ליישם ריקות בעיצומו של פקק תנועה

מהו האובייקט המשתמע באופן מושגי, של תפיסת ההכרה המושגית הזו שרואָה את קיומו של האדם הזה כאידיוט? האובייקט המשתמע באופן מושגי עם תפיסת ההכרה הזו הוא שיש אדם שקיים באמת כאידיוט; שבאופן ממשי יש במכונית אדם שהוא אידיוט באופן מובנה (אינהרנטי). זה מה שמשתמע מהמראֵה הזה ומכך שאנו תופסים/ות זאת בתודעתנו באופן הזה. לדוגמה, אם אני חושב שיש מישהו בחדר השני, אז האובייקט המשתמע באופן מושגי יהיה- מישהו בחדר השני; זה הדבר שאיתו תתכתב המחשבה ושאליו היא תתאים עצמה במציאות. "אובייקט המשתמע באופן מושגי" הוא מונח טכני חשוב מאוד בלימודי המַדְיָימַקָה (דרך האמצע). 

בכול תפיסת הכרה מושגית מעורבים אובייקטים רבים. המילה "ז'ן" (“zhen”) שמופיעה במונח "ז'ן-יול" ("zhen-yul"), שהוא המונח הטיבטי עבור אובייקט המשתמע באופן מושגי, יכולה לשמש כפועל, "להיאחז", והפירוש שלה כשם עצם, zhen-pa, הוא "היאחזות", כפי שנלמד ב"להיפטר מארבע ההיאחזויות" (Parting from the Four Clingings) ממסורת הסאקייה. לפיכך, בלשון ציורית, מה שמשתמע באופן מושגי הוא האובייקט שבו "נאחזת" תפיסת הכרה מושגית. זו היאחזות במובן של היצמדות למַשהו במציאות התואם את מה שנראַה בתפיסת ההכרה המושגית. דהיינו, כאשר יש היאחזות בקיום שלכאורה מבוסס מצד עצמו, אז משמעות המילה "משתמע" היא ההנחה שהאופן שבו מַשהו נראַה כקיים אכן תואם את המציאות. בדוגמה שלנו, אנו מפרשים/ות באופן מושגי, שהאדם שצופר במכונית השנייה קיים באופן מובנה (אינהרנטי) כאידיוט. בעקבות ההַמְשָׂגָה הזו, נראה לנו כאילו שיש שם אידיוט, לכן אנחנו מניחים/ות שבאמת יש שם אידיוט; אנו מאמינים/ות להקרנת התודעה שלנו. הדבר המשתמע באופן מושגי של התפיסה הזו ושל מה שמופיע בפנינו הוא אידיוט ממשי במכונית שם.

ריקות היא היעדר; משהו נעדר. מה שנעדר לחלוטין במקרה הזה הוא האובייקט המשתמע באופן מושגי. המופע של אידיוט אמיתי באופן  מובנה אינו תואם את המציאות. למרות שיש אדם שנוהג שם במכונית, הוא לא קיים מצד עצמו, באופן מובנה בתור אידיוט. אין אף אחד או אחת שיכולים להתקיים באופן מובנה כאידיוטים, כי אין דבר כזה כמו קיום מובנה (אינהרנטי) כאידיוט. אז, אין אידיוט מובנה במכונית שם. זה הרעיון הכללי. עם זאת, נצטרך לחדד את זה, משום שזה לא כל כך מדויק.

בואו ניעזר בדוגמה פשוטה יותר, אם כי פחות מדויקת. נניח שילד חושב שיש מפלצת מתחת למיטה. האובייקט המשתמע באופן מושגי יהיה מפלצת ממשית מתחת למיטה. הפחד שיש לילד הזה לא מתייחס לשום דבר אמיתי. אז מה שעליו אנו מדברים/ות בריקות הוא ההיעדר המוחלט של משהו ספציפי למדי. זה ההיעדר של מַשהו שלא קיים בכלל. זה בלתי אפשרי לחלוטין.

עם ריקות, בכול אופן, אנחנו לא מדברים/ות על היעדר של אובייקט שהוא בלתי אפשרי, כמו מפלצת. מדובר על  דרך קיום שהיא בלתי אפשרית. למשל, יתכן שיש חתול מתחת למיטה שהילד חושב שהוא מפלצת, אבל החתול לא קיים כמפלצת, כי אין דבר כזה כמו "קיום כמפלצת". הריקות, כאן, אינה מפריכה את קיומו של החתול, היא מפריכה את קיומו של החתול כמפלצת.

בואו נסתכל שוב על הדוגמה שלנו של האידיוט. באופן מוסכם (קונבנציונלי), יתכן שהאדם הזה אכן למעשה נוהג במכוניתו כמו אידיוט, אבל איך זה שביכולתנו, באופן תקף, לתייג אותו בעזרת ההמשגה שלנו כ"אידיוט" ולקרוא לו כזה? המאסטר ההודי צ'נדרקירטי נתן שלושה קריטריונים לתיוג תקף.

ראשית כול, צריכה להיות מוסכמה מבוססת ומקובלת שמתיישבת עם התיוג. בגרמניה, ישנם חוקים מסוימים של נימוסי נהיגה וזה לא נחשב להולם לנהוג עם ידך על הצופר תוך כדי ניסיון תמידי לעקוף את כולם/ן. מישהו או מישהי שעושים זאת יכולים להיחשב כאידיוטים. זה יחסי. בהודו זו תהיה צורת נהיגה נורמלית. פעם הגעתי לאירופה עם חבר הודי בטיול הראשון שעשה למערב ומה שהכי הדהים אותו זה שבני ובנות אדם נהגו בלי לצפור! מכיוון שבמערב יש לנו את המוסכמה שאדם שנוהג כך הוא אידיוט, זה נכון לקרוא לאדם הזה אידיוט מנקודת המבט הזו.

