האם קווי המוסר הבודהיסטים פתוחים לשינוי והתאמה תרבותית?

המקום המהותי שיש לאימון המוסר בבודהיזם

במעבר של הבודהיזם מחברה אחת לאחרת, עולה צורך ביכולת לזהות את התורות המהותיות כדי להבדיל בינן ובין המעטפת התרבותית שלהן. בהיותו על ערש דווי בודהה הצביע על הקריטריון לעריכת ההבחנה, כפי שצוין בסוטרת המהאפארינירוונה (Mahaparinirvana Sutra mDo mya-ngan-las ‘das chen-po). הוא אמר לאלו שחנך שהתאספו סביבו שיתנו לתורותיו (הדהרמה) ולכללי המשמעת (הווינאייה) להורות להם את הדרך אחרי שיעבור מן העולם הזה. כשנשאל איך ניתן לדעת איזו מתורותיו מעבירה את הנקודות החשובות ביותר, שאקיימוני הזהיר שלא לתת לשאלה הזאת להיות מוכרעת בעתיד באמצעות דעות של מורים/ות או קונצנזוס של הקהילה הנזירית. אלא, שהדבר יצטרך להיות מוכרע, הוא אמר, על ידי השגת בטחון בנוגע למה שהכי מהותי תוך שהוא מציין את מה שמופיע באופן חוזר ונשנה בתורות ובכתבים. ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות, שתי התופעות האמיתיות, אהבה, חמלה, הדרך כפולת השמונה, ושלושת האימונים הגבוהים כנקודות בולטות המודגשות לכל אורך לימוד התורות. באמצעות הקו המנחה של הבודהה עצמו, אין כל ספק שאלו הן תכונות יסוד. זה יהיה אם כן לא הולם לבטל את תפקידן המרכזי או לערוך להן התאמה. בלי קשר לתרבות. אף על פי כן, בודהה אמר גם לא להאמין לשום דבר שנאמר על ידו מתוך אמונה בלבד, אלא לבדוק ולבחון זאת כפי שמתבצעת בחינה של זהב. במלים אחרות, עלינו לבסס את הקבלה שלנו של מה שהבודהה חזר ולימד בהתבסס על ניתוח אנליטי ולוגיקה, לא על אמונה בלבד.

 מאחר ששמירת הכללים של משמעת עצמית מוסרית (tshul-khrims, Skt. śīla) כאחת משלושת האימונים הגבוהים יותר במשמעת, ריכוז, והבחנה מודעת (shes-rab, Skt. Prajñā חכמה) היא היבט הכרחי בבודהיזם, חשוב להבין מהי בדיוק משמעת עצמית- מוסרית. איזה תפקיד היא ממלאת בדרך הרוחנית ומדוע היא חשובה. משמעת עצמית מוסרית מוסברת כהיותה מרכיב מנטלי, או מצב תודעתי, אשר מהווה אמצעי שמירה עבור גופנו, דיבורנו, ותודעותינו, מרסנת אותם, בדרך כלל באמצעות קיום נדרים ויישום כללי המוסר (קווים מנחים להתנהגות). כל הצורות של בודהיזם מדגישות שוב ושוב שמירה על הגוף, הדיבור, והתודעה שלנו, דרך הימנעות מפעולות הרסניות מבחינה גופנית, מילולית, ומנטלית. עם השאיפה לשחרור, נחפש להימנע מכל פעולה שתיצור בעיות וסבל עבורנו. 

אסכולות  המהאייאנה בבודהיזם מדגישות, בנוסף, הימנעות מפעולות שהן הרסניות במובן של או להזיק ישירות לזולת או להזיק באופן עקיף לעצמנו, בכך שהן מונעות מאיתנו לסייע לזולת באופן מלא. לפעולות הפוגעות באחרים ואחרות ישנן תוצאות שליליות גם עלינו. לפיכך צורות לא מהאייאניות של בודהיזם מלמדות אף הן הימנעות מפגיעה באחרים/ות. למרות שחלק מהמוטיבציה לעשות זאת באופן הזה הוא אהבה וחמלה, הדגש הוא על הרצון למנוע את ההשלכות השליליות של זה עלינו. היבטים אחרים של משמעת-עצמית מוסרית במהאייאנה הם שמירה על הפעולות שלנו כדי להבטיח שהן בונות- בונות במובן של או שהן מהוות סיוע ישיר לזולת או שהן מהוות סיוע עקיף עבורנו בכך שהן תורמות ליכולת שלנו עצמנו להיטיב באופן מלא. בואו נמקד את הדיון שלנו בסוג הראשון של משמעת-עצמית מוסרית, בכל אופן, זה המשותף לכל המסורות הבודהיסטיות, הימנעות מהתנהגות הרסנית. 

תרגול שליטה-עצמית כך שלא ננהג באופן הרסני, בהקשר בודהיסטי כללי, הוא זה המבוסס על מצב התודעה שבו נדחה מעלינו לא רק גרימת נזק על ידי הפעולות שלנו, אלא, ברמה עמוקה יותר, גרימת נזק מתוך חוסר המודעות שלנו (ma-rigs-pa, Skt. avidyā, ignorance), הגישות, והרגשות המפריעים ( nyon-mongs, Skt. kleśa, afflictions ), שהם אלו הגורמים לנו להתנהג בצורה מזיקה. בהתחלה, יתלווה אל שאיפתנו כוח- רצון ושליטה- עצמית למזעור ההשפעה של המצבים המנטליים המתישים הללו עלינו. ואז, ככל שנתקדם באימון שלנו במשמעת-עצמית מוסרית גבוהה יותר, כך תתחזק התשתית לשני האימונים הגבוהים יותר בריכוז ומוּדעוּת מבחינה שיוכלו לחסל לחלוטין את הסיבות לבעיה. התשתית הזאת מתחזקת עם תשומת לב מודעת (מיינדפולנס- dran-pa, Skt. smṛti) ודריכות (shes-bzhin, Skt. (saṃprajanya, שני מרכיבים מנטליים המתפתחים על ידינו דרך מודעות תדירה לעשייה, לדיבור, ולחשיבה שלנו, כשאנו תמיד בהבחנה בין מה שמיטיב ומה שמזיק. 

