פיתוח בודהיצ'יטה והטמעתה בתרגול

לאחר מכן, בנוסף, עליך לפתח תחושת אחריות אוניברסלית שעימה יש לך הרגשה של לקיחת אחריות ותחושה ש"אעשה משהו בפועל כדי להביא אושר לכל אחד ואחת. אנסה, באופן מעשי, לפתור בפועל את הבעיות של כולם, ולחלץ אותם מכל מצב קשה שהוא, הפוקד אותם". דרוש לך המצב התודעתי הזה החזק באופן מיוחד, הידוע כנחישות יוצאת דופן; שיש בך נחישות החלטית לעשות זאת בעצמך.

גם אם נְפַתח את הנחישות יוצאת הדופן שאיתה נרגיש ש"אני הולך להביא אושר לכל אחד ואחת. אני הולכת לעזור לחסל את הבעיות של כולם", למרות זאת, כשנבחן את עצמנו, ניווכח שאין לנו באמת את היכולת לעשות את זה. אין לנו באמת את היכולת להביא אושר לכולם. אין לנו באמת את המסוגלות לפתור את הבעיות של כולם. אם נשאל למי כן יש את היכולת לעשות זאת, התשובה היא שזה רק מישהו שתודעתו צלולה לחלוטין ומפותחת במלואה, מישהו או מישהי שהגיעו למיצוי מלא של הפוטנציאל שלהם, כלומר בודהה. לפיכך אם נגשים את מצב הבודהה בעצמנו, תהיה לנו היכולת המלאה לעזור לכל אחד ואחת.

זהו משהו שביכולתנו להגשים באופן ממשי על בסיס חיי האנוש יקרי-הערך הללו שיש לנו. יש לנו יכולת ממשית להיות לבודהה מואר לחלוטין. על כן הגישה שבעזרתה אנו מקדישים את עצמינו באופן מלא לאחרים ואחרות ולהגעה למצב של בודהה, על מנת שתהיה לנו היכולת לעזור לכל אחד ואחת, היא מה שנקרא הלב המסור של הבודהיצ'יטה. כאשר נְפַתֵּח באופן ממשי את הגישה הזו של הלב המסור השואף להגיע להארה על מנת להיטיב עם כל אחד ואחת, תהיינה בעקבות זאת תועלות אדירות.

נֶאֱמַר שפיתוח הלב המסור הזה אפילו לרגע אחד, טומן בחובו תועלות נעלות מרחיקות לכת הרבה יותר, מאשר לוּ היית מציע לבודהה את העולם כולו המלא בתכשיטים, זהב ויהלומים. אם היית מציע בפשטות פרח אחד בלב מסור, בתחושה שזה נעשה מצידך על מנת להשיג הארה כדי שתהיה לך היכולת להיטיב עם כל אחד ואחת, אז מכיוון שעשית זאת מתוך כוונה להיטיב עם כל היצורים החשים, הפוטנציאל החיובי הנבנה מכך הינו פרופורציונלי לשאיפה הזו. הוא שווה במידתו לכל היצורים החשים.

אם כשנתעורר בבוקר נרגיש, קודם כל, כמה מזל יש לנו שלא מתנו במהלך הלילה, שהתעוררנו ואנחנו עדיין בחיים, ולאחר מכן נקדיש את עצמנו, את הלב שלנו, עבור היום כולו בהרגשה ש"הלוואי שכל סוג שהוא של פעולות חיוביות שאעשה, יהיה לרווחתם של כל אחד ואחת", אז לכל הפעולות החיוביות והדברים המועילים שנעשה בפועל במהלך היום, יתלווֶה כוח האנרגיה החיובית הזו וכוחה של ההקדשה שלנו בבוקר. אפילו אם לא תקנן בנו המחשבה הזו בזמנים אחרים במהלך היום, עדיין לכל היום שלנו תתלווה האנרגיה החיובית הנהדרת הזו שבנינו באמצעות ההתכווננות החזקה הזו בבוקר. לכן, לב מסור כמוטיבציה שלנו חשוב מאֵין כמוהו. 