הקריטריון השני הוא שיש צורך שהתודעה, המכירה באופן תקף בַּאמת השטחית או המוסכמת, לא תסתור את התיוג. מבחינה אובייקטיבית, האם האדם נוהג כמו אידיוט או לא? האם המשקפיים שלי מונחים על פניי כמו שצריך? האם סידרתי את מכשיר השמיעה שלי כהלכה? האם אני באמת רואה ושומע/ת נכונה? כול השאר מסביב גם רואים/ות שהאדם הזה מנסה לעבור על פני כולם/ן וצופר בצופר, כך שאין מה שיסתור את זה גם מבחינת ראייתם התקפה של אחרים ואחרות לגבי ההיבט המוסכם (הקונבנציונלי) הזה.

הקריטריון השלישי הוא שהתיוג הזה לא יִסָּתֵר על-ידי תודעה שרואה בצורה תקפה את האמת העמוקה ביותר. זה מתייחס לתודעה שרואה בצורה תקפה את האופן שבו האדם הזה קיים כאידיוט. איך זה שהוא אידיוט? האם הוא פשוט אידיוט באופן מוסכם, בהסתמך על היכן ועל איך שהוא נוהג, או שמא אנחנו רק מקרינים/ות מתודעתנו שהאדם הזה קיים באופן מובנה בתור אידיוט? אם נחשוב שהאדם הזה הוא באמת אידיוט באופן מובנה, המחשבה הזו תיסתר על-ידי תודעה שרואה איך הדברים קיימים בפועל. האדם הזה באופן מוסכם נוהג כמו אידיוט. זה מדויק, זו מוסכמה תקפה, תיוג תקף ואמת שטחית תקפה. מה שקורה זה שאנחנו מנפחים/ות את האופן שבו הוא קיים בתור אידיוט. הוא קיים כאידיוט רק באופן שתלוי בדברים רבים - ספציפית בתיוג המנטלי, שבו נדון בעוד זמן קצר.

אנחנו מנפחים/ות את המופע השטחי תוך הקרנה תודעתית עליו של מַשהו שאיננו בנמצא: דרך קיום שלא נמצאת שם. זה לא נעשה על-ידנו בצורה מודעת, זה לא מודע. זה פשוט קורה אוטומטית מפאת ההרגל שלנו לראות דברים בצורה כזו. הניפוח הוא שהוא קיים באופן מובנה בתור אידיוט. אופן הקיום המובנה הזה בתור אידיוט אינו מתייחס לשום דבר אמיתי. שוב, מדובר על היעדר של דרך קיום בלתי אפשרית, לא על היעדר של אובייקט בלתי אפשרי.

בואו נבחן קצת יותר מקרוב למה אנחנו מתכוונים/ות בקיום מובנה (אינהרנטי) ובתיוג מנטלי. עלינו להבין את ההבדל בין "מוּלד" ובין "מובנה" (אינהרנטי). 

יש לנו הרבה תכונות מוּלדות. לדוגמה, לרצפים המנטליים שלנו יש באופן מוּלד גוף, דיבור ותודעה, הבנה, רגשות וכן הלאה כחלק מחבילת היותם יצורים חיים בעלי תודעה. יש לנו את טבע-הבודהה ואת כול ההיבטים של טבע-הבודהה. המונח הטכני ל "מוּלד",

Lhan-skyes בטיבטית ו- sahaja בסנסקריט, מתורגם לפעמים כ"מפציע בו-זמנית". המשמעות היא שהדברים הללו הם חלק מהחבילה והם מפציעים בו-זמנית במהלך כול רגע תודעתי. בכול רגע של חוויה, יש לנו גוף, דיבור ותודעה - בין אם אנחנו ערים/ות או ישנים/ות. יתכן שלא נדבר בשעה שנישן, אבל היכולת לתקשר נמצאת שם. למשל, אחרות ואחרים יכולים להסתכל עלינו ולראות שאנחנו במצב של שינה. גם אם אין לנו נטייה לנחור בזמן השינה, לנשימה יש סדירות מסוימת ואיטיות שמְתַּקשרות שאנחנו במצב של שינה. זוהי דוגמה לאופן שבו אנחנו מתקשרים/ות כול הזמן. למרות שתכונה זו מתורגמת לעתים קרובות כ"דיבור", אין להגביל אותה לדיבור מילולי בלבד. אלו הם מרכיבים מוּלדים.