ברמה עמוקה יותר, באמצעות זיהוי והימנעות ממאפיינים הרסניים בהתנהגות הגסה שלנו, נזכה באימון וחוזק שיאפשרו לנו להבחין ולרסן את התודעות שלנו מלתת פתח למעופפות, קהות, וחריגוֹת מזיקות עדינות אחרות שהן הרסניות להשגת ריכוז מוטמע (ting-nge-’dzin, Skt. Samādhi). עם ריכוז מושלם והבנה נכונה של ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות ושתי התופעות האמיתיות- מופעים דמויי אשליה, וריקות (stong-pa-nyid, Skt. śūnyatā; emptiness)- נוכל להישאר במיקוד על היעדרן של זהויות אמיתיות או של "נשמות" בלתי אפשריות (bdag-med, Skt. nairātmya; identitylessness, selflessness) וכך נחסל את הסיבה העמוקה ביותר של הסבל שלנו ונביא שחרור. לכן, מכמה וכמה נקודות מבט, אימון במוסר משחק תפקיד מרכזי בדרך הבודהיסטית. 

קריאות למודרניזציה של קווי המוסר הבודהיסטיים

בני ובנות אדם רבים בימינו קוראים למודרניזציה של קווי המוסר הבודהיסטיים שתצריך את ביטולם של נדרים וכללי בסיס מסוימים כלא רלבנטיים או שתפרש אחרים באופן כזה שלחלוטין משנה את היעד שלהם ובאופן אולטימטיבי תהפוך אותם לחסרי משמעות. ישנם כאלה שאפילו מטילים ספק בנחיצות של המוסר באימון הרוחני שבאופן בסיסי מכוון אל עבר מדיטציה ופסיכולוגיה או שהוא נון- דואלי. בחיפוש אחר שחרור בלי לדעת מה פירושו של חופש באמת, בני ובנות אדם רוצים להיות חופשיים בכל המובנים, אפילו ביחס לסוגיות מוסריות. 

המחאה שלהם מובנת. אם דת המקור שלהם הציבה הגבלות מחמירות על ההתנהגות שלהם, במיוחד על ההתנהגות המינית שלהם, והם דחו את הדת הזאת ופנו לבודהיזם, הם בדרך כלל יישאו עימם את רוח ההתנגדות המפעמת בהם נגד סמכות וממסד ויעבירו אותה לתוך דרך האמונה החדשה שאימצו לעצמם. הם לא רוצים יותר חוקים. במיוחד אם עליהם לשלם על הלימודים, הם רוצים "עסקה טובה" באמצעות  קבלת קווים מנחים מתירניים בלבד שהם יאהבו. הם מאמצים באופן לא מודע קווי מוסר בודהיסטיים יחד עם מנטליות של צרכנות מערבית. 

מתנגדים/ות שכאלה לנחיצות של משמעת עצמית מוסרית  יצביעו לעיתים על התנהלותם של המאסטרים הטנטריים הגדולים כעל דוגמה לאופן שבו עליהם עצמם להתנהג. ההשוואה, על כל פנים, עלולה שלא להיות הולמת. משמעת עצמית מוסרית מסייעת למזער מצב בו נהיה תחת השפעתם של רגשות מפריעים והתנהגות כפייתית הרסנית ולפתח מוּדעוּת מבחינה של המצב הנון- דואלי של המציאות. ברגע שמתרגלים ומתרגלות השיגו את הרמה של ידיעה תבונית ופיתוח-עצמי שבה הם לא נתונים/ות יותר תחת השליטה של רגשות מפריעים והתנהגות כפייתית, ויש להם/ן תפיסה לא מושגית ישירה של מוּדעוּת מבחינה של הדרך שבה דברים קיימים (de-nyid, Skt. tathatā, thusness), האימון שלהם במשמעת עצמית מוסרית השיג את מטרתו. מה שלא יעשו בנקודה זאת הוא מתוך מוטיבציה צלולה של חמלה ובודהיצ'יטה, המשאלה להגיע להארה מהר ככל הניתן כדי לעזור לאחרים ולאחרות באופן מלא, המלווה בחכמה. על כן, אפילו אם ההתנהגות של אדם עם כזאת ידיעה תבונית גבוהה עשויה להיראות לא קונבנציונלית, אין פירושו של דבר בשום אופן שמדובר בחוסר אחריות או היעדר מוסר. זה לעולם לא יגרום לנזק ארוך טווח, רק ייטיב. במיוחד לאחרים ואחרות. טנטרה, אחרי הכול, היא תרגול של המהאייאנה, שהמניע שלה הוא חמלה גדולה. 

לנסות לחקות את ההתנהלות של מאסטרים דגולים לפני שהשגנו את הרמות שלהם של ידיעה תבונית, אם כן, איננו רק דבר יומרני, אלא גם מסוכן. אלה שמה שמניע אותם עדיין הם תאווה, היאחזות, כעס, וגאווה עלולים לפגוע בעצמם ובאחרים ובאחרות קשות אם יזלזלו בנחיצות של שליטה-עצמית ויחמקו מהאחריות של אימון עצמי במשמעת- עצמית מוסרית. מקרים כאלה גרמו, לאחרונה, נזק רב לקהילות בודהיסטיות במערב, רק כדי להפוך את החשיבות של אימון במוסר לכל הבודהיסטים והבודהיסטיות למתבקשת יותר, עבור מורים/ות ותלמידים/ות גם יחד. 

