזם הטיבטי, במקום להתייחס אליו כאל הבודהיזם בכללותו: "עכשיו הפכתי לחלק משושלת הגלוגפה". "עכשיו הפכתי לחלק משושלת הקארמה קגיו". "עכשיו הפכתי לחלק משושלת הנינגמה." "עכשיו הפכתי לחלק משושלת הסאקייה". במקום לחשוב: "עכשיו אני הולך או הולכת בדרכו של הבודהה." אי-ההבנה הזו, מובילה אותנו להסתגר בפלגים דתיים, ולגישה של בלעדיות מתבדלת בשושלת מסוימת,  ולכך שלעולם לא נלך למרכז דהרמה אחר מלבד זה שאליו הצטרפנו. זה באמת די מדהים איך שרוב המתרגלים והמתרגלות הבודהיסטים המערביים שהולכים למרכזי דהרמה מגיעים לאחד בלבד וכף רגלם/ן לא תדרוך לעולם במרכז אחר. 

על כול מורה שמגיע/ה למערב להקים מרכז וארגון משלו/ה

מה שמבלבל אפילו עוד יותר הוא שנוצר רושם שכול מורה מסורתי שמגיע למערב רוצה להקים מרכז דהרמה משלו וארגון משלו. לתחושתי, זוהי טעות גדולה, כי זה יוצר מצב שאינו בר-קיימא. אין יכולת לקיים ולתחזק 400 מותגים שונים של בודהיזם לזמן בלתי מוגבל בעתיד. יתר על כן, זה מבלבל מאוד עבור תלמידות ותלמידים חדשים. כמו כן זוהי ירידה לטמיון מבחינה כלכלית וזהו נטל כספי כבד לתמוך בכול המקומות הללו עם מעמדי הפולחן והספריות שלהם, ותשלום שכר הדירה, וכן הלאה. בטיבט, למרות שמורות ומורים רבים ושונים הגיעו מהודו ומנפאל ולמרות שהוקמו מנזרים רבים ושונים, בסופו של דבר הם חברו יחדיו ויצרו קבוצות ייחודיות. הן לא היו אותן קבוצות שהיו לך בהודו – בהודו לא היה לך קאגיו או סאקייה - אבל הן התמזגו לקבוצות שהפכו אז לברות-קיימא ואשר חיברו שושלות שונות.

לפיכך למרות שיש לנו ארגוני דהרמה מערביים נרחבים, כמו אלה שהקימו טרונגפה רינפוצ'ה, סוגיאל רינפוצ'ה, לאמה ישה ולאמה זופה וכו', עלינו לחשוב על איחודן של הקבוצות כדי ליצור חיבור רחב יותר של השושלות, כפי שקרה בטיבט. אך בעשותנו זאת, עלינו להימנע משני מצבי קיצון. האחד שבו הבודהיזם המערבי מפוצל מדי, זה לא עובד. מצד שני, אם הוא מווּסת מדי, זה גם לא עובד. אז יש צורך לטפל בכך בזהירות רבה. אבל אני חושב שקיימוּת היא סוגייה חשובה מאד.

לחשוב שאם יש לנו מורה, אין לנו אפשרות ללמוד עם מורות ומורים אחרים

בהקשר של לא ללכת למרכזי דהרמה אחרים, זו גם אי-הבנה לחשוב שאין באפשרותנו ללמוד עם מורות ומורים אחרים, אפילו עם אלה שמגיעים מתוך השושלת של המורה שלנו. לרוב הטיבטים והטיבטיות יש כמה מורים, לא רק אחד או אחת. מוזכר למשל, כי לאטישה היו 155 מורים. למורים שונים יש התמחויות שונות. חלקם/ן טוב בלהסביר את זה; וחלק אחר טוב בלהסביר את ההוא. חלק משתייך לשושלת הזו; וחלק משתייך לאחרת. זה לא מצביע על חוסר נאמנות למורה שלך אם יהיו לך מורות ומורים רבים. כפי שאומר ה"ק הדלאי לאמה: נוכל להסתכל על המורות והמורים שלנו כמו על אוואלוקיטשווארה בעל 11 הראשים, כול מורה הוא כמו פנים אחרות, וכולם יחד מהווים גוף אחד למען הנחייתנו הרוחנית.