"מובנה" (בטיבטית: rang-bzhin) הינו מַשהו שונה מאוד. משהו מובנה (אינהרנטי), אילו היה קיים, היה מוּלד במובן מסוים, אולם, מכוחו שלו עצמו, הוא היה גורם למַשהו להתקיים והיה גורם לו להתקיים כפי שהוא מופיע. לעיתים מדובר על היותו של מַשהו מובנה כעל תכונה אופיינית כלשהי או כעל מאפיין מוגדר הנמצא בתוך האובייקט שהופך אותו למה שהוא. לגבי האידיוט הזה, המאפיין הזה יהיה משהו שממש לא בסדר אצלו, שניתן יהיה למצוא אותו בתוכו, שנמצא שם באופן קבוע, ושבכוחו שלו עצמו, הופך אותו לאידיוט. לעתים קרובות דרך המחשבה שלנו היא כזו: "האדם הנורא הזה המתגורר בשכנות שכול הזמן מנגן מוזיקה..." או "האדם הנפלא הזה שראיתי עכשיו..." כאילו שיש משהו מובנה (אינהרנטי) בתוכו של האדם לאורך כול הזמן שגורם לו או לה להיות קיימים באופן הזה. אני עושה שימוש בדוגמאות שטעונות רגשית, אבל זהו המצב עם כול דבר. נדמה שלכאורה יש בך משהו מובנה שהופך אותך במהות המובנית שלך לבן או בת אנוש.

הדבר הזה בתוך הנהג שגורם לו להתקיים באופן מובנה בתור אידיוט, גורם לו להתקיים כך ללא תלות בכול דבר אחר, רק מעצם כוחו שלו. נדמה לכאורה שאם נבצע בדיקה אמיתית נוכל למצוא את הדבר הזה ולהצביע עליו. כמובן, שכאשר נבחן וננתח זאת לא נוכל למצוא שום דבר בצד של האובייקט שהופך אותו לְמה שהוא. אם נתחיל לנתח את האדם הזה במכונית, נמצא הרבה מאוד אטומים ושדות אנרגיה ולא נמצא שום דבר מוצק שנוכל להצביע עליו שהופך אותו לאידיוט. אם ננתח את הפעולות של האדם הזה במונחים של מיקרו-שניות של תנועה, יש את התנועה של הזזת האצבע במילימטר אחד לכיוון הזה ואז בעוד מילימטר לכיוון הזה ובזה שבא אחריו לכיוון הזה, ואז מהו הדבר שהופך את האדם לאידיוט? אין לנו אפשרות להצביע על שום מיקרו-שנייה של התנהגות שהופכת אותו לאידיוט, נכון? בדרך הזו, אין ביכולתנו למצוא שום דבר בצד האובייקט שיושב שם מכוחו שלו עצמו וגורם לאדם הזה להתקיים כאידיוט - למרות שהוא נראה לכאורה כאידיוט.

באופן מוסכם (קונבנציונלי), הוא מתנהג כאידיוט. עלינו להיזהר כאן לא להכחיש את הדיוק של המופע השטחי ואת הדיוק של האופן שבו הוא מתנהג באופן מוסכם (קונבנציונלי). הוא מתנהג כמו אידיוט; זה נכון. הבעיה היא באופן שבו הוא מופיע כמי שקיים כאידיוט. הוא מתנהג כאידיוט בהתבסס על מרכיבים אחרים; זה תלוי בדברים אחרים מלבד עצמו. זה לא שהאדם הזה מתנהג כאידיוט מכוחו של משהו שנמצא בתוכו. האדם הזה מתנהג כאידיוט בהתבסס על חלקים (היד שלו נעה בצורה מסוימת וכן הלאה) ובאופן שתלוי בסיבות (הוא בפקק תנועה וממהר). אם הוא היה אידיוט באופן מובנה (אינהרנטי), הרי שהוא היה צריך להיות האידיוט גם כשהוא לא נוהג ואפילו כשהוא ישן. הוא מתנהג כמו אידיוט באופן שתלוי בנסיבות שבהן הוא נמצא. יכולים להיות גם כול מיני מרכיבים תרבותיים, פסיכולוגיים ואישיים שגורמים לו לנהוג במכוניתו כמו אידיוט. זה בהמשך לתְּלוּת בכול הנסיבות והגורמים הללו שהוא נוהג במכוניתו כמו אידיוט. 

בנוסף לכך, באופן עוד יותר בסיסי, ביכולתנו לומר שהתפיסה של האדם ככזה שנוהג במכוניתו כמו אידיוט תלויה במושג "אידיוט". אם לא היה מושג כזה, לא היה ביכולתנו לומר שהאדם הזה נוהג כמו אידיוט, נכון? זה מכניס אותנו לתחום התיוג המנטלי.

תיוג מנטלי יכול להיות בהחלט מבלבל. כאשר אנו קוראים/ות לאדם הזה אידיוט, זה לא הופך אותו לאידיוט, נכון? לא מדובר כאן על ילדות וילדים קטנים שצועקים אחד על השני, "אתה אידיוט!" לתיוגים ולכינויים אין את הכוח לגרום לדבר כלשהו להפוך להיות מה שאנו מכנים/ות אותו. בני ובנות אדם רבים חושבים שהמשמעות של תיוג מנטלי היא שאנחנו יוצרים/ות דברים באמצעות מילים ומושגים. זו בהחלט לא המשמעות של תיוג מנטלי בבודהיזם.

תחשבו על זה. בין אם נתייג את האדם הזה כאידיוט או לא, בין אם כן נחשוב לעצמנו "אידיוט" ובין אם לאו, ובין אם כן או לא מישהו או מישהי אחרים בכלל נמצאים על הכביש כדי לראות את האדם הזה נוהג, האם הוא עדיין נוהג כמו אידיוט? אם הוא לבד על הכביש ואף אחד לא קורא לו אידיוט, האם הוא עדיין נוהג כמו אחד כזה?