כשנבחן זאת ברמה עמוקה יותר, נוכל לראות שהחיפוש אחר חופש אישי בכל מחיר מבוסס על היאחזות בעצמי (bdag-‘dzin, Skt. ātmagrāha), "אני", שקיים כישות עצמאית, מצד עצמה, כל יודעת באופן ניכר שמגיע לה תמיד שהדברים ייעשו בדרך שלה ותמיד עושה כל מה שמתחשק לה. אין עצמי כזה המתקיים בתוך וואקום, חופשי לחלוטין מלהיות אחראי לתוצאות מעשיו ולהתנסות בהן. 

זה לא אומר שאנחנו לא קיימים/ות; אנו כן קיימים/ות, ואכן יש לנו התנסות בתוצאות של המעשים שלנו, אך עלינו להבין מה פירושה של החתירה לאושר בהקשר הבודהיסטי. פירושה לעמול כדי לזכות בשחרור מכל הבעיות ומצבי הסבל שאנו יוצרים ויוצרות לעצמנו, שיש בנו הבנה שמגיעים מהתנהגותנו הכפייתית, שמה שמניע אותה הם הרגשות המפריעים שלנו והיעדר הבנה של סיבה ותוצאה ואיך אנחנו, אחרים/ות וכל דבר קיים/ות. זה לא אומר לרדוף אחרי אושר כדי לעשות את כל מה שנרצה, כולל להתפרע עם הרגשות המפריעים שלנו, כאילו שלהתנהגות שלנו אין כל השפעה על עצמינו או על הזולת. 

הבדלים בין גישות בודהיסטיות ומערביות ביחס לקווי מוסר

למרות שאין עוררין בנוגע לתפקיד המרכזי של משמעת עצמית מוסרית בבודהיזם, נותרת השאלה האם להתאים את קווי המוסר הבודהיסטים בתהליך העברתו לחברות מודרניות, או לא, ואם מישהו היה מתאים אותם, איך הכי טוב לעשות זאת. ישנן שתי נקודות מרכזיות אפשריות להתמקד בהן כשמכוונים להתאמה תרבותית: הגישה לקווי המוסר וצורת המשמעת. בואו נבחן את הראשונה מבין הנקודות הללו, הגישה לקווי המוסר, במונחים של חברות המבוססות על ערכים של הדתות האברהמיות ושל יוון העתיקה וננסה לקבוע האם התאמה תרבותית בהקשר הזה תוכל להועיל. למרות שרק חלק מבני ובנות חברות כאלה ישייכו עצמם במודע להשקפות שיוסברו להלן, רוב האנשים יושפעו מהן לכל הפחות באופן תת מודע. 

בתרבויות המושפעות ממחשבת הברית הישנה, המודל לקודים מוסריים הוא עשרת הדיברות, כללי המוסר מבוססים על סדרת חוקים שניתנו מאת סמכות עליונה יותר. פעולות מסוימות נחשבות "נכונות" ואחרות "שגויות". העמדה היא שיפוטית. אלה שפעולתם/ן שגויה ולא מצייתים/ות למצוות הם בני ובנות אדם "רעים" ונדונים לעונש, בעוד שאלו המקיימים את מצוות האל הם צדיקים ו"טובים", ויתוגמלו בהתאם. 

בפילוסופיה היוונית העתיקה המבוססת על עקרונות של דמוקרטיה, קווי מוסר מבוססים על סדרה של חוקים שהאדם יצר המכריזים על שלטון הסדר החברתי. איזונים ובלמים ההכרחיים להבטחת התפקוד ההולם של המדינה ואת רווחת התושבים. בקיימנו את החוקים הללו, נגדיר עצמנו כ"אזרחים טובים". באי ציות להם, יהיה שכרנו עונש הנחשב ראוי והכרחי כדי לתמוך בטובתה הגדולה יותר של החברה. 

בתרבויות בודהיסטיות, מאידך, קווי המוסר מתבססים על קווים מנחים המבחינים בין אותן פעולות שהתוצאה שלהן תהיה אושר לבין אלו שהתוצאה שלהן תהיה סבל. הקווים המנחים הללו לא ניתנו על ידי בורא כל יכול, הן של חברה והן של חוקיה, שיש לו את הכוח לתגמל או להעניש. וגם לא נחקקו על ידי מחוקקים נבחרים ששאיפתם היא ליצור מדינה טובה יותר. הם הועברו בלימוד שניתן על ידי בודהה יודע כל שרואה את ההיבטים המלאים של החוקים הטבעיים של סיבה ותוצאה. בודהות אינם אלו שאוכפים את החוקים הללו. החוקים הללו פועלים כחלק מהסדר הבלתי נברא  של היקום.

אם נרצה להימנע מבעיות ואומללות, עלינו לרסן עצמנו מלבצע את הפעולות ההרסניות הגורמות להן לקרות, ובאופן עמוק יותר, לרסן עצמנו מלהתפרע עם הרגשות המפריעים שלנו, שהובילו אותנו לנהוג בצורה הרסנית. ריסון כזה הוא פעולה רצונית לחלוטין המבוססת על מוּדעוּת מבחינה. זה אינו הכרח כלל, אנו מתרגלים ומתרגלות שליטה עצמית לא בגלל תחושת חובה או הכרח להימנע מפעולות מסוימות בגלל שמישהו ציווה עלינו לעשות זאת, ולא בגלל שזהו חוק המדינה וחייבים להיות לחברה חוקים כדי שישרור בה סדר. במקום זאת, ריסון התנהגותנו נעשה בשל ההבנה של הסדר הטבעי של היקום, המבוסס על סיבה ותוצאה, ומבקש להימנע מאומללות. הליכה אחר קווי המוסר הבודהיסטיים, אם כן, דומה לכיבוד חוקי הפיזיקה של היקום, כמו לא לשים את ידינו באש משום שהיא עלולה לשרוף אותנו. לא מעורבים פה שום שיפוטים מוסריים או אזרחיים.