כאשר יש כמה מורות ומורים שאין ביניהם הרמוניה

חשוב מאוד, בהמשך לכך, לא לקחת כמה מורים שיש להם התנגשות עניינים זה עם זה. זה לא עובד. עליך למצוא מורים שיש להם/ן -מה שמכונה בטיבטית דאם-טשיג- קשר טוב והדוק אחד עם השני וששוררת ביניהם/ן הרמוניה. הסיבה לכך היא, שבאופן מצער, דברים כאלה מתרחשים בתור מה שמכוּנֵה לפעמים כ"מלחמות כוכבים רוחניות" בין מורות ומורים רוחניים למיניהם/ן שיש ביניהם/ן מחלוקת אלימה מאד בנושאים מסוימים - בין אם מדובר במגינים, או בשאלה מיהו הקרמפה האמיתי, או מה שזה לא יהיה. אז אם יהיו לך יותר ממורה אחד/ת, בחר/י מורים שהרמוניים זה לזה.

המחשבה שעצם ההקשבה להרצאה הופכת את המרצה למורה הרוחני/ת שלך

חיוני גם כאן להבין שרק האזנה להרצאה של מורה בודהיסטי/ת אינה הופכת את האדם הזה באופן אוטומטי למורה הרוחני שלך עם כול ההשלכות של המסירות לגורו, למרות שכמובן שעלינו להביע כבוד כלפיו או כלפיה. כפי שאומר ה"ק, "באפשרותך ללכת לכול לימוד שמעניק/ה מורה כלשהו/י ולהשתתף בו רק כהרצאה, כפי שהיית עושה עם הרצאה באוניברסיטה." זה לא מרמז על שום דבר מעבר לזה.

לא לשלב לימוד עם תרגול

באשר לתרגול, זוהי אי-הבנה לחשוב שמסורת הגלוג היא שושלת של לימוד בלבד ושהקאגיו והנינגמה הן שושלות תרגול גרידא. בגלל התפיסה המוטעית הזו, יתכן ונדמיין שאם נעקוב אחר אחת מהן, אז נזניח את ההיבט השני- נזניח את הלימוד שלנו או שנזניח את המדיטציה שלנו. כאשר המורות והמורים מדגישים את האחד או את השני מביניהם - לימוד או מדיטציה - זה לא אומר שנעשה רק את האחד ונתעלם מהשני. זה די ברור ששניהם נחוצים לנו.

לאחרונה, במפגש עם קהל של מערביים ומערביות שלמדו בספרייה בדהרמסלה בשנות ה-70 וה-80, ה"ק הדלאי לאמה נתן דוגמה נחמדה מאוד. הוא אמר שטנטרה, מהאמודרה, דזוגצ'ן ושיטות מתקדמות כאלה הן כמו אצבעות על יד. כף היד, הבסיס, הן התורות של המסורת ההודית ממנזר נלנדה, לימודיי הסוטרה שהעניקו המאסטרים ההודים הגדולים של נלנדה. אי-ההבנה היא לשים יותר מדי דגש על האצבעות. לפעמים המורות והמורים עושים זאת, הוא אמר, הם שמים יותר מדי דגש על האצבעות. התלמידות והתלמידים שלהם/ן לומדים ומתַּרגלים רק את האצבעות ושוכחים מהיד. האצבעות יוצאות מתוך היד ואינן מתפקדות בכוחות עצמן. זה היה הדימוי, האנלוגיה שבה השתמש ה"ק, ואני חושב שזו עצה מועילה מאוד. זוהי אי-הבנה לחשוב, "כל מה שעלי לעשות הוא לתרגל דזוגצ'ן; רק לשבת בטבעיות". לנהוג כך זה להתייחס אל סוגי הלימוד הללו בפשטנות יתר מבלי שיש לנו את הבסיס הראוי. 