ובכן, צריך לומר שזה שונה עבור קבוצת בני ובנות אדם שיש לה את הרעיון המושגי של אידיוט ועבור קבוצה אחרת שאין לה את הרעיון המושגי הזה. אם כך זה תלוי בקבוצה ובמסגרת הרעיונית שלה. כל מה שניתן לומר הוא שהאדם הזה נוהג כמו אידיוט לפי מוסכמה מסוימת, אבל הוא לא נוהג כמו אידיוט באופן מובנה (אינהרנטי) ומוחלט. זה תלוי בחוקים ובמנהגים, בלי קשר לכך שמישהו או מישהי רואים אותו או לא. אם נֶאֱמַר על-ידנו שזה בלתי תלוי לחלוטין בכול דבר אחר ושזה אך ורק מהצד של האופן שבו האדם נוהג במכוניתו, זה בלתי אפשרי. אלו הן הנקודות שלגביהן יש את הבלבול הרב ביותר מבחינת תיוג מנטלי.

אז אתן ואתם עשויים לתהות, "האם ביכולתנו לומר בכלל באופן אובייקטיבי איך האדם הזה נוהג?" זוהי שאלה מושלמת לניתוח. זו הבעיה, ההיאחזות הזו במה שקורה באמת. האם הוא באמת נוהג במכוניתו כמו אידיוט או לא? כשאנחנו נכנסים/ות לתחום הזה של מה הוא באמת, אנחנו בתחום של הקיום המובנה. האדם הזה נוהג כמו אידיוט בתלות במושג "אידיוט", בתלות במנהגים מערביים וכו'. ניפוח הדברים הינו בכך שהוא באמת אידיוט. זהו קיום מובנה המבוסס מצד עצמו; זהו הדבר שאינו אפשרי.

אני חושב שזה מתחיל להצביע על עד כמה עמוק מושרש הבלבול הזה כי לרובנו, למעשה, יש את הרצון לדעת איך הם הדברים באמת ואנחנו חושבים/ות שיש דרך שבה הם באמת קיימים, לא? אנחנו אומרים/ות "זה באמת בית נפלא", או "באמת נהנינו הערב", כאילו שיש שם משהו מובנה ועל כולן וכולם לראות אותו באותו האופן. משום שמבחינתנו זה משהו שכל-כך התרגלנו אליו, הכול מופיע ככה באופן אוטומטי ודרך החשיבה שלנו על הדברים נעשית בצורה כזו. זה נקרא "יצירת מופע כוזב", שלפעמים נקרא "מופעים של דואליות". כאן המשמעות של "דואליות" הינה אי-התאמה, שהמופע אינו זהה למה שקורה בפועל. האופן שבו הוא מופיע אינו בהרמוניה עם האופן שבו הוא קיים בפועל. זוהי המשמעות של המונח "מופעים דואליים" על-פי אסכולת הפרסנגיקה ממסורת הגלוג.

העניין הוא שהאדם הזה נוהג במכוניתו כמו אידיוט. זה נכון באופן מוסכם (קונבנציונלי). יכולה להיות לנו דעה מטורללת שאף אחד ואחת לא יסכימו איתה, או כזו שאחרות ואחרים יסכימו איתה. כאן בגרמניה בני ובנות אדם אחרים יסכימו שהאדם הזה נוהג כמו אידיוט, אבל זה לא הופך אותו לאידיוט אמיתי. יכולה להיות לנו הדעה שכלב הוא זה שנוהג, אבל אף אחד או אחת לא יסכימו איתנו. יש דעות פרועות ויש דעות תקפות.

הנקודה היא שיש תפיסות הכרה תקפות כדי לדעת באופן מוסכם מה הם דברים. זה מאוד חשוב. לאסכולות השונות של הבודהיזם הטיבטי יש הסברים ייחודיים משלהן בנוגע להבחנה הזו. מערכת הגלוג מדברת במונחים של אמיתות נכונות ואמיתות שטחיות ולא נכונות. אמת שטחית לא נכונה לגבי דבר כלשהו אינה תואמת לְמה שהוא באופן מוסכם. יש הבדל גדול בין האופן שבו דבר כלשהו הוא מוסכם לבין האופן שבו דבר כלשהו קיים כפי שהוא קיים.

איך נדע שדעה היא תקפה? נסתייע בשלושת הקריטריונים של צ'נדרקירטי לתיוג תקף. כאן מופיעה ההבחנה בין סוואטנטריקה-מדיימקה ובין פרסנגיקה-מדיימקה כפי שמסורת הגלוג מסבירה זאת. מסורת הקאגיו מסבירה את שתי האסכולות בצורה מעט שונה. הנקודה העיקרית של מדיימקה היא שהכול קיים בתלות בתיוג מנטלי. אין פירוש הדבר שהתיוג המנטלי יוצר את הדברים. אופן הצגת הדברים של התיוג המנטלי באסכולת המדיימקה הוא חידוד של מה שהאסכולות הפחות מתוחכמות של מערכי ההשקפה הפילוסופיים הבודהיסטים ההודיים, כגון הצ'יטמטרה, מסבירות בנוגע ליחסים בין התודעה והאובייקטים. אחת הנקודות העיקריות של לימוד האסכולות של מערכי ההשקפה הפילוסופיים לפי הסדר הנכון היא להבין ברמה מתקדמת שהולכת ונעשית מתוחכמת יותר ויותר את היחסים בין התודעה והאובייקטים.