במסגרת התפיסה הבודהיסטית, מי שמבצע פעולות שליליות עושה זאת או (1) בגלל היעדר ידיעה שהפעולות הללו הרסניות או (2) בגלל הימצאות תחת השפעה של איזשהו רגש מפריע או גישה מפריעה, כמו כעס, כמיהה משתוקקת, היאחזות, חמדנות, או תפיסה מוטעית, בנוסף להיעדר כל חוש ערכי או מצפוני. ההתנהגות השלילית של בני ובנות אדם לא קורית בגלל אי ציות לחוקים שמימיים או אזרחיים ולכן הם/ן "רעים/ות", אלא בגלל היעדר מודעות או בשל תחושת ערעור. היעדר המודעות שלהם/ן לא מגדיר אותם ואותן כעובדי אלילים או כופרים- או, במקרה הטוב, מושאים שיש להסתכל עליהם מלמעלה בתחושת רחמים, שאולי נוכל להחזיר בתשובה ולהציל אותם. ההתנהגות ההרסנית שלהם אינה מעוררת זעם ושערורייה מוסרית, כאילו שאנו עצמנו היינו אלוהים, וגם לא יוצרת תחושת חובה מוסרית להעניש אותם בשם בורא כל יכול. זה אפילו לא גורם לנו לרצות לכלוא ולהעניש אותם כאזרחים רעים ופושעים על מנת להגן על רווחת החברה. לחילופין, הבלבול שלהם הופך אותם למושאי חמלה, שמשאלתנו היא שישתחררו מסבל ומהסיבות לצער. 

יתרה מכך, קווי המוסר הבודהיסטים אינם כרוכים באשמה. לפי החשיבה הבודהיסטית, אלו הנוהגים באופן הרסני מתנהגים כך בטעות ובוודאי יצטרכו לשאת באחריות לתוצאות של הפעולות שלהם, אפילו במונחים של חוק אזרחי. יהיה עליהם להתחרט על הטעויות שלהם, אך אלו שגדלו על גישה בודהיסטית מסורתית למוסר לא יחושו רגשות אשם. אשמה, שבבסיסה השכנוע הפנימי שאנחנו בני ובנות אדם רעים וההיאחזות החולנית הזו בתחושת העצמיות הזאת כאילו אלו הזהויות הקבועות האמיתיות שלנו, היא תחושה תרבותית ספציפית הנובעת מההשפעה של הדתות האברהמיות על החברה. זו אינה תחושה הנחווית באופן אוניברסלי. לא כולם/ן מרגישים, כפי שנוסח במאה ה 17 במקראה לילדים בניו אינגלנד ( the seventeenth-century CE New England Primer).- "בנפילתו של אדם חטאנו כולנו". זה הפוך לחלוטין: התורות הבודהיסטיות על טבע הבודהה מורות שטבע התודעות שלנו הוא צלילות טהורה, ויש בכולנו מסוגלות להניע את העננים החולפים של האשליה שגורמת לנו לנהוג בדרכים הרסניות. 

הסיבה לשמירה על מוסר בחברה היהודו-נוצרית היא בבסיסה להיות אדם טוב ולעשות את הישר בעיני האל. בארצות שבנוסף חולקות מסורת של פילוסופיה יוונית עתיקה של דמוקרטיה, שאיפה נוספת היא להיות אזרח טוב ולקיים "את הטוב", החזקה באחת או בשתיים מהמטרות הללו חושפת לסכנה של צדקנות- עצמית הנאחזת בלהיות טוב בתור הזהות המוצקה שלנו. בתרבויות בודהיסטיות, מצד שני, הסיבה לשמירת מוסר היא בראש ובראשונה כדי לזכות בשחרור מסבל. נדרי הבסיס הבודהיסטיים נקראים "פרטימוקשהה" בסנסקריט, מבחינה מילולית "נדרים להשגת שחרור אישי"( so-sor thar-pa). 

תלמידי/ות דהרמה שחונכו בחברה המושפעת מן המקרא ניגשים לעתים קרובות לקווי המוסר הבודהיסטים עם נאמנות לא מודעת שאינה במקומה להיבט בלתי מתאים של הרקע ממנו באו, כלומר, צורך חרד לדעת מה נכון ומה שגוי. אימוץ קווי מוסר בודהיסטים לתוך תרבויות יהודו- נוצריות באמצעות אספקת גרסה בודהיסטית של עשרת הדיברות למתרגלים/ות, בכל אופן, עלול להיות לא חכם. מעשה כזה יהווה לא רק סתירה לגישה הבודהיסטית לאימון המוסר, הוא גם עלול להחמיץ את מטרותיה. 

כבסיס למוסר, הבודהיזם לא מלמד רשימת מצוות ומורה לאנשים לציית להן. הרשימה המסורתית של עשר הפעולות ההרסניות היא לא רשימה של "לא תעשה". שלא כמו בהוראות הנצרות, ציות שאין עליו עוררין לא מוזכר אף פעם, אפילו כנדר נזירוּת בודהיסטי. לחילופין, הבודהיזם מלמד את חוקי ההתנהגות של סיבה ותוצאה ואז מזמין בני ובנות אדם לבחון  אותם דרך ההתנסויות והתודעות שלהם ולנסות לזהות את הבעיות שעלו מהפעולות הכפייתיות וההרגלים שלהם. עליהם לזהות את הרגשות המפריעים והגישות המפריעות, ואת חוסר המודעות והבלבול שבבסיסם בנוגע למציאות וביחס לסיבה ותוצאה, המניעים את התנהגותם הכפייתית ההרסנית. עליהם גם לבחון ולהגיע לשכנוע שניתן להיפטר לתמיד מהסיבות להרגלים הללו עם הבנה נכונה ושזוהי הדרך לחסל סבל כך שלעולם לא יחזור שוב. 