לחשוב שאנחנו מִילַרֵפּות ושעלינו להיכנס לריטריט מדיטציה לכול החיים 

באופן דומה, זוהי אי-הבנה לחשוב על עצמנו כעל מִילַרֵפּות ושכולם/ן-ובמיוחד אנו עצמנו-צריכים/ות להיכנס לריטריט לכול החיים, או לפחות לעשות ריטריט של שלוש שנים. רק לחלק קטן מאד מאיתנו מתאים להעביר את כול החיים במדיטציה; על רוב בני ובנות האדם  לקחת חלק פעיל במעורבות למען רווחה חברתית. זוהי העצה שמגיעה ישירות מה"ק הדלאי לאמה. זה מאוד, מאוד נדיר שאנו באמת מתאימים או מתאימות לריטריט מדיטציה לכול חיינו או שנוכל להיתרם ממשית מכך שנפרוש לריטריט של שלוש שנים בלי שנשב שם באופן סתמי ונחזור על מנטרות במשך שלוש שנים, אבל לא באמת נעבוד עם עצמנו ברמה מעמיקה.

לחשוב שעל-מנת שנוכל להגיע להארה מספיק שנמדוט בזמן הפנוי שלנו 

כמובן שנדרש תרגול דהרמה מְאֻמָּץ ומתמשך באופן בלתי פוסק כדי להגיע לשחרור מלא או להארה, וזו טעות להפריז בהערכה שנוכל להשתחרר ולהגיע להארה מבלי שנתַּרְגל ללא הרף. ייתכן שנחשוב: "ובכן, ביכולתי לתרגל רק בזמני הפנוי ואגיע לשחרור ולהארה". גם זו אי-הבנה. אבל זו גם טעות לא לגלות אובייקטיביות לגבי עצמנו ולגבי מידת היכולת והמסוגלות שלנו לבצע את התרגול האינטנסיבי הזה עכשיו. זאת מכיוון שמה שיקרה הוא שאם נדחק בעצמנו ולא תהיה לנו באמת היכולת לעשות תרגול כה מְאֻמָּץ, נחווה תסכול של ממש. נחווה את מה שמכונה בטיבטית "לוּנְג", אנרגיה של עצבנות ותסכול, שמביאה לבלבול פסיכולוגי, רגשי וגופני.

לא לחשוב באופן מציאותי שזה ייקח עידנים של חיים בכדי להגיע להארה

זה גם מתקשר מעט לאי-האמונה בלידה חוזרת, כי אם אין לנו אמונה בלידה חוזרת, אין לנו הסתכלות רצינית קדימה במונחים של מטרות ארוכות-טווח שמיועדות להגשמה לאחר עידנים רבים מאד של תרגול. יש את הלימוד שאומר שאפשר להגיע להארה בחיים האלה, אבל זו לא סיבה לחשוב ש"יש לנו רק את החיים האלה כי אין לידה חוזרת", ועל-כן לדחוק בעצמנו אל מעבר למה שביכולתנו לעשות ברגע זה. 

להמעיט בחשיבותו של תרגול יומיומי קבוע

כמו כן, אם נתבונן בכך מהצד השני, זו טעות להמעיט בחשיבותו של תרגול מדיטציה יומיומי. זה חשוב מאוד, במידה ונחליט להתמיד בתרגול הדהרמה שלנו, לקיים שגרת מדיטציה יומית. יש לכך תועלות רבות מאד מבחינת משמעת, מחויבות, יציבות בחיינו ומְהֵימָנוּת: מה שלא יהיה, בכול מצב, נמשיך ונתרגל מדיטציה מידי יום. אם אנחנו רציניים ורציניות לגבי בניית הרגלים מיטיבים יותר, וזו בדיוק מטרתה של המדיטציה, אז עלינו לתרגל.

מה פירוש "תרגול"? המשמעות היא לבנות הרגל מיטיב באמצעות ניתוחם של הדברים וחזרתיות. למשל, בסביבה מבוקרת, נוכל לדמיין מצבים מאתגרים שונים שבהם בדרך כלל עולה בנו כעס ולאחר מכן ננתח את הסיבות והגורמים לסערת הרגשות שלנו. נוכל למשל לחקור, "למה עולה בי כעס לגבי  המצב הזה או מצב אחר? מדוע, כשאני חולה, לדוגמה, אין בי אורך-רוח? האם זה בגלל ש ... " ואז נעמיק יותר ויותר, ונראה ש"ובכן, אני מתמקד/ת בעצמי. אני חווה סבל. מסכן/ה שכמותי."