בסופו של היום עלינו לבחון מחדש את ההתנהגות שלנו, את כל מה שעשינו במהלך היום, ולדוּגמה, אם פעלנו בצורה חיובית מאוד במהלך היום והועלנו מאד, עלינו לשמוח מאד בנוגע לכך. לאחר מכן, עלינו להקדיש את הפוטנציאל שנבנה מתוך כך בפועל, למען השגת ההארה שלנו ועבור היכולת שלנו לעזור לכל אחד ואחת. עלינו להקדיש את האנרגיה החיובית לרווחת כל היצורים החשים. ואז כשנלך לישון, עלינו גם לכונן באותה המידה את הכוונה החזקה ש"גם מחר אפעל בצורה מאוד חיובית. אעבוד עם עצמי גם למען ההארה. בכוונתי להשקיע מאמץ כדי שתהיה לי היכולת להיטיב עם כל היצורים החשים". אם נלך לישון עם הגישה הזו, אז שוב האנרגיה החיובית הזו תימשך לאורך כל פרק זמן השינה שלנו וגם זה יהיה משהו חיובי.

אם נקדיש את כל הפוטנציאל החיובי שבנינו כשורש להבשלתה של השגת ההארה שלנו,  אז הפוטנציאל הזה ימשיך להתקיים עד שההארה הזו תושג בפועל. הוא יימשך לאורך זמן, ולא יִתְמַצֶּה עד שתושג המטרה שלשמה הוא מוקדש, כלומר, ההארה שלנו לטובת יכולתנו להיטיב עם כל אחד ואחת. חשוב להקדיש את הפוטנציאל החיובי שצברנו בצורה מאוד מרחיקת לכת כזו.

ללב המסור של בודהיצ'יטה יש למעשה שתי רמות. כאשר אנו פשוט רוצים או שואפים להגיע למצב של הארה בתור בודהה כדי שתהיה לנו היכולת להיות לעזר לכל אחד ואחת, זה ידוע בתור סוג הלב המסור השואף. ישנם שני סוגים של לב מסור, הסוג השואף וגם הסוג הנרתם בפועל.

סוג הלב המסור הנרתם בפועל, הוא המצב התודעתי שבו ההרגשה שלנו היא שלא מספיק רק לשאוף להשיג הארה כדי שנוכל להיטיב עם כל אחד ואחת, אלא שעלינו ליטול חלק בכל התרגולים של בְּרִיָה מסורה או בודהיסטווה, שיובילו אותנו בפועל למצב הזה. הלב שלנו רתום לחלוטין לַתרגולים שיובילו אותנו להארה ולַתרגול שיטיב עם כולם. התרגולים הללו מתומצתים לכדי מה שנודע כשש הגישות מרחיקות-הלכת או שש השלמויות, וארבע הדרכים להוות השפעה חיובית על הזולת. הגישה שבעזרתה נִרצה לאמן את עצמינו בכל אלו ידועה כסוג הלב המסור הרתום בפועל.

דוּגמה להבנת ההבדל בין שני סוגי הלב הללו תהיה, למשל, אם חשבתם לנסוע להודו, המשאלה בלבד לגבי הנסיעה תהיה סוג הלב השואף. אבל זה לא מספיק רק לִרְצות, לייחל לנסוע להודו. עליכם לרתום את עצמכם ולהיות מעורבים בפועל בצעדים השונים על מנת להגיע לשם. צריך להוציא ויזה, צריך לרכוש כרטיס טיסה, לבצע את ההזמנה וכן הלאה, וכשאתם רותמים את עצמכם למעורבות בתהליך הזה, זה דומה לסוג הלב הנרתם בפועל.

באשר לדרכים שבהן אנו מאמנים את עצמנו בעזרת הגישה הזו, הראשונה היא לפתח גישה של נתינה. נדיבות, או סוג הגישה של נתינה, היא הגישה שבה יש בנו את המוכנות לתת הכל לזולת. כל סוג שהוא של דברים שיש לנו במהלך החיים הנוכחיים שמהם אנחנו נהנים, כל הרכוש שלנו וכן הלאה, כל הדברים האלה הם תוצאה של הנדיבות שבה התאמַנו במהלך סבבי החיים הקודמים. באופן כללי, ישנם הרבה מוּשַאֵי נתינה שלהם נוכל לתת. באפשרותנו להציע דברים בצורה של נתינה לבודהות, ובאותה צורה ביכולתנו להציע דברים לאחרות ואחרים הזקוקים לכך; למשל, לחולים, לעניים ולנזקקים. נוכל למשל להציע מַשהו מאד נעים למישהו שנמצא במצב קשה מאוד ולא נעים. 