כאשר, כתוצאה מההתבוננות הפנימית והבחינה העצמית הזאת, בני ובנות אדם מפתחים את השאיפה החזקה המוחלטת לצאת מהבעיות החוזרות ונשנות ללא שליטה, הם מפתחים את מה שבדרך כלל מתורגם כ"התנערות" (renunciation), ההחלטה הנחרצת לשחרור מסבל (nges-byung, Skt. niḥsaraṇa). הם יהיו מוּנָעִים אז להתחיל את התהליך של הגעה לשחרור דרך התאמת דפוסי ההתנהגות שלהם באמצעות הימנעות מלפעול מתוך הרגשות המפריעים שהם הסיבות להתנהגותם הכפייתית והבעיות המגיעות בעקבותיהם. במלים אחרות, עם החלטה נחרצת להשתחרר לא רק מהסבל שלהם אלא גם מהסיבות שהובילו אליו, הם יפעלו לוותר על דרכיהם השליליות. 

המסורת ההודו- טיבטית של ה"לאם-רים" (הדרך המדורגת) דנה בסוגיית הדרך בה בני ובנות אדם עשויים להחליט לפטור עצמם משלוש הרמות של הסבל בשל שלוש רמות תואמות של מוטיבציה רוחנית. הם עשויים לרצות להימנע ממצבי הסבל הגדולים הכרוכים בלידה חוזרת במצב גרוע כתוצאה מההתנהגות ההרסנית שלהם; זו המטרה של הרמה הראשונית של הנחישות להשתחרר. יתרה מכך, הם עשויים לבקש להשתחרר לא רק מסבל גדול אלא גם מכל צורות הסבל שבכל הלידות החוזרות, כולל אלו שהביאו על עצמם דרך ההתנהגות החיובית הבונה, כמו האובססיה לנקות את בתיהם. זו השאיפה של הרמה הבינונית של הנחישות להשתחרר. בנוסף, הם עשויים לבקש לחסל את כל רמות הסבל של הזולת, דרך התגברות על כל מכשול שהוא שעלול למנוע מהם מלהיות לעזר במלואם. זוהי הרמה המתקדמת. 

 בכל אופן, מנקודת המבט הרווחת המשותפת למתרגלים ומתרגלות לא רק של שלושת טווחי המוטיבציה הללו אלא של כל המסורות הבודהיסטיות, הסיבה העיקרית לריסון היא שחרור מסבל ומבעיות המגיעות מהתנהגות כפייתית הרסנית. הגישה הבודהיסטית לקווי המוסר, אם כן, מולידה החלטה נחרצת להשתחרר מהסבל שבוקע מהתנהגות הרסנית, לא מודעת, יותר מאשר התנערות מפעולות שסמכות הכתבים מחשיבה כחטאים או שכללים אזרחיים וסמכות משפטית מחשיבים כבלתי חוקיים. הגישה הבודהיסטית מובילה לבחינה של ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות: בעיות אמיתיות, הסיבות האמיתיות להן, הפסקתן האמיתית, והדרכים האמיתיות של התודעה והתרגולים שבאמת מביאים לסיומן. לכן, לשנות את הגישה הזאת באמצעות התאמה תרבותית של קווי המוסר הבודהיסטיים למערב מהווה סיכון של נטישה אפשרית של מאפיינים מהותיים של הבודהיזם. בואו נבחן את הסוגייה הזאת יותר לעומק.

התפקיד של מורים/ות רוחניים/יות במתן עצה מוסרית

בני ובנות אדם שגדלו בחינוך יהודו- נוצרי, בהתמודדות עם דילמה מוסרית בחיים עשויים לפנות לכומר או לרבי שלהם/ן להנחיה רוחנית. על מנת לקבל החלטה, כמו איך להגיב לבקשה של ילדם להתחתן מחוץ לדתם/ן, הם/ן ירצו לדעת מה נכון ומה שגוי. בהתמודדות עם סוגיה מוסרית אזרחית גרידא, כמו האם כן או לא להצהיר על הכנסה מסוימת כחלק מהחזר המס שלהם/ן, הפנייה האפשרית תהיה לעו"ד כדי ללמוד את החוקיות ואת הפרצות דרכן יוכלו להימנע מתשלום כבד. 

בודהיסטים ובודהיסטיות מסורתיים/יות מאסיה לא יפנו למורה הרוחני/ת שלהם/ן , או לנזיר או נזירה, במטרה לקבל הנחייה דומה. במסורת הטיבטית, הפנייה ללאמה עשויה להיות מתוך מטרה לקבל חזיון או על מנת להסתייע בלאמה במצב של צורך לקבל החלטה חשובה שלא יכולה להילקח בקלות באמצעות לוגיקה. אך כאלה החלטות לא יכללו בדרך כלל סוגיות מוסריות. סביר להניח שיהיו כרוכות יותר בעסקים או בענייני בריאות, כמו היכן למכור סוודרים או על איזה רופא להסתמך. באופן דומה, בודהיסטים ובודהיסטיות מסין יתורו אחר חזיונות במקדשים כדי להיעזר בקבלת החלטות אודות עניינים ארציים לחלוטין, בעוד שבודהיסטים ובודהיסטיות מתאילנד יתמודדו עם בעיות ארציות באמצעות בקשת קמעות מנזירים כדי שיוכלו לענוד אותם על מנת לגרש כוחות שליליים. למרות שרבים ורבות מהמערב מחפשים/ות כעת "חוטי הגנה" אדומים מלאמות טיבטיים כדי  לענוד סביב הצוואר, למרביתם/ן אין אמונה בדברים כאלה. 