גם אם אנו לא חושבים/ות במודע "מסכן/ה שכמותי" בעודנו חולים/ות, אך עם זאת יש בנו כנות, עלינו להודות שהמיקוד הרגיל שלנו הוא ב"עצמי", והוא הבולט ביותר במערכת השיקולים שלנו. לכן, מכיוון שלא נעימה לנו חוויית החולי, נתעצבן ונַפנה את הרוגז הזה כלפי אנשים אחרים. ואז, במהלך המדיטציה, ננתח מצבים כאלה, הנובעים מניסיוננו האישי, ונמשיך ונחולל גישה מיטיבה יותר - במקרה הזה, אורך-רוח - כלפי המצב המאתגר. תרגול יומי שבמהלכו נבחן דברים מסוג זה ונתַּרגל את הטמעתו של הֶרְגֵּל מיטיב הוא תרגול מועיל ביותר. זוהי אי-הבנה גדולה לחשוב שנוכל להסתדר בלי זה.

לחשוב שתרגול בודהיסטי פירושו רק לבצע טקסים

זו גם אי-הבנה לחשוב שתרגול בודהיסטי פירושו רק לבצע טקסים ולא לעשות בראש ובראשונה עבודה עם עצמינו. בני ובנות אדם רבים באופן תקופתי, או בקבוצה או לבדם, מדקלמים סדהנה, טקסט של הדמיה טנטרית. ולעתים קרובות מתבצע הדקלום בטיבטית - שפה שהם אפילו לא מבינים - וחושבים שזהו "תרגול". דְזוׄנְגְסָר קְיֶינְטְסֶה רׅינְפּוׄצֶ'ה נתן לזה אנלוגיה נפלאה. הוא אמר שאם טיבטים וטיבטיות יצטרכו לדקלם תפילות וטקסטים שונים מדי יום בגרמנית הכתובה פונטית באותיות טיבטיות, מבלי שיהיה להם שמץ של מושג לגבי מה שהם אומרים, הוא מפקפק בכך שהרבה מאוד מהם אכן יעשו זאת. ובכל זאת זה משהו שמבוצע על-ידינו כבני ובנות המערב ומבחינתנו זה תרגול שנעשה מתוך מחשבה כי די בכך כדי להביא לנו הארה. אך תרגול בפועל פירושו לעבוד עם עצמנו: לעבוד על שינוי הגישות שלנו, להתגבר על הרגשות המפריעים שלנו באמצעות ניתוח והבנה, ובאופן זה לבנות הרגלים מיטיבים יותר כמו אהבה, חמלה, הבנה נכונה וכו'.

לחשוב שכדי לתרגל דהרמה כראוי עלינו לעקוב אחר המנהגים הטיבטיים

אי-הבנה נוספת היא לחשוב שכדי לתרגל דהרמה כראוי עלינו לאמץ את המנהגים הטיבטיים או לפעול בהתאם למנהגים אחרים שמקורם ברחבי אסיה, כמו למשל להקים שולחן מִנחה (אַלְטָר) מורכב לפרטי פרטים בסגנון טיבטי ב"חדר המקדש" האישי שלנו בבית או אפילו במרכז הדהרמה. מורות ומורים טיבטים רבים המגיעים למערב אוהבים, כמובן, להקים מרכז דהרמה ולקשט אותו כמקדש טיבטי כשהקירות צבועים באותו אופן ומעוטרים בציורים מתאימים וכן הלאה.

כמו שחבריי וחברותיי הטיבטיים היו אומרים, “אם כקהל מערבי זה מוצא חן בעיניכם, אז למה לא? אין בכך שום נזק." אבל לחשוב שזה הכרחי לחלוטין לקשט כך זו טעות גדולה. במיוחד כאשר זה כרוך בהוצאה כספית עצומה, כאשר ניתן להשקיע את הכסף בצורה מיטיבה הרבה יותר בדרכים אחרות. אז בין אם זה במרכז הדהרמה או בבתים שלנו, לא נחוץ לנו עיצוב מורכב, בסגנון טיבטי, על מנת לתרגל את הבודהיזם הטיבטי. כל עוד החדר בו נתרגל מדיטציה יהיה מסודר ונקי ובכך יכבד את מה שנעשה בו, זה מספיק.