הדוגמה המופיעה בכתבים היא של תיוגו של מישהו כ"מלך". מישהו קיים כמלך תוך היותו של הדבר תלוי במושג ובמילה "מלך". אם לא היה מנהג חברתי של מלכים, ברור שאף אחד לא יכול היה להיות מלך. השאלה היא: מה הופך תיוג לתקף? אסכולת הסוואטנריקה טוענת שלדברים יש איזשהו מאפיין מובנה מצידם הם שניתן למצוא המאפשר לנו לתייג את הדברים בצורה נכונה, כְּמַה שהם. חייב להיות משהו בתוך המלך שהופך אותו למלכותי כדי שניתן יהיה לכנות אותו בצורה נכונה "מלך". אם לא היה בתוכו משהו כזה, היה באפשרותנו לתייג כלב או מטאטא כ"מלך" וזה היה הופך אותם למלכים. ניתן לראות שיש מחשבה פוליטית מאחורי זה. למעשה, זו לא בדיחה. הפילוסופיה הזו אכן התפתחה בהודו שבה חשיבה במונחים של קאסטה חשובה מאוד, ולכן חייב להיות משהו מובנה (אינהרנטי) במישהו שהופך אותו או אותה לחבר בקאסטה המלכותית. זאת סוואטנטריקה.

אסכולת הפרסנגיקה טוענת שלא, אין שום דבר שניתן למצוא מצידו של האדם שהופך    אותו למלך. כמובן שבאופן מוסכם (קונבנציונלי), ישנם מאפיינים מגדירים. מישהו ששולט במדינה בשיטת המלוכה הוא מלך. יש מאפיין מוגדר של מהו מלך. אם לשום דבר לא הייתה הגדרה, זה היה בלתי אפשרי שדברים יתפקדו - אבל אלה הם רק דברים מוסכמים. זה לא שמאפיינים מגדירים קיימים למעשה כמשהו שניתן למצוא בתוך האובייקט, שמכוחם שלהם עצמם הופכים אדם למלכותי, למשל.

איך נדע שהתיוג תקף? ובכן, נחזור שוב לשלושת הקריטריונים של צ'נדרקירטי. מכיוון שחשוב כול-כך להבין אותם, בואו נמחיש אותם שוב בעזרת דוגמה נוספת. ראשית, יש מוסכמה  מבוססת ומיושבת. חזרנו הביתה והבטנו בבת הזוג שלנו. כדי להקל על הדיון, נניח שמדובר באישה. הבחנו בכך שעל פניה ניכרת הבעה מסוימת: מצחה מקומט, זוויות פיה מופנות כלפי מטה, ונראה לנו שהיא נסערת וכועסת. צריכה להיות לכך מוסכמה מבוססת. זהו הקריטריון הראשון. יש את המוסכמה שבני ובנות אדם, במיוחד מתרבויות מערביות, מקמטים את המצח וזוויות הפה שלהם מופנות כלפי מטה כשהם נסערים. כלבים נוהמים, אך בני ובנות אדם מבטאים את נסערותם בדרך הזו. בת הזוג שלנו פועלת בהתאם למוסכמה של מה שבני ובנות אדם עושים כשעולה בהם כעס. זוהי אחת הדרכים לתקֵף את המראֵה. נוכל גם להשוות זאת למקרים קודמים שבהם היא הייתה נסערת כדי לבדוק אם ההבעה שלה תואמת את הדפוס המוסכם שלה.

הקריטריון השני הוא שתודעה שרואה אמיתות שטחיות באופן תקף אינה סותרת את המראֵה שמופיע בפנינו. אז נרכיב את המשקפיים, נדליק את האור ונוודא שאנו רואים נכונה את ההבעה. שזה לא שהיה חשוך, שלא ראינו נכון, או שלא הרכבנו את המשקפיים. הקריטריון זה מתייחס למשהו מאוד מעשי ומציאותי.

למרות שזה לא מוזכר במפורש בכתבים, ביכולתנו לבדוק קריטריונים נוספים בהקשר של הנקודה השנייה הזו, כגון היכולת של מַשהו לייצר השפעה. לדוגמה, כשאמרנו "שלום", היא לא השיבה לנו. זוהי עדות נוספת לכך שהמראֵה שלה כמי שנסערת הוא אכן נכון. ההתנהגות הנלווית שלה מאששת את עובדת היותה כעוסה, כי כאשר היא נסערת ומתכעסת, היא בדרך כלל לא אומרת שלום. במילים אחרות, הכעס יצר את השפעתו הרגילה. נוכל גם לשאול אותה אם היא נסערת, אם באמת נרצה לברר זאת.

אם נשאיר את זה ככה ופשוט נגיד, "טוב, היא נסערת וכועסת כי כנראה משהו לא נעים קרה היום, זה תלוי בהרבה מרכיבים", אזי שתפיסת ההכרה שלנו תקפה לחלוטין. היא לא תיסַתר על ידי תודעה שרואה בצורה תקפה את הרמה העמוקה ביותר של האופן שבו דברים קיימים, ואת האופן שבו בת הזוג שלנו קיימת ככזאת שמתכעסת.

אם נראה לנו שבת הזוג שלנו לא רק מתכעסת מסיבה זו או אחרת, אלא עולה בנו המחשבה ש"אלוהים אדירים, היא שוב מתכעסת. היא אדם כעוס שתמיד נסער מדבר זה או אחר. אין לי יכולת להתמודד עם זה!" זה יִיסַתר על ידי תודעה שרואה בצורה תקפה את האמת העמוקה ביותר. אף אחד או אחת לא קיימים בצורה כזו באופן מובנה (אינהרנטי).