זאת ועוד, רבים מבנות ובני המערב חשים דכדוך מהגישות הפונדמנטליסטיות של הפלגים השמרניים של דתות המקור שלהם כלפי, למשל, פעילותם ההומוסקסואלית או ביצוע הפלה. לעיתים יגיעו למורה בודהיסט/ית בחיפוש אחר אישור מוסרי והצדקה להחלטות שלהם בנוגע לעניינים כאלה. הם רוצים שיגידו להם שהבחירה שלהם הייתה נכונה ולא שגויה. הם רוצים חיזוק לכך שהם אינם בני ובנות אדם רעים. 

במפגש עם בני ובנות אדם כאלה, מורים/ות בודהיסטים/יות, במיוחד כאלה מהמערב, שיש להם אולי יותר אפשרות לגלות אמפתיה כלפיהם, רוצים להיות חומלים. הם יודעים שאם הם יהדהדו את התגובה התקיפה, השמרנית, של כמה מדתות המערב באמצעות ציטוט הכתבים הבודהיסטיים, בני ובנות האדם הללו עשויים שלא להגיע שוב לעולם לקורס או הרצאת דהרמה. לכן, על מנת שיהיו מסוגלים לענות בצורה נינוחה על שאלות המוסר הללו על נכון ושגוי באופן יותר ליברלי, סובלני, למצטרפים בודהיסטים חדשים שהגיעו מחברה המושפעת מהמקרא, הם עושים התאמות תרבותיות של קווי המוסר הבודהיסטים.

עלינו לנקוט משנה זהירות בגיבושן של כאלה התאמות. הרבה מבנות ובני המערב ניגשים לבודהיזם בתקווה שזה אפשרי, או אפילו תוך שכנוע שזה יחזק את ההשקפות הפוליטיות, חברתיות, מיניות, "המתקדמות" שכבר גובשו על ידם, ופשוט מתעלמים מההיבטים המסוימים האלה בבודהיזם שלא תואמים את שלהם. או, כמו עו"ד, יתייחסו לקווי מוסר בודהיסטים כאל קוד של חוקים ויחפשו למצוא פרצות או תיקונים הנתונים למשא ומתן. על המורים/ות להיות זהירים. התרפסות בפני גישות כאלה ואחרות בתוכם ואצל אחרים/ות עלולה למסך צורה עדינה של נטישת הדהרמה ופיברוק וחיקוי הדהרמה. שתי נקודות קיצון שהבודהה הזהיר שיש להימנע מהן. אך השאלה היא כיצד למצוא שביל ביניים בין שמרנות פונדמנטליסטית וותרנות מוסרית?

ישנן אפילו שאלות מסובכות יותר שיש תחילה לענות עליהן תוך הרהור על התאמות תרבותיות של קווי מוסר בודהיסטים. למשל, האם לומר למישהו או מישהי מה נכון או שגוי היא הדרך הטובה ביותר  לעזור לו או לה להתקדם מבחינה רוחנית? האם סוגיות מוסריות הן תמיד בשחור ולבן? האם זה התפקיד של מורה או מורת דהרמה לפתור את כל השאלות המוסריות, במיוחד בעולם של יחסיות מוסרית? בואו נבחן כמה מהנקודות הללו: 

שיטת ההוראה של הבודהה

פעם, אם ששכלה את בנה הגיעה אל הבודהה תוך שהיא נושאת את גופתו של תינוקהּ המת. המומה מיגון, היא התחננה בפני הבודהה שישיב את חיי בנה בחזרה. שאקיימוני הורה לה שתביא לו גרגר חרדל מבית שאותו המוות מעולם לא פקד, ואז הוא יראה מה יוכל לעשות. האם הלכה מבית לבית בכפר. כשהיא הגיעה מתוך בירוריה להכרה בכך שאף משק בית מעולם לא נמלט מהמוות, היא הבינה את לימודו של הבודהה על ארעיות. בהתנחמה בכך היה ביכולתה להניח לגופת בנה לנוח. 

המקרה הזה מצביע בבירור על שיטת ההוראה של הבודהה. הוא לא אמר לאישה בטון מלומד: "אני מצטער, אך כל התופעות המותנות הן ארעיות וכל אחד יצטרך למות מתישהו". הוא לא גער בה תוך זעם צדקני, "בקשתך שגויה! אלוהים, בחוכמתו האינסופית, לקח את ילדך ואת חייבת להאמין באלוהים". הוא לא הפך לרגשני או ניסה לנחם אותה במלים נוטפות דבש וכדומה. "אל תדאגי, אמא יקרה, ילדך נמצא עכשיו בגן עדן או מתגלם מחדש במרחב המופלא של הבודהות". במקום זאת, תוך איזון אופייני של חמלה ואובייקטיביות, הוא ארגן עבורה את הנסיבות לזכות בהבנה שתאפשר לה ליישב את צערה עבור עצמה. 

שיטת ההוראה של הבודהה, אם כן, היא לא לספק תשובות מוחלטות לבני ובנות אדם, אלא לעזור להם לראות את המציאות עבור עצמם. שאקיימוני גרם לחניכיו וחניכותיו להיות אחראים למצוא מענה לדילמות שלהם בעצמם. במקום לומר להם מה לעשות, הוא לימד אותם לעתים קרובות באמצעות מצבי חיים או משלים וסיפורים וגרם להם לחשוב עבור עצמם. הוא ביקש מהם לדווח לו על התובנות אליהן הגיעו על מנת למנוע מהם לסטות מדרך הישר, אך אף פעם לא האכיל אותם דהרמה בכפית. אפילו כשהבודהה לימד עקרונות וחוקים שונים, למשל, אלו של סיבה ותוצאה התנהגותיות. הוא השאיר את מלאכת החיבור ההרכבה וההתאמה של כל העקרונות והחוקים בידיהם של תלמידיו ותלמידותיו, ויישומם במצב האינדיבידואלי המסוים שלהם. באופן כזה, הוא הוביל אנשים לאורך הנתיב של התפתחות רוחנית, אפילו דרך רגעים של משבר מוסרי וספק. 