ישנה דוּגמה מחיים קודמים של הבודהה, כאשר נמרה רעבה הייתה במצב מאוד קשה עם גוריה, ובחייו הקודמים של הבודהה הוא היה מוכן לוותר על גופו כדי להאכיל את הנמרה הרעבה. הגוף, אחרי הכל, הוא משהו שאנחנו הכי מוקירים ולבודהה הייתה גישה כזו של נתינה שהוא היה מוכן להאכיל את הנמרה הרעבה בגופו. זה סיפור ידוע מאד.

הגישה מרחיקת הלכת השנייה היא לשמור על משמעת מוסרית קפדנית והיא מתייחסת, למשל, למשמעת המוסרית של לרסן את עצמנו מלהרוג, מלקחת את חייהן של בְּריוֹת אחרות או יצורים אחרים, ולרסן את עצמנו מלפעול בכל אחת מעשר צורות ההתנהגות ההרסניות. זוהי המשמעות של משמעת מוסרית. אם אין לנו שום סוג של משמעת עצמית מוסרית, אז אין שום סיכוי שנוכל להשיג לידה חוזרת כבני ובנות אנוש או כאֵל. לפיכך חשוב מאוד לשמור על משמעת עצמית מוסרית קפדנית אם ברצוננו להמשיך להשיג מצב של לידה חוזרת טובה.

אם נְתַּרגֵל נדיבות אבל לא יהיה לנו שום סוג של משמעת עצמית מוסרית, אז כתוצאה מכך תהיה לנו לידה חוזרת לא כבני ובנות אנוש, אלא ניוולד בלידה חוזרת, למשל, בתור בעל חיים שיהיו לו הרבה מאד דברים חומריים שצבר. מתוך הגישה של הנתינה נזכה ברכוש חומרי, אבל משום שלא הייתה לנו משמעת עצמית ולא היו לנו קווי מוסר, לא ניוולד בלידה חוזרת בתור בני ובנות אנוש, אלא כבעל-חיים, וישנם הרבה בעלי חיים שברשותם חפצים רבים שהם אוגרים.

הגישה השלישית מרחיקת הלכת היא לבנות סובלנות ואורך רוח כהרגל תודעתי מיטיב. אם אין לנו סובלנות ואורך רוח אז אנחנו נתכעס, וכשנתכעס זה יהרוס ויחריב לחלוטין כל פוטנציאל ואנרגיה חיוביים שבַּנינו. אנחנו בונים את הפוטנציאל אבל, כשעולה בנו כעס, הפוטנציאל נהרס לחלוטין, כמו למשל כשיש לנו סרט צילום חשוף המועבר דרך מכונת שיקוף בשדה תעופה וזה מוחק את הסרט. ברגע שעולה בנו כעס, קשה מאוד לחזור ולהירגע באופן מידי, אבל עלינו לאמן את עצמנו לחשוב על כל החסרונות הנובעים מההתכעסות ובדרך זו נעזור לעצמנו להימנע מלאבד את העשתונות.

ישנם סוגים של בני ובנות אדם שהמזג שלהם הוא כזה בעטיים של הרגלים ודחפים קודמים שהם בנו בעבר, ולכן יש להם נטייה חזקה תמיד להיות אומללים ומסכנים ותמיד לאבד את העשתונות ולכעוס. זה אכן קיים: ישנם בני ובנות אדם כעוסים שכל הזמן מאבדים את העשתונות. דברים מסוג זה מתרחשים. אם נוצר מצב כזה שבו אתה, או את, תמיד כעוסים ותמיד מתוסכלים בסיטואציה מסוימת, כשאתם פוגשים סוג מסוים של אדם, או אובייקט, או מה שזה לא יהיה שתמיד מעצבן אותכם, לפעמים זה יכול להועיל מאוד לעזוב את האזור שבו אתם נמצאים ולהימנע לחלוטין מכל מה שתמיד גורם לכם לכעוס. בדרך הזו, על ידי כך שאינכם באים במגע עם הדבר שתמיד גורם לכם להתכעס, זה יכול להועיל מאד כדי לסייע לכם להתגבר על מזג כעוס שכזה.