זוהי הדרך שבה נְתַּקֵף את התיוג של האדם כנסער וכועס ללא הצורך שיהיה מַשהו מובנה (אינהרנטי) שנמצא שם מצידו של האדם שגורם לו להתקיים ככועס. כשאנחנו מדברים/ות על ריקות, מדובר על כך שעולה בנו המחשבה שהיא אדם נורא. ריקות היא היעדר מוחלט של דרך הקיום הזאת: היעדר מוחלט של מַשהו שבאמת אינו כשורה באדם הזה שגורם לכך שהיא מִטרד אמיתי לחיות לצידו. אם נאמין שהיא באמת קיימת בצורה כזו, כמטרד, אז אנחנו נגיב בצורה מטרידה. יהיה בנו כעס עליה ונגלה כלפיה חוסר סבלנות.

יתכן שתשאלו: "האם ההתמודדות שלנו עם המצב בצורה חכמה ושלווה אינה תלויה גם בכך שנבין מדוע בת הזוג שלנו כועסת?" ובכן, גם אם לא נבין מדוע היא כועסת, ננסה להבין שזה חייב להיות תלוי בסיבות ובגורמים; זה לא שהיא תמיד כועסת באופן מובנה. ההבנה הזו מאפשרת לנו לראות שאולי איכשהו אפשר לשנות את המצב. יחד עם זאת, זה נכון לומר, "בת הזוג שלי כועסת ונסערת." זה חשוב מאוד. אם לא נכיר בכך שבת הזוג שלנו נסערת במובן המוסכם (קונבנציונלי), אז איזה בסיס יש לנו לגלות כלפיה חמלה ולרצות לסייע לה? הכול מתפרק בהקשר של התייחסותנו אליה בצורה מיטיבה, ולוקח אותנו לעבר הקיצוניות של הניהיליזם.

הדגש הזה על להכיר במה שהיא אמת שטחית נכונה מאפשר את הקשר ההדוק מאוד בין הבנת הריקות וחמלה. ללא תפיסת ההכרה הזו, לא ניקח מספיק ברצינות את הזולת וזה יערער את היכולת שלנו לגלות מעורבות בבעיותיהם של אחרות ואחרים ולסייע להם. זה משהו עדין למדי, אבל אני סבור שזה מאוד חשוב.

אם יש לך הבנה של ההתהוות המותנית, אל לך להתעלם מהעובדה שפעולות חיוביות ושליליות הן בפועל חיוביות ושליליות. זה מאוד נכון. בדברנו על יחסיות, הכוונה אינה לכך שנצמצם את הדברים עד לנקודה שבה כול דבר יכול להיות כול דבר. הרג הוא הרסני, ולא משנה מהי המוטיבציה. גם אם נהרוג מתוך חמלה חזקה מאוד, כמו בודהה שהרג את הימאי שעמד להרוג את 499 הסוחרים שהיו על האונייה, זו עדיין הפעולה ההרסנית של הרג. זה הבשיל לכדי חוויה של סבל: לרגלו של בודהה נכנס קוץ. הסבל, התוצאות השליליות, היו מינוריות מאוד בגלל מוטיבציית החמלה החזקה, אבל עדיין זו הייתה פעולה הרסנית ועדיין חוקי הקארמה מתקיימים: פעולה הרסנית מובילה לסבל. כוחה של הפעולה השלילית הוא יחסי, אך אינו יחסי לחלוטין - פעולה הרסנית אינה יכולה להפוך לפעולה בונה. הבודהיזם מסכים עם כך שיש סדר ביקום.

באופן מוסכם (קונבנציונלי), הריגה היא פעולה הרסנית. אבל מהו זה שהופך אותה להרסנית? מה שביכולתנו לומר הוא שאין שום דבר שניתן למצוא בתוך מעשה ההרג שמכוחו שלו עצמו הופך אותו לפעולה הרסנית. זה תלוי בכך שיש מי שמבצע/ת את ההרג, יש מי שנהרג/ת ויש רצף מנטלי שמושפע מזה ויחווה סבל כתוצאה מכך. הכוח הקארמי השלילי מהפעולה נמשך כחלק מהרצף המנטלי של המבצע/ת, כך שמי שביצע/ה את ההרג חווה סבל כתוצאה מכך. אי אפשר לדבר רק במונחים של מַשהו שהוא "הרסני", ללא תלות בסיבה ותוצאה. זה לא סתם הרסני אי-שם למעלה בשמיים. הרסני משמעו פעולה מסוימת שמבשילה לכדי חווית הסבל של המבצע/ת.

מה הופך את פעולת ההרג להרסנית, אם כך? הפעולה היא הרסנית בהיותה תלויה  במרכיבים אחרים מלבד עצמה - במקרה זה, בהשפעה הקארמית של הפעולה. זה לא שהפעולה היא הרסנית באופן מובנה (אינהרנטי), מצידה שלה עצמה, שנוצרה ככזאת על ידי מַשהו שניתן למצוא בתוכה.