בני ובנות אדם מרקע של דתות אברהמיות, בכל אופן, רוצים לדעת מה לעשות. הם רוצים תשובה של "כן" ו"לא"- זה לא הפך להיות פחות רלבנטי במידה ניכרת בעידן הדיגיטליות הנוכחי שבו "אחד" ו"אפס" הם הקוד העיקרי עבור כל הפעולות הממוחשבות. הגישה המודרנית שלנו ליישוב ספקות היא ללכת לסמכות, בין אם ספר, אתר באינטרנט, מי שיש לו/ה מומחיות מקצועית, או איש או אישה חכמים, כדי למצוא את התשובה. אפילו החינוך החילוני שלנו מאמן אותנו לעשות זאת. אם בתגובה לשאלות המוסריות שלנו בנוגע להתנהגות מסוימת- למשל, סקס מזדמן, לא מחייב, עם שותפים/ות רבים/ות- תשובת המורה הרוחני/ת שלנו תהיה שזה שגוי ושנלך לגיהנום אם נמשיך, השאלה הוכרעה. כעת או שנדכא את התשוקה לסקס מזדמן, ונשלוט בעצמנו, אבל ייתכן ועדיין נישאר עם התשוקה הזאת, או שנמשיך את הפעילות הזאת אך עם תחושת אשם חזקה. או שאולי נתעלם מהקביעה המוסרית ונחפש אחר סמכות אחרת. התנהגות מערבית מודרנית היא כמעט כמו לחפש אחר עו"ד רוחני/ת טוב/ה יותר עד שנמצא מישהו או מישהי שיספקו לנו פרצה בחוק המוסרי וייתנו לנו את התשובה שנרצה לשמוע. אבל מורים ומורות רוחניים/יות הם לא עורכי/ות דין רוחניים!

הגישה הבודהיסטית ליישוב ספק, במיוחד בנוגע לקושיות מוסריות, היא די שונה. ספק, או הססנות the-tshom, Skt. vicikitsā)) נחשבים לגישה מפריעה. הכוח הנוגד להן הוא ההחלטיות הנובעת מהבחנה מודעת שבאמצעותה נוכל להבחין במדויק בעצמנו בין מה שראוי ומה שלא, ובין מה שמיטיב ומה שמזיק. ספק הוא לא "עבודת השטן", משהו שצריך להשליך באמצעות הכוח של אמונה טוטאלית בסמכות מוסרית שעלינו למלא אחר הפקודות שלה. הוא גם לא סוגיה של עניין ציבורי שצריכה להיות מוכרעת על ידי חבר מושבעים ומשפט. אלא, ספק הוא מצב מפריע בתודעה שמייצר סבל וחרדה. יש לעקור אותו מן השורש ולזנוח אותו מאחור באמצעות חכמה המתבוננת פנימה. 

שאקיימוני הסביר שאינו יכול לחסל את הסבל של אחרים/ות כאילו שזה קוץ שניתן להסיר מכף רגלם. כול שביכולתו לעשות הוא להצביע על שיטות עבור אחרים ואחרות שבאמצעותן יוכלו לחסל את הסבל בעצמם. לפיכך, הבודהה נתן קווי מוסר מנחים ותורות, אך זו האחריות של החניכים והחניכות להבין וליישם אותם וליישב את הדילמות המוסריות והספקות שלהם בעצמם. זוהי הגישה האסייתית המסורתית ליצירתיות; כלומר, להתאים פתרונות סטנדרטיים כדי שיתאימו לתנאים משתנים. יצירתיות מנקודת מבט מערבית פירושה בדרך כלל מציאת פתרון ייחודי, אישי, כמו פרצה חדשה שניתן יהיה להימלט דרכה מאיזושהי דילמה. סוג הגישה הזה, בכל אופן, לא נראה מתאים כששוקלים איך לאמץ קווי מוסר בודהיסטים בתרבויות מערביות מודרניות.  

בקצרה, עידוד חניכים וחניכות שנמצאים במסע של חקירה עצמית ובחינת הכוונות מאחורי תורות המוסר של הבודהה והשפעותיהן עשוי לעזור להם להתקדם הרבה יותר בכיוון שחרור מסבל מאשר מתן תשובה של "כן" או "לא" בנוגע ל-האם התנהגותם נכונה או שגויה. גישה לא שיפוטית לקווי מוסר מעניקה לבודהיסטים ובודהיסטיות את המרחב המנטלי והרגשי להביא למודעות ולפתח את חכמת ההבחנה שלהם עצמם. באמצעות ירידה לשורשן של הבעיות שלהם, בני ובנות אדם יכולים בהדרגה להוליך עצמם לקראת שיטות עמוקות יותר לחיסול, ולא רק להדחקת, כל מה שגורם להם צער. 

התאמות תרבותיות של סטנדרטים בודהיסטיים מוסריים

אם זה לא יהיה הולם לשנות את הגישה לקווי המוסר הבודהיסטים כחלק מהתאמה תרבותית, בואו נשקול שינויים בצורת המשמעת. עד כמה הבודהיזם פתוח לשינויים בסטנדרטים המוסריים?