בדומה לכך, ישנן סיבות שונות הגורמות לכם להתכעס ועדיף לא לחשוב על זה. עדיף לא לחטט ולנסות תמיד לחקור את הסיבות לכעס שלכם, אלא עדיף פשוט לשכוח מזה ולא להקדיש לזה שום מחשבה. ההסבר לכך הוא שכאשר יש לכם סוגים שונים של למידה, אם אתם לא חושבים על הדברים, אתם שוכחים את מה שלמדתם, ובאופן דומה, כאשר לא תחשבו על הכעס שלכם, אתם תשכחו אותו.

אם נצליח להתגבר על הכעס שלנו בדרך הזו, כך שלעולם לא נתכעס, לעולם לא נאבד את העשתונות שלנו בשום מצב, אז נגלה שכולם יאהבו אותנו ויעריכו אותנו ויגידו, "איזה אדם נפלא, האדם הזה לעולם לא מאבד את העשתונות שלו." אם לא נצליח לשלוט בכעס שלנו אלא תמיד נכנע לו, אז נגלה שאנחנו הולכים להתכעס אפילו על הדבר הקטן ביותר. מישהו יגיד לנו "יש לך אף מצחיק", ופשוט נתפוצץ מיד בכעס.

אם נתכעס לא תהיה לנו יכולת לשמור על שום סוג של הרמוניה או איזון עם הזולת ואז לא נוכל לממש שום דבר שנרצה לעשות. אם נרצה להגשים את המטרות שלנו, יהיה עלינו לנהל מערכת יחסים הרמונית עם אחרים ואחרות ולעולם לא נשיג זאת אם תמיד נכעס עליהם. אם יש לנו את המסוגלוּת להתנהל בהרמוניה עם אחרים ואחרות שעימם אנחנו עובדים, נוכל להגשים דברים נהדרים. נוכל לבנות כוח עבודה חזק יחד עם אחרים ואחרות אם יש לנו איתם מערכת יחסים הרמונית.

הגישה מרחיקת הלכת הבאה היא של התמדה עם נִלְהָבוּת חיובית, שהינה תחושת ההתמדה, הנלהבות והאושר בעשיית משהו חיובי. אם אתם רק עובדים קשה מאוד ומשקיעים הרבה מאוד מאמץ בעניינים רגילים, ארציים זה לא נקרא נלהבות חיובית. אם אתם משקיעים הרבה מאוד עבודה ומאמץ בעניינים רוחניים ואִמון, זה מה שנקרא נלהבות חיובית.

ההפך מהתמדה עם נלהבות חיובית הוא מה שמכוּנה עצלות. ישנם שלושה סוגים שונים של עצלות. ראשית יש את סוג העצלות שהוא תחושת חוסר יכולת. לדוּגמה, להסתכל על כל המעשים המופלאים האלה שעשו הבְּרִיוֹת המסוּרות, הבודהיסטוות, במונחים של הזנת גופן לזולת וכן הלאה, ולהרגיש חוסר יכולת מוחלט בתחושה ש"אין לי בכלל יכולת לעשות משהו כזה", וזה ידוע כתחושה של חוסר יכולת. זהו סוג של עצלות, וזהו סוג של עצלות משום שאם נתאמן ונתַרְגל, נוכל לאמיתו של דבר להגיע לנקודה שבה תהיה לנו היכולת לעשות דברים כאלה.

הסוג השני של עצלות הוא עצלות הוויתור; דהיינו, לִרְצות לעשות משהו חיובי, לפעול לשם כך בצורה פנאטית במשך כמה שבועות או חודש בערך, ואז לא להשלים את מה שתכננת לעשות ולכן לוותר על זה. זוהי צורה של עצלות וחשוב לא לסגל גישה מהסוג הזה אלא להתמיד במאמץ קבוע ולא לוותר.