בואו ניעזר בדוגמה נוספת שממחישה את הנקודה במצבים יומיומיים יותר. הכלב שלנו עשה בטעות את צרכיו על רצפת המטבח ואנחנו התכעסנו וצעקנו "כלב רע! לכלכת את הרצפה! עשית את הדבר הרע הזה!" כאילו שהמעשה הזה כשלעצמו, ללא תלות בכול דבר אחר, קיים כגרוע מצד עצמו. בדוגמה הזו, קל יותר לחשוב על התוצאה "מעשה ידי אדם" של הפעולה, ולא על התוצאה הקארמית שהכלב יחווה. אנא שימו לב לכך שיש הבדל בין תוצאה קארמית ובין תוצאה שהיא מעשה ידי אדם. התוצאה של הפעולה מעשה ידי האדם, או במקרה הזה של הפעולה שנעשתה על-ידי הכלב, היא שהפעולה יצרה בלגן ועלינו לנקות אחריו. בהתבסס על הקריטריון הזה, מה שהכלב עשה על הרצפה לא היה טוב.

לאור הדיון הזה של תיוג ודעה תקפים, על מה נוכל להמליץ על מנת לקבל את ההחלטות הנכונות? יש כול כך הרבה מרכיבים שונים המעורבים בקבלת החלטה כלשהי. זה לא רק עניין של תיוג נכון של חלופה כזו או אחרת כתשובה או כפתרון לדילמה. על מנת לקבוע מהי ההחלטה המתאימה ביותר באופן מוסכם (קונבנציונלי), עלינו, למשל, לנסות לקחת בחשבון כמה שיותר מרכיבים שישפיעו על התוצאה. כול מה שעשוי לקרות לא נגרם רק כתוצאה מדבר אחד. חשוב לא לנפח יתר על המידה את הפעולות שלנו ואת חשיבות ההחלטות שלנו לגבי מה שיש לעשות. אם למשל אמרנו משהו, ומישהו או מישהי התרגזו, היו מרכיבים רבים אחרים שגרמו לאדם להתרגז, לא רק מה שאנחנו אמרנו.

זה קל למדי לומר "כל עוד יש לנו כוונות טובות, כל מה שנחליט לעשות זה בסדר", אבל יש ביטוי שאומר: "הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות". יתרה מכך, יש לנו הרבה כוונות ומניעים מאחורי כול אחת מדרכי הפעולה החלופיות שעשוי להיות שנבחר, לא רק כוונה אחת ומניע אחד, כך שזה מאוד מורכב.

חלק מבני ובנות האדם אומר ש"יש לפעול באופן ספונטני", אבל באופן ספונטני פירושו לעתים קרובות לפעול בצורה נוירוטית. אם התינוק שלנו היה בוכה והדבר הראשון שהיה עולה בדעתנו היה לסטור לו, לא היינו אומרים/ות שזו הייתה ההחלטה הטובה ביותר רק בגלל שהיא הייתה ספונטנית. עלינו לנסות לקחת בחשבון דברים שונים רבים ככול האפשר במהלך קבלת החלטה, במיוחד בנוגע להחלטות כמו האם לסיים מערכת יחסים או האם להחליף מקום עבודה. עלינו להבהיר לעצמנו מה מתחשק לי לעשות, מה אני רוצה לעשות, מה עלַי לעשות, ומה האינטואיציה שלי אומרת. הארבעה עשויים להיות שונים זה מזה.

למשל, עלַי לעשות דיאטה, אני רוצה לדבוק בדיאטה שלי, אבל מתחשק לי לאכול חתיכת עוגה. האינטואיציה שלי אומרת לי שאחוש רגשות אשם לאחר מכן. עלינו לנתח את ארבעת ההיבטים הללו של ההחלטה, כמו גם את הסיבות לכול אחד מהם. אולי מתחשק לנו לאכול בגלל תַּאַוְותָנוּת לעוגה. מדוע ברצוננו לרדת במשקל? האם זה מסיבות בריאותיות, מתוך גנדרנות, או על מנת לזכות במראה אטרקטיבי יותר כדי למצוא בן או בת זוג? עלינו גם לשקול את ההשלכות של מה שבדעתנו לעשות ואז, במובן מסוים, לשקול את כול המרכיבים השונים ולראות איזה מהם תקפים ואיזה אינם תקפים. לדוגמה, "אני לא רוצה לאכול עכשיו, לא בא לי לאכול, אבל אם לא אוֹכל עכשיו לא תהיה לי הזדמנות לאכול במהלך שארית היום. אז עדיף לי לאכול משהו עכשיו."

בדרך זו, ננסה לקבל החלטות, תוך שנגלה רגישות ככול האפשר כלפי כול המרכיבים השונים. זה חשוב במיוחד בעת קבלת החלטות קשות. עם החלטות כמו האם ללבוש חולצה שחורה או כחולה, או מה כדאי לבחור מתוך התפריט במסעדה - פשוט תבחרו במשהו, זה לא משנה. אין לנו רצון לנתח את הדברים יותר מדי. קבלת החלטות אינה פשוטה.

זה בהחלט מעניין שאחד מבין ששת רגשות השורש המפריעים והגישות המפריעות הוא התלבטות הססנית, מבלי שתהיה לנו יכולת לקבל החלטה. כדי להתגבר על המצב התודעתי המתיש הזה, ביכולתנו לפנות לניתוח הדהרמה המפורט של המרכיבים הגורמים לנו להרגיש שבא לנו לפעול באופן כזה או אחר או לרצות לעשות משהו. התורות על קארמה ועל דרכי הפעולה של התודעה יכולות להסביר את התעוררותם של המרכיבים הללו בצורה מאוד מתוחכמת ומורכבת. במסגרת הזו, ביכולתנו לנתח ולבחון על אילו מן המרכיבים נאמר על ידי האסכולות השונות של הבודהיזם הטיבטי שהם תקפים ועל אילו מהם נאמר שהם אינם תקפים.