למרות שאין שום "דיברות", קווי המוסר הבודהיסטים הם גם לא לגמרי יחסיים. זה לא שזה פשוט נתון בידיהם של אינדיבידואלים להחליט מה מיטיב או מזיק עבורם; ההחלטה או ההעדפה שלהם לא הופכת את זה לכזה. ישנם עקרונות ספציפיים של קארמה, התנהגות של סיבה ותוצאה, שלא ניתן להתעלם מהם כשניגשים לבחון את התוצאות של הבחירות המוסריות שלנו. אבל, פעולות, בעצמן ולכשעצמן, הן לא הרסניות או בונות במהות שלהן. במונחים מערביים, הן לא רעות או טובות לכשעצמן, בלתי חוקיות או חוקיות, כשהמיצוב שלהן ככזה או אחר מתקיים מצד עצמן מכוחן שלהן. מה שמעניק לפעולות שלנו את המיצוב המוסרי שלהן, ולפיכך קובע את התוצאות שלהן שבהן נתנסה, היא המוטיבציה שמניעה אותנו לבצע אותן. 

העניין של בודהיסטים ובודהיסטיות מהמערב ביחס להתאמה התרבותית לגבי איזו התנהגות היא הרסנית ואיזו בונה, אם כן, מפספס את הנקודה של קווי המוסר הבודהיסטים אם הוא מתמקד אך ורק ברצון שהבודהיזם ייתן תוקף רשמי לצורות התנהגות מסוימות, במיוחד התנהגות מינית. הגישה לבחינת קווי המוסר הבודהיסטים, כך שתעלה בקנה אחד עם העקרונות הבודהיסטים, חייבת להיות כזו שאיננה משפטית. אמת הנאצלים והנאצלות על הסיבה האמיתית לסבל מלמדת אותנו שכל סוג של התנהגות מינית, כשהוא בא ממניע של רגש מפריע, כמו תאווה והיאחזות, הוא הרסני ויגרום לנו בטווח הארוך לאומללות וסבל, אפילו אם הוא מביא לאיזושהי הנאה קצרת-מועד שלעולם לא נמשכת לאורך זמן.  

זה נכון שאם המניע לפעילות המינית שלנו עם בן/בת הזוג הוא משאלתנו האוהבת להעניק להם עונג, ולא מניע של תאווה, הפעילות הזאת בונה, אבל היא בונה רק בתוך ההקשר של סמסרה. אפילו אם בן או בת הזוג שלנו ואנו נכיר בכך שהעונג שיצא מזה הוא זמני בלבד, עדיין פעולות כאלה מביאות אותנו לסבל, הסבל של שינוי. למשל, אם נגדיר את עצמנו באמצעות הביצוע המיני שלנו, יציקו לנו דאגות שלא נהיה מספיק טובים, דאגות מסוג זה הן באמת סבל. 

אם, כמי שאינו/ה נזיר/ה, אנו מעורבים בפעילות מינית, לא משנה איזו צורה הפעילות הזאת תלבש, עלינו לסגל גישה מציאותית כלפיה. למרות שסקס משחק תפקיד חשוב בניהול חיים ארציים בריאים, זה איננו הדבר הכי חשוב בחיים, וזה בוודאי לא הנתיב לאושר בר קיימא. כשוחרי/ות בודהיזם, עלינו לעולם לא לאבד את נקודת המבט של ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות.

זה לא אומר שערכי תרבות ומנהגים חברתיים לא משפיעים על התוצאות שנחווה, של ההתנהגות שלנו. הם חייבים להילקח בחשבון. זאת מכיוון שסיבה ותוצאה הן תופעה של התהוות מותנית: מספר גדול מאוד של מרכיבים סיבתיים, כולל חוקים משפטיים, מביאים איתם מספר רב מאוד של השפעות. לפיכך, סוג ההתנהגות שנחשבה לא מקובלת בחברה החילונית ההודית העתיקה, כמו סקס לפני הנישואין, עשויה שלא להתקבל בחברה המערבית המודרנית; ולהיפך, מה שהיה מקובל בחברה ההודית העתיקה, כמו נישואי ילדים/ות, עשוי אף להיות בלתי חוקי תחת החוק האזרחי המערבי המודרני.  

מאסטרים בודהיסטים כן הוסיפו סוגים מסוימים של התנהגות מינית, כמו גילוי עריות, לרשימה של סוגים לא הולמים של התנהגות מינית כאשר הבודהיזם נפוץ לאזורים תרבותיים שבהם גילוי עריות, למשל, היה שכיח. ניתן יהיה לטעון שזו הייתה התאמה תרבותית. אבל, בהוסיפם זאת, המאסטרים הללו רק עזרו למתרגלים/ות להתקדם בדרכם הרוחנית באמצעות הצבעה על יותר ויותר צדדים של התנהגות אישית שיש לבחון במונחים של ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות של סבל וסיבותיו. לא משנה באיזו חברה ובאילו זמנים סוג מסוים של התנהגות היה נהוג, אם המניע אליו היה רגש מפריע וחוסר מודעות בנוגע להתנהגות של סיבה ותוצאה, התוצאה שלו הייתה אומללות וסבל. הנקודה הזאת אינה פתוחה להתאמה תרבותית. 

סיכום

השורה התחתונה היא שהדברים העיקריים שנצטרך להיפטר מהם הם חוסר המודעות והרגשות המפריעים שמניעים כל סוג שהוא של התנהגויות כפייתיות שעלול להתבצע על ידינו. אם נאבד הבנה של הנקודה העיקרית הזאת ובמקום זאת נתמקד באילו פעולות יש להוסיף ואילו למחוק מתוך הרשימה הבודהיסטית של פעולות הרסניות, יהיה זה קשה לשקול איזו מן התאמה היא עדיין צורה של בודהיזם המתבססת על לקיחת כיוון בטוח (מקלט) מבודהה שאקיימוני כסמכות תקפה.

Top