ואז הסוג הבא של עצלות הוא עצלות הדחיינות, תמיד לדחות דברים למחר. התחושה   ש"טוב, אעשה את זה מחר או מחרתיים", וכך שוב ושוב לדחות את הדברים. זוהי גישה גרועה ביותר. אם מישהו או מישהי עצלים, יהיה להם קשה מאוד לפתח תכונות טובות כלשהן, על מנת שיוכלו ללמוד או להתמחות בדבר כלשהו. עצלות מטבעה עשויה להיראות כמשהו שאין בו פגם משמעותי כל-כך, אבל למעשה היא דבר שלילי ביותר כי היא גורמת לנו לבזבז את כל חיינו. לכן חשוב מאוד לפתח גישה של נִלהבות.

בעבר היה מאסטר גדול בשם דְרוֹמְטוֹנְפָּה שהיה התגלמות נאצלת של צֵ'נְרֵזִיג או אַוָואלוֹקִיטֵשְׁוָוארָה והיתה לו מחויבות מכל הלב למאסטר רוחני בשם סֵטוֹנְפָּה, שאותו הוא שירת במסירות רבה. הדרך בה הוא היה מתרגל התאפיינה בכך שהוא היה יושב ובעזרת כפות רגליו הוא היה מעבד ומרכך את העורות ששימשו את אדוניו, ובידיו הוא היה חובץ את החלב, ואת גבו הוא היה מניע קדימה ואחורה כדי להכין יוגורט. תוך כדי כך שהוא עשה את כל זה, הוא היה מניח את ספרי הלימוד שלו לצדו, ובאופן הזה הוא היה לומד בנִלהבות רבה ובהתמדה. עם כפות רגליו הוא היה דורך מעלה ומטה על יריעות העור כדי לרכך את העור, עורם של בעלי חיים. אם ברצונכם לרכך את העורות עליכם לדרוך עליהם מעלה ומטה. בידיו הוא חבץ את החלב, ובגבו היה מתנדנד קדימה ואחורה כדי להכין את היוגורט. כאשר אַטִישָׁה הגיע לטיבט ופגש את דְרוֹמְטוֹנְפָּה, הוא שאל אותו לגבי מה שהוא עשה בעבר ודְרוֹמְטוֹנְפָּה הסביר זאת. ואז אַטִישָׁה אמר: "מכל התרגולים הרוחניים שתִּרגלת, החיובי ביותר היה סוג השירות הזה שביצעת, הסוג הזה של פעולה."

אם אתה או אַת הינכם אדם מוכשר מאד בעל יכולות, אז תהיה לכם המסוגלות לבצע בצורה טובה מאד את שני סוגי הפעילות, גם את הפעילות הארצית וגם את הרוחנית; אולם, אם אין לכם את המיומנות, לא תוכלו לבצע אף אחת מהן. לכן אני מאוד שמח לראות אנשים כמוכם, בעלי מִשְרות שעובדים במהלך היום, ובערבים מגיעים ללימודים רוחניים למיניהם ולפעילויות רוחניות שונות. זה משהו שמשמח אותי מאוד לראות.

הגישה מרחיקת הלכת הבאה היא של יציבות מנטלית, יציבות עקבית של התודעה. עלינו לפתח מצב תודעתי שיש בו ריכוז ויציבות מנטלית. מה שנדרש הוא שיטה מסוימת ליישוב התודעה שלנו וזה נעשה על ידי התמקדות באובייקט של ריכוז. לא משנה באיזה סוג של אובייקט נבחר, נמדוט עליו לאחר מכן באמצעות מדיטציה המתקבעת ומתמקדת באובייקט הזה. יש לבחור אובייקט בתשומת לב, ומשבחרנו באובייקט כלשהו לא נחליף אותו אלא ננסה ליישב את תודעתנו במצב ממוקד על האובייקט הזה. אם נְתַּרְגל בצורה נכונה נוכל להשיג מצב תודעתי שקט, שליו ומיושב (שמאטה, shamatha) עם ריכוז מוחלט, תוך שישה חודשים.