אז איך נוכל לדעת שעשינו את ההחלטה הנכונה? אלא אם כן אנחנו בודהות, לעולם לא נוכל לדעת אם קיבלנו את ההחלטה הנכונה. אנחנו לא יודעים/ות מה הן ההשלכות של הפעולות שלנו. כמו כן, עלינו לגלות פתיחות לשינויים אפשריים שעשויים להתרחש, במיוחד בנוגע להחלטות לגבי סיום מערכת יחסים. זה עניין קשה. לאחר שִׁקְלוּל של כמה שיותר מרכיבים, עלינו לדון בכך עם האדם השני ולראות איך זה מתפתח.

בדיון שלנו על ריקות כאן, ריקות בהקשר הזה תהיה היעדר של מַשהו מובנה (אינהרנטי) בתוך המצב שיהפוך קבלת החלטה להחלטה הנכונה, מצידו שלו עצמו. זה לא קיים באופן הזה; זה תלוי בדברים רבים ושונים. זה לא שיש דבר אחד שנחליט או נֹאמר, שמכוחו שלו עצמו, יחולל את ההשפעה על מה שיקרה. מה שקורה נובע ממיליון גורמים וסיבות שונים, לא רק מהמעשים שלנו.

זה עשוי להיראות לכאורה כאילו שמעשה שעשינו יצר איזושהי תסבוכת ולכן האשם הוא בנו, כאילו שמדובר בפעולה שהתקיימה באופן מובנה (אינהרנטי) ושמכוחה שלה עצמה סיבכה את הדברים. ככה זה נראה לנו ויש בנו אמונה שאכן זה המצב, אז יש בנו רגשי אשמה. באופן מוסכם (קונבנציונלי), אולי תרמנו לתסבוכת, אבל ללא ספק, המעשה שעשינו, מכוחו שלו עצמו, ללא תלות בכול דבר אחר, לא יצר את התסבוכת. היו לכך סיבות רבות. כפי שאמר בודהה, דלי אינו מתמלא עם טיפת המים הראשונה, וגם לא על ידי טיפת המים האחרונה; הוא מתמלא על ידי אוסף כול הטיפות. יש אלפי אלפים של מרכיבים שמחוללים השפעה ואחראים למה שקורה.

למשל, שפכתי את כוס המים ועשיתי בלגן על הרצפה. הבלגן הזה הוא לא רק משום שהפלתי את הכוס, אלא גם בגלל מי ששם את הכוס בקצה השולחן, האדם שבנה את השולחן, העובדה שהשולחן הוא בגובה הזה ושהאור היה כזה, כך שלא ראיתי את הכוס - מיליון מרכיבים היו מעורבים.

עכשיו בוודאי שלא נוכל לומר שהאדם שבנה את השולחן או שהניח את הכוס על הקצה אחראי לבלגן. אנחנו אחראים/ות לכך, ויחד עם זאת האשם הוא לא בנו. שפכתי את הכוס אבל זה לא הופך אותי לאידיוט מגושם – באופן מובנה (אינהרנטי) - כך שלא ניתן לקחת אותי לשום מקום כי אני אשפוך דברים. בני ובנות אדם מתייחסים לדברים כאלה בתור הזהות שלהם: "אני מגושם או מגושמת" או "אין סיכוי שאצליח להחליף את הנורה בלי לנפץ אותה, אז עִזרו לי." אלו הן מחשבות נפוצות מאוד. לכולנו יש אותן. לא מדובר כאן על איזשהם דברים פילוסופיים מתוחכמים; מדובר על חיי היומיום.

"אשמה", אם כן, פירושה שיש משהו מובנה בתוכנו שהופך אותנו לאדם רע ומה שעשינו היה רע באופן מובנה (אינהרנטי). עשינו משהו, אנחנו מזהים/ות את מה שעשינו כרע באופן מובנה ואת עצמנו כבני ובנות אדם רעים באופן מובנה, ואז אנחנו נאחזים/ות בזיהויים הללו מבלי להרפות. באמצעות הבנה של ריקות, יש לנו את ההבנה ששום דבר ואף אחד או אחת לא יכולים להתקיים כמשהו "רע" באופן מובנה, כשהם מתקיימים באופן בלתי תלוי רק מצד עצמם. כשנבין זאת לעומק, כבר לא נחוש אשמה, אולם אם יש לנו הבנה נכונה של הריקות, יש לנו גם את ההבנה שיש לנו אחריות על הפעולות שלנו.

עם הבנת הריקות, ניווכח שלמרות שהבחור שנוהג לידנו, בעודו צופר ומנסה לעקוף, נראה לנו לכאורה כמו אידיוט אמיתי, אין לנו אמונה אמיתית בכך שזה תואם את המציאות. אנו רואים/ות כיצד דברים עולים ומופיעים כ"זה" או כ"אחר" בתלות במושג ובמילה "אידיוט", למשל, ובהיותם תלויים במרכיבים רבים. בעזרת ההבנה הזו, לא נאבד את סבלנותנו ולא נתכעס על האדם. יתכן שהוא נוהג במכוניתו כמו אידיוט מנקודת המבט של המוסכמות הגרמניות, אבל זה לא הופך אותו לאשם בהיותו אדם רע באופן מובנה (אינהרנטי).