לחשוב שתהליך השחרור שלנו מהרגשות המפריעים יהיה מהיר

למרות שהדגש העיקרי בדהרמה הוא על חיסולם הנצחי של הגורמים לסבל - כלומר הבורות או חוסר המודעות שלנו לגבי המציאות והרגשות המפריעים שלנו, זוהי אי-הבנה לחשוב שההתגברות על הרגשות המפריעים תתרחש במהירות. יש לנו נטייה לשכוח בקלות שרק כאשר נהפוך לארהאט, בְּרִיָה משוחררת, נשתחרר לחלוטין מכעס, היאחזות וכן הלאה, למרות שבמהלך ההתקדמות בדרך הם יהיו שם במידה פחותה. אם נשכח זאת, נחווה ייאוש כאשר עדיין נתכעס לאחר שנים רבות של תרגול. זוהי תופעה נפוצה מאוד.

זוהי טעות, אם כן, לא לגלות אורך-רוח וסבלנות כלפי עצמנו. עלינו להבין שתרגול הדהרמה עולה ויורד, בדיוק כמו שבסמסרה יש עליות ומורדות. בטווח הארוך נוכל לקוות לשיפור, אבל זה לא יהיה כל כך פשוט. אז זו טעות לא לגלות סבלנות כלפי עצמנו בזמן שאכן יש לנו מורַדות. אך מצד שני, עלינו להימנע מהקיצון של לגלות מתירנות רבה מדי לגבי ההרגלים השליליים שלנו ולהתעצל בעבודה עם עצמנו. דרך האמצע כאן היא לא לרדת על עצמנו כשעדיין עולה בנו כעס, ומאידך לא רק לומר "יש בי כעס", או "אני במצב רוח רע", מבלי לנסות ליישם שיטה דהרמית כלשהי על מנת להתגבר על-כך. 

מעניין מאוד לראות אל מה אנו פונות ופונים לשם הקלה כאשר אנו במצב רוח רע. האם אני פונה למדיטציה? האם אני פונה למקלט? או שאני פונה לשוקולד, או למין, או לטלוויזיה, או לשיחה עם חבריי וחברותיי או לגלישה באינטרנט? אל מה אני פונה? אני חושב שזה גילוי חשוב מאד מבחינת תרגול הדהרמה שלנו - כיצד אנו מתמודדים ומתמודדות עם מצבי רוח רעים.

אלו הן חלק מאי-ההבנות שעלו בדעתי רק תוך כדי זה שישבתי והקדשתי לכך מחשבה. אני בטוח שישנן עוד הרבה, הרבה יותר שאפשר להוסיף לרשימה. כפי שציינתי, יש הרבה אי-הבנות שמגיעות פשוט בגלל הקושי של חומר הלימוד, במיוחד בנוגע לריקות, למערכות של אסכולות ההשקפות הפילוסופיות השונות וכו'. אחת הנקודות לגבי הדהרמה היא: כול מה שבודהה לימד היה לטובתם/ן של אחרים ואחרות. אם נתייחס לכך ברצינות, ננסה להבין מה מטרתן של כול הנקודות המבלבלות הללו בתורות. אם לא יעלה בידנו להבין דבר-מה, ננסה להבין זאת תוך הסתייעות בשיטות הדהרמה וההיגיון, ואם לא נצליח להבין זאת, נשאל מישהו או מישהי המהווים מבחינתנו סמכות מתאימה שנוכל לבטוח בה. אם נגלה פתיחות ומוכנות לקבל את זה שחלק גדול מהבלבול שלנו נובע מאי-ההבנות שלנו, תהיה לנו הפתיחות לקבל את התיקון הדרוש, כדי שנוכל להפיק את התועלת המיטיבה ביותר מהתורות.