כאשר מתחילים לתרגל מדיטציה או לנסות לבנות הרגלים מועילים של התודעה על-ידי כך שאנו לומדים להתרכז, יש לעשות זאת בעזרת סשנים קצרים מאוד אך תדירים. כדאי, למשל, שיהיו לנו בערך שמונה-עשר סשנים קצרים ביום ואז התרגול שלנו ילך טוב. אנחנו מְתַּרְגלים סוגי קריאות טקסטים מנחים למיניהם של ישויות נרתמות שונות; אנחנו מנסים להשיג הדמיה שלהן כדי לרתום את אותן ישויות לכדי הגשמה, אך ללא הצלחה. הסיבה לחוסר ההצלחה שלנו הינה שאין לנו מצב תודעתי מיושב ויציב. אין לנו ריכוז. אנו יושבים ומנסים לִמְנוֹת חרוזי תפילה תוך חזרה על אמירת המנטרה אוֹם מאני פַּדְמֶה הוּם ולמרות שהגוף שלנו שם, התודעה שלנו משוטטת ונודדת לכל עבר בזמן שאנחנו מדקלמים.

היה אדם שתמיד היה שוכח מה שהוא היה עושה. הוא היה שוכח הכל בענייני העסקים שלו וכאשר זה היה קורה הוא היה אומר לאנשים "חכו שנייה, אני אשב ואתחיל לדקלם את התפילות שלי ואז אזכר". חשוב לגלות חוזק ונחישות רבה כשבכוונתנו, למשל, לדקלם מחרוזת תפילה שלמה של אוֹם מאני פַּדְמֶה הוּם, ושבמהלך כל הזמן הזה לא נאפשר לתודעה שלנו לנדוד בכלל; ואם תהיה לנו היכולת לעשות זאת, נוכל להפיק תועלות ניכַּרוֹת מהתרגול הזה.

אם יעלה בידנו לפתח מצב תודעה מיושב ושליו, אז נוכל באופן מידי לשלוח את התודעה שלנו לכיוונו של כל דבר חיובי שהוא שבו נרצה להשקיע את האנרגיות שלנו. אם נוכל לפתח מצב תודעתי מיושב ויציב, אז על הבסיס הזה תהיה לנו היכולת לפתח תפיסה על-חושית. לא נוכל להשיג אף סוג של תפיסה על-חושית, אלא אם כן תהיה לנו תודעה מיושבת ויציבה. 

אם נוכל לפתח מצב תודעתי שליו ומיושב, זה יהיה דומה לכך שיהיה ברשותנו מטוס נהדר. כאשר נכוון את התודעה שלנו לעֶבר כל דבר חיובי שהוא שנרצה לעשות, היא תגיע לְשָׁם מידית עתירת עוצמה ואנרגיה, ולא משנה היכן נרצה למקם וליישב אותה, היא פשוט תישאר שם ותהיה בלתי ניתנת להזזה.

גם אם נְפַתח מצב תודעתי שליו ומיושב, זה כשלעצמו לא מספיק. בנוסף לכך, עלינו לפתח גם תודעה בעלת תפיסה יוצאת דופן, תודעה של וויפשיאנה, משום שהתודעה שלנו צריכה להיות גם יציבה ומיושבת וגם בעלת תפיסה יוצאת דופן ומכוונת כלפי המציאות.

זה הכרחי לפתח מודעות מבחינה, שבאמצעותה נבין מציאות, ריקות והיעדר של כל דרכי הקיום המדומיינות, וזה מביא אותנו לגישה מרחיקת הלכת השישית שהיא הגישה מרחיקת הלכת של מוּדעוּת מבחינה או חוכמה. המודעות המבחינה הזו היא המודעות שבאמצעותה אנחנו מבינים שאין דבר כזה כמו זהות אמיתית לַעצמי שלנו או לכל עצמי שהוא.

כאשר אמירה מסוג זה נאמרת, עלינו להבין שמה שמוכחש הוא דבר מדומיין, כלומר שלבני ובנות אדם או לנו עצמנו יש זהות אמיתית שאותה ניתן למצוא; אבל אין הכחשה שישנם בני ובנות אדם, או שישנו עצמי באופן כללי. מה שמוכחש הוא רק שיֵשְׁנָה זהות קונקרטית אמיתית שניתן למצוא אותה.

חשוב מאוד לנסות להבחין בצורה נכונה בין שני סוגים של "אני"; ישנם שני סוגים של "אני" או "עצמי" שמופיעים. יש את ה"אני" שהוא רק העצמי הרגיל המוסכם (הקונבנציונלי) ואז יש את העצמי המדומיין לחלוטין שיש להפריך; ואם לא נבחין בין שני אלה בקפידה, זה יסבך אותנו בצרות רבות.

העצמי המוסכם (הקונבנציונלי) הוא העצמי שפשוט נע הלוך וַשוֹב. אני אוֹכל, אני הולכת, אני עושה דברים שליליים, ואז חווה מתוך כך בעיות. אני עושה דברים חיוביים ואני חווה אושר. זהו רק ה"אני" הרגיל הזה. זהו עצמי מוסכם (קונבנציונלי). אבל, בנוסף יש סוג מדומיין של "אני" שהוא "אני" שקיים לכאורה באופן מוצק, בפני עצמו, מצדו שלו עצמו. הוא אינו קיים אך ורק ככזה שניתן לשייכו תוך ייחוסו למצבור הגורמים המרכיבים את החוויה שלנו, אלא נִראָה לכאורה שהוא עומד שם לבדו, בפני עצמו, מכוחו שלו, ללא תלות בכל השאר. זהו מַשהו שהוא פנטזיה מוחלטת ויש להפריך זאת; אבל, אין להפריך את ה"אני" הרגיל המוסכם (הקונבנציונלי) של: אני מתהלך ואני עושה דברים.

לפיכך, על בסיס חיי האנוש יקרי הערך הללו שיש לנו, עלינו לנסות לפתח את המודעות המבחינה הזו שבאמצעותה נבין שאין דבר כזה זהויות אמיתיות שאותן ניתן למצוא וכן הלאה. כמו כן עלינו לנסות לפתח בנוסף לכך לב מסור של בודהיצ'יטה, שעימו אנו מסורים לחלוטין לאחרים ואחרות ולהשגת הארה ויש לנו נועם-לב וחמימות-לב כלפי הזולת. אלו הם דברים שעלינו לנסות לעשות על בסיס חיי האנוש יקרי הערך שלנו.

אם יש לנו את המוּדעוּת המבחינה הזו שבעזרתה אנו מבינים ריקות, את ההיעדר המוחלט של כל דרכי הקיום המדומיינות, אז יש לנו את היכולת להסיר את כל הבעיות שלנו ולהשיג מצב של שחרור מכל הקשיים. אבל, אם בנוסף לכך, יש לנו לב שמסור לחלוטין לאחרים ואחרות ולהשגת המצב התודעתי הצלול לחלוטין והתפתחות מלאה המוקדשת להשגת מצב הבודהה, אז תהיה לנו היכולת להשיג בפועל את המצב הזה של בודהה. משהשגנו חיי אנוש יקרי ערך, עלינו לנסות בכל כוחנו וככל יכולתנו לתרגל את שני הדברים הללו.

אם ננצל את חיינו רק כדי לרדוף אחר דברים חומריים וכל הזמן נתור אחר עוד ועוד רכוש חומרי במהלך החיים האלה, לעולם לא נרגיש שיש לנו מספיק ותמיד תקנן בנו תחושה של אי-שביעות רצון. לכן חשוב מאוד שנְפַתח גישה של שביעות רצון ממה שיש לנו, ולא נחפש ללא הפסק אחר עוד ועוד דברים בלי סוף. עלינו לדעת מתי מספיק זה מספיק. אם אין לנו מושג או תחושה מתי זה כבר מספיק, אז אפילו אם יהיו לנו כל הרכוש והעושר של העולם כולו, עדיין נרגיש שזה לא מספיק ושהיינו רוצים עוד.

אם יש לנו סוג של מאכל שטעים לנו באופן מיוחד ושאנחנו אוהבים מאד, אבל אין לנו מושג מתי מספיק זה מספיק, אז נאכל כל כך הרבה ממנו, עד שנחוש בחילה ונקיא. עלינו ללמוד לקבל סיפוק באופן מדוד, להרגיש שביעות רצון, לדעת מתי מספיק זה מספיק, ולחשוב על מתן סיוע לזולת, ולעולם לא לפגוע באף אחד או אחת, ולנסות כמיטב יכולתנו לתרגל נועם- לב וחמימות-לב ולומר שוב ושוב אוֹם מאני פַּדְמֶה הוּם. תרגול בצורה הזו יהפוך את חיינו למשמעותיים מאוד. אל תבזבזו את חייכם בניסיון להשיג רק דברים טריוויאליים, אלא נסו להגשים משהו גדול ונפלא מאוד.

פעלו כדי לחולל תועלות מיטיבות בכל סבבי חייכם העתידיים. לאמיתו של דבר, הנקודה העיקרית של התרגול היא שתמיד יהיו בנמצא נועם-לב וחמימות-לב; שתמיד תחושו שמחה בחברת הזולת. בכל פעם שתפגשו מישהו או מישהי, תרגישו שמחים ומרוצים ותמיד תגלו אדיבות; זוהי באמת הנקודה המרכזית, העיקרית. שלא יהיו לכם לעולם סוג של רגשות או מחשבות שבאמצעותם תרצו לפגוע במישהו או במישהי או להזיק להם. להיפטר מכל המחשבות המזיקות ולפתח מחשבות של נועם-לב ורצון לעזור לזולת, אלו הן נקודות התרגול העיקריות.

אם תפעלו כך למען אחרים ואחרות ותביאו את הזולת למצב מצוין, תגלו שאתם עצמכם תשיגו הארה. אתם עצמכם תהפכו לבודהה תְּחִלָּה. לדוגמה, אם תאמנו את עצמכם כך שתהיינה ברשותכם כל התכונות הטובות ותהיו בעלי השכלה ומלומדים מאד, אז אתם עצמכם תהיו תחילה לבעלי תפקיד מצוינים. לאחר מכן, משהשגתם את העמדה העוצמתית הזו, רבת ההשפעה, אז באמת תוכלו לעזור לאחרים ולאחרות באופן יעיל. לפיכך, חשוב לקחת על עצמכם את הלב המסור הזה שבעזרתו אתם מקדישים את עצמכם לעזור לאחרים ולאחרות ומגשימים את מלוא הפוטנציאלים שלכם על מנת שתהיה לכם המסוגלות לעשות זאת, לקחת על עצמכם את סוג המסירות הזה כתרגול הבסיסי שלכם. אם בכל יום, ללא הרף, תוכלו לחדש את מסירותכם, תחזרו ותקדישו את ליבכם, שוב ושוב, תמיד לזולת, תקדישו שוב ושוב למען מיצוי מלוא הפוטנציאל שלכם, תייחלו שוב ושוב לכך שכולם ישתחררו מהבעיות שלהם ושכולם יהיו מאושרים, אז זה יהיה מיטיב ביותר.

כשאתם שומעים על ההנחיות השונות הללו לגבי אהבה ולב מסור, כדאי שתתייחסו לכך כאל עצה אישית וכאל משהו שכדאי לכם לנסות לפתח כבר עכשיו. אל לכם לחשוב על הדברים כעל משהו שיתורגל על-ידכם בעתיד הרחוק מאד וכעל משהו מאוד מתקדם שלעולם לא תוכלו להגיע אליו. לדוּגמה, כאשר אתם הולכים לראשונה לבית הספר, אז עם הגעתכם אתם מתחילים ללמוד איך לכתוב את האלפבית, עם האות "א" תחילה. משם אתם מתקדמים; לפיכך, בהתאם לאותה דוּגמה, עליכם להתחיל מההתחלה להקדיש את ליבכם לזולת ולהגשים את מלוא הפוטנציאלים שלכם. אם תקדישו מחדש את הלב שלכם שוב ושוב בדרך הזו, אז תִּבנו זאת כהרגל תודעתי מיטיב שיתחולל באופן טבעי, כך שהלב המסור הזה יהיה משהו מאוד יציב בתוככם. לכן עליכם לנסות לתרגל את החלפת הגישות שלכם ביחס לַעצמי ולזולת.